טור חושן משפט שלא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שלא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות פועלים

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

השוכר את הפועלים בסתם במקום שיש מנהג ידוע אינו יכול לשנות עליהם ממנהג המדינה לכל דבר בין לענין המזונות שצריך ליתן להם כפי המנהג: ואם יש מנהג שנותנין להם מזונות ואעפ"כ פסקו עמו בפירוש שיתן להם קאמר ת"ק שצריך להוסיף להם על המנהג דלהכי אהני מה שפסקו ורשב"ג אומר שאינו צריך ולכאורה נראה שהלכה כת"ק והרמ"ה פסק כרשב"ג: וכן לענין המלאכה יעשו כפי המנהג שאם נהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופם להשכים ולהעריב אפי' שמוסיף להם על שכרם כיון שלא התנה כן בשעה ששכרם:

בד"א שיש מנהג ידוע אבל אם אין בעיר מנהג ידוע או אפילו יש מנהג שלא להשכים ולהעריב והוא אומר להם אני שוכר אתכם בדין תורה חייבין לצאת מביתם בזריחת השמש ולעשות מלאכה עד צאת הכוכבים: ירושלמי בד"א בחול אבל בערב שבת בין השכמה בין הערבה משל בע"ה פי' שא"צ להעריב כמו בחול עד היכן כדי למלאות לו חבית של מים ולצלות לו דג ולהדליק את הנר אחר שיבא לביתו: ואם אמר להם אני נותן לכם באחד או שנים מן העיר משמנין ביניהם ופרש"י שנותנין להם כמו שנותנין לבינונים והרמ"ה ז"ל פירש מחשבין הגדול שבשכירות והקטן שבשכירות ומה שביניהן נותן החצי כגון אם גדול בשש וקטן בארבע נותן להם חמש:

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השוכר את הפועלים במקום שיש מנהג ידוע אינו יכול לשנות עליהם ממנהג המדינה לכל דבר בין לענין המזונות שצריך ליתן להם כפי המנהג משנה בר"פ הפועלים (פג.):

ומה שאמר ואם יש מנהג שנותנין להם מזונות ואעפ"כ פסקו עמו בפירוש שיתן להם קאמר ת"ק שצריך להוסיף להם על המנהג וכו' ורשב"ג אומר שאינו צריך שם במשנה השוכר את הפועלים וכו" מקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק הכל כמנהג המדינה ומעשה בר"י בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים הלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר ליה אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת י"ח עמהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם ע"מ שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד רשב"ג אומר לא היה צריך לומר אלא הכל כמנהג המדינה ובגמרא מעשה לסתור ח"מ וה"ק ואם פסק להם מזונות ריבה להם ומעשה נמי בר"י בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים וכו' ופרש"י ריבה להם. יתר על המנהג דכיון דלא צריך לאתנויי ואתני מזוני יתירי קאמר: ומה שאמר רבינו שהרמ"ה פסק כרשב"ג כן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו המשנה כצורתה ולא כתבו מאי דאיתמר עלה בגמרא וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שסתם וכתב בפ"ט מהלכות שכירות הכל כמנהג המדינה:

ומ"ש וכן לענין המלאכה יעשו כפי המנהג שאם נהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן להשכים ולהעריב אפילו שמוסיף להם על שכרם וכו' שם השוכר את הפועלים וא"ל להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב אינו רשאי לכופן ובגמרא פשיטא לא צריכא דטפא להו אאגרייהו מהו דתימא הא דטפאי לכו אאגרייכו אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי קמ"ל דאמרי ליה האי דטפת לן אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא וכתבו התוס' ואמר להו להשכים ולהעריב פר"י כששכרן סתמא ואמר להו אחר ששכרן כבר להשכים ולהעריב אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו:

ומ"ש בד"א שיש מנהג ידוע אבל אם אין בעיר מנהג ידוע או אפילו יש מנהג שלא להשכים ולהעריב והוא אומר אני שוכר אתכם כדין תורה חייבים לצאת מביתם בזריחת השמש וכו' שם אמר ריש לקיש פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל ב"ה שנאמר תזרח השמש יאספון וכו' יצא אדם לפעלו וכו' וליחזי היכי נהיגי בעיר חדשה וניחזי מהיכא אתו בנקוטאי אי בעית אימא דאמר להו דאגריתו לי כפועל דאורייתא. ופרש"י בכניסתו. לעיר: משלו. צריך לוותר משלו אצל ב"ה ולהחשיך אצלו: וביציאתו. למלאכתו בבוקר: משל ב"ה. אינו צריך להקדים אלא עם הנץ החמה: יאספון. החיות דלעיל מיניה כתיב תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער תזרח השמש וכו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב עד שתחשך: וניחזי היכי נהיגי. בעיר והכל כמנהג המדינה ודר"ל מאי היא: בנקוטאי. שנתלקטו ממקומות הרבה ויש מקום שמקדימין ויש מקום שמחשיכין וליכא למיסמך אלא אדאורייתא. והרי"ף והרמב"ם השמיטו כל זה ונ"ל שהטעם לפי שהם מפרשים הא דר"ל כמו שפר"ח דה"ק בכניסתו למלאכתו נותן משלו לב"ה וממהר לצאת קודם הנץ שהוא זמנו לצאת ויוצא מעלות השחר ולכך ביציאתו ממלאכתו משל ב"ה שיוצא קודם צאת הכוכבים שיגיע לביתו עד צאת הכוכבים וזהו משל ב"ה שהרי דינו היה עד צאת הכוכבים כמו שמביא מן הפסוק וקמ"ל ר"ל ששינו העולם מנהגם מדין הפסוק שמביא לקיים הא דאמרי' לעולם יכנס אדם בכי טוב ע"כ דלפי זה לא אשמועינן ר"ל אלא מנהג הפועלים שבזמנו והא לא אצטריכא להו לפוסקים ז"ל דהכל בכלל מה שכתבו הכל כמנהג המדינה א"נ אפילו אם יפרשו כפרש"י לא איצטריכא להו משום דאוקימנא דמימרא דריש לקיש ליתא אלא בעיר חדשה דנקוטאי אי נמי בדאמר להו אגריתו לי כפועל דאורייתא ומילתא דלא שכיחא הוא ולפיכך לא חשו לכתבו:

ומ"ש רבינו ירושלמי בד"א בחול אבל בע"ש בין השכמה בין הערבה משל ב"ה וכו' עד היכן כדי למלאות לו חבית של מים וכו' ירושלמי זה כתוב בהגהות אשיר"י בפרק הנזכר גרסינן בירושלמי בפרק הנזכר בני טבריה לא משכימין ולא מעריבין בני מעון משכימין ומעריבין בני טבריה שעלו לשכור מבני בית מעון נשכרים כבני בית מעון ובני בית מעון שעלו לשכור מטבריה נשכרים כבני טבריה אבל אדם שהלך מטבריה לשכור פועלים מבית מעון יכול הוא מימר כן סלקת במחשבתין דלא הוינן משכח מיגר פועלים מטרביה אלא בגין דשמעית עלייכו שאתם משכימים ומעריבים בגין סלקית להכא וכתבו נ"י שם ועיין בתשובת הריב"ש שכתבתי בסוף סימן של"ב:

ואם אמר להם אני נותן לכם כאחד או שנים משמנין בפ' הנזכר(פז.) תניא השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו בפחות שבשכירות ד"ר יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם וידוע דהלכה כחכמים ודברי הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות שכירות בפי' משמנין כדברי הרמ"ה ונראה מדברי ה"ה שכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל: כתב הריב"ש בסי' תע"ו כל מה שאדם נודר בשכירות אפילו בעל פה ובלא שום קנין יש להשלים כל שהנשכר עשה מלאכתו: כתב מהרי"ק בשורש קע"ג המבקש מחבירו להצילו מהסכנה וכן עשה ואמר שנתן שוחד כך וכך נאמן בשבועתו כמה הוציא ואינו צריך לגלות למי נתן השוחד מפני הסכנה : ראובן הבטיח לשמעון להשתדל בעדו בעסק מה בחנם וכשקרב הדבר לגמור חוזר בו ראובן ואמר לא אגמור ההשתדלות אלא אם תתן לי כך וכך ובכן נתן לו שמעון ופייסו ואח"כ הגיעו מעות ראובן ביד שמעון ואמר לקחת שלי שלא כדין כי אנוס הייתי כאשר פייסתיך במעות שרצית ממני כתב מהרי"ק בשורש קל"ג שהדין עם ראובן: ראובן שכר אחד שילך בעדו למדינה פלונית והלך לו ראובן חוץ לעיר והשליח אמר לשנים רצוני שיתן לי גם כן ההוצאות כי כן המנהג וכשחזר משליחותו לא רצה ראובן ליתן לו ההוצאות כי אמר מפני כך שכרתיך בעשרה ואלמלא כן לא היה ראוי ליתן לך אלא ז' עיין בת"ה סי' שכ"ג: מתי חייבים שכר שדכנות לשדכן ואם נתפייסו בשידוכין ואח"כ חזרו בהם בכתבי מהר' איסרלן סימן ס"ה: מי שטרח בשטר חוב של חבירו עד שהביאו לידי פרעון ונדר לו הרביע בקנין אם יכול לחזור בו הב"ה עיין בכתבים הנזכר סימן ש"ל: ראובן שנדר לשמעון חתנו ב' ליטרא כדי שיהא לומד בן של עצמו נינו של ראובן זה ועתה ראובן חוזר בו ואינו רוצה ליתן מפני שלא היה קנין בדבר עיין בתשובת מיימון דספר משפטים סימן ס"ד:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השוכר את הפועלים במקום שיש מנהג ידוע אינו יכול לשנות וכו' משנה ריש הפרק והיינו בששכרם בסתם וא"ל לאחר ששכרם כבר לשנות ממנהג המדינה לפי שהוסיף על שכרם ואפילו הכי אינו יכול לשנות בין לענין מזונות בין לענין המלאכה להשכים ולהעריב דמצו א"ל הא דהוספת על השכר משאר פועלים כדי שנעשה מלאכה יפה וטובה וכך עשינו אבל התנו בפירוש על המזונות ועל ענין המלאכה להשכים ולהעריב הכל לפי תנאו וכ"כ התוס' ע"ש ר"י בדיבור הראשון וז"ש רבינו אינו יכול לכופו להשכים ולהעריב אפילו שמוסיף להם על שכרם כיון שלא התנה כן בשעה ששכרן אלמא דאי התנה כך בשעה ששכרן הבל לפי תנאו:

ומ"ש ולכאורה נראה שהלכה כת"ק וכו'. פי' כיון דת"ק נמי קאמר הכל כמנהג המדינה אלא דהכא שפסק להם בפירוש שיתן להם מזונות ולא היה צריך לאתנויי ואתני בע"כ דמזוני יתירי קאמר אם כן ת"ק טעמא קאמר ורשב"ג לא קאמר טעמא ולפיכך נראה דהלכה כת"ק והרמ"ה פסק כרשב"ג ס"ל כיון דלא מוכחא בתלמודא דסביר לן כת"ק תפסינן כללא דא"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו:

בד"א שיש מנהג ידוע וכו' שם אר"ש בן לקיש פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעה"ב ופרש"י דבכניסתו לביתו מוותר משלו ועושה מלאכה בשדה עד צאת הכוכבים וביציאתו מביתו מוותר משל הבית ואינו יוצא מביתו אלא בזריחת השמש וכדכתיב תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו ובגמרא אוקימנא להא דר"ל בעיר שאין מנהג ידוע ואיבעית אימא דא"ל דאגריתו לי כפועל דאורייתא וכתב רבינו כתרתי אוקמתא דס"ל דלעניין דינא לא פליגי וכ"כ הרא"ש:

ירושלמי בד"א בחול וכו' וז"ל הירושלמי תנאי ב"ד הוא שתהא השכמה משל פועלים והערבה משל בעה"ב ומ"ט תשת חשך ויהי לילה גו'. תזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו ע"ש בין השכמה בין הערבה משל בעה"ב עד איכן עד כדי למלאות לו חבית מים ולצלות לו דגה ולהדליק לו נר פירוש הירושלמי סובר דתנאי ב"ד הוא שתקנו חכמים שהפועל יצא למלאכתו מעלות השחר שיוותר משלו ובכניסתו לביתו יוותר משל בע"הב שיפסיק ממלאכתו שבשדה קודם צאת הכוכבים ויבא לביתו עם צאת הכוכבים ומביא ראיה מן הכתוב שזה קרוי ויתר שהרי בקרא כתוב דמדינא לא צריך לצאת מביתו בהשכמה אלא בזריחת השמש וכן עבודתו בשדה היא עד צאת הכוכבים דכתיב תזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב אלא דתנאי בית דין הוא בהפך שתהא השכמה משל פועלים והערבה משל בעה"ב והגהות אשיר"י הביא הירושלמי. ומכאן הביא ר"ח ראיה לפרושי בתלמודא דידן בהא דקאמר ר"ל בכניסתו משלו וכו' דפירוש בכניסתו למלאכתו משלו וביציאתו ממלאכתו משל בעל הבית ופי' שכן משמע בב"ר ואין ספק שכך היתה גירסתו בב"ר וכדאיתא בירושלמי שזה תלמוד ירושלמי וזה אגדת ירושלמי ומי שמעיין בהם יודע כבר שאין שינוי ביניהם והתוספות הקשו לשם עליו ואמרו ואדרבה שם משמע כפי' קמא וזהו לפי שנמשכו אחר גירסת הב"ר שבידינו דהוי כפי' קמא וכפרש"י אבל אינה קושיא כלל כדפירש' והשתא נראה דהא דקאמר ע"ש בין השכמה בין הערבה משל בעה"ב דלכאורה משמע דעיקר רבותא משום השכמה דאע"ג דבחול השכמה משל פועלין מ"מ בע"ש השכמה נמי משל בעה"ב. וקשה לפי זה הא דקאמר עד איכן דמשמע דעל הערבה קאמר עד היכן ובהערבה לא קא אשמועינן מידי דפשיטא דהיא משל בעה"ב כמו בחול אלא דבהשכמה אשמועינן דבע"ש היא נמי משל בע"הב וא"כ מאי עד איכן דקאמר ולפיכך נראה עיקר דבהערבה נמי אשמועינן דבע"ש צריך לוותר משל בעה"ב בהערבה יותר מבחול לבא לביתו קודם צאת הכוכבים והשתא ניחא דקאמר עד איכן צריך לוותר בהערבה וניחא נמי דלא קשה בדברי רבינו שהביא סופה דהך ירוש' בד"א בחול אבל בע"ש בין השכמה בין הערבה משל בעה"ב וקאמר עלה פירוש שאין צריך להעריב כמו בחול דלכאורה קשה הלא גם בהשכמה אתא לאשמועינן דאין צריך להשכים מעלות השחר כמו בחול ואדרבה עיקרו לא אתא אלא לאשמועינן בהשכמה אלא ודאי דלפי שהיה קשה לרבינו כיון דלכאורה משמע דלא אתא אלא לאורויי דאף ההשכמה היא משל בעל הבית א"כ קשה הא דקאמר עד היכן דקאי אהערבה ולפיכך כתב רבינו דמ"ש בין השכמה בין הערבה משל בעל הבית בהערב' נמי אשמועינן שאין צריך להעריב כמו בחול אלא צריך שיקדים עצמו לבא לביתו קודם צאת הכוכבים ולפיכך אמר עד היכן צריך להקדים ואמר כדי למלאות לו חבית מים וכו' וכדפי' ואף על פי דרבינו כתב דבחול חייבים לצאת בזריחת השמש וכו' וזהו כפירוש רש"י מכל מקום הביא הך דירושלמי משום דסבירא ליה דכיון דלא אשכחן בתלמוד' דידן דקאמר דינא דערב שבא היכא הוי דיניה מסתמא לא פליג אירושלמי ולפיכך אף על גב דבחול צריך לעשות מלאכה בשדה עד צאת הכוכבים ולא יבא לביתו עד לאחר צאת הכוכבים אבל בערב שבת מקדים עצמו לבא לביתו אף קודם צאת הכוכבים בכדי שיוכל למלאות לו חבית מים וכו' ודו"ק. ובהגהת ש"ע כתב הרב למלאות לו חבית של מים ולצלות לו דג קטן אפשר שדקדק בלשון הירושלמי שכתב ולצלות לו דגה ואמרו בפרק הנודר מן המבושל דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים דגה שאני טועם אסור בקטנים ומותר בגדולים ומביאו רבינו ביורה דיעה סי' רי"ו:

דרכי משהעריכה

(א) כתב המרדכי פ' האומנין דף קמ"א ע"ד דמותר לאדם להשכיר את עצמו ואינו עובר על כי לי בני ישראל עבדים [עבדי] הם שאינו שייך אלא בעבד עברי ממש כו' וכ"ה שם בהגהות דף קנ"א ע"ב וכתב שם ויש ליזהר לסופר או מלמד או שאר [בעלי] מלאכות להשכיר עצמו להיות בבית בע"ה בקבע וסמוך על שלחנו ג' שנים משום כי לי בני ישראל עבדים וגו' וכ"כ הרמב"ם בתשובת וע"ש וע"ל ריש סי' של"ג:

(ב) וכנ"י ריש השוכר פועלים דאע"פ שאין מנהג בעיר אם נודע רוב אנשי העיר מאיזה מקום באו הולכין אחר המנהג שבאו משם כ"כ הר"ן והרשב"א עכ"ל וכ"מ בגמרא וע"ע מזה בתשובת הריב"ש סי' תע"ה:

(ג) וכ"כ סוף שורש י' מי ששלח שליח ליתן לו הוצאת הדדך השליח נשבע ונוטל וא"צ לברר בעדים וכו':