טור חושן משפט שלב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שלב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' ושכרם לו בג' אינו נותן אלא ג' לא שנא אמר שכרכם עלי לא שנא אמר שכרכם על בעל הבית ואפילו עשו מלאכה ששוה ארבע ויש להם תרעומת על השליח ואם אמר לו בעל הבית בשלשה והוא שכרם בארבעה אם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו וכתב הרמ"ה דווקא עד ארבע אבל יותר אינו נוטל מבעל הבית ואפילו שהמלאכה שוה יותר שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה ואם אמר להם שכרכם על בעל הבית נותן להם כפי מה שנשכרים הפועלים בעיר אם ד' ד' ואם ג' ג' ואפילו שהפועלים בעלי בתים שיש להם מלאכה בעצמן ואין יכולין לומר לא היינו נשכרים אלא על דעת ליקח ד' אלא אין להם אלא ג' ואפילו יש שנשכרים בג' ויש שנשכרים בד' אין להם אלא ג' ותרעומתם על השליח בד"א כשאין מלאכתם שוה ד' אבל אם הוא שוה ד' נותן להם ד' אפי' שהפועלים נשכרים בג' והוא שיכול לברר שמלאכתם שוה ד' אבל אם א"א לעמוד על המלאכה כמה היא שוה אין להם אלא ג' ותרעומתם על השליח וכתב הרמ"ה ז"ל אפי' שאומר ב"ה איני יודע אם שוה ד' אם לאו דכל היכא דלא רמיא עליה לידע אפי' אם אמר איני יודע לא מחייב ואינו יכול להשבע:

ואם הבע"ה אמר לו בג' והוא אומר להם בד' ואמרו כמו שאמר בע"ה ודאי לא היה דעתם לפחות ממה שאמר להם אלא כוונתם לומר מאמינין אנו לך שהב"ה אמר כך ואם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו ואם אמר להם שכרכם על ב"ה נותן להם ד' אם יש שנשתכרו בג' ויש שנשתכרו בד' או אם מלאכתן שוה ד' אפילו כולן נשכרין בג': ואם בע"ה אומר בד' והוא אומר להם בג' והם אומרים כמו שאמר בע"ה אין להם אלא ג' ואפי' מלאכתן שוה ד':

שכרם בע"ה בעצמו בסלע ונזדלזלה המלאכה והראה להן בעה"ב פנים זועפות ופייסוהו בדברים אינו יכול לומר לא נתפייסתי אלא על דעת שתפחתו בשכרכם כפי הזול שהם יענו לא פייסנוך אלא לדעת שנעשה מלאכה טובה וכן עשינו:

וכן אם הוקרה המלאכה והאם הראו לו פנים זועפות ופייסם בדברים אינן יכולין לומר לא נתפייסנו אלא על דעת שתוסיף על שכרינו כפי היוקר שהוא יענה להם לא פייסתי אתכם אלא על דעת להוסיף לכם אכילה ושתייה וכן עשיתי: ואם המלאכה שוה חמשה דינרין ושכרם בד' והוזלה ועמדה על ד' אינו יכול לומר כמו ששכרתי אתכם בפחות דינר מהראוי גם עתה שהוזלה אפחות לכם פחות דינר ממה ששוה עתה וכן אם שכרם ביותר דינר מהראוי והוקר המלאכה אינם יכולין לומר גם עתה תוסיף לנו דינר יותר מהראוי לפי היוקר של עכשיו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' ושכרם לו בג' אינו נותן אלא ג' ל"ש אמר שכרכם עלי וכו' ואפילו עשו מלאכ' ששוה ד' וה' ואם א"ל ב"ה בג' והוא שכרם בד' וה' עד ותרעומתם על השליח בר"פ האומני' (עה:) השוכר את האומנים והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת ובגמרא (עג.) חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי ה"ד אי דא"ל ב"ה זיל אוגר פועלים ואזל איהו ואטענהו ה"ד אי דאמר ליה ב"ה בד' ואזיל איהו אמר ליה בתלתא תרעומות מאי עבידתיה סבור וקביל אי דא"ל ב"ה בתלתא ואזיל איהו א"ל בד' אי דאמר להו שכרכם עלי נתיב להו בדידיה דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו לא צריכא דא"ל שכרכם על ב"ה ולחזי פועלים היכי מתגרי לא צריכא דאיכא דמתגר בד' ואיכא דמתגר בג' דא"ל אי לאו דאמרת לן בד' טרחינן ומתגרי' בד' אי בעית אימא הכא בב"ה עסקינן דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בד' היה זילא בן מילתא לאתגורי אב"א לעולם בפועלים עסקינן דא"ל כיון דאמרת לן בד' טרחינן ועבדי' לך עבידתא שפירתא ולחזי עבידתייהו ברפקא דמלי מיא ולא ידיע אב"א לעולם דא"ל ב"ה בד' ואזיל איהו א"ל בג' ודקאמרת סבור וקביל דא"ל לית לך אל תמנע טוב מבעליו וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל כללא דנקיטינן מהא שמעתא דהיכא דא"ל ב"ה לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' ד' זוזי ואזיל שליח וא"ל בג' ג' זוזי ואמרי ליה אין סבור וקביל ואע"ג דשויא עבידתייהו דלא שקלו אלא ג' דאוזולי קא מוזלי גביה אבל אית לה עליה תרעומת דא"ל הואיל וא"ל ב"ה בד' אמאי בצרת לן והא לית לך אל תמנע טוב מבעליו והיכא דא"ל ב"ה בג' וא"ל איהו בד' אי א"ל שכרכם עלי שקלו פועלים מיניה ד' והדר איהו ושקול ג' מב"ה כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו וכו' ואי א"ל שכרכם על ב"ה חזינן היכי מתגרי פועלים בההוא דוכתא אי בד' יהיב להו ב"ה ד' ואי בג' יהיב להו ג' כיון דשני שליח בשליחותיה בטלה לה שליחותיה והו"ל כמאן דעבדי ליה סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה ואי אפילו איכא מאן דמתגר בתלתא ואיכא מאן דמתגר בד' לא שקלי אלא ג' דדעתא דאיניש אתרעא זילא ועלייהו רמי לגלויי לב"ה דלא מתגרינן לך אלא בד' וה"מ היכא דלא שויא עבידתייהו ד' אבל היכא דשויא עבידתייהו ד' כגון דטרחי אנפשייהו ועבדי ליה עבידתא דשויא ד' שקלי ד' מבעה"ב דא"ל אי לאו דא"ל שלוחך ד' לא הוה טרחינן ועבדינן לך מאי דשוי ד' ואי לא ידיע עבידתייהו מאי דשויא כגון ריפקא דמליא מיא ואינון אמרין דשויא עבידתייהו ארבע לא שקל אלא תלתא כמנהג אבל אית להו תרעומת עליה דשליחא דא"ל אי לאו דאמרת לן ד' לא הוה טרחינן כולי האי ומבואר בדבריהם דהיכא דא"ל ב"ה אוגר לי בג' ואזל ואגר בד' וא"ל שכרכם עלי משלם להן ד' ואינו נוטל מב"ה אלא ג' וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שכירות ומשמע דאפילו לא מתגרי פועלים בבציר מד' אינו נוטל מב"ה אלא ג' דכיון דלא א"ל ב"ה אלא בג' לא הו"ל למיגר בטפי ולומר שכרכם עלי וכיון דשני בשליחותיה ונקט שכירות עליו איהו דאפסיד אנפשיה ולפי זה הא דמייתי מהשוכר את הפועל וכולי וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו מאי דא"ל ב"ה למיגר ביה קרי הכא מה שההנהו. ובנוסחת ספר שלפני בדברי רבינו כתוב וחוזר ונוטל מב"ה מה שהתנה הוא ע"כ כלומר מה שהתנה עם השליח דהיינו ג' וממ"ש רבינו בשם הרמ"ה דוקא עד ד' אבל יותר אינו נוטל מב"ה וכו' משמע דנוטל מב"ה מה שההנהו היינו דאי לא מתגרי פועלים בבציר מג' וחצי שקיל ג' וחצי מב"ה ומפסיד חצי מביתו ואי לא מתגרי בבציר מד' שקיל כולהו ד' מב"ה דכל דלא הוה משכח לאוגורי בבציר מהכי מה שההנהו מיקרי וכ"מ מפרש"י אי נמי אע"ג דאית דמתגרי בג' אם עשו אלו מלאכה שוה ד' נוטל מב"ה ד' דכיון דמלאכת' שוה ד' מה שההנהו מיקרי וקאמר הרמ"ה דדוקא בשלא הוסיף על דברי ב"ה אלא רביע הוא שנוטל מב"ה מה שההנהו אבל אם הוסיף טפי אינו נוטל מב"ה ומ"ש שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה אינו מתיישב יפה לפי זה דבפרק המפקיד (לה:) דאתמר האי לישנא במתני' דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר ושייך שפיר למימר הכי שהשוכר זוכה בדמי פרתו של חברו אבל הכא שליח זה אונו זוכה בשור דבר שאינו נוטל מב"ה יותר ממה שנותן לפועלים וצ"ל דמסתמא הפועלים מחזיקין לו טובה שאע"פ שב"ה לא א"ל לשכרם אלא בג' ושכרם הוא בד' או בה' ולההיא טובת הנאה קרי סחורה וסבר כיון דתלמודא נקט מלתיה בא"ל אוגר בג' ואזיל איהו א"ל ד' אית לן למימר דדוק' עד ההוא שיעור הוא דנוטל מב"ה אבל טפי לא מההיא טעמא שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה ומ"מ יש לתמוה על רבינו שאם הגירסא בדבריו נוטל מב"ה מה שהתנה הוא דהיינו ג' כמו שפירשתי לעיל איך יפול על זה וכתב הרמ"ה דוקא עד ד' אבל יותר אינו נוטל מב"ה וכו' דמשמע דד' מיהא נוטל מב"ה ולפי מה שקדם אינו נוטל אלא ג' ואם נאמר שהגי' הנכונה בדבריו נוטל מה שההנהו ומשמע ליה דהיינו כדפרש"י והרמ"ה וכ"נ ממ"ש לקמן גבי אם הב"ה א"ל בג' והוא א"ל בד' וכו' ואם א"ל שכרכם עלי נותן להם וחוזר ונוטל מב"ה יש לתמוה למה השמיט פי' הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל שהם עמודי ההוראה ומ"ש בשם הרמ"ה אפילו שאומר ב"ה איני יודע אם שוה ד' וכו' פשוט הוא: כתבו תלמידי הרשב"א שאם שכרם בג' א"נ בסתמא יעביד עבידתא שפירא דשויא ד' אינו נותן אלא ג' דאוזולי אזולי גביה לעיבודתא שפירתא וכ"מ מדברי הרי"ף עכ"ל:

ואם בע"ה אמר לו בג' והוא א"ל בד' ואמרו כמו שאמר בע"ה ודאי לא היה דעתם לפחות ממה שאמר להם וכו' ואם בע"ה אומר בד' והוא אומר להם בג' והם אומרים כמו שאמר ב"ה אין להם אלא ג' וכו' שם פשיטא אי א"ל ב"ה בג' ואזל איהו א"ל בד' וא"ל כמו שאמר ב"ה דעתייהו אעילויא אלא אי א"ל ב"ה בד' ואזל איהו א"ל בתלתא ואמרו כמ"ש ב"ה מאי אדיבורא דידיה סמכי דא"ל מהימנת לן דהכי אמר ב"ה או דילמא אדיבורא דב"ה קא סמכי ולא איפשיטא ופסקו הפוסקים לקולא דלית להו אלא תלתא ומ"ש ואם א"ל שכרכם עלי נותא להם ד' וכו' ואם א"ל שכרכם על ב"ה נותן להם ד' אם יש שנשתכר בג' ויש שנשתכר בד' או אם מלאכתם שוה ד' וכו' שם כתב הרי"ף בלשון הזה פשיטא א"ל ב"ה בג' ואזיל איהי א"ל בד' וא"ל כמו שאמר ב"ה דעתיה אעילויא ואי שויא עבידתייהו ד' שקלי ד' מבעל הבית אלא א"ל ב"ה בד' ואזיל איהו א"ל בג' וא"ל כמו שאמר ב"ה מאי וכו' וכתב ע"ז הרא"ש מ"ש רב אלפס דעתיה אעילויא ואי שויא עבידתייהו ד' שקלי ד' לא מחוור לי דאפילו אי לא עבדי עבידתא אלא כשאר פועלים שקילי ד' כמו שא"ל השליח דדעתייהו אעילויא אי א"ל ב"ה טפי מד' ואין לפחות ממ"ש השליח אף אם אמר לו ב"ה פחות הילכך אפי' אי לא עבדי אלא כשאר פועלים שקלי ד' דלא בעינן דלעבדו עבידתא שפירתא אלא היכא דאיכא דמתגרי בג' ואיכא דמתגרי בד' ואמר ליה ב"ה בג' וא"ל בד' ואמר להם שכרכם על ב"ה ומיהו נראה דיפה כתב דע"כ מיירי דאמר להו שכרכם על בע"ה ואיכא דמתגרי בארבעה ובטלה שליחותו כיון דשינה וס"ד כיון שאמר כמו שאמר בע"ה הוי כאילו שכרן ב"ה בג' ואפילו אי עבדי עבידתא שפירתא לא יהיב להו אלא תלתא קמ"ל דדעתייהו אעילויא והוי כאילו לא אמר כמו שאמר ב"ה עכ"ל: (ב"ה) ומ"ש רבינו ואם אמר להם שכרכם על ב"ה נותן להם ד' אם יש שנשכרו בג' ויש שנשכרו בד' יש לתמוה דאמרינן לעיל היכא דאמר ב"ה בג' ואמר להו בד' דאפילו איכא דמתגרי בד' ואיכא דמתגרי בג' אי אמר להו שכרכם על ב"ה לא יהיב להו אלא ג' וכ"כ דבינו והיך כתב כאן שנותן להו ד' לכן נראה שיש להגיה ולכתוב ונותן להם ג' אפילו יש שנשכרים בג' ויש שנשכרים בד' אבל אם כולם נשכרים בד' או אם מלאכתם שוה ד' נותן להם ד' אפי' כולם נשכרים בג' ועדיין יש לדקדק על מ"ש אבל אם מלאכתם שוה ד' נותן להם ד' אפי' כולם נשכרים בג' שהרי לא כתב הרא"ש דבעבידתא שפירתא נותן ד' אלא היכא דאיכא דמתגרי בד' משמע מדבריו דכולהו מתגרי בג' אע"ג דעבדי עבידתא שפירתא אינו נותן אלא ג' וי"ל דמשמע לרבינו דכי אמרינן ואב"א כו' ועבדינן עבידתא שפירתא בכל גוונא היא אפי' כולהו מתגרי בג' וכ"מ מפשטא דגמ' ואף דברי הרא"ש יש לדחוק ולפרש כן: וזה לשון הרמב"ם בפ"ט מה' שכירות א"ל ב"ה בג' והלך השליח וא"ל בארבע ואמרו הריני כמו שאמר ב"ה אין דעתם אלא שיתן ב"ה יתר על ד' לפיכך שמין מה שעשו אם שוה ד' נוטלין ד' מב"ה ואם אינו יודע או אינו שוה אין להם אלא ג' אמר לו בע"ה בד' והלך השליח וא"ל בג' ואמרו לו כמו שאמר בע"ה אע"פ שמלאכתן שוה ד' אין להם אלא ג' שהרי שמעו ג' וקבלו עליהם וכתב ה"ה לפיכך שמין מה שעשו אם שוה ארבע נוטלים ד' מבעל הבית וכו' זה בהלכות ומוכרח הוא שהרי כדין שנתבאר למעלה באומר לשלוחו שכור לי בג' ושכר בד' וא"ל שכרכם על ב"ה שכל זמן שיש במדינה מי שנשכר בג' שרואין המלאכה כמה הוא שוה כמו שנתבאר ובודאי שאפילו כאן אם לא היה במדינה מי שנשכר פחות מד' נוטלין ד' ואם א"ל שכרכם עלי יתן משלו וכן פרש"י עכ"ל:ומ"ש רבינו ואם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מבעל הבית נתבאר לעיל בסי' זה: כתבו תלמידי הרשב"א היכי דאמר להם ב"ה בואו עמי בה' כדרך שבאו חבירכם ואמרו לו כמו שבאו הם ואשתכח דבי' יהיב להו י' דדעתייהו אעלוייא וזה ברור עכ"ל ועיין בנ"י ור"י בנתיב כ"ט ח"א כתב בשם הרשב"א שאם הטעה ב"ה להם כגון שאמר תבאו עמי כמו שנשכרים ואמרו מכמה אמר להם בה' והיו בי' וכן אם הטעו פועלים לב"ה ואמרו לו שרובם נשכרים בי' ונמצאו רובן בה' וכתב בירושלמי שאין להם זה על זה אלא תרעומת וליתא כי כשהבעל הבית הטעה אותם נתבטל תנאם והוה ליה פועלים בלא קציצה ונוטלים כפחות שבפועלים וכשהפועלים הטעו לב"ה שכירות בטעות היתה ואין להם אלא ה' עכ"ל וכתב עוד שם בח"ב מי שהתנה עם פועל שיתן לו חפץ פלוני בשכרו אחר שעשה המלאכה נותן לו החפץ או הדמים מה שירצה ב"ה מאחר שלא משכו הפועל לא קנאו עכ"ל :

שכרם בעל הבית בעצמו בסלע ונתזלזלה המלאכה והראה להן בעל הבית פנים זועפות ופייסוהו בדברים אינו יכול לומר לא נתפייסתי אלא ע"ד שתפחתו משכרכם כפי הזול וכו':

וכן אם הוקרה המלאכה והם הראו לו פנים זועפות ופייסם בדברים אינם יכולין לומר לא נתפייסנו אלא על דעת שתוסיף על שכרנו כפי היוקר וכו' שם בגמרא פירוש על ברייתא ועיין במה שכתב נ"י בשם האחרונים:

ומ"ש ואם המלאכה שוה ה' דינרים ושכרם בד' והוזלה ועמדה על ד' אינו יכול לומר כמו ששכרתי אתכם בפחות דינר מהראוי גם עתה שהוזלה אפחות לכם פחות דינר ממה ששוה עתה וכן אם שכרם ביותר דינר מהראוי לפי היוקר של עכשיו גז"ש בגמ' פי' על הברייתא: כ' הריב"ש בסימן תע"ה על חזן שרוצה לפטור עצמו מהמס שאם מנהג העיר לפטור החזנים גם זה פטור דבעניני שכירות הפועלים ודאי הולכים אחר מנהג המדינה ומ"מ נראה דבכגון זה צריך שיהיה המנהג ברור לפטור דהא לא דמי למנהג פועלים שכמה פועלים נשכרים בכל יום ויכול אדם לראות איך נוהגים אבל בפטור החזן שאין בעיר כ"א חזן אחד איך יקרא מנהג מה שלא שאלו מס לחזן אחד או שנים אא"כ הוא ידוע ומפורסם בעיר שמחמת מנהג העיר לפטור החזן פטרום ולמנהג מקומות שבא משם החזן אין להביט כלל דמאי דאמרינן בריש פרק הפועלים וליחזי מהיכא אתו דמשמע דמעיר חדשה שאין בה מנהג הולכים אחר מנהג המקום שבאו משם היינו לומר שאם כל בני העיר החדשה באו ממקום אחד כולם הולכים אחר מנהג המקום שבאו משם כיון שזאת העיר חדשה ואין בה מנהג ידוע עדיין לפי שדעתם להנהיג העיר כפי מקומם הראשון ולהכי מתרצינן בגמ' בליקוטאי רצה לומר שהעיר מקובצת אלה מצפון ואלה מים ולזה אין כאן מנהג שנוכל לילך אחריו אבל שנלך אחר המקום שבא הפועל משם כיון שהוא בא להשכיר עצמו בכאן ומה שאמרו בירושלמי בני טבריה לא משכימין ולא מעריבין בני מעון משכימין ומעריבין בני מעון שבאו לשכור מטבריה נשכרין כבני טבריה אבל אדם מטבריה וכו' זהו כשהשוכר הולך למקום הפועל לשכרו שיכול הפועל לומר ע"ד מקומי השכרתי עצמי אבל הפועל ההולך להשכיר עצמו במקום אחר ע"ד מנהג פועלי המקום שנשכר שם הוא עושה עכ"ל: מי ששכר מלמד לבנו ולבן חבירו לזמן ותוך הזמן עמד חבירו ושכר מלמד אחר לבנו אם חייב לפרוע לראשון בתשובת הרשב"א סימן תרמ"ג. מי ששכר מלמד לבנו לשנה ונתעברה השנה למי נתעברה בתשובות הנזכר סימן תרמ"ה. שלשה שוכרים שהקדימו שכר לגבאי ושוב חכרו כלל החכירה לאחד מהם כתב הרא"ש בסוף כלל ס"ו שלא יחזיר להחוכרים ראשונים מה שהקדימו לו וגם החוכר מהם לא ישלם להם דמים הללו ונכתבה תשובה זו ג"כ בסוף כלל כ"ב: שכיר שמצא מציאה למי הוא עיין בפרק שנים אוחזין (יב:) ובתוספות פרק אלמנה ניזונת עלה צ"ח. מי ששכר את חבירו לזמן ידוע לישא וליתן בנכסיו והתנה שכל מציאה וריוח שיהיה בהם שיהא של שוכר זה והיו בהם שטרות פרועים ונתפשר עם בעלי השטרות בתשובות הרשב"א סימן אל"ף וי"ד. כתב הר"ן בפרק בתרא דע"ז שהשוכר את הפועל ופסק עמו לתת לו כור חטין זה או בגד זה אם רצה לחזור חוזר ויהיב ליה מידי אחרינא דהא מחוסר משיכה ופשוט הוא. הקונה מלבושים למשרתו אם נוטלן כשיצא ממנו בפסקי הרא"ש סוף פרק נערה שנתפתתה. בפרק מי שאחזו (עג.) אסיקנא דשוכר פועל לעשות שם דבר בקבלנות וקיבל עליו כל אונסא דאתיליד ואתא אונסא דלא שכיח פטור כי ע"ד כן לא התנה בפרק הניזקין (נד:) אמרינן שמי שכתב ס"ת לחבירו ואח"כ אמר אזכרות שבו לא כתבתים לשמן או גוילין שלו לא עיבדתים לשמן נאמן להפסיד שכרו וכ' רבינו ירוחם ודוקא כה"ג שפסלו הפועל בעצמו אבל פועל שנפסלה המלאכה שלא מדעתו כגון שבא עכו"ם וניסך היין ולא היה יכול למנעו לא איבד שכירותו:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האומר לשלוחו וכו' משנה ר"פ האומני' השוכר את האומנים והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת ובגמרא חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי היכי דמי וכו' וכתבו הרי"ף והרא"ש כללא דנקטינן מהך שמעתתא וכו' כמ"ש רבינו והנוסחא האמיתית בספרי רבינו וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו דהכי אוקימנא למתני' לחד שינוייא ופי' רש"י וז"ל דאי מתגרי פועלים בד' ע"כ דבעה"ב ניתיב ד' אע"פ שלא צוהו שהרי ההנהו בכך עכ"ל ולא כנוסחאות שכתוב בהן וטטל מבעה"ב מה שהתנה דט"ס הוא אלא צ"ל מה שההנהו כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבע"ה מה שההנהו דאי ההנאה ד' דמתגרי פועלים בד' נוטל ד' ואי מתגרי בג' וחצי נוטל ג' ואפילו אי מתגרי בג' אם עשו מלאכה שוה ד' נוטל מבעה"ב ד' דכיון דמלאכתם שוה ד' מה שההנהו מיקרי וע"ז כ' הרמ"ה דוקא עד ד' וכו' פי' היכא דהמלאכה שוה יותר מד' לא אמר מאחר שההנהו בתמש או שש נוטל מבעה"ב כל ההנאה ואע"ג דלא מיחייב השליח ליתן לפועל אלא ד' הא ליתא דהלכה כר' יוסי בפ' המפקיד דקאמר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו כדלעיל בסי' ש"ז ס"ה ואף כאן אין השליח זוכה ליטול מבעה"ב יותר ממה שנותן לפועלים בשכרן שקצב להם אם ד' ד' אם ה' ה' אע"פ שההנהו ביותר. והב"י לא הבין כך וכתב מה שכתב ולא דק. עוד כתב ב"י דמ"ש הרי"ף והרא"ש והיכא דא"ל בעה"ב בג' וא"ל איהו בד' אי א"ל שכרכם עלי שקלי פועלי' מיניה ד' והדר איהו ושקיל ג' מבעה"ב כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו דנותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעה"ב מה שההנהו עכ"ל דפירוש דבריהם הוא דאפילו לא מתגרו פועלים בבציר מד' אינו נוטל מבע"ה אלא ג' כמו שא"ל דמאי דא"ל בעה"ב למיגר ביה קרי הכי מה שההנהו עכ"ל ב"י ולא ידעתי למה לו לדחוק בכך הרי פשט דבריהם מבואר דנוטל מבעה"ב כל מה ששוה ההנאה ומ"ש והדר איהו ושקיל מבע"ב ג' היינו לומר אם אין ההנאה רק ג' כמ"ש בעה"ב ועל זה הביאו הא דתניא השוכר את הפועל וכו' לאורויי דמה שאינו נוטל ממנו אלא ג' הוא ההנאה שההנהו וגם דברי הרמב"ם בפ"ט משכירות שכתב בסתם ונוטל מבעל הבית ג' ומפסיד אחד מכיסו כך כוונתו דנוטל ג' אם אין ההנאה כ"א ג' אבל אם ההנאה שוה ד' או ה' ודאי דלא גרע מהא דתניא השוכר את הפועל וכו' ונסמך הרמב"ם על מ"ש בסוף אותו פרק הא דתניא השוכר את הפועל וכו' וחוזר ולוקח מחבירו מה שנהנה בזו המלאכה דפשיטא דלא גרע האי שליח מאילו לא היה שליח דחוזר ונוטל מה שנהנה בזו המלאכה ולפי שהדבר פשוט סתם וכתב ולא פירש גם הסמ"ג אחז דרכו וכתב כלשונו ממש והיא דעת רש"י והרמ"ה ורבינו ואין בזה חולק אלא שהרמ"ה בא לבאר דאינו נוטל מבעה"ב יותר ממה שנותן לפועלים אפילו שוה המלאכה יותר שלא יהא זה עושה סחורה בפרתו של חברו והוא ג"כ דבר ברור אין חולק על זה: וקאמר הרמ"ה אפי' שאמר בעה"ב איני יודע וכו' פי' לא אמרונן דהו"ל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהו"ל מחוייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דדוקא בטוענו ברי מנה לי בידך דרמיא עליה לידע אי חייב לו מנה אי לאו התם הוא דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל הכא לא רמיא עליה לידע אפילו אמר איני יודע לא הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע. ומשמע דפטור לגמרי אף משבועת היסת כיון דאין טוענו ברי אתה חייב לי:

ואם בע"ה א"ל בג' והוא א"ל בד' ואמרו כמ"ש בעה"ב וכו' שם פשיטא אי א"ל בעה"ב בג' ואזיל איהו ואמר בד' וא"ל כמ"ש בעה"ב דעתייהו אעילויא אלא אי א"ל בעה"ב בד' ואזיל איהו א"ל בתלתא ואמרי כמ"ש בע"ה מאי אדיבוריה דידיה סמכי דא"ל מהימנת לן דהכי אמר בע"ה א"ד אדיבוריה דבעה"ב קא טמכי ולא אפשיטא ופסקו הפוסקים לקולא דלית להו אלא ג' והרי"ף כתב וז"ל פשיטא אי א"ל בעה"ב בג' ואזל איהו וא"ל בד' וא"ל כמ"ש בעה"ב דעתייהו אעילויא ואי שוי עבידתייהו ד' שקלי ד' מבע"ה אלא אי א"ל בעה"ב בד' ואזל איהו וא"ל בג' וא"ל כמ"ש בעה"ב מאי וכו' וכתב הרא"ש על זה דמ"ש הרי"ף דעתייהו אעילויא ואי שוי עבידתייהו ד' שקלי ד' לא מיחוור לי דאפילו לא עבדי עבידתא אלא כשאר פועלים שקלי ד' כמ"ש להם השליח דדעתייהו אעילויא אי א"ל בעה"ב טפי מד' ואין לפחות ממ"ש להם השליח אף אם א"ל בעה"ב בפחות הלכך אפי' לא עבדי אלא כשאר פועלים שקלי ד' דלא בעינן דליעבדו עבידתא שפירתא אלא היכא דאיכא דמיתגרי בתלתא ואיכא דמיתגרי בד' וא"ל בעה"ב בג' וא"ל בד' וא"ל שכרכם על בעה"ב. ומיהו נראה דיפה כתב דע"כ מיירי דא"ל שכרכם על בע"ה ואיכא דמיתגרי בג' ואיכא דמיתגרי בד' ובטלה שליחות כיון דשינה וס"ד כיון שאמר כמ"ש בע"ה הוו כאילו שכרן בע"ה בג' ואפי' אי עבדו עבידתא שפירתא לא יהיב להו אלא ג' קמ"ל דדעתייהו אעילויא והוי כאילו לא אמר כמ"ש בעה"ב עכ"ל הרא"ש והבין רבינו מדברי הרא"ש דמפרש בסוגי' דבאומר כמ"ש בעה"ב מהני לפועלים יותר מאילו לא אמרו כמ"ש בע"ה מדקמיבעיא ליה בא"ל בע"ה בד' וא"ל בג' מי נימא דשקלי ד' אלמא דאף על גב דהיכא דלא א"ל כמו שאמר בעה"ב לא שקלי אלא ג' דסבור וקיבל מ"מ היכא שא"ל כמ"ש בעה"ב איכא למימר דשקלי ד' וממילא נמי הא דקאמר פשיטא אי א"ל בעה"ב בג' ואזל איהו וא"ל בד' וא"ל כמ"ש בעה"ב דעתייהו אעילויא מיירי נמי בהכי דאם לא א"ל כמ"ש בעה"ב לא היה נוטל ד' אבל השתא דא"ל כמ"ש בעה"ב נוטל ד' דבמ"ש כמ"ש בעה"ב מהני להו לפועלים דגלו דעתייהו אעילויא ובעל כרחך לפי זה צ"ל דהאי פשיטא דקאמר תלמודא איירי בדא"ל שכרכם על בעה"ב ואיכא דמתגרי בתלתא ואיכא דמתגרי בד' ובטלה שליחות ולפיכך היכא דלא הוו אמרי כמ"ש בעה"ב לא הוו שקלי אלא ג' ובדאמרי כמ"ש בע"ה דעתייהו אעילויא מי א"ל בע"ה טפי מד' ואין לפחות ממ"ש השליח אף אי א"ל בעה"ב בפחות דאין לפרש בדא"ל שכרכם עלי דהתם אפי' לא א"ל כמ"ש בעה"ב דלא גלו דעתייהו אעילויא נמי קא שקלי ד' ומה צ"ל דפשיטא דשקלי ד' משום דדעתייהו אעילויא בלאו ה"נ שקלי ד' אלא ודאי דאיירי תלמודא בדאמר להו שכרכם על בעה"ב וז"ש הרא"ש דע"כ מיירי דא"ל שכרכס על בעה"ב ואיכא דמתגרי וכו' ודלא כשיטת ר"י ור"ח שבתוספות ובסמ"ג שכתבו דמיירי באומר שכרכם עלי אבל בא"ל שכרכם על בעה"ב לא מהני ליה במאי דקאמרי כמ"ש בעה"ב ודעתייהו אעילויא דמ"מ בעה"ב לאישלם להם אלא מה שהתנה ע"ש דלהרא"ש ליתא להך פירושא אלא ודאי מהני מאי דקאמרי כמ"ש בעה"ב ופירוש דברי הרא"ש שכתב ולא מיחוור לי וכו' עד סופם לדעת רבינו כך הוא דכיון דדעתייהו אעילויא אי א"ל בעה"ב טפי מד' ואין לפחות ממ"ש השליח אף אי א"ל בעה"ב פחות א"כ אפילו אי לא עבדי אלא כשאר פועלים שקלי ד' דלא בעינן דליעבדו עבידתא שפירתא אלא כיון דאיכא דמיתגרו בג' ואיכא דמיתגרו בד' וא"ל בעה"ב בג' וא"ל בד' וא"ל שכרכם על בעה"ב שקלי ד' דמהני מאי דאמרי כמ"ש בעה"ב דגלו דעתייהו אעילויא שלא לפחות ממ"ש השליח. אח"כ אמר ומיהו נראה דיפה כתב דע"כ מיירי דא"ל שכרכם על בעה"ב ואיכא דמיתגרי בג' ואיכא דמיתגרי בד' ובטלה שליחות כיון דשינה כמ"ש לעיל דהכי מוכחת הסוגיא לפי דעת הרא"ש וא"כ נימא נמי דאיירי דוקא היכא דעבדו עבידתא שפירתא והא דקשה הא אפילו לא עבדי עבידתא שפירתא נמי שקלי ד' דדעתא אעילויא איכא למימר דהיינו דוקא היכא דאיכא דמתגרי בד' ואיכא דמתגרי בג' אבל היכא דליכא דמיתגר טפי מג' ודאי לא מהני מאי דאמר כמ"ש בעה"ב למישקל ד' כיון שאמר שכרכם על בעה"ב אבל אי עבדי עבידתא שפירתא שקלי ד' אפילו היכא דליכא דמיתגר טפי מג' אפילו אמר שכרכם על בעה"ב ומאי דקשיא א"כ מה צורך לומר דפשיטא דשקלי ד' משום דדעתייהו אעילויא תיפוק ליה בלאו הכי נמי שקלי ד' כיון דעבדי עבידתא שפירתא על זה קאמר וס"ד כיון שאמר כמ"ש בע"ה הוי כאילו שכרן בעה"ב וכו' עד והו"ל כאילו לא אמר כמ"ש בעה"ב דמאחר דקא עבדי עבידתא שפירתא שקלי ד' כאילו לא אמר כמ"ש בעה"ב והיינו אפי' אמר שכרכם על בע"ה ואפילו ליכא דמיתגר בטפי מג' כדלעיל בסוגיא וא"כ לא אמר הרא"ש דאע"פ שא"ל כמ"ש בעה"ב הו"ל כאילו לא א"ל כמ"ש בעה"ב אלא בזו דקא עבדי עבידתא שפירתא ולכך פסק רבינו דבא"ל כמ"ש בע"ה ודאי לא היה דעתם לפחות וכו' ואי אמר שכרכם עלי נותן להם ארבעה וחוזר ונוטל מבע"ה פי' מה שנהנה בזו המלאכה כדלעיל להיכא דלא אמר כמ"ש בעה"ב דלא גרע זכותייהו במאי דקא אמרי כמ"ש בעה"ב דודאי לא היה דעתו לפחות ממ"ש להם השליח ואם אמר להם שכרכם על בעה"ב נותן להם ד' אם יש שנשתכרו בג' ויש שנשתכרו בד' דאע"ג דהיכא דלא א"ל כמ"ש בעה"ב לא שקלי אלא ג' כאן שאמרו כמ"ש בע"ה עדיפא זכותייהו דקאמרי דדעתייהו אעילויא ומשמע אבל אם כולם נשכרים בג' לא מהני מאי דקאמרי כמ"ש בעל הבית ולמישקל ארבעה אלא אע"ג דדעתייהו אעיליא מ"מ מאחר שאמר השליח שכרכם על בעה"ב ובעה"ב קאמר בג' וליכא מאן דמיתגר בטפי מג' לא שקלי טפי מג' ואם מלאכתן שוה ד' אפילו כולן נשכרין בג' שקלי ד' דלא גרעו זכותייהו במאי דקאמרי כמ"ש בעה"ב והו"ל כאילו לא אמרו כמ"ש בעה"ב דשקלי ד' כשמלאכתן שוה ד' אפולו כולן נשכרין בג' ושיטה זו ישרה וברורה. אבל ה"ר ירוחם ז"ל הביו מדברי הרא"ש דמ"ש הלכך אפילו לא עבדי עבידתא אלא כשאר פועלים שקלי ד" דלא בעינן דליעבדו עבידתא שפירתא אלא היכא דאיכא דמיתגרי בג' וכו' דכוונתו לומר דדוקא היכא דאיכא דמיתגרי בג' ואיכא דמיתגרי בד' וא"ל בעה"ב בג' וא"ל בד' וא"ל שכרכם על בעה"ב ואמרי אינהו כמ"ש בעה"ב התם הוא דלא שקלי ד' אלא היכא דעבדי עבידתא שפירתא אבל היכא דליכא דמיתגר בבציר מד' אפי' לא עבדי עבידתא שפירתא שקלי ד' ואע"ג דא"ל כמ"ש בעה"ב לא גרעו זכותייהו אלא דעתייהו אעילויא אי א"ל בעה"ב טפי מד' ואין לפחות ממ"ש השליח אף אם א"ל בעה"ב בפחות מאאר דליכא דמיתגר בבציר מד' ואח"כ כתב הרא"ש ומיהו נראה דיפה כתב דע"כ מיירי דא"ל שכרכם על בעה"ב ואיכא דמיתגרי בג' ואיכא דמיתגרי בד' ובטלה שליחות כיון דשינה והלכך אי לא עבדו עבידתא שפירתא לא קא שקלי ד' כיון דשינה אבל בדעבדו עבידתא שפירתא שקלי ד' ומאי דקשיא כיון דקא עבדי עבידתא שפירתא למה ליה למימר כמ"ש בעה"ב בלאו הכי נמי שקלי על זה מסיק וס"ד כו'. זאת היא דעת הר"ר ירוחם בהבנת דברי הרא"ש עיין עליו בנכ"ט ולפי זה הבין דאף בזו דאיכא דמיתגרי בג' ואיכא דמתגרי בד' וא"ל שכרכם על בעה"ב כיון דא"ל בעה"ב בג' והשליח שינה וא"ל בד' וא"ל כמו שאמר בע"ה לא מהני לפועלים מידי והו"ל כאילו לא א"ל כמ"ש בעה"ב ואין להם אלא ג' ולא נהירא אלא כדעת רבינו עיקר זה כתבתי קרוב לשלשים שנה ועתה ראיתי שכתוב מהרו"ך שדעת הרא"ש היא דאין חילוק כלל בין כשא"ל הפועלים כמ"ש בעל הבית או לא אמרו כך דאפילו אמרו הו"ל כאילו לא אמרו ולכך היכא דא"ל בעה"ב בג' ושינה השליח וא"ל בד' ושכרכם על בעל הבית והם אמרו כמו שאמר בעל הבית ואיכא דנשכר בג' ואיכא בד' דאינו נוטל ד' אלא אם כן דמלאכתן שוה ד' או כל הפועלים נשכרים בד' וכך צריך להגיה בהטור עכ"ד הבין מדברי הרא"ש כמו שהבין הר"ר ירוחם וחשב שבודאי גם רבינו תופס כך ונמשך מזה דצריך להגיה בדברי רבינו ושרי ליה מאריה. שוב ראיתי בספר בדק הבית שהקשה בדברי רבינו מתחלת דבריו שכתב היכא דלא אמרו כמ"ש בעה"ב אסוף דבריו שכתב כשא"ל כמ"ש בעה"ב ומתוך קושיא זו אמר להגיה בדברי רבינו ואין ספק דשגגה יצאה מלפני השליט דתקפה עליו משנתו בכבוד היא מנוחתו ואין כאן טעות אלא כדפירשתי הוא האמת:

דרכי משה

(א) ואין דבריו מוכרחין בדעת הרי"ף והרא"ש דאיפשר לפרש דבריהם כדעת רש"י והרמ"ה ואע"ג שכתבו דאינו נוטל מבע"ה רק ג' יש לפרש דוקא בדאיכא פועלים הנשכרים בג' אבל בדליכא פועלים הנשכרים אלא בד' נותן לו כפי מה שהתנחו דהיינו אם לא התנהו רק ג' אין להם רק ג' ואם ד' ד" וע"ז קאי הרמ"ה לומר מ"מ אם התנהו יותר מד' אין לשליח ליקח יותר מד' הואיל ולא שכרו רק בד' דכיצד הוא ישתכר בפרתו של חברו ר"ל בפעולת הפועלים ואע"ג דשליח יכול להפסיד לא יוכל להרויח כנ"ל פי' דברי רבינו והרמ"ה וב"י הביא בדרך אחרת ופי' בדברי הרמ"ה פירושים רחוקים ע"ש:

(ב) וכ"פ הר"ן פרק בתרא דעכו"ם ד' שע"א וכ"פ שם האשירי וכת' מהרא"י ז"ל בפסקיו סי' ר"ל דדוקא שנותן לו דמי החפץ אבל מי שנותן לחבירו שטר חוב לגבותו למחצה או לשליש לא יוכל אחר כך לחזור משום דהוי דבר שלא בא לעולם וע"ש שהאריך בזה ועיין בנ"י ר"פ האומנין כתב המרדכי פרק מי שמת דף רכ"ה ע"ד ראובן שנתן לשמעון ט"ו דינרין להלוותם בריבית על מנת שישא בנו את בתו ולא רצה בן שמעון לנשאה צריך להחזיר לו מעותיו. ומכל מקום יתן ראובן לשמעון מן הריוח כפועל בטל וע"ש כתוב בת"ה סימן שכ"ג על ראובן ששכר לשמעון לילך בשליחותו בי' דינרין וקודם שהלך שמעון אמר שמעון לאחרים שרוצה ג"כ הוצאות הדרך בלא אלו הי' דינרין ולא היה ראובן בביתו שהיה אפשר. להודיע וראובן לא רצה ליתן לו אח"כ כי אמר שנתן לו י' דינרין אע"ג דשאר פועלים נשכרין בז' דינרין כדי לכלול ג"כ הוצאות ופסק דהדין עם ראובן דאמרי' הדמים מודיעים לענין שכירות פועל אע"ג דלא אמרינן כן לענין שכירות בתים וע"ש:

(ג) דבר תמוה הוא זה למה יתן לו ד' והא לא עדיף מ"ש כמו שאמר בע"ה מאילו לא אמר כלל דכבר נתבאר שאינו נותן לו רק ג' וכ"נ מדברי מ"מ והרא"ש בהדיא שאינו נותן להם ד' רק בשכל הפועלים נשכרים בד' או כששוה מלאכתם ד':

(ד) וכתב נ"י פרק האומנין דף ק"ה ע"ב וכתב הרמב"ן ז"ל דאפי' אמר הבע"ה אין רצוני ליתן לכם אלא כך וכך ופייסוהו הואיל והיתה ביניהם קציצה תחילה צריך ליתן להם כפי תנאם הראשון ודוקא במקום שהיו לפועלים תרעומות אם חזר בו אז הוי דינא הכי אבל במקום דיכול ב"ה לחזור אפילו תרעומות ליכא עליו אז דוקא אם חוזר בסתם ופייסוהו אמרינן דעל תנאי הראשון חזר אבל אם אמר בפירוש אין רצוני אלא בכך וכך לא ע"ש: