טור חושן משפט/הלכות גניבה

מתוך: טור חושן משפט שמח (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שמח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות גניבה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אסור לגנוב אפילו כל שהוא אפי' דרך שחוק ואפי' ע"מ להחזיר או ע"מ לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך וכל הגונב אפי' ש"פ עובר על לאו דלא תגנובו וחייב לשלם: אחד הגונב מישראל בין קטן בין גדול ואחד הגונב מעיבד כר"ם שגניבתו אסור: אבל מעותו של כותי היה מותר ובלבד שלא יודע לו דליכא חילול השם:

ואיזו גנב כגון הלוקח בסתר ואפי' רואין אותו כיון שמטמין עציו להסתיר דבריו נקרא גנב. וגזלן זה הלוקח בגלוי ובחזקה: ומשעה שמשך הגניבה נעשה עליה גנב בד"א שמשכה חוץ מרשות הבעלים אבל כל זמן שהיא ברשות הבעלים אינו חייב עד שיגביהנה:

ואם הכניסה לרשולתו אפי' לגגו חצירו וקרפיפו אם היא משתמרת חייב אע"פ שלא משכה ולא הגביהה ומה משלם הגנב כפל דכתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' שנים ישלם וכל דבר נתרבה לענין כפל ומוסף עליהם שור ושה שאם טבחם או מכרם משלם ד' תחת השה וה' תח השור:

בד"א שבאו עדים שגנב וטבח ומכר אבל אם הודה מעצמו אינו משלם אלא הקרן דכתיב אשר ירשיעון אלהים ודרשינן פרט למרשיע את עצמו ואפילו מודה מקנס ואח"כ באו עדים פטור ובלבד שמחייב עצמו בקרן כגון שהודה שגנב וטבח או מכר שנמצא שחייב עצמו בקרן ואח"כ באו עדים שגנב וטבח ומכר אבל אם אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב והודה שטבח ומכר ואח"כ באו עדים שטבח ומכר חייב ד' וה' ומיהו אין מודה בקנס פטור אלא דוקא בפני ב"ד ובמקום ב"ד אבל הודה בפני ב' או אפילו בפני ג' חוץ מבית דין אינו מועיל להפטר מקנס: לפיכך האידנא שאין לנו בית דין הראויין לדון דיני קנסות אין מועיל שום הודאה ליפטר מקנס:

ואלו התשלומין בין קרן בין כפל אם יש לו מטלטלין גובין מהם ואם אין לו מטלטלין אלא מקרקעי יורדין להן וגובין מהעדית שלו כשאר נזקים ואם אין לו מקרקעי ולא מטלטלין בזמן שהיובל נוהג דבר תורה מוכר את עצמו ומשלם לזה את הקרן אבל בזמן הזה אינו נמכר שאין תורת עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:

שאלה לגאון מי שנחשד בגניבה ואין עליו עדים ויש עליו עדים על גניבה אחרת קודם לכן מה דין יש עליו. תשובה כך ראינו שאין עליו לא דין ולא מלקות שלא צותה תורה מלקות אלא בשני עדים אלא גוזרן עליו בגזירה בס"ת ובשופרות וכן הלכתא:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שאמר לשמעון הברחת ממוני השיבו שמעון ראית זה א"ל ראובן לא אלא כך אני סבור שוב בירר ראובן דבריו שאשתו לקחה חפצים מביתו השליכתם דרך חלון לחצר אחרת ושמעון סייע לאשתו להוליכן משום שהיא אחותו וכתבת שחייבת לשמעון שבועה שלא גנב מאומה ושאין בידו כלום מראובן. תשובה מן הדין לא היה לך לחייב לשמעון שבועה דכיון שא"ל ראובן לא ראיתי אבל אני סבור שגנבת הו"ל טענת שמא ואין נשבעין על טענת שמא אא"כ אמר ברי לי שמנה לי בידך או עבדי גנבת ואף על מה שסייע לאשת ראובן להוליך הבגדים אין לחייבו כי מיד שהגביהה החפצים ע"ד לגנבם קנאתם אפילו ברשות הבעלים וכיון שנתחייבה בהגבהתם תו לא מיחייב שמעון במה שסייע להוליכם והא דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה היינו דוקא כשהשני גזלם מהראשון דכיון שלא נתייאשו הבעלים הוה כאילו גזלן מהבעלים אבל הכא שלא בא לגנוב אלא לסייע לאחותו והיא כבר קנאתם בהגבהה לא מיחייב דגנב אין כאן שלא נתכוין לקנות בהגבהתו ועוד כיון שאין לראובן עדים שלקחה אשתו החפצים אם היתה אומרת ודאי לקחתי אבל היו שלי שהופקדו אצלי היתה נאמנת והיאך יתחייב במה שסייע לה להוליכם ואין לומר נהי שאין ראובן יכול להוציא מיד אשתו כיון שאין לו עדי גניבה מכל מקום שמעון שראה וידע שאחותם גנבתם מבעלה יש לו להחזיקה בתורת גזלנות שהרי החוטף חפץ מחבירו בפני עדים לאו כל כמיניה לומר אין חטפי ודידי חטפי הא ליתא שהרי טוען שמעון שבדין לקחה החפצים:

ועוד אני אומר אם ראה ראובן ששמעון נכנס לבית לוי וגנב חפץ א' ובא אותו חפץ ליד ראובן והחזירו לשמעון אין לוי יכול להוציאו ממנו בדין ולא דמי לשומר אבדה שצריך להשיבה ליד בעלים כיון ששמעון אומר שמן הדין נטלה מבית לוי מחמת תביעה שיש לו עליו ואם היה ראובן מחזירו ללוי יהיה שמעון ין עליו כל ימיו ואם יתפוש שמעון משל ראובן לא היה מחזירו לו אין ראובן חייב להציל ממון לוי בממונו:

ששאלת ראובן תבע לשמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו והוציאן מרשותו והשיב שמעון אמת היה שהוצאתים אבל כך היה המעשה שבקשני קרובתי כלתך להוציאם כי לא יכלה שאתם ולא ידעתי של מי היו שלה או שלך וגם לא לקחתים ולא הגבהתים ממקומך אך היא הגביהתם ונתנתם לי וטרחתי בשבילה ונתתים לאביה. תשובה שמעון חייב להחזיר הספרים כי מה היה לו ליכנס לחדרו ולהוציא ספרים שלא מדעתו כי כל המונח בביתו של אדם הוא בחזקת שלו וגם ניכר הדבר שכיון לסייע לקרובתו לגזול חמיה ומה שטוען שהיא הגביהתם ונתנתם לו מ"מ הרי טוען שהיו כבדים ולא יכלה שאתם וכיון שלא יכלה להוציאם משם אם לא שסייעה הוה ליה כאילו הוציאם הוא ויגבה ראובן ממי שירצה מכלתו שהודתה לו שהם ברשותה ואם ירצה יגבה משמעון:

בית יוסף

אסור לגנוב אפי' כל שהוא כ"כ הרמב"ם ז"ל בריש הלכות גניבה וכתב ה"ה מפורש פרק ד' מיתות (כז.) ודין פחות משוה פרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין: ומה שאמר ואפילו על מנת לשלם הכל אסור בריש פרק איזהו נשך (סא:) בברייתא יליף מקרא לא תגנובו על מנת לשלם תשלומי כפל ופרש"י ע"מ לשלם כפל שרוצה לההנותו ויודע בו שלא יקבל וקאמר תו בברייתא לא תגנוב על מנת למיקט ופרש"י למיקט. לצער ואיפשר שמ"ש רבינו על מנת להחזיר היינו ע"מ למיקט ומ"ש על מנת לשלם היינו לשלם תשלומי כפל:ומ"ש הכל אסור כדי שלא ירגיל עצמו בכך כ"כ הרמב"ם שם:ומ"ש וכל הגונב אפילו שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו וחיי לשלם כ"כ הרמב"ם בתחלת הלכות גניבה וכתב ה"ה דין שוה פרוטה נתבאר בהרבה מקומות מהם פרק ד' מיתות (נז.):

ומה שאמר אחד הגונב מישראל בין קטן בין גדול כ"כ הרמב"ם ז"ל שם: ומה שאמר ואחד הגונב מעובד כו"ם שגניבתו אסור כ"כ הרמב"ם ז"ל וכתב הה"מ בפ' הגוזל ומאכיל (קיג.) דגזל העכו"ם אסור וה"ה לגניבה ואיתא בשאר דוכתי עכ"ל:

ומה שאמר אבל טעותו של כותי היה מותר ובלבד שלא יודע לו דליכא חילול השם בפ' הגוזל ומאכיל (שם.):

ואיזהו גנב כגון הלוקח בסתר ואפילו רואין אותו כיון שמטמין עצמו להסתיר דבריו נקרא גנב וגזלן זה הלוקח בגלוי ובחזקה בפרק מרובה (עט:) אמר רבי אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' וכיון דראוהו גזלן הוא כיון דקא מטמר מינייהו גנב הוא ואלא גזלן ה"ד א"ר אבהו כגון בניהו בן יהוידע שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו ורבי יוחנן אמר כגון בעלי שכם. וז"ל הרמב"ם בתחלת הלכות גניבה איזהו גנב זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין וכן כל כיוצא בזה אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן לפיכך לסטים מזויין שגנב אינו גזלן אלא גנב אף ע"פ שהבעלים יודעים בשעה שגנב והראב"ד השיגו וה"ה הליץ בעדו:

ומשעה שמשך הגניבה נעשה עליה גנב בד"א שמשכה חוץ מרשות הבעלים אבל כל זמן שהיא ברשות הבעלים אינו חייב עד שיגביהנה משנה בפרק מרובה (שם) היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת חייב ופרש"י הגביהו אפי' ברשות בעלים שהרי הגבהה קונה בכל מקום:

ומ"ש ואם הכניסו לרשותו אפי' לגגו חצרו וקרפיפו אם היא משתמרת חייב וכולי דכתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' שנים ישלם בפ"ק דמציעא (י.) תניא בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו קרפיפו מנין ת"ל המצא תמצא מכל מקום:ומ"ש אם היא משתמרת נתבאר לעיל סי' רס"ח סעיף ו': כתב המרדכי פ"ק דמציעא אם אמר לחבירו קח לי שור מבית פלוני שהוא שלי ונמצא שלא היה שלו אלא לגנוב נתכוין נתחייב שולחו באחריות השור במשיכת השליח: ומה שאמר וכל דבר נתרבה לענין כפל בריש פרק מרובה מייתי לה מקראי ומיהו עבדים ושטרות וקרקעות והקדשות אין להם תשלומי כפל כדתנן בפרק הזהב (נז:) ובפרק שבועת הדיינים (מג:): מה שאמר ומוסף עליהם שור ושה שאם טבחם או מכרם משלם ד' תחת השה וה' תחת השור מפורש בתורה (שמות כ"א) כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו וגו':

ומה שאמר בד"א שבאו עדים שגנב וטבח ומכר אבל אם הודה מעצמו אינו משלם אלא הקרן וכו' בפרק מרובה (עה.) ואיתיה נמי במשנה פרק בתרא דשבועות (מט.): ומה שאמר ואפי' מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ובלבד שמחייב עצמו בקרן וכו' בפ' מרובה שם איתמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים רב אמר פטור ושמואל אמר חייב אמר רב המנונא מסתבר מילתיה דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי חייב עצמו בקרן אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום וכתבו הרי"ף והרא"ש וכן הלכתא וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות גניבה ופרש"י באומר גנבתי. דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאה הילכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל ומד' וה' שהרי פטר עצמו מכלום ובהודאה דטביחה לא היה מחייב עצמו בכלום שהיה יודע שהמודה בקנס פטור הילכך לאו הודאה היא ומשלם אם באו עדים ולא אמרינן מודה ובאו עדים פטור אלא היכא דאיכא קרן וקנס דאיחייב ליה ממונא בהודאתו ומתכוין להחזיר ממון עכ"ל:ומ"ש ומיהו אין מודה בקנס פטור אלא דוקא בפני ב"ד ובמקום ב"ד אבל הודה בפני ב' או אפי' בפני ג' חוץ מב"ד אינו מועיל להפטר מקנס בפרק מרובה (עד:)מתיב למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ממתני' מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה מצאו לר' יהושע א"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות שסימיתי את עינו אמר ליה אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים כלומר ועל פי עצמך לא תשלם קנס הא יש לו עדים חייב וש"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב שאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי והא רבי יהושע אב ב"ד הוה שלא בב"ד הוה קאי ופרש"י שלא בב"ד הוה. לא היו ב"ד יושבים ולא מקום ישיבת ב"ד הוה אלא בשוק הודה לו וכתב ה"ה בפ"ג מהל' גניבה על מה שכתב הרמב"ם ז"ל או שהודה בפני שנים ונראה שכוונתו ז"ל אפי' בפני שני דיינים ואפילו במקום ב"ד לפי שדיני קנסות צריכים ג' מומחים כמבואר פ"ה מה' סנהדרין וא"כ ק"ל למה אמר שם רבי יהושע חוץ לב"ד הוה קאי ת"ל אפי' הוה קאי התם יחיד הוה ויראה לי דאי הוה קאי בב"ד היו יושבים עמו ומש"ה איצטריך למימר חוץ לב"ד וקצת נראה כן מפירש"י עכ"ל:

ומה שאמר לפיכך האידנא שאין לנו ב"ד הראויין לדון דיני קנסות אין מועיל שום הודאה ליפטר מקנס פשוט הוא וכבר נתבאר בסי' א':

ואלו התשלומין בין קרובין כפל אם יש לו מטלטלין גובים מהם כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גניבה: ומה שאמר ואם אין לו מטלטלין אלא מקרקעי יורדים להם וגובין מהעדית שלו כשאר נזקין בריש ב"ק (ד:) תני רב חייא כ"ד אבות נזיקין תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' וגנב וגזלן וכו' ואסיקנא אמר רבי אבהו כולהו כאבות לשלם ממיטב: ומה שאמר ואם אין לו מקרקעי ולא מטלטלין בזמן שהיובל נוהג ד"ת מוכר את עצמו ומשלם לזה את הקרן מבואר בתורה אם אין לו ונמכר בגניבתו ודרשו חז"ל בפ"ק דקידושין (יח.) בגניבתו ולא בכפילו ושאר כל משפטיו מבוארים בפרק הנזכר: ומה שאמר אבל בזמן הזה אינו נמכר שאין תורת עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:

שאלה לגאון מי שנחשד בגניבה ויש עליו עדים על גניבה אחרת קודם לכן מה דין יש עליו וכו':

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שאמר לשמעון הברחת ממוני וכו' כלל ס"ד סי' א':

ששאלת ראובן תבע לשמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו וכו' כלל ק"א סימן ז'. אשה שגנבה מעות מבעלה והפקידתן אצל אשה אחרת שידעה שגנבתם ואחר כך החזירתם לה והבעל תובע לנפקדת עיין במרדכי פרק הספינה: אשה שגנבה משל בעלה ויצאה מהעיר ושלחה משם את שמעון ולקח הגניבה ובעל תובע את שמעון עיין במרדכי פרק הנזכר:

בית חדש (ב"ח)

אסור לגנוב אפי' כל שהוא. הכי משמע בפ' ד' מיתות (דף נ"ז) דקאמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות מש"פ דכותי בישראל אסור דאע"ג דישראל מחיל ליה בתר הכי מ"מ צערא בשעתיה אית ליה הילכך גזל הוא ופי' רש"י דישראל בישראל נמי אסור אלא דמיעבר לא עבר דכתיב לא תגזול והשיב את הגזילה מידי דהשבון קרי גזל ואידך לא אבל בעכו"ם וכו' לא נפיק פחות מש"פ מכלל פרוטה ואפילו מישראל דמחיל ליה בתר הכי ותו אמרינן התם אהא דקאמר ליכא מידעם דלישראל שרי ולכותי אסור והרי פחות מש"פ ומשני התם משום דלאו בני מחילה נינהו ופי' רש"י שאף ישראל נצטוו על הגזל אלא דפחות מש"פ אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברין על מדתם שרחמנים הן ומוחלין על דבר קל אבל כותים אכזריים הם עכ"ל אלמא דאסור מדין תורה לגזול ולגנוב אפילו כל שהוא וכן פסק הרמב"ם פ"א מהלכו' גנבה והסמ"ג לאוין סי' קנ"ה: ומ"ש וכל הגונב וכו' עובר על לאו דלא תגנובו. פי' דההוא קרא בגנבת ממון כתיב אבל לא תגנוב די' דברות בגונב נפשות הכתוב מדבר דבר הלמד מעניינו כדאיתא במכילתא ובת"כ פ' בהר:

אחד הגונב מישראל וכו'. ה"א בפ' הגוזל ומאכיל (דף קי"ג) דגזל הכותי או גנבתו אסור אבל טעותו של כותי היה שרי ובלבד שלא יוודע לו מפני חילול השם: כתבו התוס' בשם ר"י וכן פי' בערוך אע"ג דטעות כותי מותר אסור להטעותו במקום שהכותי יודע שגוזל ועושה עצמו כלא יודע:

ואיזהו גנב וכו'. פי' איזה גנב דחייב כפל ואיזה גזלן דאינו חייב כפל כגון הלוקח בסתר וכו' בפ' מרובה:

ומ"ש (ואפי') הכניסו לרשות אפי' לגגו וכו' אם היא משתמרת. היינו משום דחצר משום יד אתרבאי ואין לו חצר אלא א"כ משתמרת א"נ אינו משתמר ועומד בצידו אבל אם אינו משתמר ואינו עומד בצדו אין לו תורת חצר שיהא קונה לו כדלעיל בסי' רס"ח:

בד"א שבאו עדים שגנב וטבח ומכר וכו' ובלבד שמחייב עצמו בקרן כגון שהודה שגנב וטבח ומכר וכו'. איכא למידק לאיזה צורך קאמר שהודה ג"כ שטבח ומכר הא ודאי אפי' בהודה שגנב בלחוד ואח"כ באו עדים שגנב וטבח ומכר נמי פטור מד' וה' דכיון שהודה דגנב ואינו חייב בכפל תו לא מיחייב ד' וה' דכד מדלת כפל מינייהו הו"ל תשלומי ג' וד' והני לא כתיבי וכן פירש רש"י להדיא בפ' מרובה (דף ע"ה) אברייתא דתני בה ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן דרבותא אשמועינן דאע"ג דאטביחה לא הודה ונמצא דטבח או מכר דבאו עדים פטור ונראה ליישב דמל' רבי' משמע מדלא כתב כגון שהודה שגנב וגם טבח ומכר אלמא דה"ק שהודה שגנב ואע"פ שטבח ומכר ג"כ לא הודה אלא בגנבה בלחוד ואפילו הכי פטור והיינו כברייתא שהבאתי: ומ"ש אבל אם אמר לא גנבתי וכו'. מימרא דר' יוחנן שם גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום וא"ת למה ליה למימר לא גנבתי אפי' לא אמר כלום נמי אם באו עדים שגנב אע"פ שאחר כך הודה שטבח לא הוי מודה בקנס אלא חייב וי"ל דודאי לא צריך שיאמר לא גנבתי ולא נקט הכי אלא לאורויי דברישא דאמר גנבתי הוי מודה בקנס ופטור אע"ג דאמר לא טבחתי ולהכי נקט בסיפא דאמר לא גנבתי כלומר דדוקא בדאמר לא גנבתי הוא דלא הוי מודה בקנס אע"ג דאמר טבחתי ומכרתי אבל בדאמר גנבתי הוי מודה בקנס ופטור אע"ג דאמר לא טבחתי ואח"כ באו עדים דטבח ומכר וכדפי' בסמוך: ומ"ש ומיהו אין מודה בקנס פטור אלא דוקא בפני ב"ד. שם בעובדא דר"ג שסימא את עין טבי עבדו וכו':

ואלו התשלומין וכו'. פירוש במטלטלין כל מילי מיטב הוא דאי לא מזדבני בהאי מתא מזדבני במתא אחריתא אבל במקרקעי כתיב מיטב שדהו ודין גנב וגזלן (דינו) ג"כ לשלם ממיטב כדאיתא פ"ק דב"ק:

שאלה לא"א הרא"ש וכולי ואף על מה שסייע לאשת ראובן להוליך הבגדים אין לחייבו וכולי. ובתשובה האחרת כתב וגם ניכר הדבר שכיון לסייע לקרובתו לגזול חמיה וכולי ולכאורה התשובות סותרות זא"ז ולא קשיא ולא מידי דבתשובה הראשונה האשה כבר הגביהה החפצים והשליכה דרך החלון לחצר אחרת א"כ כבר קנאתם וזה אינו גנב אלא מסייע לה להוליכם מחצר אחרת ועוד מטעם אחר שהרי טען שמעון שבדין לקחה החפצים ועוד אני אומר וכו' אבל בתשובה האחרת שבא שמעון לחדרו ואילו לא לקח הספרים לא היתה יכולה האשה להוציאם מפני הכובד א"כ שמעון הוא שגנב מרשות ראובן וק"ל:

דרכי משה

(א) מיהו במרדכי פרק הגוזל בתרא דף כ"ג ע"ב ודף כ"ד ע"ב דאסור להטעותן דהא אפילו גניבת דעתו אסור כ"ש להטעותן מיהו אם טעה מעצמו היה שרי

(ב) ובמרדכי פ' המוכר את הספינה ע"א נשאל למוהר"ם על אשה אחת שגנבה מבעלה מעות ומסרה הגניבה ליד אשה אחרת ואותה האשה היתה מלוה אותן למחצית שכר ברשות המפקדת וידעה שהיא גנבה והחזירה המעות ליד המפקדת ועתה תובע הבעל לנפקדת והשיב דכיון דידעה בהן שהיו גנובים לא היה לה לקבלן ואם קבלן לא היה לה להחזירה ליד הגונבת ולכן צריכה לשלם דמאחר שידעה שהמעות היו של בעל כשבאו לידה המעות הויא עלייהו כשומר האבידה דמצוה להחזירו לבעליו ומאחר שהחזירה ליד הגונבת הוי פשיעה וחייבת לשלם לבעל וע"ש שהאריך בזה. וכתב מהרי"ו סי' א' בפסקיו שבסוף תשובותיו דבעלים אין נשבעין שלא החזיר להם הגנב אם הגנב מודה להם עכ"ל:

(ג) ובמרדכי פ' המוכר הספינה ע"ב על לאה שגנבה משל בעלה והטמינה ושמה בכלים ויהי כי יצאת מן העיר ושלחה שמעון להביא הגניבה ממקום שהטמינה שם וכן עשה והנה הבעל תובע את שמעון מאחר שידע שהיא גנבה שיחזיר לו את שלו ופסק דהדין עם הבעל דשמעון עשה עיקר הגניבה וחייב לשלם וכו', כתוב במישרים נכ"ג ח"ו אשה שלותה על משכנות שהיו של בעלה שלא מדעת בעלה שלא קנאם המלוה ומחזיר אותן לבעל בלא דמים ולא שייך הכא תקנת השוק ודוקא שלא ידע הבעל שמשכנה אותן אבל משכנה בידיעת הבעל אימר נתרצה ודוקא בידוע שהן של בעל כגון שהאשה נושאת ונותנת בתוך הבית משום בעל עכ"ל, וכב"י סי' ע"ב על דברי ר"י אלו נראה שיש טעות סופר בסוף לשונו עכ"ל. ולא ידעתי מה קשה לו בהן כי נראה שהם נכונים בטעמם. כתב הריב"ש בתשובה סי' ק"א אותן שהיו קונין ממנה הסחורה בזול פחות משליש בערכה והיתה אומרת להם להעלים מבעלה עשו איסור ואע"פ שהיתה נושאת ונותנת תוך הבית שלא בחנם היתה מוכרת בזול ואמרה להטמין מבעלה עכ"ל וע"ל סי' שמ"ו וכתב המרדכי פ"ק דמציעא דף קל"ה ע"ב בשם מוהר"ם דהיכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו ואם אמר לחבירו קח לי שור מבית פלוני שהוא שלי ונמצא אח"כ שלא היה שלו אלא לגנוב נתכוין נתחייב שולחו באחריות של שור במשיכת השליח דהא השליח לא ידע שהוא גונב כו' ובנ"י פרק מרובה דף כ"ה ע"א כתב דשליח חייב דאין שליח לדבר עבירה אפי' במקום דאין השליח יודע אם עושה איסור וע"ש ובת"ה סי' שט"ו ראובן הראה לגנב מפורסם מחתרת של לוי לגנוב מתוכה ראובן פטור דהוי גרמא בניזקין. וצ"ע דבלא"ה פטור משום דאין שליח לדבר עבירה:

מתוך: טור חושן משפט שמט (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שמט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אחד האיש ואחד האשה שגנבו חייבין לשלם ד' וה' אלא שאשת איש שגנבה אין לה לשלם לפיכך אם הקרן בעין מחזירין לבעלים ובכפל ממתין לה עד שתתאלמן או תתגרש ויתבענה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל אשת ראובן השאילה לאשת שמעון כלי כסף וכלי זהב ויצא קול בעיר שנגנבו החפצים מאשת שמעון ושאלה אשת ראובן חפציה ואמרה אשת שמעון אין לי ממה לשלם שהכל של בעלי ושמעון בעלה אמר גם כן לא אשלם לך כלום שלא נתת לי כלום וגם חושדין לשמעון עצמו שיודע מה נעשה בהן ושמא הן עדיין ברשותו ומודה שבאו החפצים לרשותו ואינו יודע מה נעשה בהם. תשובה הא מילתא פשיטא שאין שמעון חייב לשלם מה שלותה אשתו אמנם אחרי שהודה שבאו אלו החפצים לביתו צריך לישבע שאינם ברשותו ושלא שלח בהן יד ושלא פשע במה שנגנבו וגם האשה תשבע שאינם ברשותה ויכתבו עליה פסק דין שחייבת לשלם לה החפצים לכשתתאלמן או תתגרש:

קטן שגנב פטור מהכפל ומחזירין הקרן לבעלים אם הוא בעין ואם אינו בעין פטור גם מהקרן אף לאחר שיגדיל. ועבד שגנב מחזירין הקרן לבעלים אם הוא בעין וכפל אין לו דאין לו משלו מה לשלם וגם אין בעליו חייב לשלם בשבילו ולא שאר כל דבר שמזיק כיון שהוא בן דעת ובעלים אינו יכול לשמרו שאם יקניטו ילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא מחייב רבו מנה בכל יום אלא אם ישתחרר חייב לשלם. כתב הרמב"ם ראוי לב"ד להכות הקטנים כפי כח של קטן על הגניבה כדי שלא יהו רגילין בה וכן אם הזיקו שאר נזקים וכן מכין מעבדים אם הזיקו מכה רבה שלא יהו משולחים להזיק: מפני שאין דנין עתה דיני קנסות אין רצוני עתה להאריך בדין כפל ותשלומי ד' וה' אבל משום דלא מפקינן מיניה אם תפס אכתוב מהם מעט בדרך קצרה אע"פ שכתב הרמ"ה הא דאמרינן בקנסא אי תפש לא מפקינן מיניה היינו דוקא כדי נזקיה אבל טפי מכדי נזקיה כגון כפל וד' וה' מפקינן מיניה דתקנתא עבדו ליה רבנן לניזק וכי עבדי ליה תקנתא דלא ליפסוד ממוניה אבל לארווחיה ממוניה דחבריה לא תקינו ליה רבנן ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל וכתב דלאו תקנתא היא אלא דינא הוא דאדאורייתא מיחייב אלא שאין לנו דיין בבבל שיכופנו ליתן וכל כה"ג עביד אינש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב ליה כל מאי דמיחייב ליה מדאורייתא עד כאן ולמעלה בתחלת הספר הארכתי בדיני קנס:

בית יוסף

אחד האיש ואחד האשה שגנבו חייבין לשלם ד' וה' בפ"ק דב"ק (טו.) השוה הכתוב אשה לאיש לכל משפטים שבתורה: ומה שאמר לפיכך אם הקרן בעין מחזירין לבעלים פשוט הוא:ומ"ש בכפל ממתין עד שתתאלמן או תתגרש ויתבענה נתבאר בסוף סימן שמ"ו:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל אשת ראובן השאילה לאשת שמעון כלי כסף וכלי זהב ויצא קול בעיר שנגנבו החפצים וכולי סוף כלל ל"ט: (ב"ה) בתשובת הרא"ש שבידינו כתוב כמ"ש רבינו ויש לתמוה למה צריך לישבע שלא פשע שמאחר שאינו שומר כי פשע מאי הוי ומצאתי בספר הזה התנופה שכתב כלשון הזה ישבע הוא וגם היא שאינם ברשותה ושלא שלח הוא יד בהם עכ"ל השמיט שלא פשע בהם וטעמו מפני מה שכתבתי כיון דאין הבעל שומר כי פשע בהם מאי הוי אבל אם שלח יד בהם אף ע"פ שאינו שומר חייב דשואל שלא מדעת גזלן הוי וחייב והאשה אינה צריכה לישבע אלא שאינם ברשותה אבל שלא שלחה בהם יד ושלא פשעה אין להם ענין דבין כך ובין כך חייבת לשלם אפי' נגנבו באוגס גמור דהא שואלת היא:

קטן שגנב פטור מהכפל וכו' עד אף לאחר שיגדיל כ"כ הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות גניבה:ומ"ש שהוא פטור מהכפל מבואר בתורה דגבי תשלומי כפל איש כתיב:ומ"ש שמחזירין את הקרן לבעלים אם הוא בעין פשוט הוא:ומ"ש ואם אינו בעין פטור מהקרן אף לאחר שיגדיל בפרק החובל (פז.) תנן חש"ו פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם ומדלא קתני גבי קטן הגדיל הקטן חייב לשלם משמע דאפי' הגדיל פטור:ומ"ש ועבד שגנב מחזירין הקרן לבעלים אם הוא בעין פשוט הוא:ומ"ש וגם אין בעליו חייב לשלם בשבילו ולא שאר כל דבר שמזיק כיון שהוא בן דעת ובעליו אינו יכול לשמרו שאם יקניטו ילך וידליק גדישו של חבירו וכו' משנה בסוף מסכת ידים ומייתי לה בפ"ק דב"ק: כ' הרמב"ם ראוי לב"ד להכות הקטנים וכו' וכן מכין העבדים אם הזיקו וכו' בפ"א מהלכות גניבה:

מפני שאין דנין עתה דיני קנסות אין רצוני עתה להאריך בדין כפל ותשלומי ד' וה' וכו' מבואר:ומ"ש אבל משום דלא מפקינן מיניה אם תפס אכתוב מהם מעט נתבאר בסי' רצ"ה: אע"פ שכתב הרמ"ה הא דאמרינן בקנסא אי תפס לא מפקינן מיניה היינו דוקא כדי נזקיה וכו' ול"נ לא"א ז"ל וכ' דלאו תקנתא היא אלא דינא הוי וכו' עד סוף הסי' בפסקי הרא"ש ספ"ק דב"ק:

בית חדש (ב"ח)

אחד האיש ואחד האשה וכו'. בפ"ק דב"ק (דף ט"ו) נפקא לן מקרא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה ולפי דבפרשת שומרים איש כתיב ללמד איש ולא קטן כדלעיל ריש סי' צ"ו לכך הוצרך לפרש דאחד האיש ואחד האשה:

שאלה לא"א הרא"ש וכו'. תימה גדולה היאך פסק הרא"ש דאחרי שבאו החפצים לביתו צריך לישבע שאינם ברשותו וכו' הלא אפי' א"ל הנח לפניך אינו אפי' ש"ח ופטור מפשיעה כמ"ש בסימן רצ"א כ"ש כאן דלא א"ל אפי' הנח לפניך ונ"ל דדין זה דימהו הרא"ש למ"ש הרמב"ם ומביאו רבי' סוף סי' שמ"ו דכשהאשה שאלה או אגרה פרה מקמי שנשאת ואח"כ נשאת דבעל בנכסי אשתו לוקח הוא ואם נגנבה או נאבדה הפרה פטור הבעל מלשלם דאינו נעשה לא שואל ולא שוכר ואפ"ה אם הודיעה לבעל שהפרה שאולה או שכורה ה"ז נכנס תחתיה אף כאן מאחר שאשתו שאלה חפצים ונעשית שואל עליהם והיא הודיעה לבעלה וקבל עליו שתתקשט היא בהם אע"ג שאינו נעשה לא שואל ולא שוכר אפ"ה ש"ח מיהא הוי ועל כן חייב לישבע כל הג' שבועות שחייב בהן ש"ח לישבע וז"ש הרא"ש אחרי שהודה שבאו אלו החפצים לביתו כלומר והסכים עם אשתו שתתקשט בהם דאם לא הסכים עמה הו"ל להשיבם ליד אשת ראובן ומדלא השיבם הסכים עם אשתו שתתקשט בהם ובעל בנכסי אשתו דין לוקח יש לו ודינו כש"ח כדפסק ר"י לעיל לכן חייב לישבע כדין ש"ח ודוק נ"ל:

קטן שגנב פטור מהכפל וכו'. ברייתא פ' הגוזל קמא (סוף דף ק"ו) כי יתן איש אין נתינת קטן כלום ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן וכו' והסוגיא מוכחת לשם דלענין כפל ממעטו הכתוב אבל קרן ודאי חייב לשלם אם ישנו בעין וכו' עיין שם וע"ל בסי' צ"ו:

מתוך: טור חושן משפט שנ (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שנ (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

גנב שטבח ומכר לא שנא לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש חייב בד' וה' היו מעידין אותו שגנב בין שאותם העדים מעידין עליו שטבח ומכר בין שהעידו בו אחרים שטבח ומכר משלם ד' וה' היו ב' עדים על הגניבה ואין על השחיטה אלא עד אחד או שהודה בה מעצמו משלם כפל ולא ד' וה':

גנב שור של שותפין וטבחו או מכרו והודה לאחד מהן וכפר לשני ואח"כ באו עדים שטבח או מכר משלם לזה שכפר ה' חצאי בקר:

גנב ונתן לאחר במתנה או שהקיף לו או שפרע בחובו או שהחליפו באחר או שלחו בסבלונות לבית חמיו חייב: עשה שליח שימכרנה או יטבחנה ומכרה שלוחו או טבחה המשלח חייב:

כתב הרמב"ם ז"ל גנב ומכרה לאחר שלא תהא קנויה לו אלא לאחר ל' ובתוך ל' הוכר הגנב אינו משלם ד' וה' אלא הכפל:

מכרה חוץ מחלק א' ממאה שבה או חוץ מידה או חוץ מרגלה או ששייר כל הדבר הניתר עמה בשחיטה אינו משלם ד' וה' אבל אם שייר קרנה וגיזתה משלם ד' וה' וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו שייר קרנה וגיזתה פטור מד' וה':

גנב קיטעת או סומא או טריפה או שגנב מהשותפין ומכרה חייב אבל אם היה לו שותפות בה וגנבה ומכרה פטור מד' וה': לפיכך גנב משל אביו ואח"כ מת אביו ואח"כ טבח ומכר פטור מד' וה' שהרי יש לו חלק בה אבל אם טבח ומכר ואח"כ מת אביו חייב:

גנב שלמה וקטע ממנה אבר ומכרה או שמכרה חוץ מל' יום או חוץ ממלאכתה מיבעיא אי חייב ד' וה' ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם ז"ל ואם תפס אין מוציאין מידו וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפילו אם תפס מוציאין מידו:

שותפין שגנבו אם טבח אחד מהן או מכר לדעת חבירו חייבים לשלם ד' וה' שלא לדעת חבירו פטור אף על חלקו:

גנב ועמד בדין וא"ל הדיין צא תן לו ואחר כך טבח ומכר פטור מד' וה' א"ל חייב אתה ליתן לו ואח"כ טבח ומכר חייב:

שחטה הגנב ונתנבלה בידו או הנוחר או המעקר פטור: אבל השוחט לרפואה או לכלבים או שנמצאת טריפה וכן השוחט כלאים חייב:

גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותן או איפכא חייב גנב וטבח ומכר הכל ברשותם פטור: היה העדר ביער כיון שהכיש הבהמה והטמינה בין האילנות חייב בכפל ואם טבחה שם חייב בד' וה':

גנב ומכר בשבת או לעכו"ם חייב שאין כאן חיוב מיתה ואם נעשית המכירה באיסור כגון שזרקה המוכר מר"ה לחצר הלוקח ואמר ללוקח לא תקנה לך הגניבה עד שתנוח בחצרך או שאמר הלוקח למוכר עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי בה גנבתך פטור שאיסור שבת ואיסור מכירה באן כאחד וכן הטובח בשבת או לעכו"ם פטור אפי' לא התרו בו שאין חייב מיתה כיון שיש בו חיוב מיתה אילו התרו בו ואפילו היתה גנובה לו קודם שבת שכבר נתחייב בקרן ואן חיוב בא בשבת אלא חיובו של כפל וד' וה' שהוא קנס אפ"ה פטור ואצ"ל דפטור היכא שגם חיוב הקרן בא בשבת כגון שהיתה שאולה בידו וטבחה בשבת לאם גניבה:

הטובח ביוה"כ והתרו בו פטור דקיי"ל אין לוקה ומשלם:

עשה שליח לשחוט לו בשבת והליח שחט בשבת כתב הרמב"ם שהוא חייב שהרי אין בו חיוב מיתה [לגנב] ולדעת א"א הרא"ש ז"ל פטור משום שחיטה שאינה ראויה כר"י הסנדלר:

גנב שגנב מן הגנב אפילו אחר שנתייאשו הבעלים אינו חייב בכפל ולא בד' וה' לא לבעלים ולא לגנב הראשון:

גנב וטבח ובא אחר וגנבו ממנו אחר טביחה הראשון משלם לבעלים ד' וה' והשני משלם כפל לראשון שהרי קנאו בשינוי מעשה:

גנב ומכרו ובא אחר וגנב הראשון משלם ד' וה' והשני אם גנבו אחר שנתייאשו הבעלים חייב בכפל ואם גנבו קודם שנתייאשו פטור מן הכפל: וכן הגונב עבדים שטרות וקרקעות פטור מן הכפל וכן הגונב את העכו"ם ואת ההקדש אינו משלם את הכפל אלא הקרן:

גנב פטר חמור קודם שנפדה משלם כפל אע"פ שעכשיו אינו שלו ראויה להיות שלו אחר שיפדה: הגונב חלבו של חבירו ואכלו משלם לו דמי חלבו:

בית יוסף

גנב שטבח ומכר ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש חייב בד' וה' בפרק מרובה (סח.) איתמר המוכר לפני יאוש רב נחמן אמר חייב בתשלומי ד' וה' ורב ששת אמר פטור רב נחמן אמר חייב וטבחו או מכרו אמר רחמנא ול"ש לפני יאוש ול"ש אחר יאוש ורב ששת אמר פטור חיוביה לאחר יאוש הוא דאהנו מעשיו דקנייה לוקח אבל לפני יאוש דלא אהנו מעשיו דלא קנייה לוקח פטור וכן אמר רבי יוחנן חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וכתבו הרי"ף והרא"ש וקיי"ל כרב נחמן חדא דהלכתא כוותיה בדיני ועוד דהא ר"י קאי כוותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות גניבה היו מעידין אותו שגנב בין שאותם העדים מעידים עליו שטבח ומכר בין שהעידו בו אחרים וכו' משלם ד' וה': היו ב' עדים על הגניבה ואין על השחיטה אלא ע"א או שהודה בה מעצמו משלם כפל ולא ד' וה' משנה שם:

גנב שור של שותפין וטבחו או מכרו והודה לא' מהם וכו' משלם לזה שכפר ה' חצאי בקר שם (עא:) בעיא דאיפשיטא:

גנב ונתן לאחר במתנה או שהקיף לו או שפרע בחובו או שהחליפו באחר או שלחו בסבלונות לבית חמיו חייב ברייתא שם (עח:):

עשה שליח שימכרנה או יטבחנה ומכרה שלוחו או טבחה המשלח חייב ברייתא וגמרא שם (עא. עט.):

כתב הרמב"ם גנב ומכרה לאחר שלא תהא קנויה לו אלא לאחר ל' ובתוך ל' הוכר הגנב אינו משלם ד' וה' אלא הכפל בפ"ב מהלכות גניבה וכתב ה"ה בפרק מרובה מימרא אלא שגירסת ספרינו פרט לשיקנה לו לל' יום ופירש ז"ל שלא היתה מכירה חלוטה אלא לל' יום לבד לעשות לו מלאכתו והיינו דאמר התם מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת ואולי שרבינו גורס פרט לשהקנה לו לאחר ל' יום או שהוא ז"ל מפרש כן עכ"ל:

ומ"ש מכרה חוץ מחלק א' מק' שבה משנה שם (עח:):ומ"ש או חוץ מידה או חוץ מרגלה או ששייר כל דבר הניתר עמה בשחיטה אינו משלם ארבעה וחמשה אבל אם שייר קרנה וגיזתה משלם ד' וה' כל זה לשון רמב"ם בפרק הנזכר והוא פלוגתא דתנאי ואמוראי בפרק מרובה דגרסי' התם מאי חוץ מאחד ממאה שבו אמר רב חוץ לדבר הניתר עמה בשחיטה ולוי אמר חוץ מגיזותיה מיתיבי מכרו חוץ מידה חוץ מרגלה וכו' רב דאמר כי האי תנא וכו' ופסק כרב אבל הרא"ש כתב מכרו חוץ מאחד ממאה שבו חוץ מקרנה ואפי' חוץ מגיזותיה דסברינן כרבנן דברייתא:

גנב קיטעת או סומא ברייתא שם ופרש"י אע"ג דליכא כולה חייב דמאי דגנב הא זבון כוליה:ומ"ש או טריפה מבואר שם בסוגיא דלרבנן גנב טריפה מכרה או טבחה משלם תשלומי ד' וה':ומ"ש או שגנב מהשותפין ומכרה חייב ברייתא שם:ומ"ש אבל אם היה לו שותפות בה וגנבה ומכרה פטור מד' וה' משנה שם ופרש"י פטור. דמשום דלא קרינן ביה ומכרו כולו באיסור:

ומ"ש לפיכך גנב משל אביו ואח"כ מת אביו ואח"כ טבח ומכר פטור מד' וה' וכו' אבל אם טבח ומכר ואח"כ מת אביו חייב משנה שם:

גנב שלמה וקטע ממנה אבר ומכרה או שמכרה חוץ מל' יום או חוץ ממלאכתה מיבעיא אי חייב ד' וה' ולא איפשיטא שם:ומ"ש בשם הרמב"ם שאם תפס אין מוציאין מידו כפ"ב מהלכות גניבה וכתב ה"ה פסק בהם ככל תיקו האמורים בתלמוד בדבר שבממון שאם תפס אין מוציאין מידו:ומ"ש בשם הרא"ש דאפי' אם תפס מוציאין מידו כ"כ בפרק מרובה ולא נתן טעם לדבריו ואיפשר שטעמו כמו שכתוב בהשגות על דברי הרמב"ם לא מחוורא לי דתפיסה מהניא בהא דכיון דיותר ממה שהזיק הוא אין כח לחייבו אלא בב"ד ובדין פסוק לי ספק וזה כיון שספק הוא אצלם איך גמרו את הדין וכתב הרב המגיד ביאור דבריו שהקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין:

גנב ועמד בדין ואמר ליה הדיין צא תן לו ואח"כ טבח ומכר פטור מארבעה וחמשה אמר ליה חייב אתה ליתן לו ואחר כך טבח ומכר חייב מימרא בפרק מרובה (סח:) ופרק הגוזל ומאכיל (קו.) וטעמא דפטור מפורש בפרק הגוזל ומאכיל דכיון דפסקוה ב"ד למילתיה וטבח ומכר הו"ל גזלן וגזלן לא משלם תשלומי ארבעה וחמשה:

שחטה הגנב ונתנבלה בידו או הנוחר או המעקר פטור משנה בפרק מרובה (עח:):

ומ"ש אבל השוחט לרפואה או לכלבים או שנמצאת טריפה חייב גם זה משנה שם (ע.) אע"ג דר"ש פליג בנמצאת טריפה ידוע דהלכה כת"ק:ומ"ש וכן השוחט את הכלאים חייב ברייתא שם (עז):

גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותם או איפכא חייב גנב וטבח ומכר הכל ברשותם פטור משנה שם (עט:):

היה העדר ביער כיון שהכיש הבהמה והטמינה בין האילנות חייב בכפל וכו' שם אמר ר' אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' אמאי הא לא משך חמר רב חסדא שהכישה במקל אמרי וכיון דראוהו גזלן הוא וכיון דקא מטמר מינייהו גנב הוא. ופרש"י שהטמין בחורשין. נטמן ביער לגנוב בהמות הרועות שם:

גנב ומכר בשבת או לעכו"ם חייב שאין כאן חיוב מיתה משנה שם (ע.) כלומר שאילו היה חייב מיתה היה פטור מממון דק"ל בדרבה מיניה: מ"ש ואם נעשית המכירה באיסור כגון שזרקה המוכר מר"ה לחצר הלוקח וכו' או שאמר הלוקח למוכר עקוץ תאנה מתאנתי וכו' פטור שאיסור גניבה ואיסור מכירה באים כאחד ג"ז שם ופירוש איסור גניבה ואיסור מכירה באים כאחד היינו לומר דחיוב מיתה משום שבת וחיוב ממון משום מכירה באים כאחד ופטור מממון משום דק"ל בדרבה מיניה: וכן הטובח בשבת או לעכו"ם פטור משנה (עד:):ומ"ש אפילו לא התרו בו כיוי שיש בו חיוב מיתה אילו התרו בו בפ' אלו נערות (לד.) כי אתא רב דימי אמר חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקיו' שוגגין ודבר אחר ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ר"י אמר חייב דהא לא אתרו ביה ר"ל אמר פטור כיון דאילו אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור אמר רבא ומי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייב והא תני דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד וכו' אלא כי אתא רבין אמר חייבי מיתות שוגגין כ"ע לא פליגי דפטור כי פליגי בחייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר:ומ"ש ואפילו היתה גנובה לו קודם שבת וכו' ואין צ"ל דפטור היכא שגם חיוב הקרן בא בשבת וכו' בפ' אלו נערות (לד:) אמר רבה היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה אמר רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור. ופי' רש"י היה גדי גנוב לו. גנב גדי בחול ונתחייב הקרן וטבחו בשבת דלא אתי עליה חיובא דממון באיסור שבת אלא חיוב קנס: חייב. ד' וה' דקנס חידוש הוא ורבה ס"ל כר"מ: גנב וטבח בשבת. דחיוב ממון דקרן אתא עליה באיסור שבת: פטור. דקיי"ל אין מת ומשלם וכיון דאקרן לא מיחייב קנס נמי לא משלם דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד': שאם אין גניבה. כלומר שמאחר שפטור על הקרן משום מיתה אין טביחה ואין מכירה שאינו מחוייב קנס כדפרישית דתשלומי ד' וה' כתיב ולא תשלומי ג' וד': היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור דההיא שעתא דקא טבחה לה גזיל לה ממרה ומיתה וממון באים כאחד. והתוס' כתבו דאמר רבה היה גדי גנוב לו אליבא דר"מ קאמר ולא משום דסבר הכי עכ"ל מ"מ כיון דלא קיי"ל כר"מ דאמר דבמידי דקנס אדם מת ומשלם ממילא נקטינן דאפ' היו גדי או פרה גנובים לו וטבחם בשבת פטור:ומ"ש בספרי רבינו דאין חיוב בא בשבת אלא חיובו של כפל ד' וה' טעות סופר הוא וצריך למחוק תיבת כפל שהרי משעת גניבה איחייב ליה בכפל ואין בא בשבת אלא חיוב ד' וה':

הטובח בי"ה והתרו בו פטור דקיי"ל אין אדם לוקה ומשלם בפרק מרובה (ע:) תנן גנב וטבח בי"ה משלם תשלומי ד' וה' ובפרק אלו נערות (לה.) אסיקנא כי אתא רבין אמר חייבי מיתות שוגגין כ"ע לא פליגי דפטור כי פליגי בחייבי מלקיות שוגגין וד"א ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור וידוע דהלכה כר"י וכל חייבי מלקיות דלא אתרו ביה כיון דלא לקי הו"ל כשוגג וחייב בממון וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות גניבה:

עשה שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כתב הרמב"ם שהוא חייב וכו' בפ"ג מהל' גניבה בפרק מרובה (עא.) ובפרק אלו נערות תניא גנב וטבח בשבת משלם תשלומי ד' וה' דברי ר"מ וחכמים פוטרים ומוקי לה בטובח על ידי אחר א"ה מ"ט דרבנן דפטרי מאן חכמים ר"ש היא דאמר שחיטה שאינה ראויה היא שחיטת שבת ראויה היא דתנן השוחט בשבת ובי"ה אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ס"ל כר"י הסנדלר דתניא המבשל בשבת בשוגג יאכל כו' ר"י הסנדלר אומר בשוגג יאכל במ"ש לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים והרמב"ם סובר דלית הלכתא כר"י הסנדלר כמבואר בה"ש: ומה שכתב רבינו ולדעת א"א ז"ל פטור משום שחיטה שאינה ראויה כר"י הסנדלר בפרק מרובה כתב הרא"ש וז"ל בפרק כירה הביא שרי"ף כל זו הסוגיא וכתב ש"מ דלית הלכתא כר"י הסנדלר וקצרה דעתי מהבין וכו' ואם כן מדהני אמוראי בתראי פליגי בפירוש דברי ר"י הסנדלר היה מסתבר דהלכה כוותיה עכ"ל:

גנב שגנב מן הגנב אפי' אחר שנתייאשו הבעלים אינו חייב בכפל ולא בד' וה' וכו' ז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות גניבה הגונב מגנב אחר אע"פ שנתייאשו הבעלים אינו משלם תשלומי כפל ואם טבח ומכר אינו משלם תשלומי ד' וה' לגנב הראשון אינו משלם שהרי דין הבהמה הזאת לחזור בעיניה לבעלים ולא קנאה הגנב ולבעלים אינו משלם הכפל או ד' וה' מפני שלא גנבה מרשותן עכ"ל:

(כא) ועל זה ועל מ"ש עוד רבינו גנב וטבח ובא אחר וגנבו ממנו וכו' עד פטור מן הכפל שג"ז מדברי הרמב"ם ז"ל שם כתב ה"ה הכל מבואר במרובה בברייתא וסוגיית הגמרא ופסק רבינו ז"ל דיאוש כדי לא קני ויאוש ושינוי רשות קני ושנוי רשות לבד אינו קונה ושנוי מעשה לבד קונה וכן עולה בפסק ההלכה מכלל הסוגיות עכ"ל:

וכן הגונב עבדים שטרות וקרקעות פטור מן הכפל משנה בפרק הזהב (נו.) ופרק שבועת הדיינין (מב.) ויליף לה בגמרא מקראי ואיתא נמי בר"פ מרובה (סב:):ומ"ש וכן הגונב את העכו"ם ואת ההקדש אינו משלם את הכפל וכו' דין ההקדש מפורש במקומות הנזכרים ויליף לה מדכתיב רעהו ודין העכו"ם כתבו הרמב"ם בפ"א מהל' גניבה וכתב ה"ה דכיון דממעטינן הקדש מדכתיב רעהו ממילא אימעוט עכו"ם דהכי דרשינן בעלמא ופשוט הוא עכ"ל:

גנב פטר חמור קודם שנפדה משלם כפל וכו' בפ"ק דבכורות (יא.):

הגונב חלבו של חבירו ואכלו משלם לו דמי חלבו בפרק אלו נערות (לא.) א"ר חסדא מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור חלב כתב הראב"ד בפ"ב מהלכות גניבה דהיינו לומר דחייב לשלם כפל והודה לו ה"ה וכתב שכך היתה כוונת הרמב"ם ז"ל:

בית חדש (ב"ח)

גנב שטבח וכו'. פסק כרב נחמן בפרק מרובה (דף ס"ח) דלא מיבעיא לאחר יאוש דאהנו מעשיו דבמכר קני ליה לוקח ביאוש ושינוי רשות ובטבח קני ליה ביאוש ושינוי מעשה אלא אפילו לפני יאוש דלא אהנו מעשיו דלא קני ליה נמי חייב ומכרו אמר רחמנא והא זבין ל"ש לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש: היו מעידין אותו שגנב וכו'. משנה שם ואסיקנא בגמרא (דף ע') דאפי' לר"ע דאמר דבר ולא חצי דבר הכא מודה דדבר קרינן ביה דאע"ג דעדי טביחה צריכין לעדי גנבה כיון דעדי גנבה לא צריכי לעדי טביחה דבר קרינן ביה: היו שני עדים על הגנבה וכו'. משנה שם וא"ת תינח דאיצטריך דעל פי עצמו אינו משלם ד' וה' לאורויי דמודה בקנס פטור אבל כשאין על השחיטה אלא ע"א והוא מכחישו פשיטא דאינו חייב ע"פ ע"א ותו קשה למה ליה למימר היו שני עדים על הגנבה הול"ל גנב וטבח ע"פ ע"א או ע"פ עצמו אינו משלם אלא הקרן וי"ל דמתני' אתא לאשמועינן ע"פ עצמו דומיא דעל פי ע"א מה ע"פ ע"א כי אתא עד אחר מצטרף בהדיה ומיחייב אף ע"פ עצמו נמי כי אתו עדים מיחייב דהא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דקיי"ל כרב דפטור אינו אלא היכא דחייב עצמו בקרן מתחלה דאמר גנבתי ואח"כ באו עדים שגנב וטבח ומכר אבל גנב ע"פ שנים דלא הודה מעצמו מתחלה לומר גנבתי אלא היו שני עדים על הגנבה דלא מחייב עצמו בקרן התם הוא דאמרי' ע"פ עצמו דומיא דע"פ ע"א וכי אתו עדים מיחייב וכדכתב רבינו לעיל בסי' שמ"ח והכי אסיקנא בגמרא אליבא דרב דהלכתא כוותיה (בדף ע"ה):

גנב שור של שותפין. שם (בדף ע"א) בעא מיניה רבא מר"נ גנב שור של ב' שותפין וטבחו והודה לא' מהן מהו חמשה בקר אמר רחמנא ולא ה' חצאי בקר א"ד חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' ה' חצאי בקר ואסיקנא חמשה בקר ואפי' ה' חצאי בקר ופרש"י והודה לא' מהן. על חלקו מהו לחייבו לשלם לחבירו את חלקו כשיבואו עדים עכ"ל ופי' רבי' דמיירי בהודה לא' מהן כשתבעו בב"ד וכפר לשני כשתבעו בב"ד אחר דאל"כ לא יתחייב לשני דמסתמא כיון דהודה לא' מן השותפין כאילו הודה גם לשני אלא מיירי בדכפר לשני בב"ד לפיכך כשבאו עדים חייב לשלם לשני ה' חצאי בקר ותו בא רבינו לבאר דאע"ג דלא קמיבעיא ליה אלא בטבח לאו דוקא דה"ה במכר והכי משמע בסוגיא:

גנב ונתן לאחר במתנה וכו'. שם ברייתא (תחלת דף ע"ט) והטעם בכל הני דחשבינן ליה כאילו מכר בדמים:

עשה שליח שימכרנה וכו'. בבריית' הנזכרת ומפרש בגמרא אשמועינן דיש שליח לדבר עבירה אע"ג דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה הכא יש שליח לדבר עבירה מ"ט וטבחו ומכרו מה מכירה לא אפשר דלאו ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר מיחייב:

כתב הרמב"ם וכו'. שם ברייתא (דף ס"ח) וטבחו או מכרו מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת ואקשינן מינה לרב נחמן דקאמר דבמכר לפני יאוש חייב ד' וה' אע"ג דחוזרת לבעל הבית ותרגמא ר"נ פרט לשהקנה לו לשלשים יום ופרש"י האי אינה חוזרת למעוטי היכא דלא מכר גנב ללוקח אלא לעשות בה מלאכה ל' יום דהויא כשכירות בעלמא עכ"ל אבל הרמב"ם לא ס"ל הך פירוש דהא פשיטא הוא דאפילו שוכר לא אלא ש"ח בעלמא כדלעיל בס"ס שמ"ו במ"ש בשם ר"י בלוקח בהמה לל' יום אלא ה"פ פרט לשהקנה לו לל' יום כלומר לאחר ל' יום ולפי שקשה דקרא סתמא כתיב או מכרו ומה לי מכרו מיד או מכרו ולא הקנה לו אלא עד לאחר ל' יום לכך פי' הרמב"ם דקרא אתא להיכא דהוכר הגנב בתוך ל' יום דמקמי שחלה המכירה נודע שגנב דאינו חייב ד' וה':

מכרה חוץ מחלק אחד ממאה שבה וכו'. משנה שם (דף ע"ש): או חוץ מידה ברייתא שם ותרווייהו איצטריכו דחוץ מאחד ממאה איכא שיור בכל אבר ואבר חלק ממאה שבו אבל חוץ מידה ליכא שיור אלא ידה בלבד דאינו מעכב בשחיטה ולרבי לא הוי שיור וכן חוץ מרגלה מן הארכובה ולמטה ולא זו אף זו קתני למאי דקיי"ל דאף בזו איכא שיור ובגמרא מייתי פלוגתא דרב ולוי והרמב"ם פסק כרב והיא הסברא הראשונה שכתב רבינו והרא"ש פסק כלוי וכרבנן דברייתא דאפי' גוזותיה דלמיגז קיימי הוי שיור וכ"ש קרנה דלאו למיגז קיימ' ואצ"ל בשייר ידה ורגלה או כל דבר הניתר בשחיטה דוטבחו כולו בעינן ומכרו כולו בעינן דליכא שיור כלל:

גנב קיטעת וכו'. ברייתא שם ופרש"י קיטעת אע"ג דליכא כולה חייב דמאי דגנב הא זבין כוליה: ומ"ש או טרפה מבואר שם בסוגיא (דף ע"ז) דלרבנו שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה גנב טרפה וטבחה חייב וכן במכר את הטרפה דלא כר"ש דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה וכיון דליתיה בטביחה ליתיה במכירה ולית הלכתא אלא כרבנן: ומ"ש או שגנב מהשותפין. ברייתא שם: ומ"ש אבל אם הו"ל שותפות בה וכו'. משנה שם ופרש"י דלא קרינן ביה ומכרו באיסורא ופטור מד' וה' אפי' מחלק חבירו:

ומ"ש לפיכך גנב משל אביו וכו'. משנה שם (סוף דף ע"ד):

גנב שלמה וכו' מיבעיא וכו'. שם (סוף דף ע"ד) ודעת הרמב"ם בכל תיקו דממונא אי תפס לא מפקינן מיניה אבל דעת הרא"ש כדעת הראב"ד דקנס שאני דאין אדם זוכה בו אלא עד שעת העמדה בדין כ"כ ב"י וצל"ע דא"כ אפי' ליכא ספק לא ליהני תפיסה בקנס כיון דלא זכה בו אלא בשעת העמדה וכיון דלהרא"ש מהני תפיסה בקנס כמ"ש רבינו בס"ס שמ"ט א"כ לפ"ז גם בספק נימא דאי תפס לא מפקינן מיניה ותו קשה דלקמן בסי' שנ"ב ס"ח פסק רבי' כהרמב"ם דלא כהרא"ש וע' במ"ש לשם בס"ד:

שותפין שגנבו וכו'. שם אסיקנא ל"ק כאן בשותף שטבח לדעת חבירו כאן בשותף שטבח שלא לדעת חבירו ופי' רש"י לדעת חבירו משלמין בין שניהם דאיכא וטבחו כולה בחיובא דהטובח חייב על חלקו וחבירו עשאו נמי שליח והא רבינן דיש שליח לדבר עבירה שלא לדעת חבירו דליכא וטבחו כולה בחיובא דבההוא פלגא דחבריה לא נעשה שליח ואע"ג דאמרן לעיל ואפי' ה' חצאי בקר ה"מ היכא שגנב בהמת השותפין וטבחו ואח"כ הודה לאחד מהם על חלקו דבשעת טביחה הוה כוליה בחיובא וה"א בהגוזל (דף ק"ו):

גנב ועמד בדין וכו'. שם (סוף דף ס"ח) מימרא דרבא צא תן לו טבח ומכר פטור מ"ט כיון דפסקוהו למילתיה וטבח ומכר הו"ל גזלן וגזלן אינו משלם ד' וה' חייב אתה ליתן לו וכו' אכתי גנב הוא:

שחטה הגנב ונתנבלה וכו'. משנה שם (דף ע"ח) פרש"י פטור אפי' לרבנן דשחיטת טרפה אע"פ שאינה ראויה שמה שחיטה דהא לאו שחיטה היא כלל:

ומ"ש אבל השוחט לרפואה וכו'. משנה שם (דף ע') ופי' רש"י דלרפואה ולכלבים שחיטה ראויה היא דאי בעי מצי אכיל מיניה עכ"ל ובנמצאת טרפה פליג ר"ש ולית הלכתא כוותיה ולעיל סעיף ז' כתב דין מכר את הטרפה וכאן כתב דין טבח ונמצאת טרפה דבמכירה לא שייך לומר ונמצאת טרפה לאחר מכירה דהא חזי לה בשעת מכירה דטרפה היא והו"ל כאילו אמר רבינו דבמכירה ליכא לאשכוחי אלא בטרפה שמכר אבל לא בנמצאת טרפה לאחר מכירה אבל בטביחה איכא לאשכוחי אף בנמצאת טרפה וק"ל. ולא דמי שחט את הטרפה לשוחט בשבת משום דשוחט בשבת כיון שאינה ראויה לאכילה כר"י הסנדלר הו"ל כאילו לא שחטה כלל אבל טרפה ששחטה שחיטה הגונה היא אלא דבר אחר גרם לה שאינה ראויה לאכילה לפי שהיא טריפה: ומ"ש וכן השוחט כלאים חייב. ברייתא שם (דף ע"ו):

גנב ברשות בעלים. משנה שם (דף ע"ט) ופי' גנב הבהמה ולא הוציאה מרשות בעלים אלא החביאה ברשות הבעלים ואח"כ טבח ומכר חוץ מרשות בעלים דכשהוציאה חוץ מרשותו נעשה עליה גנב וקנאה או שגנב חוץ מרשות בעלים קנאה במשיכה מיד ונעשה עליה גנב ואח"כ טבח ומכר ברשות בעלים אבל גנב וטבח ומכר הכל ברשותן פטור דלא נעשה עליה גנב וכתבו התוס' ובשלא הגביה עסקינן דבהגביהה היה קנאו וחייב:

היה העדר ביער וכו'. מימרא דר"א לשם וע"ל סימן שמ"ח סעיף ד':

גנב ומכר בשבת וכו'. משנה שם (דף ע'): ואם נעשית המכיר באיסור וכו'. שם בגמרא: וכן הטובח בשבת או לעכו"ם וכו' שם (סוף דף ע"ד): ומ"ש אפילו לא התרו בו וכו'. הכי אסיקנא בפ' אלו נערות (דף ל"ה) מהיקשא דתנא דבי חזקיה מכה אדם יומת ומכה בהמה ישלמנה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד לפטרו מתשלומין אלא לחייבו בתשלומין אף מכה אדם לא תחלוק בו לחייבי בתשלומין אלא לפטרו מתשלומין: ומ"ש ואפי' היתה גנובה לו קודם שבת וכו'. שם (דף ל"ד) אמרינן לר' מאיר בהיתה גנובה לו קודם שבת וכו' חייב לשלם קנס דכיון דחידוש הוא אמרינן אדם מת ומשלם אבל בהיתה שאולה לו מודה רבי מאיר דפטור דכיון דפטור מקרן פטור נמי מקנס דד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' ואנן קיי"ל כרבנן דלא אמרינן מת ומשלם אפי' גבי קנס הילכך אפילו היתה גנובה לו קודם שבת פטור ואצ"ל בהיתה שאולה לו וכו' וטעמא דשאולה דמודה בה ר"מ היינו משום דבשאולה לא איחייב באונסיה משעת שאלה דכיון דכל כמה דאיתא לפרה הדרא בעינא ההיא שעתא דקא טבח לה קא גזיל לה ומיתה וממון באין כאחד וע"ל בסי' שמ"א סעיף ה' ו' ועיין עוד בסי' של"ח סעיף ה' ובמ"ש לשם בס"ד: ומ"ש רבינו דאין חיוב בא בשבת אלא חיובו של כפל וד' וה'. כתב ב"י דט"ס הוא וצריך למחוק תיבת כפל שהרי משעת גנבה איחייב ליה בכפל ואין בא בשבת אלא חיוב ד' וה' עכ"ל ודבריו צריכין ביאור והוא דבהיתה גנובה קודם שבת אינו פטור אלא מד' וה' אבל חייב לשלם תשלומי כפל אבל בהיתה שאולה פטור אף מן הכפל וכן כתב הרמב"ם בפ"ג מגנבה להדיא:

הטובח ביה"כ והתרו בו פטור וכו'. אבל לא התרו בו דינו כחייבי מלקיות שוגגין דכיון דאינו לוקה משלם ולא דמי לחייבי מיתות שוגגין דפטורין הכי אסיקנא בפ' אלו נערות וכן פסק הרמב"ם ריש פ"ב דגנבה:

עשה שליח לשחוט וכו'. פי' הרמב"ם סובר כיון דאין הגנב חייב מיתה על השחיטה ששחט שלוחו וממון ודאי מתחייב שהרי בטביחה יש שליח עברה וליכא למיפטריה משום שחיטה שאינה ראויה לאכילה דלית הלכתא כר"י הסנדלר אלא אפי' שחט בשבת במזיד הוא לא יאכל עולמית אבל אחרים אוכלים א"כ הגנב חייב לשלם ד' וה' והרא"ש פוסק כר"י הסנדלר דבמזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים א"כ שחיטה שאינה ראויה לאכילה היא ולא שמה טביחה ופטור דהו"ל שחיטה זו כשוחט ונתנבלה בידו דה"נ לאו שחיטה היא כלל כיון שאינה מותרת לאכילה בשחיטה זו ותימה להרא"ש בטובח ביה"כ אפי' לא התרו בו נמי יהא פטור אם שחט במזיד דשחיטה שאינה ראויה לאכילה היא אבל בטבח בשבת או לע"ז אשמועינן דאפי' לא התרו בו וקאמר דשחט בשוגג דהו"ל שחיטה ראויה לאכילה אפ"ה פטור מטעם דבחייבי מיתות שוגגין גלי לן קרא דפטור מתשלומין אבל גבי יה"כ קשיא וצ"ל להרא"ש דאה"נ דפטור אם טבח במזיד אפי' לא התרו בו והא דאמרי' דבלא התרו בו חייב היינו דוקא כשעשה כך בשוגג ותימה דכאן במרובה משמע בדברי הרא"ש בשני מקומות בדין זה דס"ל דהלכה כר"י הסנדלר וכמ"ש רבינו בשמו ובפ"ק דחולין משמע דס"ל דהלכה כר' יהודא וכ"כ ב"י בא"ח סי' שי"ח ואפשר דאע"ג דלגבי איסור אכילה נמשך אחר רוב פוסקים כר"י מ"מ לאפוקי ממונא מגנב אזיל לקולא כיון דמשמע מפלוגת' דרב אחא ורבינא דסבירי להו כר"י הסנדלר:

גנב שגנב מן הגנב וכו'. משנה ר"פ מרובה והעולה מן הסוגיא (בדף ס"ח) כדברי רבינו וכ"כ הרמב"ם ספ"א דגנבה וז"ל לגנב הראשון אינו משלם שהרי דין הבהמה הזאת לחזור בעינה לבעלים ולא קנאה הגנב ולבעלים אינו משלם הכפל או ד' וה' מפני שלא גנבה מרשותן ובגנב וטבח ובא גנב אחר וגנבה וכו' הטעם פשוט דיאוש כדי לא קני אבל יאוש ושינוי רשות קני ושינוי מעשה לבד נמי קונה:

וכן הגונב עבדים וכו'. משנה פרק הזהב (דף נ"ו) וברייתא ריש מרובה ופרק הזהב (דף נ"ז): ומ"ש וכן הגונב את העכו"ם וכו'. כ"כ הרמב"ם ריש פ"ב דגנבה וטעמו דכיון דאמר בגמ' רעהו ולא הקדש כ"ש דאימעוט של עכו"ם וכדדרשינן אצל לא יראה לך שאור בפ"ק דפסחים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל הקדש של אחרים פי' עכו"ם וכן וכי יזיד איש על רעהו ולא על עכו"ם:

הגונב חלבו וכו'. פרק אלו נערות (דף ל' ל"א) א"ר חסדא מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבוא לידי איסור חלב דמעידנא דאגבהיה קנייה נתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה: וכתב הראב"ד בהשגות פ"ב דמשלם לו כפל דמי חלבו וכתב ה' המגיד דגם הרמב"ם מודה בכך ולא חשש לבארו בפי' כיון דדבר פשוט הוא:

מתוך: טור חושן משפט שנא (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שנא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

יש גנב שפטור מלשלם ואיזה זה שבא עם התשלומין חיוב מיתה כגון הגונב כיס בשבת ולא הגביהו ברשות בעלים אלא היה מגררו ומוציאו מרשות בעלים לר"ה וחבר ידו למפתן הבית תוך שלש סמוך לארץ והפילה לתוכה שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד אבל אם הגביהו תחילה בבית הבעלים חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא איסור שבת:

וכן הבא במחתרת וגנב כלים והוציאן ושברן פטור אע"פ ששברן אחר שהוציאן מרשות הבעלים שכל המוצא את הגנב בשעה שחותר את הבית לגנוב מותר להרגו לפיכך כל דבר שעושה שיש בו חיוב ממון כגון שהזיק את ממון חבירו או שטבח ומכר פטור ודוקא שאין הכלי בעין כגון ששברו אבל אם הוא בעין צריך להחזירו דברשותיה דמריה קאי וה"ר ישעה כתב דאינו נפטר אא"כ שברם בעודו במחתרת אבל שברם אח"כ חייב לשלם דברשותא דמרייהו הוו עד שעת שבירה וכההיא שעתא לאו חיוב מיתה איכא והכי מסתברא ויש בא במחתרת שחייב לשלם כגון אב שחותר על הבן שאותו אין בו חיוב מיתה כאשר יתבאר לקמן בדיני נפשות:

בית יוסף

יש גנב שפטור מלשלם ואיזה זה שבא עם התשלומין חיוב מיתה כגון הגונב כיס בשבת ולא הגביהו ברשות הבעלים אלא היה מגרר ומוציאו מרשות הבעלים לר"ה וכו' אבל אם הגביהו תחלה בבית הבעלים חייב וכו' ברייתא בפ' אלו נערות (לא.) ופסקה הרמב"ם בפ"ג מהלכות גניבה ומסיק בפרק בן סורר (עב.) דהא דהיה מגרר ויוצא פטור דוקא בדשדינהו בנהרא דליתנהו אבל אי איתנהו חייב להחזיר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גניבה :

וכן הבא במחתרת וגנב כלים והביאן ושברן פטור וכו' ודוקא שאין הכלי בעין כגון ששברו אבל אם הוא בעין צריך להחזירו וכו' בפרק בן סורר ומורה (שם) א"ר הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מאי טעמא בדמים קנינהו אמר רבא מסתברא מלתיה דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא:ומ"ש רבינו בשם ה"ר ישעיה בפ"ג מהלכות גניבה אהא דגונב כיס והיה מגרר ויוצא פטור אי שדינהו בנהרא כתב ה"ה יש מפרשים שאפילו השליכו בנהר אם היה הנהר רחוק מרשות הבעלים חייב ולא פטרו אלא בשהיה סמוך לרשות בעלים ומיד כשהוציאו השליכו ולא עמד ברשותו כלל וזה דעת רבינו מאיר והיא שיטת הרמב"ן ז"ל וביאור רחוק הוא ודעת רש"י כדעת רבינו ועיקר עכ"ל:ומ"ש ויש בא במחתרת שחייב לשלם כגון אב שחותר על הבן שאותו אין בו חיוב מיתה כאשר יתבאר לקמן בדיני נפשות יתבאר לקמן בסי' תכ"ה:

בית חדש (ב"ח)

יש גנב שפטור מלשלם וכו' כלומר בסי' ש"נ קאמר יש גנב שטבח ומכר דפטור מלשלם ד' וה' מפני שמיתה ותשלומין באין כאחד וכאן אמר דיש ג"כ גנב מטלטלין דאינו משלם אלא כפל ופטור מהתשלומין כשיש עמו מיתה כגון הגונב כיס וכו' והכי אסיקנא בפרק אלו נערות: ומ"ש וחבר ידו למפתן הבית וכו'. פירוש דהיה מגרר בידו אחת ונפלה לתוך חבירתה ודוקא בשחברה תוך ג' לארץ דחשיב כאילו מונח בר"ה דתוך ג"ט כלבוד דמי וידו קניא ליה ואם כן איסור גנבה ואיסור הוצאה מרה"י לר"ה באין כאחד דבשעה שנפל הכיס לתוך ידו השנייה הויא הנחה בר"ה ובאותה שעה קני לה אבל אם חבר ידו למעלה מג' היה קונה אותו קודם שנעשה הנחה בר"ה ולא היו באים כאחד וכל זה ע"פ דברי ריב"ם בתוס' ויש עוד פירושים ע"ש אבל זה עיקר לדעת רבינו:

וכן הבא במחתרת וכו'. בפ' בן סורר ומורה אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמי קנינהו אמר רבה מסתברא מילתיה דרב בששיבר דליתנהו אבל נטלן לא וכו' ופרש"י הבא במחתרת חתר את הבית ממש פטור מלהחזירם אע"פ שהם קיימין בדמי קנינהו בדמי נפשות קנאן הואיל ונתחייב מיתה בלקיחתן מסתברא מילתא דרב דפטור בששבר בין עכשיו בין לאחר זמן דליתנהו ותשלומין מדידיה לא מצינן לחיוביה במקום מיתה אבל נטלן לא מסתברא מילתא דרב דפטר בה דכיון דקיימין הן כל היכא דאיתנהו דמרייהו נינהו ואין זה חייב בתשלומין דפקדון בעלמא נינהו גביה והכי הוה מסקנא והך דהגונב כיס דפטור מלשלם נמי דשדינהו בנהרא אבל איתנהו חייב להחזירם וז"ש רבי' ודוקא שאין הכלי בעין וכו' וכן כתב הרמב"ם בפ"ג מגנבה ואיכא למידק דאיתא התם רבא אגניבו ליה דיכרי במחתרתא אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו אמר הואיל ונפק מפומיה דרב אלמא דהלכתא כרב דאמר אפי' הן בעין פטור מלהחזירם וי"ל דההיא מדת חסידות הואי ולכבודו דרב הואיל דנפיק מפומיה ואין למדין ממנה לעיקר הדין וכ"כ בעל המאור מיהו בתוס' כתבו דהא דפטור מתשלומין כי איכא חיוב מיתה בהדיא היינו דוקא בדיני אדם אבל בבא לצאת ידי שמים חייב לשלם וכן כתבו התוס' בפרק השוכר את הפועלים (דף צ"א) בד"ה בבא לצאת ידי שמים וע"ש: ומ"ש בשם ה"ר ישעיה דוקא בשברם בעודו במחתרת וכו' והכי מסתברא. תימה דהכריע דלא כפי' רש"י והתוס' שכתבו להדיא דאפי' שבר וכ"כ בעל המאור ואפשר דלפי שראה רבינו להרמב"ן שחלק עליו וגם מדברי הרמב"ם בפ"ב מגנבה ובסוף הלכות גנבה נראה שתופס כך שהרי כתב גבי כיס עד שהוציאו מרשות הבעלים שהוא רשות היחיד לרשות הרבים ואבדו שם משמע דוקא אבדו שם אבל אם היה הנהר רחוק חייב ובסוף ה' גנבה כתב גם כן כל גנב שיש לו דמים אם שבר כלים בביאתו חייב בתשלומין אבל מי שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור אלמא דאינו פטור אלא א"כ בששברם בעודו במחתרת וכתב הרב המגיד שזה דעת הרמ"ה וכך היא שיטת הרמב"ן ועל כן גם רבינו הסכים עמהם וכתב דהכי מסתברא ודלא כמו שהבין ה' המגיד מדברי הרמב"ם שדעתו כפירוש רש"י דליתא:

דרכי משה

(א) וכ"כ רבינו בסמוך בדין הבא במחתרת וה"ה כאן.

מתוך: טור חושן משפט שנב (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שנב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

הטוען על הפקדון שבביתו שנגנב ונשבע ונשבע על זה ואח"כ באו עדים שנשבע לשקר שהיה הפקדון בידו דינו כגנב וחייב בכפל ואם טבח או מכר משלם ד' וה' אבל אם לא נשבע קודם שבאו עדים לא:

כתב הרמב"ם שאם שלח בו יד תחילה פטור המן הכפל אע"פ שאח"כ נשבע ובאו עדים וא"א הרא"ש ז"ל כתב דחייב:

טען נאבד ונשבע על זה ונפטר וחזר וטען נגנב ונשבע ואח"כ באו עדים והכחישוהו פטור מכפל שכבר נפטר בשבועה הראשונה:

הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע ובאו עדים וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים אפילו כמה פעמים זה אחר זה חייב על כל שבועה ושבועה: ואם כפר ונשבע ה' פעמים משלם ששה הקרן וה' כפלים על ה' שבועות:

כתב הרמב"ם הפקיד לשנים וטענו נגנב ונשבעו שניהם והודה האחד ועל השני באו עדים בין שניהם משלימין הקרן ובכפל מיבעיא לן ולא איפשיטא לפיכך אין מחייבין אותו ואם תפש לא מפקינן מיניה ואין נראה כן בגמרא אלא כפל פשיטא דמשלם אותו שבאו עליו עדים ובחומש מיבעיא:

תבע המפקיד פקדונו מנפקד ונשבע שנגנב והוכר הגנב ותבע הנפקד לגנב והודה שגנבו ואחר כך תבעו המפקיד וכפר ובאו עדים שגנב אם באמת נשבע הנפקד כשנשבע שנגנב ונמצא הוא שיש לו לתבוע לגנב שאע"פ שיצא מידי בעלים מכל מקום עליו מוטל להחזיר אחריו להודיע שנשבע באמת וכשהודה לו נפטר מן הכפל ואין לו עסק עם המפקיד לפיכך אינו חייב על הכפירה שיכפור לו ואם לשקר נשבע כגון שנגנב בפשיעה או שטען נאנסה ונמצא שנגנבה כתב הרמב"ם אין מוציאין הכפל מהגנב ואם פשו הבעלים אין מוציאין מידם ע"כ ולפי גירסת רש"י יראה שהבעלים מוציאין הכפל מיד הגנב:

תבע המפקיד לנפקד ושילם ואח"כ הוכר הגנב ותבעו המפקיד והודה לו שגנב ואח"כ תבעו הנפקד וכפר ובאו עדים שגנב אין מוציאין הכפל מיד הגנב ואם פש הנפקד אין מוציאין מידו:

הטוען טענת גנב בפקדון של קטן פטור אפילו נתנו לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול דכתיב כי יתן איש אל רעהו עד שתהא תביעה ונתינה בגדול:

מי שמצא אבידה וטען נגנבה ונשבע ואח"כ באו עדים שהיתה בביתו גם זה דינו כגנב להתחייב בכפל וד' וה' וכתב הרמב"ם והא שטען שנגנב בסלטים מזויין שאם לא נגנבה באונס לא מיחייב בכפל שהרי לא נפטר זה בטענתו מן הקרן שהוא כשומר שכר ולפי מה שכתבתי למעלה דשומר אבידה כשומר חנם מיירי שפיר בסתם גנב שהרי פוטר עצמו בטענת גנב:

בית יוסף

הטוען על הפקדון שבביתו שנגנב ונשבע על זה ואח"כ באו עדים שנשבע לשקר וכו' דינו כגנב שחייב בכפל משנה בפרק הגוזל עצים (קח:) ובריש פ' מרובה (סג:) מייתי לה מקרא:ומ"ש ואם טבח או מכר משלם ד' וה' מימרא דר' יוחנן שם ובריש פרק מרובה (שם):ומ"ש אבל אם לא נשבע קודם שבאו עדים לא כן משמע בר"פ מרובה:

ומ"ש בשם הרמב"ם שאם שלח בו יד תחלה פטור אע"פ שאח"כ נשבע ובאו עדים בפ"ד מהל' גניבה וטעמו מדגרסינן בפרק הגוזל עצים (קז:) א"ר ששת הטוען טענת גנב בפקדון כיון ששלח בו יד פטור מ"ט ה"ק רחמנא ונקרב ב"ה אל האלהים אם לא שלח ידו וכו' הא שלח ידו פטור ופרש"י כיון ששלח בו יד קודם שבועה וכתב הרמב"ם הטעם שהוא פטור מהכפל מפני שכיון ששלח בו יד נתחייב בו וקנהו:ומ"ש רבי' וא"א הרא"ש ז"ל כתב דחייב בפרק הנזכר כתב וז"ל א"ר חייא בר יוסף הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד ולית הלכתא כוותיה ולא כרב ששת דאמר אם שלח בו יד פטור אלא כי הא דא"ר חייא בר אבא אר"י בעומדת על אבוסה ואף בעומדת על אבוסה קאמר מדא"ר יוחנן טען טענת אבדה ונשבע וחזר וטען טענת גנב ואח"כ באו עדים פטור שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ומדלא קאמר שכבר קנאה בשבועה אלמא לא מהניא שבועה למפטר ולא שליחות יד עכ"ל וגם בהשגות כתב דברי הרמב"ם הא דלא הלכתא היא דהא דר' יוחנן פליג עליה בהדיא דאמר הטוען טענת אבד ונשבע וכו' אלמא אע"ג דהוי גזלן וקנאה חייב באונסין כיון דהוא פטר עצמו מינה בטענת גנב גנב הוא ומשלם כפל ואם טבח ומכר קודם שבועה ובאו עדים על הכל משלם ד' וה' ע"כ וכתב על זה ה"ה ורבי' כבר הביא המימרא בסמוך ופסקה ודעת רבי' ז"ל דלא פליגי דאע"ג דשליחות יד קודם שבועה פוטר הכל מהכפל לאו משום שנעשה עליו גזלן הוא אלא משום דגזירת הכתוב הוא וכדאמר התם מ"ט אמר רחמנא ונקרב בע"ה אל האלהים אם לא שלח ידו הא שלח ידו פטור וכיון שכן בטען טענת אבד ונשבע שלא שלח בו יד וחזר וטען טענת גנב ונשבע אי לאו משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה היה בדין שישלם כפל ולא הוה פטרינן ליה משום דנעשה עליו גזלן דכל שלא שלח ידו בו אכתי איתיה ברשותיה דמרי' ומש"ה צריכי התם לטעמא דיצא ידי בעלים ובגמרא הכי אמרינן אי מהא לא תשמעיניה כנ"ל לדעת רבי' ויש דוחים דבריו משום דאקשי רב נחמן עליה דרב ששת אלמא דלא ס"ל כוותיה וזה דעת הרשב"א וי"ל דרב נחמן לא פליג עליה אלא לאפוקי טעמא מיניה והא פריק רב ששת קושיא ור' חייא בר אבא משמע התם דס"ל כוותיה ואע"ג דר' זירא דחי ליה ואיתמר משמיה דר' אילעא כדיחוייה כבר כתבתי דה"ק אי מהא לא תשמעיניה ולא שבקינן מימרא ברירא דרב ששת משום האי טעמא עכ"ל:

טען נאבד ונשבע על זה ונפטר וחזר וטען נגנב ונשבע אח"כ באו עדים פטור מכפל שכבר נפטר בשבועה ראשונה מימרא דר"י בפ' הגוזל עצים כתבתיה בסמוך:

(ה) הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע באו עדים וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים אפילו כמה פעמים זה אחר זה חייב על כל שבועה ושבועה ואם כפר ונשבע ה' פעמים משלם ו' הקרן וה' כפלים על ה' שבועות בפרק הגוזל עצים (קח.) בעי רב פפא תרי חומשי או תרי כפילי בחד גברא מאי ה"ד שטען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען טענת אבד נשבע והודה א"נ כגון שטען טענת גנב נשבע ובאו עדים וחזר וטען טענת גנב נשבע ובאו עדים תא שמע דאמר רבא חמישיתו יוסף עליו התורה ריבתה חמישיות הרבה לקרן אחד שמע מינה ופי' רש"י לקרן א' דכפר וחזר וכפר וה"ה לתרי כפילי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' גניבה.

כתב הרמב"ם הפקיד לשנים וטענו נגנב ונשבעו שניהם וכו' עד ואי תפס לא מפקינן מיניה בפ"ד מהלכות גניבה ואיתיה בפרק הגוזל עצים (שם) בעי רבינא חומש וכפילא בתרי גברי מאי ה"ד כגון שמסר שורו לשני בני אדם וטענו בו טענת גנב חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי מי אמרינן אחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא כו' האי ישלם כפילא והאי ישלם חומשא (כלומר דקיי"ל דאין חומש אלא בהודה מפי עצמו ואין כפל אלא בבאו עליו עדים) או דילמא עילויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא ישלם עלה חומשא וכפילא תיקו ומפרש הרמב"ם דקרן פשיטא לן דמשלמי בין תרווייהו וחומש נמי פשיטא לן דמשלם אותו שהודה ולא מיבעיא לן אלא אם זה שבאו עליו עדים משלם כפל ועלה בתיקו:ומ"ש רבינו ואינו נראה כן בגמרא וכו' הוא מדאיתא התם לעיל מההיא בעי רמי בר חמא ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש או דילמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש ופירש"י בעי רמי בר חמא. דקיי"ל בפרק מרובה ממון שאין משתלם בראש דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש ע"ש ומשמע דבעיא דרבינא נמי בכה"ג היא דכפל פשיטא ליה דמשלם אותו שבאו עליו עדים ולא מיבעיא לן אלא אם משלם חומש אותו שהודה משום דממון דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש או דילמא ה"מ בחד גברא אבל בתרי גברי חד משלם כפל וחד משלם חומש ש"ד והרמב"ם איפשר שהוא סובר דאע"ג דבעיא דרמי בר חמא היא בהאי גוונא בעיא דרבינא הויא בגוונא אחרינא אלא דאכתי קשיא לי דכיון דבעיא דרמי איפשיטא דממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש א"כ בבעיא דרבינא היאך איפשר לומר דפשיטא לן דמשלם חומש ולא מספקא לן אלא אי משלם כפל דהא כפל מוציא מידי חומש שמענו בבעיא דרמי בר חמא אבל חומש מידי כפל לא שמענו וצ"ע:

תבע המפקיד פקדונו מנפקד ונשבע שנגנב והוכר הגנב ותבע הנפקד לגנב והודה וכו' בפ' הגוזל עצים (שם) תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר ובאו עדים נפטר הגנב בהודאת שומר או לא אמר רבא אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב בהודאת שומר רב כהנא מתני הכי רב טביומי מתני בעי רבא נשבע לשקר מהו תיקו ופרש"י אם באמת נשבע. השומר שטען נגנבה באונס ונמצא כן נפטר הגנב בהודאת שומר דכיון דנאמן הא אנן סהדי דאי הוה משתכח בהמה ניחא ליה למריה דתיהוי בידיה דהיאך הילכך על שומר זה לחזר אחריה תביעתו תביעה והודאת גנב הודאה ואם נשבע לשקר שטוען מת או נשבר או נשבה או נגנב באונס ובא ומצאה שאינו כן דכיון דמגליא מילתא דשקרן הוא אנן סהדי דלא ניחא ליה למרה דלהוי תו שומר עלה ותביעתו אינה תביעה: נשבע לשקר מהו. מי אמרינן אכתי עליה רמיא דכיון דלשקר נשבע סופו להתחרט ולשלם הילכך תביעתו תביעה או לא. ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם אין מוציאין הכפל מהגנב וכו' בפ"ד מהלכות גניבה וטעמו משום דכיון דרב טביומי מתני לה בלשון בעיא וסלקא בתיקו לא נפקא מידי ספיקא וכ"כ ה"ה:ומ"ש ולפי גירסת רש"י יראה שהבעלים מוציאין הכפל מיד הגנב נראה מדברי רבינו שעלה על דעתו שהיה להרמב"ם גירסא אחרת במימרא דרבא ואין צורך לכך אלא אין חילוק בין גירסת הרמב"ם לגירסת רש"י אלא טטמא של הרמב"ם משום דרב טביומי מתני לה בלשון בעיא ועלתה בתיקו וכמו שכתבתי:

תבע המפקיד לנפקד ושילם ואח"כ הוכר הגנב ותבעו המפקיד והודה לו שגנב וכו' שם תבעוהו בעלים לשומר ושילם והוכר הגנב תבעוהו בעלים והודה תבעו שומר וכפר והביא עדים נפטר גנב בהודאת בעלים או לא מצי א"ל שומר לבעלים אתון כיון דשקליתו דמי אסתליקתו לכו מהכא או דילמא מצי א"ל כי היכי דאת עבדת לן מילתא אנן נמי עבדינן לך טרחנא בתר גנבא שקלנא אנן דידן ושקלת את דידך תיקו ופרש"י את עבדת לן. מילתא טובא ששילמת לפנים משורת הדין הילכך עלה דידן נמי רמיא למעבד מילתא לטיבותא להדורי בתר גנבא ולמתבעיה ותביעתן תביעה:

הטוען טענת גנב בפקדון של קטן פטור אפילו נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' גניבה והוא מדתניא (ב"ק קו:) כי יתן איש אין נתינת קטן כלום ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד:

מי שמצא אבידה וטען נגנבה ונשבע ואח"כ באו עדים שהיתה בביתו ג"ז דינו כגנב וכו' בפ' הגוזל עצים (קו:) א"ר חייא בר אבא אר"י הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל מ"ט דכתיב על כל אבידה אשר יאמר:ומ"ש בשם הרמב"ם והוא שטען שנגנב בלסטים מזויין וכו' בפ"ד מהלכות גניבה:ומ"ש ולפי מה שכתבתי למעלה דשומר אבידה כש"ח מיירי שפירש בסתם גנב שהרי פוטר עצמו בטענת גנב בסי' רס"ז:

בית חדש (ב"ח)

הטוען על הפקדון וכו'. משנה פרק הגוזל קמא ודין טבח ומכר מימרא דר' יוחנן לשם ומייתי לה ר"פ מרובה:

כתב הרמב"ם וכו'. פסק כרב ששת פ' הגוזל קמא (דף ק"ז) והאריך ה' המגיד בטעמו ב"י אבל הרא"ש פסק כר' יוחנן ולעיל בסי' רצ"ד סעיף ה' סתם רבינו דבריו כדעת הרא"ש ודעת הראב"ד בהשגותיו לפי שלא כתב לשם דין זה אלא אגב גררא קיצר ולא כתב אלא המסקנא וכאן שהוא מקום דין זה האריך בו וכתב גם דעת הרמב"ם:

כתב הרמב"ם הפקיד לשנים וכו' ואין נראה כן בגמ' וכו'. הב"י הסכים עם רבי' ואמר דקשי' על הרמב"ם דכיון דבעיא דרמי בר חמא איפשיטא דממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש א"כ היאך אפשר לומר בבעיא דרבינא דפשיטא לן דמשלם חומש ולא מספקא לן אלא אי משלם כפל דהא כפל מוציא מידי חומש שמענו בבעיא דרמי בר חמא אבל חומש מידי כפל לא שמענו וצ"ע עכ"ל ובודאי כך משמע הסוגיא כולה דכפל ודאי חייב וממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש אלא דבתרי גברי קמיבעיא ליה אי כפל פוטרו לאידך מן החומש או אינו פוטרו מן החומש אלא חייב נמי בחומש א"כ לא קמיבעיא ליה בכפל אלא בחומש ותו דמאי דחקו להרב לפרש בדרבינא איפכא מברמי בר חמא אבל לפעד"נ דהרמב"ם ז"ל דקדק בלשון התלמוד דבבעיא דרמי בר חמא קאמרינן ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש א"ד שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש וה"ד כגון שטען טענת גנב ונשבע וחזר וטען טענת אבד ונשבע ובאו עדים אקמייתא והודה בבתרייתא מאי ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש והא איחייב ליה עילויה כפילא א"ד שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש והא שבועה בתרייתא הואיל דלא קא מחייבא ליה כפילא תחייבו חומש ת"ש וכו' ש"מ ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש הנה הזכיר בבעיא זו שבאו עדים תחלה דכשנשבע היתה אצלו לחייבו כפל והדר הודה איהו אבתרייתא וכמו שפרש"י להדיא ואילו בבעיא דרבינא קאמר איפכא וז"ל חומשא וכפילא בתרי גברי מאי ה"ד כגון שמסר שורו לשני בני אדם וטענו בו טענת גנב חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי מי אמרינן אחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא אבל בתרי גברי האי ישלם כפילא והאי ישלם חומשא א"ד עילויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא ישלם עלה חומשא וכפילא וה"נ חד ממונא הוא תיקו וס"ל להרמב"ם דכשבאו עדים תחלה לחייבו כפל אם הודה אח"כ נדחה החומש מפניו אבל כשהודה בתחלה ואח"כ באו עדים השתא כיון דבשעה שהודה מיחייב חומש אם באו עדים אח"כ נדחה הכפל מפניו ובעיא דרבינא היא בהודה תחלה והיינו דקאמר חומשא וכפילא וכו' חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים דהזכיר חומשא ברישא וכן חד נשבע והודה ברישא ולפי זה בחומש לא קמיבעיא ליה דפשיטא דאותו שהודה ברישא מיד איחייב ליה בחומש אלא דקמיבעיא ליה באותו שבאו עליו עדים אח"כ אי מיחייב לשלומי כפילא מי נימא כיון דחד ממונא הוא וזה משלם חומש אידך לא משלם כפילא א"ד דאחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא אבל בתרי גברי האי בתרא ישלם כפילא אע"ג דהודה תחלה משלם חומשא ובודאי דרבינא מודה דאם באו עדים תחלה דמיד איחייב ליה בכפילא ואיכא לספוחי אם השני שהודה אח"כ חייב בחומש אם לאו אלא דלפי דבבעיא דרמי בר חמא הזכיר תחלה שבאו עדים ואח"כ הודה קאתי רבינא לאורויי דה"ה בהודה תחלה ואח"כ באו עדים והשתא ניחא דברי הרמב"ם שכתב גם כן בלישנא דקאמר רבינא דקאמר ונשבעו שניהם והודה האחד ועל השני באו עדים דקראו שני לפי שבאו העדים עליו לאחר שהודה הראשון דזה שהודה תחלה משלם החומש כשאר הנשבעים שבועת הפקדון שהודו מעצמן אלא דקמיבעיא ליה בשני שבאו עליו עדים אח"כ אם משלם הכפל אם לאו כדפי' וכיון דלא איפשיטא אם תפס בעל הפקדון את הכפל אין מוציאין מידו ופשיטא דלהרמב"ם אם באו עדים תחלה ואח"כ הודה השני דהראשון משלם כפל וזה שהודה ספק אם חייב לשלם חומש אם לאו ואם תפס לא מפקינן מיניה וחדא מכלל חבירתה נפקא לן ודו"ק. לכן נראה דדקדוקו של הרמב"ם אמת ודינו אמת ודלא כמו שעלה על דעת רבינו והב"י דאין חילוק אלא לעולם חייב בכפל אותו שבאו עליו עדים אפילו אי חבירו הודה בתחלה דליתא:

תבע המפקיד פקדונו מנפקד וכו'. בפ' הגוזל עצים (דף ק"ח) תבעוהו בעלים לשומר ונשבע והוכר הגנב תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים מי נפטר הגנב בהודאת שומר או לא נפטר הגנב בהודאת שומר אמר רבא אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב בהודאת שומר בעי רבא עמד לישבע בשקר ולא הניחוהו מהו תיקו רב כהנא מתני הכי רב טביומי מתני הכי בעי רבא נשבע לשקר מהו תיקו כך היא גירסת רש"י ודחה הגירסא דגריס איפכא אם באמת נשבע לא נפטר הגנב וכו' דליתא והא דקאמר רב טביומי מתני הכי פי' רב טביומי מתני דה"ק רבא אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר בעי רבא נשבע לשקר מהו ולפי זה פסק הרמב"ם פ"ד מגנבה כרב טביומי דאם באמת נשבע השומר קאמר רבא דנפטר הגנב מן הכפל בהודאתו לשומר ואם בשקר נשבע כיון דקמיבעיא ליה לרבא ולא איפשיטא אם תפסו הבעלים הכפל אין מוציאין מידן וכ"כ ה' המגיד וז"ל וגירסתו ז"ל כגירסת רש"י והספרים והר"א וטעם הדבר כיון שהשומר נשבע באמת עדיין לא כלתה שמירתו דכיון דגברא מהימנא הוא ניחא להו לבעלים דתיקום בשמירתו והילכך כשתובע הונב הו"ל כבעלים התובעים ופטור ומ"ש ואם לשקר פסק כרב טביומי דאמר דרבא בעי לה וסלקא בתיקו עכ"ל ה' המגיד ורבינו שהבין דהרמב"ם היתה לו גירסא אחרת הוא לפי שהיה נראה לו לפי גירסת רש"י דרב טביומי מודה להא דאמר רב כהנא דרבא קאמר אם באמת נשבע נפטר הגנב אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב אלא דפליג אדרב כהנא דקאמר דבעי רבא עמד לישבע בשקר ולא הניחוהו לרב טביומי קאמר דרבא בעי בנשבע לשקר מהו והיינו דלאחר שנשבע בשקר והוכר הגנב תבעו לשומר והודה ובאו עדים מי אמרינן אכתי עליה רמיא דכיון דלשקר נשבע סופו להתחרט ולשלם הילכך תביעתו תביעה ונפטר הגנב בהודאת שומר או לא כדפירש"י ובעיא זו אינה אלא היכא דהשומר תבעו לגנב והודה אבל הבעלים לא תבעוהו לגנב אלא לאחר שהודה הגנב לשומר באו עדים והא דקאמר רבא אם באמת נשבע וכו' אם בשקר נשבע וכו' היינו דלאחר שהודה הגנב לשומר תבעוהו בעלים לגנב וכפר ואח"כ באו עדים התם הוא דפשיטא לן דאם בשקר נשבע השומר דלא נפטר הגנב בהודאת שומר שעל כן חזרו הבעלים ותבעוהו לגנב דלא ניחא להו לבעלים דליהוי תביעת שומר תביעה והילכך כשכפר הגנב לבעלים ואח"כ באו עדים מוציאין הכפל מיד הגנב ורב טביומי נמי מודה בזה זו היא דעת רבינו בפשט ההלכה ובאמת דקשה לפי' הרמב"ם דכיון דמעיקרא קמיבעיא ליה בסתם מי נפטר הגנב בהודאת שומר אם לאו ומשמע דבין דהשומר נשבע באמת ובין בנשבע בשקר קמיבעיא ליה א"כ לא הו"ל לרבא אלא לומר אם באמת נשבע נפטר הגנב וממילא מובן דאם בשקר עדיין בספק עומד דלא איפשיטא ומה צורך לרבא לחזור ולומר דקמיבעיא ליה בנשבע לשקר זה ודאי קשה לרב טביומי לפי' הרמב"ם ואע"ג דאיכא ליישב מ"מ לרבינו לא קשיא ולא מידי אבל דעת הרמב"ם ג"כ נכון דגורס כגירסת רש"י וכדפי' לעיל והיא דעת ה' המגיד וכ"כ ב"י: ומ"ש בספרי רבינו ואח"כ תבעו המפקיד וכפר ונשבע ובאו עדים וכו'. מלת ונשבע ט"ס הוא וצריך למחקו וכך הוא בנוסחאות המדוייקים:

תבע המפקיד לנפקד ושילם וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ופסק רבינו בהך בעיא כדעת הרמב"ם דאם תפס לא מפקינן מיניה ואיכא לתמוה טובא דהא בסי' ש"נ סעיף ט' כתב רבינו דלהרא"ש גבי ספק קנס אפי' תפס מוציאין מידו וכאן כתב בסתם כדעת הרמב"ם ולעיל בסי' זה סעיף ו' דכתב רבי' הרמב"ם ואין נראה כן בגמ' אלא כפל פשיטא דמשלם ובחומש מיבעיא איכא לפרש דר"ל בחומש מיבעיא ולהרא"ש אפי' תפס מפקינן מיניה אבל כאן דפסק בסתם דאם תפס הנפקד אין מוציאין מידו קשיא וצ"ל דרבינו לא היה מפרש טעמו של הרא"ש לעיל בסי' ש"נ סעיף ט' כמו שפי' ב"י שדעתו כדעת הראב"ד לחלק בין ספיקא דממונא לספיקא דקנס אלא טעמא אחרינא אית ליה להרא"ש וצ"ע:

הטוען טענת גנב בפקדון של קטן וכו'. ברייתא פרק הגוזל עצים (סוף דף ק"ו) כי יתן איש אין נתינת קטן כלום אין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ופי' רש"י איתקוש נתינה והעמדה בדין להדדי דבתרווייהו בעינן איש עכ"ל ור"ל דה"ה כשנתנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן כגון שהמפקיד מת ותבעו היורש קטן נמי פטור:

וכתב הרמב"ם וכו'. בפ"ד מגנבה: ולפי מ"ש למעלה וכו'. ע' בסוף סי' רס"ז סעיף כ"ז כ"ח:

מתוך: טור חושן משפט שנג (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שנג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

נשתנית שם הגניבה ביד הגנב כגון שגנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנאה בשינוי השם וא"צ להחזיר אלא דמיה ומשלם הכפל כמו שהיתה שוה בשעת הגניבה לפיכך אם טבחן ומכרן אח"כ פטור מד' וה': וכן כל שינוי כיוצא בזה שאינו חוזר לברייתו קונה ואין צריך להחזיר אלא הדמים אבל שינוי החוזר אינו קונה ולקמן בדיני גזילה יתבאר איזהו שינוי החוזר:

ואמם נתייאשו הבעלים מהגניבה קיימא לן שאינו קונה מן התורה וצריך להחזירה ונראה לא"א הרא"ש ז"ל כיון דרבה מספקא ליה אי קני דאורייתא או דרבנן נהי דלא קיימ' לן כוותיה בהא דמספקא ליה אי קנה דאורייתא אלא כעולא ורבי יוחנן דסברי דלא קני מ"מ אם קדש בו אשה צריכה גט מספק דשמא קונה מדרבנן ואפילו אין ידוע בודאי שנתייאשו הבעלים דקיימא לן סתם גניבה יאוש בעלים היא: ואם יש עם היאוש שינוי השם אפילו הוא גרוע שחוזר לברייתו קונה מן התורה וא"צ להחזיר אלא הדמים: ואם יש עם היאוש שינוי השם אפילו הוא גרוע שחוזר לברייתו קונה מן התורה וא"צ להחזיר אלא הדמים:

ואם יש עם היאוש שינוי רשות קונה פי' שמכרה או נתנה לאחר והרמב"ם כ' דאינו קונה אלא לענין שא"צ להחזיר גוף הגניבה אבל צריך ליתן דמיה וכ"כ הרמב"ן וה"ר יצחק כ' שקונה לגמרי וא"צ ליתן אפי' הדמים והכי מסתברא: ודוקא שנתייאשו הבעלים קודם שמכר או נתן אבל אם מכר או נתן קודם יאוש אינו קונה אע"פ שנתייאשו הבעלים אח"כ והרמב"ם כתב שקונה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:

ואין נקרא שינוי רשות אלא במוכר או נותן אבל אם מת והורישו לבניו לא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי: לפיכך אם נתייאשו הבעלים ומת והגניבה קיימת חייבין הבנים להחזיר ודבר זה יתבאר עוד לקמן בדיני גזילה:

בית יוסף

נשתנית שם הגניבה ביד הגנב כגון שגנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנאה בשינוי השם ואין צריך להחזיר אלא דמים ומשלם הכפל כמו שהיתה שוה בשעת הגניבה לפיכך אם טבח ומכר אח"כ פטור מד' וה' בפ' מרובה (סה.) אהא דאמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין כתב הרי"ף וה"מ לענין יוקרא וזולא אבל גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור משלם תשלומי כפל כעין שגנב והיינו דקאמר רבא טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו אבל תשלומי ד' וה' אינו משלם כרבי אילעא דאמר טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו טבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר והלכתא כוותיה דאמרי' לקמן כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ואמרי' כל לאתויי מאי לאתויי הא דר' אלעא וכן דעת הרא"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' גניבה:

ומ"ש וכן כל שינוי כיוצא בזה שאינן חוזר לברייתו קונה ואין צריך להחזיר אלא הדמים אבל שינוי החוזר אינו קונה בפ' הגוזל עצים אהא דא"ר פפא (צו.) האי מאן דגזל נסכא מחבריה ועבדה זוזי לא קני וכו' וכתב הרי"ף שמעינן מהא דרב פפא דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי ולפיכך לא קני וכן הלכתא הילכך מתני' דקתני הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזילה עצים ושיפן נינהו כגון בוכאני וכדאוקמה רב אשי דהוא בתרא וכ"פ שם הרא"ש דשינוי שאינו חוזר אינו קונה אפילו מדרבנן וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' גזילה. ומ"ש ולקמן בדיני הגזילה יתבאר איזהו שינוי החוזר בסי' ש"ס:

ואם נתיאשו הבעלים מהגניבה קי"ל שאינו קונה מן התורה וצריך להחזירה ונראה לא"א ז"ל כיון דרבה מספקא ליה אי קני דאורייתא או דרבנן נהי דלא קי"ל כוותיה בהא דמספקא ליה אי קנה דאורייתא וכו' מ"מ אם קדש בו אשה צריכה גט מספק וכו' בפ' מרובה (סו:) אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא יאוש אמרי רבנן דנקני מיהו לא ידעי' אי דאורייתא אי דרבנן ורב יוסף אמר יאוש אינו קונה ואפילו מדרבנן (ושם סז.) אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את הפסח וכו' רבא אמר מהכא קרבנו ולא הגזול וכו' וש"מ יאוש לא קני ש"מ וכן משמע דסבר התם ר"י ורב נחמן ורב ששת בפלוגתייהו במוכר לפני יאוש. וכתב הרא"ש שם גבי פלוגתא דרבה ורב יוסף וקי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא ואם קידש האשה בגזילה אחר יאוש צריכה גט דרבה סבר דלכל הפחות קניא מדרבנן אבל מדאורייתא קי"ל דלא קני כעולא ורב נחמן ורב ששת ור' יוחנן עכ"ל:ומ"ש רבינו ואפילו אין ידוע בודאי שנתייאשו הבעלים דקי"ל סתם גניבה יאוש בעלים במשנה פכ"ו דמסכת כלים ומייתי לה בפרק מרובה (סו.) פלוגתא דת"ק ור"ש והלכה כת"ק דאמר סתם גניבה יאוש בעלים: ולענין מה שפסק הלכה כמ"ד יאוש לא קני כ"נ דעת הרי"ף שפסק בפרק מרובה כרב נחמן ור' יוחנן דאמרי דגנב שמכר בין לפני יאוש בין לאחר יאוש משלם תשלומי ד' וה' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' גזילה. ומיהו במה שכתב דקני יאוש לחומרא לענין אם קידש אשה בגזילה אחר יאוש צריכה גט בקשתי לו חבר ולא מצאתיו עיין במרדכי פ' מרובה:

ומה שאמר ואם יש עם היאוש שינוי השם אפילו הוא גרוע שחוזר לברייתו קונה מן התורה ואין צריך להחזיר אלא הדמים כן כתב הרא"ש בפרק מרובה והוא מדברי התוספות שם שכתבו אהא דקאמר התם מי איכא למאן דאמר שינוי מעשה לא קני ולא בעי לאוחמי בשינוי החוזר לברייתו דאיכא למ"ד דלא קני דרב יוסף לא פליג ארבה אלא ביאוש לחודיה אבל שינוי מעשה אפילו בחוזר לברייתו דאיירי ביה רבה כדפירשתי לעיל לא פליג עליה:

ומ"ש ואם יש עם היאוש שינוי רשות קונה מבואר בכמה דוכתי מהם בפרק הגוזל בתרא (קטו) וכן פסק הרא"ש בפרק מרובה והרמב"ם בפ"ה מהלכות גניבה ופ"ב מהלכות גזילה ומ"ש בשם הרמב"ם דאינו קונה אלא לענין שא"צ להחזיר גוף הגניבה וכו' בפ"ב מהלכות גזילה כתב וז"ל מכרה הגזלן או נתנה במתנה אע"פ שלא נשתנית הגזילה אינה חוזרת בעצמה מיד הלוקח הואיל ונתייאשו הבעלים ובפ"ה מהלכות גניבה כתב נתייאשו הבעלים מן הגניבה בין שנתייאשו ואח"כ מכר הגנב בין שנתייאשו אחר שמכר קנה ביאוש ושינוי רשות ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעלים אלא נותן להם הדמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק אם לא היה זה המוכר גנב מפורסם:ומ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ן ומ"ש והר"י כתב שקנה לגמרי וא"נ ליתן אפי' הדמים כן נראה שהוא דעת רש"י ממ"ש בפרק הגוזל בתרא (קיד:) על משנת המכיר כליו וספריו ביד אחר וז"ל הרשב"א בפ' הגוזל בתרא גבי נטלו מוכסים חמורו וכו' שהראב"ד כתב דאע"ג דיאוש ושנוי רשות קני דמים מיהא בעי לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קני ואע"פ שכתב הרב שזה עיקר עדיין צריכה תלמוד דיאוש ושינוי רשות בכולא תלמודא משמע דקני קנין הגוף דאי לא הא דאמר להו רב הונא (סוכה ל.) להני אוונכרי כי זבניתו אסא מעכו"ם ליגזוז אינהו כי היכי דליהוי יאוש בידא דידהו ושינוי רשות בידייכו מאי אהני דהא מ"מ האי אסא לא מיקניא להו קנין הגוף דהא אינה אלא כעין משכון דבדמים בעי לאהדורי ואנן בעינן ביום הראשון לכם עכ"ל:

ומ"ש ודוקא שנתייאשו הבעלים קודם שמכר ונתן וכו' בפרק הגוזל ומאכיל (קטו.) איתמר גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב רב אמר הדין עם הראשון ורבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר הדין עם השני אמר רב יוסף לא פליגי כאן לפני יאוש הדין עם השני כאן לאחר יאוש הדין עם הראשון רב זביד אמר כגון שנתייאשו הבעלים ביד לוקח ולא נתייאשו ביד גנב ובהא פליגי מ"ס יאוש ואח"כ שינוי רשות קני שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני ומ"ס ל"ש רב פפא אמר בגלימא כולי עלמא לא פליגי דהדר למריה והכא בעשו בו תקנת השוק קמיפלגי וכחבו הר"א והרשב"א רב זביד אמר הב"ע כגון שנתייאשו הבעלים ביד לוקח וכו' ור' יוחנן אמר הדין עם השני יאוש ושנוי רשות קני שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני והלכה כר"י:ומ"ש בשם הרמב"ם שקונה בפ"ב מהלכות גזילה ובפ"ה מהל' גניבה וכתב ה"ה שהוא תמה דהא באוקימתא דרב זביד ר' יוחנן ס"ל דשינוי רשות קודם יאוש לא קני ושמא הוא סובר דכיון דרב פפא דהוא בתרא אוקי באוקימתא אחריתא בשלא נתייאשו כלל הדרינן לכללין דיאוש ושינוי רשות קני איזה מהם יהיה קודם כיון שיהיו שניהם וקצת נראה ?כי מההיא דמרובה דאמר שנתייאשו הבעלים ביד לוקח דהו"ל יאוש ושינוי רשות עכ"ל: ומה שאמר וא"א כתב כסברא ראשונה נתבאר בסמוך :

(ח) ואין נקרא שינוי רשות אלא במוכר או נותן אבל אם מת והורישו לבניו לא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי לפיכך אם נתייאשו הבעלים ומת והגניבה קיימת חייבים הבנים להחזיר בר"פ בתרא דב"ק (קיא:) אמתניתין דהגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורי' מלשלם אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי רבא אמר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי והב"ע בשאכלוה והלכה כרבא: ומה שאמר ודבר זה יתבאר עוד לקמן בדיני גזילה בסי' שס"א

בית חדש (ב"ח)

נשתנית שם הגנבה וכו'. בפרק מרובה (דף ס"ו) אמר רבא טלאים כדמעיקרא ופירש"י כלומר בא לשלם טלאים כדמעיקרא סגי דטלה גנב וטלה משלם ובסוף (דף ס"ה) א"ר אילעאי גנב טלה ונעשה איל עגל נעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו טבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר ופסק כך הרי"ף והרא"ש לשם ובפרק הגוזל עצים:

ומ"ש וכן כל שינוי וכו' אבל שינוי החוזר אינו קונה. כתב הרא"ש ר"פ הגוזל עצים וז"ל אבל שינוי החוזר ס"ל לרב אשי אינו קונה אף מדרבנן וכן הלכתא וכו' עכ"ל ונראה לי דראייתו מדקאמר אביי דמתניתין מיתוקמא בשינוי החוזר דקני מדרבנן וקאמר רב אשי עלה דליתא אלא מתניתין נמי בשינוי שאינו חוזר וקני מדאורייתא משמע אבל שינוי החוזר לא קני אפילו מדרבנן דאם לא כן מאי דוחקיה דרב אשי דפליג אדאביי ומוקי למתני' דלא מיירי אלא בבוכאני ובנמטא בדוקא:

ואם נתייאשו הבעלים וכו'. כל זה כתב הרא"ש ר"פ מרובה ואיכא למידק אמה שכתב רבינו דהאשה צריכה גט מספק דשמא קונה מדרבנן דלא כתב הרא"ש כך אלא כתב דקיימא לן כרבה דיאוש. קני מדרבנן ואם קידש אשה בגזילה אחר יאוש צריכה גט דרבה סבר לכל הפחות קני מדרבנן וכו' אלמא דודאי יאוש קונה מדרבנן ואין בו ספק ונראה דסבירא ליה לרבינו דבע"כ איכא ספק דלעולא ושאר אמוראים דסבירי להו דיאוש כדי לא קני שמא סבירי להו דלגמרי לא קני דאפילו מדרבנן נמי לא קני ואם כן לית הלכתא כרבה אלא כרב יוסף וכן כתב בהגהות אשיר"י פרק מרובה ע"ש והכי מוכח מלשון הרב רבינו אשר גופיה שכתב וקיימא לן כרבה וקני יאוש לחומרא בעורות של גזלן וגנב וכו' אלמא דלא קאמר הרא"ש אלא דקיי"ל כרבה לחומרא כלומר דמספקא לן דשמא עולא ושאר אמוראים לא ס"ל דלא קני יאוש אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודה דקני וא"כ איכא ספק שמא קונה מדרבנן ולהכי קיי"ל כרבה לחומרא וממילא הא דצריכה גט אינו אלא מספק ודוק ומשמע ודאי דאפי' לא החזיר לבעלים עדיין דמיה צריכה גט מספק דכיון דקונה מדרבנן א"כ הדמים אינן עליו אלא חוב בעלמא אבל גוף הגניבה קני לה מדרבנן ביאוש לחודיה ולרבינו ספק הוא אם קונה מדרבנן וצריכה גט מספק אפי' לא החזיר לו הדמים: ומ"ש ואפילו אין ידוע בודאי וכו'. בפרק מרובה (דף ס"ו) מייתי מתניתין דעורות פלוגתא דת"ק ור"ש וקיי"ל הלכה כת"ק דסתם גניבה יאוש בעלים ומייתי לה בפ' הגוזל בתרא (דף קי"ד) ולשם פסק הרא"ש להדיא כרבנן ע"ש (בתחלת דף קמ"ה):

ואם יש עם היאוש שינוי השם אפי' הוא גרוע וכו'. כ"כ הרא"ש ר"פ מרובה דשינוי השם מעליא כגון טלה ונעשה איל קונה מדאורייתא בלא יאוש כיון שאינו חוזר לברייתו אבל שינוי השם גרוע דהיינו חוזר לברייתו אי איכא יאוש בהדיה קונה מדאורייתא והוא מדברי התוס' (דף ס"ו) בד"ה מי איכא למ"ד:

ומ"ש ואם יש עם היאוש שינוי רשות קונה פי' הא פשיטא דקונה מדאורייתא: ומ"ש פי' שמכרה או נתנה לאחר כלומר לאפוקי שינוי רשות דיורש דלאו שינוי רשות הוא כדכתב בסוף הסימן א'. בא אחר ונטלו מבית הגנב כדלקמן בסי' שס"א: ומ"ש בשם ר"י שקנה נגמרי וכו'. כ"כ התוספות (בדף ס"ז) בד"ה אמר עולא בסוף הדיבור שכתבו וז"ל ותירץ ר"י דברייתא ע"כ וכו' עד ויאוש גרידא נמי לא קני אפי' לרבה כיון דבאיסורא אתי לידיה וצריך להחזיר הדמים אבל מתניתין איירי לעולא בידוע שנתייאש מקמי דאתא לידיה וכי אתא לידיה הו"ל יאוש ושנוי רשות עכ"ל הרי ביאוש לחודיה צריך להחזיר הדמים אבל ביאוש ושינוי רשות אין צריך ליתן אפילו הדמים ולא קשה מ"ש מיאוש ושינוי השם גרוע אי נמי שינוי השם מעליא אפי' בלא יאוש דקנה נמי מדאורייתא וצריך להחזיר דמיה דהא פשיטא הוא דכיון דגנבה הוא ביד הגנב שלא מכר או נתן צריך להחזיר הדמים קרן וכפל כעין שגנב דאף על פי שקנאה מדאורייתא וא"צ להחזיר גוף הגנבה הדמים מיהא חייב לשלם אבל יאוש ושינוי רשות כיון שהגנבה ביד האחר קאמר ר"י דקנאה לגמרי ואין האחר צריך להחזיר הדמים אלא הבעלים תובעים את הגנב וכתב ב"י שכך כראה דעת רש"י בפרק הגוזל בתרא על משנת המכיר כליו וספריו ביד אחר עכ"ל ור"ל שכתב בפירושו לשם (דף קט"ו) באוקימתא דרב זביד אליבא דרב משום ר' חייא אמר הדין עם הראשון ל"ש יאוש ואח"כ שינוי רשות ול"ש שינוי רשות ואח"כ יאוש קני וכתב רש"י וז"ל לא שנא דקני לגמרי ואפי' בדמי לא מהדר לו עכ"ל ואע"ג דמ"ש ואפי' בדמי לא מהדר לו ר"ל שאפי' רוצים הבעלים להחזיר ללוקח הדמים שנתן לגנב אין חייב להחזיר להם גוף הגנבה ואיכא למימר דמ"מ הלוקח חייב ליתן לבעלים דמיה כדעת הרמב"ם והרמב"ן אפי' הכי נ"ל מלשון רש"י שכתב דקני לגמרי דאפי' דמיה א"צ ליתן דאל"כ לא הוי קני לגמרי:

ומ"ש ודוקא שנתייאשו הבעלים וכו'. פסק כאוקימתא דרב זביד אליבא דר' יוחנן משמיה דר' ינאי בפ' הגוזל בתרא דאמר הדין עם השני יאוש ואח"כ שינוי רשות קני שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ולדעת הרמב"ם כתב ה"ה שדעתו לפסוק כאוקימתא דרב פפא דהוא בתרא דמוקים לפלוגתייהו דרב ור"י באוקימתא אחריתא ולדידיה אין חילוק דכל יאוש עם שינוי רשות קונה אפי' שינוי רשות תחלה ואח"כ יאוש ומביאו ב"י:

דרכי משה

(א) וכן פסק המרדכי ריש הגוזל בתרא וכתב דיאוש ואח"כ שינוי רשות קונה מיהו אם בא להחזיר ואומר איני חפץ ממון שאינו שלי יחזור לבעלים הראשונים:

מתוך: טור חושן משפט שנד (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שנד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

השביחה הגניבה ביד הגנב השבח של הגנב לא מיבעיא אם גנב פרה ריקנית ונתעברה אצלו וילדה או רחל ריקנית ונטענה אצלו וגזזה שהגיזה והולדות שלו אלא אפ' גזל פרה מעוברת וילדה ורחל טעונה וגזזה הכל שלו ואינו חייב לשלם אלא כמו שהיו שוות הפרה והרחל בשעת הגניבה שקנאה בשינוי דמה שילדה וגזזה חשיב שינוי גמור ולא עוד אלא אפילו תבעום הבעלים בעוד הפרה והרחל טעונות כל השבח של הגזלן היכא שגנבה ריקנית ונתעברה הפרה ונטענה הרחל אצלו:

והרמב"ם חילק בין שבח דממילא ובין שבח שעל יד הוצאה דבשבח דממילא אינו קונה אלא א"כ השביחה לאחר יאוש ובשבח שעל ידי הוצאה קונה אפי' קודם יאוש שכתב השביחה הגנבה מאליה כגון כבשה שילדה וגזזה אם לפני יאוש משלם אותה ואת ולדה ואת גיזתה אפילו אם נטענה ונתעברה ביד הגזלן הואיל ולא נתייאשו הבעלים ולא נשתנית הגנבה הרי היא ברשות בעלים ואם אחר יאוש השביחה משלם כשעת הגנבה כיצד גנב או גזל פרה מעוברת ונתייאשו הבעלים ואח"כ ילדה משלם דמי פרה העומדת לילד והפרה והולד ישארו לגנב גזל או גנב פרה ריקנית ונתייאשו הבעלים ונתעברה אצלו משלם כשעת הגזילה כיצד אם ילדה כבר בשעה שהבעלים תובעים אותו הולד של הגנב ואם עדיין לא ילדה שמין לגנבה ונוטל השבח מן הבעלים ומחזיר לו הפרה עם עוברה הוציא עליה הוצאה והשביחה כגון שפטמה השבח של הגנב אפי' השביחה לפני יאוש והמחזיר הגנבה והכפל נוטל השבח מהבעלים או מנכין לו מן הכפל וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל:

גנב בהמה או כלים ובשעת גנבה היה שוה זוז ובשעת העמדה בדין שוה ארבע אם שחטה או מכרה או שבר הכלים או אבדו משלם הכל קרן וכפל כשעת העמדה בדין וד' וה' כשעת טביחה ואם מתה הבהמה והכלי נשבר מאליו משלם קרן וכפל כשעת גנבה:

ואם היה שוה ד' בשעת גנבה ובשעת העמדה בדין שוה זוז וזחטה או מכרה או שבר הכלי או נשבר מאליו משלם קרן כשעת גנבה וכפל כשעת העמדה בדין וד' וה' כשעת טביחה ואם הוקר או הוזל בין טביחה או שבירה להעמדה בדין לעולם בתר טביחה או שבירת הכלי אזלי' ואם הכלי בעין שלא נשבר משלם הכפל כפי העמדה בדין וכחשה ופטמה דהוי ממילא כיוקרא וזולא דמי שאם היתה כחושה ונתפטמה מאליה וטבחה ומכרה משלם הכל לפי מה ששוה עכשיו היתה שמנה והוכחשה משלם הקרן כדמעיקרא וכפל וד' וה' כדהשתא אבל אם הוציא עליה יציאה והשמינה בין קרן בין כפל וד' וה' אינו משלם אלא כדמעיקרא וכן אם הכחישה הוא משלם הכל הקרן והכפל וד' וה' כשעת הגנבה:

גנב כלי שברו או פחתו או נשבר או נפחת מאליו אין אומרים יתן לבעלים השברים וישלים עליהם אלא הוא יטול את השברים ויתן לבעלים כלי שלם או דמיו ואם ירצו הבעלים ליטול השברים שישלים עליהם שומעים להם:

גנב או גזל ולא נתייאשו הבעלים אינו יכול להקדישו ולא הבעלים אפילו אם יש להם עדי גנבה שיכולין להוציאו בדיינין בד"א במטלטלי אבל במקרקעי אם יש לבעלים עדים שיכולים להוציאו בדיינים יכולין להקדיש:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השביחה הגניבה ביד הגנב השבח של גנב לא תיבעיא אם גנב פרה ריקנית ונתעברה אנלו וילדה וכו' עד ונתעברה הפרה ונטענה הרחל אצלו בפרק הגוזל עצים (צג:) תנן גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה מעוברת לילד ודמי רחל טעונה ליגזז גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה ובגמרא (צה.) ת"ר הגוזל רחל וגזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר"מ ר' יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה ר"ש אומר רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף במאי קא מיפלגי אמר רב זביד בשבח שע"ג גזילה קא מיפלגי ר' יהודה סבר דנגזל הוי ור"ש סבר דגזלן הוי ורב פפא אמר דכ"ע שבח שע"ג גזילה דגזלן הוי אלא למחצה לשליש ולרביע איכא בינייהו ר"י סבר שבח שע"ג גזילה כוליה דגזלן הוי ור"ש סבר למחצה לשליש ולרביע תנן גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה ילדה אין לא ילדה הדרא בעינא ולרב פפא דאמר דגזלן הוי הא מני לא ר"י ולא ר"ש אמר לך רב פפא ה"ה אפי' לא ילדה נמי כשעת הגזילה הוא דמשלם והא דקתני ילדה איידי דנסיב רישא ילדה נסיב סיפא נמי ילדה ותניא כוותיה דרב פפא וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכתא כר' יהודה ואליבא דרב פפא דתניא כוותיה וכתב הרא"ש גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל טעונה העומדת ליגזז משזם דקנייה בשינוי מעיקרא גופא מליא והשתא גופא סריקא ואפי' הפרה והרחל בעין קנייה בשינוי וא"צ לשלם אלא דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל טעונה העומדת ליגזז ואין הנגזל יכול לומר החזר לי פרה ורחל שגזלת ממני ושלם לי עליהם שבח העיבור וטעינת הגיזה וכן כל מקום שהוזכר קניית שינוי לענין גזלן היינו לענין זה שישלם דמים והגזילה תהיה שלו ויותר מזה אמרינן בסיפא גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה ואמרינן בגמ' אליבא דרב פפא לאו דוקא ילדה וגזזה ה"ה לא ילדה משלם דמי פרה ריקנית כשעת הגזילה כמו ילדה וכתב עוד נראה אע"ג דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל טעונה ליגזז דמשמע דשמין הפרה כמה היתה שוה רגע אחד קודם ללידתה והרחל סמוך לגיזתה מיהו אינו משלם אלא כמו שהיו שוין בשעת הגזילה דכל היכא דקנה גוף הגזילה בשינוי ואינו מחוייב לשלם אלא דמים חזרה השומא לשעת הגזילה והכי כייל בסיפא זה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה קאי אכולהו בבי דמתני' דכולהו שווין לענין זה שתהא שומא כשעת הגזילה ואע"ג דאם הוציאה הנגזל מן הגזלן קודם לידה וגזיזה היה נוטל בהמתו כמו שהיא דברשותיה אשבח ולא אישניא ביד הגזלן השתא מיהא דילדה וגזזה ונשתנית הגזילה משלם כשעת הגזילה וכל השבח שהשביח משעת הגזילה ואילך הוי של גזלן ולא דמי לתברה או שתיה (סה.) דהתם איבדה מן העולם דבאותה שעה נעשה גזלן אבל היכא דהגזילה בעולם אלא שנשתנית וקנאה באותו שינוי משלם כשעת הגזילה וה"ה אפי' לא ילדה נמי משלם כשעת הגזילה ולא כמו שהיתה שוה בשעת השינוי מידי דהוה אגזל טלה וגזזו זמן מרובה עד שנעשה איל דאילו בא נגזל והוציאו מיד הגזלן אם קודם שנעשה איל היה לוקח בהמתו כמו שהיא ולאחר שנעשה איל משלם כשעת הגזילה והא דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל טעונה ליגזז ולא קאמר דמי פרה מעוברת ודמי רחל טעונה משום דלפעמים אדם קונה פרה מעוברת לשחיטה בשביל השליל וכן רחל טעונה בשביל הגיזה שעליה ואין דמיהם מרובים כדמי פרה שאדם קונה מעוברת לגדל הולד וכן רחל נגדלה לגזוזה וזה הגזלן שהשהם אצלו עד שילדה וגזזה צריך לשלם דמים מרובים עד כאן לשונו:

ומ"ש והרמב"ם חילק בין שבח דממילא ובין שבח שע"י הוצאה וכו' שכתב השביתה הגניבה מאיליה וכו' רבינו הביא דברי הרמב"ם בערבוביא ולכן ראיתי להעתיק לשונו ולכתוב דברי ה"ה עליהם בפרק א' מהלכות גניבה כתב וז"ל היתה הגניבה ביד הגנב והשביחה מאיליה כגון כבשה שילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה ואם אחר יאוש ילדה וגזזה משלם בשעת הגניבה הוציא עליה הוצאה והשביחה כגון שפטמה הרי השבח של גנב אפי' לפני יאוש וכשמחזיר הגניבה עם הכפל נוטל השבח מן הבעלים או מחשבינן לו מן הכפל וכתב ה"ה פשוט הוא שכוונת רבינו כשהיתה מעוברת בשעת גניבה או טעונה וגזזה כמו שיתבאר בהלכות גזילה וז"ל הרמב"ם בפ"ב מהל' גזילה נשתנית ביד הגזלן אע"פ שלא נתייאשו הבעלים ממנה קנאה בשינוי ומשלם דמי' כשעת הנזילה נתייאשו הבעלים ממנה ולא נשתנית קנה הגזלן כל השבח שהשביחה אחר יאוש ואינו משלם אלא כשעת הגזילה ודבר זה מדבריהם מפני תקנת השבים וכשמחזיר לו הגזילה שמין לו השבח ונוטל מן הנגזל כבר בארנו דהגזילה שהשביחה אחר יאוש או אחר שנשתנית השבח לגזלן מפני תקנת השבים אף ע"פ שהשביחה מאליה כיצד גזל פרה ונתעברה אצלו בין שילדה קודם שתבעו בדין בין שעדיין לא ילדה גזל רחל ונטענה אצלו בין שגזזה חודם שתבעו בדין בין שעדיין לא גזזה הואיל ונתייאשו הבעלים משלם כשעת הגזילה ואם ילדה וגזזה הגיזות והולדות של גזלן ואם עדיין לא ילדה ולא גזזה שמין לו ונוטל השבח מן הנגזל ומחזיר הבהמה עצמה גזל פרה מעוברת ונתייאשו הבעלים ואח"כ ילדה רחל טעונה ונתייאשו הבעלים ואח"כ גזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז ואם לפני יאוש או קודם שנשתנה ילדה או גזזה הרי הגיזות והולדות של בעלים ואע"פ שנתעברה או נטענה ביד הגזלן הואיל ולא נתייאשו הבעלים ולא נשתנית הגזילה ברשות בעלים היא עדיין אע"פ שהגזלן חייב באונסיה בד"א בשבח הבא מאליו כגון גיזות וולדות אבל אם היתה כחושה ופטמה אפילו לפני יאוש נוטל מן הנגזל שבח הפטום וכן כל כיוצא בזה משבח שיש בו הוצאה עכ"ל וכתב הראב"ד ראיתי זה החכם חולק בשבח שע"ג גזילה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ויש לדבריו מקצת ראיה ממה שאמרו בפ' מרובה וה"ה כתב נ"ל שאין חילוק בזה וכל הברייתות סתם הם שנויות ולא ראיתי א' מן המחברים שחלק בזה וכן נ"ל מאותה של סוף פרק המפקיד (מג:) שאמרו בשולח יד בפקדון והוא הגזלן ששבח הגזילה לנפקד ושם ודאי אין ראוי לומר יאוש שהרי הפקדון ברשות נפקד היא והבעל לא מתייאש ממנו שהרי אינו יודע מה יעשה הנפקד ממנו עכ"ל. ועל מ"ש הרמב"ם ואם לפני יאוש או קודם שנשתנית ילדה או גזזה הרי הגיזות והולדות של בעלים כתב הראב"ד שיבוש הוא זה שאין לך שינוי גדול יותר מלידה וגזיזה עכ"ל וזהו שכתב רבינו וכן השיג עליו הראב"ד. ועל מה שכתב הרמב"ם אבל אם היתה כחושה ופטמה וכו' כתב ה"ה זה דבר נכון שלא יעשה הגזלן הוצאה לתועלת הנגזל ולא אמרו אלא בגיזות וולדות דאתו ממילא. ועל מ"ש הרמב"ם וכשמחזיר לו הגזילה שמין לו השבח ונוטל מן הנגזל כתב גם בזה כתב הר"א ז"ל י"א נוטל את השבח עצמו ודוקא אמרינן ג' שמין להן את השבח ומעלין אותם בדמים אבל היזק לא ע"כ וכדברי רבי' פרש"י ז"ל והרשב"א בחידושיו ודע שדעת רבי' דכי אמרינן בפרק הגוזל עצים לרבי שמעון וכו' בדמי מסלקינן ליה או בגופא משום דלרבי יהודה פשיטא דדינו בדמים שדי בכך מפני תקנת השבים ושאר המפרשים פירשו היפך מזה דלר' יהודה פשיטא דבגוף השבח מסלקינן ליה עכ"ל:

(ד) גנב בהמה או כלים ובשעת גניבה היה שוה זוז ובשעת העמדה בדין שוה ד' אם שחטה או מכרה וכו' משלם הכל קרן וכפל כשעת העמדה בדין וד' וה' כשעת טביחה ואם מתה הבהמה והכלי נשבר מאליו משלם קרן וכפל כשעת גניבה ואם היה שוה ד' בשעת גניבה ובשעת העמדה בדין שוה זוז ושחטה או מכרה וכו' משלם קרן כשעת גניבה וכפל כשעת העמדה בדין וד' וה' כשעת טביחה בפרק מרובה (סה.) אמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין מ"ט דרב דאמר קרא גניבה וחיים אמאי קאמר רחמנא חיים בגניבה אחייה לקרן כעין שגנב ואסיקנא דביוקרא וזולא הוא דקאמר רב ולא לענין כחש ושומן ה"ד אילימא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' קרן כעין שגנב לימא פליגא אדרבה דאמר האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי תברה או שתיה משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא אמרי כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא קרן כעין שגנב תשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין וכתב הרא"ש קרן כעין שגנב מילתא דפשיטא היא דאילו איתבר ממילא ע"כ משלם ד' דבשעת שבירתה לאו מידי עביד ואפילו איתבר בפשיעה דגזלן לא מקבל עליה שמירתה ובשעת גזילה קמחייבת ליה וההיא שעתא הויא שויא ד' וכ"ש אי תברה או שתיה הוה משלם דאל"כ מצינו חוטא נשכר ומגניבה וחיים דריש דוקא אחייה לקרן כעין שגנב הא כפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין דלגופיה לא איצטריך כדפרישית אלא לדיוקא ועוד דסברא היא דקרן נתחייב בשעת גניבה אבל כפל ארבעה וחמשה לא מיחייב עד שעת העמדה בדין דאי מודה מיפטר ובשעת העמדה בדין דכפל כמשמעותו כשיוויו עתה כשיגמר הדין אבל לענין ד' וה' שמין כמה היה שוה בשעת טביחה ומכירה דההיא שעתא קא מיחייב עכ"ל:ומ"ש ואם הוקר או הוזל בין טביחה או שבירה להעמדה בדין וכו' שם כתב הרא"ש על מה שכתבתי בסמוך בשמו וז"ל ואם נתייקרה קודם העמדה בדין לא משלם כי השתא דאפי' קרן אם נתייקרה ואיתבר ממילא משלם כדמעיקרא כיון דהשתא לאו מידי עביד וכן אם הוזל אזלינן בתר עידן טביחה ומכירה:ומ"ש ואם הכלי בעין שלא נשבר משלם הכפל כפי העמדה בדין נתבאר מתוך מה שכתבתי בסמוך בשם הרא"ש דכפל כשעת העמדה בדין. והרמב"ם בפ"א מהלכות גניבה סתם וכתב כפשטא מימרא דרב וכמימרא דרבה וז"ל גנב בהמה או כלי וכיוצא בהן ובשעת הגניבה היה שוה ד' ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה שנים משלם קרן כשעת הגניבה ותשלומי כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין היה שוה בשעת הגניבה שנים ובשעת העמדה בדין ד' אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם תשלומי כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין ואם מתה הבהמה או אבדה הכלי מאליו משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה עכ"ל ומ"ש רבינו וכחשה ופטמה דהוי ממילא כיוקרא וזולא דמי וכו' עד וכן אם הכחישה הוא משלם הכל הקרן והכפל וארבעה וחמשה כשעת הגניבה בפ' מרובה (שם) אהא דאמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא דתניא כחושה והשמינה משלם תשלומי כפל וארבעה וחמשה כעין שגנב אמרי משום דאמר ליה אנא פטימנא ואת שקלת ת"ש שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל וארבעה וחמשה כעין שגנב התם נמי משום דאמרינן ליה מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא כי קאמר רב ביוקרא וזולא וכתב הרא"ש כחשא דממילא ושבחא דממילא לענין קרן כיוקרא וזולא דמי וכחושה והשמינה בין לענין קרן בין לענין כפל וד' וה' משלם כעין שגנב דאמר ליה אנא מפטימנא ואת שקלת וכן שמינה והכחישה משלם כעין שגנב דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא ובנתפטמה ממילא כתוב בתוס' דלענין כפל וד' וה' נמי משלם כעין שגנב משום דא"ל שמינא גנבי מינך והביאו ראיה מר' חנינא דאמר לקמן בשמעתין דא"ל תורא גנבי מינך אע"ג דלא חשיב ליה שינוי וא"כ הוא הדין נמי פיטום דממילא ורב אלפס כתב דוקא כחושה והשמינה משלם כפל וד' וה' כעין שגנב משום דא"ל אנא מפטימנא ואת שקלת וסברא דידיה משום דקיימא לן הלכה כר' אלעא דאמר גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר וכיון דהלכה כרבי אלעא ליתא להא דר' חנינא דאמר תורא גנבי מינך והא דמשלם תשלומי כפל כעין שגנב משום דקנייה בשינוי אבל פיטום דממילא משלם כדהשתא והכי מסתבר עכ"ל והרמב"ם בפ"א מהלכות גזילה כתב ברייתא דגנב כחושה והשמינה או שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל וד' וה' כשעת גניבה ופסק כר' אלעא דאמר גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו וכו' וכפי מה שדייק הרא"ש מדברי הרי"ף דסבר דליתא לדר' חנינא הכי נמי איכא למידק מדברי הרמב"ם ז"ל: (ה) גנב כלי שברו או פחתו וכו' אין אומרים יתן לבעלים השברים וישלים עליהם וכו' בפ"ק דב"ק (יא.) אסיקנא והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן ופרש"י אם גנב או גזל בהמה או כלי ונפחתו אצלו אין שמין הנבלה והשברים לבעלים שיחזיר הגנב הפחת אלא ישלם בהמה וכלי מעליא והשברים שלו:ומ"ש ואם ירצו הבעלים ליטול השברים שישלים עליהם יחזיר להם כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גניבה וטעמא דמסתבר הוא שהרי לא אמרו אין שמין אלא מפני תקנת הבעלים ואם הם אינם רוצים בתקנה זו שומעין להם אח"כ מצאתי לו ז"ל שכתב טעם זה בפ"ב מהלכות גזילה וכתב שם ה"ה נראה שדעת הרב שבעל כרחו של גזלן מוציאין ממנו השברים וצריך עיון למה לא קנה גזלן בשינוי מעשה ואולי בששמו עליו עכ"ל :

גנב או גזל ולא נתיאשו הבעלים אינו יכול להקדישו ולא הבעלים וכו' בפרק מרובה (סט.) ובפ"ק דמציעא (ז.) גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו: ומה שאמר רבי' אפי' אם יש להם עידי גניבה וכו'. ומה שאמר בד"א במטלטלין אבל במקרקעי וכו' יכולים להקדיש בפ"ק דמציעא גבי עובדא דמסותא דמותיב ממימרא דרבי יוחנן ומהדר מי סברת במסותא מטלטלי במסותא מקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאו בדיינים ברשותיה קיימא:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השביחה הגנבה וכו'. כך פסקו הרי"ף והרא"ש ר"פ הגוזל עצים הלכה כר"י ואליבא דר"פ דשבח דגזלן הוי: ומ"ש לא מיבעיא וכו'. משנה שם ר"פ הגוזל עצים: ומ"ש אלא כמו שהיו שוות הפרה וכו'. פי' אם גנב פרה ריקנית וכו' משלם כמו שהיתה שוה בשעת הגנבה (מעוברת משלם מה שהיתה שוה) כשהיתה ריקנית ואם היתה [מעוברת משלם מה שהיתה שוה] בשעת הגנבה כשהיתה מעוברת ולפי שקשה למה לא יאמר הנגזל החזר לי פרה ריקנית כמו שגנבת ממני ריקנית וכן כשהיתה מעוברת החזר לי פרה ריקנית ושלם לי עליה שבח העיבור וטעינת הגיזה על כן אמר דאין צריך להחזיר לו הפרה גופה דקנאה הגזלן בשינוי דהוי שינוי גמור כמו טלה ונעשה איל דה"נ נשתנה גופה דהיתה מעוברת וילדה וטעונה וגזזה ואח"כ אמר דהיכא דגזל פרה ריקנית לא מיבעיא היכא דילדה וגזזה כבר ובאו הבעלים לתבוע הפרה דאינו משלם אלא כמו שהיתה שוה בשעה שגנבה שהיתה ריקנית ואין צריך להחזיר לו הפרה דקנאה בשינוי דילדה וגזזה אלא אפי' תבעוה בשעה שהיא מעוברת וטעונה אין צריך להחזיר הפרה והרחל לפי שקנאה בשינוי גמור דהיתה ריקנית ועכשיו מעוברת וטעונה והשבח הוא של הגזלן. מיהו בגנב מעוברת וטעונה ובאו הבעלים ותבעוה ממנה בעודה מעוברת וטעונה מקמי שילדה וגזזה חיב להחזיר גוף הבהמה כיון דליכא הכא שינוי ולא קנאה כלל והבעלים נוטלין הבהמה כמו שהיא דברשותיה אשבח:

והרמב"ם חילק וכו'. וצריך שתדע דהרמב"ם ס"ל דגנב כבשה מעוברת וטעונה וילדה וגזזה אצלו זה נקרא שינוי קצת כיון דהיתה מעוברת וטעונה ועכשיו היא ריקנית ולפיכך קנאה ודוקא היכא דגם כן נתייאשו הבעלים אחר שנגנבה הימנו שאז אין צריך להחזיר הכבשה עצמה אלא משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז אבל גזל או גנב פרה ריקנית ונתעברה אצלו ורחל ונטענה אצלו אין זה שינוי כל עיקר דריקנית היתה ומחזיר לו ריקנית ולכן חייב להחזיר הפרה והרחל בעצמה אפילו נתייאשו הבעלים אלא דבזה איכא חילוק בין נתייאשו ללא נתייאשו דבנתייאשו השבח לגזלן ובדלא נתייאשו השבח לנגזל וז"ש השביחה וכו' משלם אותה וכו' והאי משלם היינו חזרת בהמה עצמה: ומ"ש אפילו אם נטענה וכו' ה"ה ברשות בעלים. כלומר וכל השבח הוא של בעלים כיון שאין הטעינה והעיבור נקרא שינוי כלל בגוף הבהמה ואם אחר יאוש השביחה משלם כשעת הגנבה והשבח הוא לגזלן והאי משלם הוי נמי חזרת הבהמה עצמה שלא קנאה כיון דלא נשתנית: ומ"ש כיצד גנב או גזל פרה מעוברת וכו' משלם דמי פרה העומדת לילד וכו'. היינו אפילו אם הבעלים רוצים בחזרת פרה עצמה ולהשלים עליה שבח העיבור והגיזה אפ"ה אין הגנב חייב להחזיר הפרה עצמה אלא משלם דמי הפרה וכו' מיהו אף ע"ג דגנב מעוברת וילדה אצלו חשיב שינוי כיון דמלאה היתה ונעשית ריקנית שינוי גרוע הוא ולא קנאה אלא דוקא עם היאוש משא"כ בגנב פרה ריקנית ונתעברה אצלו דאין זה שינוי כלל כיון דריקנית גנבה וריקנית מחזירה וז"ש גזל או גנב פרה ריקנית וכו' משלם כשעת הגזלה פי' מחזיר הבהמה עצמה כיצד אם ילדה כבר וכו' פי' כיון דנתייאש השבח של הגזלן ואם עדיין לא ילדה וכו' השבח גם כן של הגזלן ושמין וכו': ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה. פי' חולק על הרמב"ם בתרתי חדא דלהרא"ש ריקנית ונתעברה אצלו או נטענה חשיב שינוי כמו מעוברת וילדה וטעונה וגזזה ובשניהם הוי שינוי גמור וקנאה מן התורה כמו טלה ונעשה איל וא"צ להחזיר הבהמה עצמה בין בזו ובין בזו אפי' לפני יאוש ואידך דאין חילוק בין שבח דממילא ובין שבח דעל ידי הוצאה:

גנב בהמה או כלים ובשעת גנבה היה שוה זוז וכו'. בפרק מרובה (דף ס"ה) אמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין והעולה מן הסוגיא לדעת הרא"ש הוא דאם בשעת גנבה היה שוה זוז ובשעת העמדה בדין שוה ד' אם אבדה בידים משלם הקרן והכפל כשעת העמדה בדין דאע"ג שאילו היתה בעין חוזרת לבעלים ונמצא דההיא שעתא דשחטה ושברה בידים היא שעת חיובו אפ"ה לגבי קרן וכפל לא מיחייב עד שעת העמדה בדין משום דבשעת העמדה בדין אם היה מודה שגנב היה מיפטר והילכך כשיוויו עתה כשיגמר הדין כך הוא חיובו לשלם קרן וכפל אבל ד' וה' דלא מהני הודאה למיפטריה כיון דכבר באו עדים שגנב וחייבוהו הקרן דלא הויא הודאה לפטרו בקנס אלא במחייב עצמו בקרן כדלעיל בסי' ש"נ ס"י הילכך אין חיוב ד' וה' תליא בהעמדה בדין אלא חיובו בשעת טביחה היא כגון דבשעת גנבה היתה שוה זוז ובשעת טביחה היתה שוה ג' או ה' ובשעת העמדה בדין ארבעה אההיא שעתא דטביחה הוא דקא מיחייב קנס ולא אשעת העמדה בדין אלא דתמיהא לי טובא מה ענין קרן לכפל דבכפל ודאי כיון דאי מודה מיפטר הילכך בשעת גמר דין חל חיובא דכפל אבל קרן לא תלוי בגמר דין אלא בשעה שאבדה מן העולם וא"כ כי היכי דקנס דד' וה' חיובו בשעת טביחה הכי נמי חיובא דקרן הוי כשעת טביחה ושבירה ודכוותיה בסמוך היכא דשוה ד' בשעת גנבה וכן בשעת טביחה ושבירה שוה ד' והוקר או הוזל בשעת העמדה בדין נמי דינא הכי הוא דקרן כשעת טביחה וכפל כשעת העמדה בדין ולא אמרינן דקרן וכפל כשעת העמדה בדין וליכא לפרש דהא דקאמר הכא דקרן כשעת העמדה בדין היינו דוקא כששעת טביחה הוי כשעת העמדה בדין דא"כ מאי קאמר בתר הכי וד' וה' כשעת טביחה הלא קרן נמי כשעת טביחה כשאינו כשעת העמדה בדין ולמה שינה לומר דקרן כשעת העמדה בדין וד' וה' כשעת טביחה הלא בשניהם דין אחד וצ"ע. ואם מתה מאליה ונשבר הכלי מאליו כיון דבשעת שבירה ומיתה לאו מידי קעביד אשעת גנבה הוא דקא מחייבת ליה קרן וכפל וההיא שעתא לא הויא שויא אלא זוז אינו משלם קרן וכפל אלא זוז:

ומ"ש ואם היה שוה ד' בשעת גנבה וכו'. היינו מימרא דרב דאוקמוה בהכי דקרן כעין שגנב דקאמר היינו דחייב לשלם ד' כשעת גנבה והיינו אפי' נשברה ומתה מאליה דכיון דבשעת שבירתה לאו מידי עביד אשעת הגזלה קמחייבת ליה וההיא שעתא הויא ד' וכ"ש אי איבדה בידים דמשלם קרן ד' דאל"כ מצינו חוטא נשכר אבל כפל כשעת העמדה בדין מטעם דלעיל וד' וה' כשעת טביחה כדלעיל ואע"ג דרב קאמר תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין מפרש הרא"ש דהאי כשעת העמדה בדין לצדדים מפרשינן ליה דלגבי כפל כמשמעותו כשיוויו עתה כשיגמר הדין ואע"ג דלא הוי כשעת טביחה אבל לגבי ד' וה' שמין כמה היה שוה בשעת טביחה ומכירה ולא אמרינן דד' וה' הוי כשעת העמדה בדין אלא היכא דהוי שעת טביחה כשעת העמדה בדין אבל אם לא הוי שעת טביחה כשעת העמדה בדין משלם כשעת העמדה בדין: ומ"ש ואם הוקר או הוזל בין טביחה או שבירה וכו'. פירוש כאן אינו מדבר בדין קנס דכפל וד' וה' אלא לענין קרן קאמר היכא דהיתה שוה ד' בשעת גנבה ובשעת טביחה או שבירה היתה ג"כ שוה ד' אלא שאח"כ הוזל או הוקר בין טביחה או שבירה להעמדה בדין וקאמר דהתם לעולם בתר טביחה או שבירת הכלי אזלינן דההיא שעתא היא שעת חיוב דקרן בין הוזל אח"כ או הוקר והכי מוכח באשיר"י להדיא דדין זה בקרן הוא דקאמר והא פשיטא דלענין כפל כשעת העמדה בדין כדלעיל וד' וה' כשעת טביחה דהוי נמי כשעת גנבה ולא צריך לפרש דלא הוי כשעת העמדה בדין דכבר כתב כן: ומ"ש ואם הכלי בעין אף ע"ג דמחזיר הקרן בעין הכפל הוי כשעת העמדה בדין מטעם דאי הוה מודה וכו' כדלעיל: ומ"ש וכחשה ופטמה דהוי ממילא וכו'. השתא מיירי דשעת גנבה ושעת טביחה ומכירה ושעת העמדה בדין הכל שוה ביוקרא או בזולא ואין חילוק אלא דבשעת גנבה היתה כחושה ובשעת טביחה ומכירה היתה פטומה הילכך משלם הכל לפי מה ששוה בשעת טביחה ומכירה דכיון דאיבדה בידים ומוציאה מן העולם אההיא שעתא מיחייב בקרן וכפל וד' וה' ולא כשעת גנבה שהיתה כחושה וכתב הרא"ש שכך היא דעת רב אלפס דלא כתוספות שכתבו דמצי אומר לו וכי שמנה גנבי מינך וכר' חנינא דכיון דהלכה כר' אילעאי דטלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו וכו' מכלל דאי לאו האי טעמא לא מצי אומר לו וכי תורא גנבי מינך אם כן כאן בהיתה כחושה ונתפטמה מאליה דליכא שינוי לא מצי למימר וכי שמנה גנבי מינך וחייב לשלם הכל כשעת טביחה ומכירה ולית הלכתא כר' חנינא: ומ"ש היתה שמנה והוכחשה וכו'. נתבאר מתוך מ"ש לעיל דלגבי קרן כדמעיקרא דאל"כ יהא חוטא נשכר אבל כפל ד' וה' כדהשתא בשעת טביחה והעמדה בדין דהשתא מיירי דהכל שוה ביוקרא וזולא: ומ"ש אבל כחושה והשמינה וכו'. ברייתא בפרק מרובה (דף סה) וקאמר בגמרא דה"ט דא"ל אנא פטימנא ואת שקלת ובשמנה והכחישה אמרינן ליה מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא:

גנב כלי שברו וכו'. פ"ק דב"ק (דף י"א) אסיקנא והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן ופרש"י כדברי רבינו וכ"כ התוס' והרא"ש לשם דישלם כלי שלם או דמיו ומיישב הירושלמי ע"פ זה אבל הסמ"ג כתב פי' ר' שמואל שיחזירו הגנב והגזלן השברים והנבלה לבעלים אלא שמקבלין עליהן הפחת שמשעת מיתה ושבירה עד שעת העמדה בדין ואין שמין לגנב ולגזלן כמו ששמין לניזקין דהניזק מקבל הפחת ושכן הוא בירושלמי וכו'. אבל רש"י פי' לך שלם לו גרזן שלם והשברים יהיו שלך וזה לא יתכן שהרי בפ"ק דב"ק (דף ה') מדמה תשלומי גנב וגזלן ושואל לתשלומי נזק וא"כ אפי' סובין יכול לשלם עכ"ל ופי' רבינו שמואל שהסכים עמו הסמ"ג הובא באריכות בתוס' פרק השואל (דף צ"ו) בד"ה זיל שלים ושכך פריב"ם וכן בתוס' פ' מרובה (דף ס"ח) בד"ה מה טביחה גם בהגהות אשיר"י פ"ק דב"ק כתב פי' ר' שמואל וכתב שר"י מיישב פרש"י מן הירושלמי ולא הכריע. ונראה דבפלוגתא דרבוותא אין להוציא מן המוחזק ויכול ליתן לו הנבלה והשברים וישלים ודלא כמו שפסק בש"ע: ומ"ש ואם ירצו הבעלים כו'. וכ"כ הרמב"ם ספ"ב דגזלה וז"ל גזל כלי ושברו וכו' ואיכא לתמוה דמנ"ל להרמב"ם דין זה וה' המגיד והב"י לא גילו ע"ז דבר ולפעד"נ דקשיא ליה להרב ב' מאמרים בירושלמי דסותרין זה את זה דבפ"ק דקמא (דף א' ע"ג) משמע משם לפי פשוטו כפרש"י דישלם כלי שלם או דמיו ובירושלמי דפרק קמא דקדושין (דף ס' ע"ג) הובא אותו מאמר בלשון אחר דמשמע מיניה שיתן לו השברים אלא דפחת דנבלה הוא על הגנב והגזלן דה"א התם מנין שאין הבעלים מטפלים בנבלה אר"א בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים אלמא משמע דהבעלים נוטלים הנבלה אלא שהטיפול שהוא פחת הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין על הגנב והגזלן ולא על הבעלים והתוספות בפרק השואל הביאו גם כן הך ירושלמי דקידושין ולא כתבו ישוב לפרש"י ודעת הרמב"ם היא כפרש"י ומיישב הך ירושלמי דקדושין להיכא שהבעלים רוצים ליטול הנבלה והשברים ושישלים עליהם דשומעים לבעלים ואשמועינן דלא מצי אמר הגנב והגזלן כיון שאתה רוצה בנבלה אם כן פחת הנבלה משעת מיתה שלך היא וקאמר ר' אבא דליתא אלא אין הבעלים מטפלים בנבלה כשהם רוצים בנבלה וז"ש הרמב"ם ספ"ב דגזלה בסתם ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור נוטלין ומשלם הפחת משמע דמשלם כל הפחת אף מה שנפחת משעת שבירה עד שעת העמדה בדין אבל אם לא רצו הרשות בידן וצריך ליתן להם כלי שלם וכדאמר בפ"ק דב"ק זאת היא דעת הרמב"ם בלי ספק והקשה ה' המגיד לשם על דין זה שכתב הרמב"ם וז"ל וצ"ע למה לא קנה גזלן בשינוי מעשה ואולי בששמו עליו עכ"ל ולא משמע הכי כלל שהרי הרמב"ם כתב בסתם שאם ירצו הבעלים ליטול הכלי השבור נוטלין ומשלם הפחת משמע בין ששמו עליו בין אין שמו עליו אבל נראה דליכא הכא קושיא דכבר כתבו התוס' ליישב אליבא דפי' ר"ש וריב"ם הך דר"א במרובה (דף ס"ח) דמשמע דטביחה אהנו מעשיו דשינוי מעשה קונה ור"א גופיה בפ"ק דב"ק קאמר דשמין לגנב ולגזלן והפחת לבעלים אלמא דשינוי מעשה אינו קונה ותירצו בחד שינויא דהא דשינוי מעשה לא קני היינו במתה מאליה או נרגא דאיתבר מאליו אבל בידים כגון טביחה קני בשינוי מעשה כ"כ התוס' בפרק השואל ובפרק מרובה והשתא הרמב"ם נמי ס"ל כהך שינויא דתוס' ול"ק כלל מה שהקשה ה"ה וז"ש הרמב"ם גזל כלי ושברו וכו' דמיירי כששברו בידים:

דרכי משה

(א) וכל זה דלא כדברי הרשב"ם שכתב המרדכי פ"ק דב"ק דס"ל דשמין השברים לגנב ולגזלן וכתב נ"י שם דף ע"א הא דאין שמין השברים היינו היכא דאית ליה מעות לשלם אבל אי לית ליה אלא קרקע או מטלטלין נותן השברים דמ"ש מטלטלים אלו או שאר מטלטלים עכ"ל וע"ש.

מתוך: טור חושן משפט שנה (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שנה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

הגונב חפץ מבית חבירו והחזירו למקומו ולא ידעו הבעלים שהחזירו אם יודעים הבעלים שנגנב מהם אע"פ שהחזירו הגנב לא נפטר והוא באחריותו עד שידעו הבעלים כגון שימנה חפציו וימצאם שלמים ומיהו כשמנאם נפטר אע"פ שלא ידעו הבעלים בשעה שהחזירו:

לפיכך גנב לו מעות והבליעם לו בחשבון ונתנם לתוך כיסו אם יודע מנין המעות שבכיסו יצא כי סופו למנות המעות ויודע לו המותר אבל אם זרקם לתיבתו או לכיסו שלא ידע מנין המעות שהיה לו לא יצא ואם לא ידעו הבעלים שנגנב מהם מיד כשהחזירן למקומן יצא אע"פ שלא מנאם הבעלים בד"א בדבר שאין בו רוח חיים אבל הגונב טלה מהעדר ולא ידעו הבעלים שנגנב והחזירו למקומו אפילו מנו הבעלים הצאן ומצאום שלמים חייב עד שיודיע לבעלים שנגנב כדי שישמרנו שצריך שמירה מעולה מפני שהרגילו הגנב ללכת בדרך אחרת אבל אם ידוע הבעלים שנגנב נפטר משידעו הבעלים שהוחזר:

בד"א שנפטר כשמחזירו למקומו בגנב הגונב מבית הבעלים אבל שומר שגנב מרשות עצמו כגון שהופקד אתו כיס או טלה ויש עדים שגנבו אע"פ שיש עדים שהחזירו למקומו חייב באחריותו עד שיודיע לבעלים שהרי כלתה שמירתו ואינו עוד שומר עליו והרי הוא כאילו לא החזירו עד שיודיע לבעלים:

בית יוסף

הגונב חפץ מבית חבירו והחזירו למקומו ולא ידעו הבעלים שהחזירו אם יודעים הבעלים שנגנב מהם אף על פי שהחזירו הגנב לא נפטר והוא באחריותו עד שידעו הבעלים וכו' עד סוף הסימן בסוף בבא קמא (קיח.) תנן הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזרתו ומנו את הצאן והיא שלימה פטור מלשלם. ובגמרא אמר רב לדעת צריך דעת שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה אסיפא ושמואל אמר בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני והיא שלימה פטור אכולם ור"י אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפי' מנין נמי לא צריך וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה ארישא רב חסדא אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת צריך דעת וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה ארישא אמר רבה מ"ט דרב חסדא משום דאנקטה נגרא ברייתא וכתב הרי"ף מסתברא לן דהלכתא כרב חסדא דהא רבה כוותיה ס"ל ועוד דטעמא דיליה מסתבר וה"מ בב"ח משום דמנקיט להו ניגרא ברייתא אבל מידי דלאו ב"ח כגון סלע מן הכיס וכיוצא בו הלכתא כר"י דקי"ל דכל רב ושמואל ור"י הלכה כר' יוחנן ורב חסדא לא פליג עליה דר' יוחנן אלא בב"ח משום דמנקיט להו ניגרא ברייתא אבל מידי דלאו ב"ח לא פליג הילכך הלכתא כר' יוחנן דאמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפי' מנין לא צריך והא דתני חדא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא ותניא אידך לא יצא אסיקנא דכ"ע מנין פוטר וכולי עלמא אית להו דר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והא והא דאהדר לכיסיה ול"ק הא דקתני יצא דאית ליה זוזי בכיסיה דכיון דאדם עשוי למשמש בכיסו הרי מנאו לאחר שהחזירו ולפיכך יצא דמנין פוטר והא דקתני לא יצא דאהדר לכיסיה דלית ביה זוזי דכיון דלית ביה זוזי לא ממשמש ביה ולפיכך לא יצא דהא לא ממשמש ביה הילכך אי מתביד או מגניב ברשותי' איגניב ומחייב באחריותיה ובפרק איזהו נשך (סו:) אמרי' אמר רב נחמן האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה ואשכח בהו טפיאתא אי בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי איניש תקיפא הוא דלא יהיב ליה מתנה מאי אמר ליה אימור מגזל גזליה ואבלע ליה בחשבון דתניא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא וכן הלכתא והא דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר ד"ר ישמעאל ר"ע אומר צריך דעת בעלים אוקימנא בשומר שגנב מרשותו דרבי ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו ולפיכך לא צריך מידי דאיהו במקום בעלים קאי ור"ע סבר כלתה לה שמירתו ולפיכך צריך דעת בעלים דהא איהו לאו במקום בעלים קאי וכאילו לא החזיר דמי דעדיין ברשותיה קיימא עכ"ל וידוע שהלכה כר"ע מחבירו ועוד דר' יוחנן פסק כוותיה דר' עקיבא בשלהי המפקיד (מג:) וכתב הרשב"א דלכ"ע אפי' החזירה לחצר המשתמרת לבעלים לא מיפטר דהו"ל כשומר שכלו ימי שמירתו שצריך דעת וכדא"ר אלעזר הכל צריכים דעת חוץ ממשיב אבידה כלומר כל השומרים צריכים דעת ועד שלא החזירה לדעת הבעלים חייב באונסין הואיל וגנבה מתחלה עכ"ל והרא"ש העתיק דברי הרי"ף כשהביא להא דתני הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא ותניא אידך לא יצא אסיקנא דלכ"ע מנין פוטר ואית להו דר' יצחק כתב והא דמנה ורמא לידיה לא יצא דשמא זרקו לתיבתו לשאר מעות והא דמנה ורמא לכיסו ועתיד למנותו כדרבי יצחק כי אדם ממשמש בכיסו וימנה קודם שיתנם לתיבתו איבעית אימא הא והא דמנה ורמא לכיסיה הא דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה והוציא מהם ולא ידע מניינם והא דלית ליה זוזי אחריני בכיסיה וכך הם דברי רבינו וז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות גזילה הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא ואם החזיר לכיסו שיש בו מעות יצא שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והרי מנה שהחזיר לו בכלל מעותיו ומנין שלא מדעת פוטר ואם החזיר לכיס שאין בו כלום לא יצא וחייב באחריות הגזילה עד שיודיעו שהחזיר לכיס פלוני עכ"ל דבריו כדברי הרי"ף וכתב הרשב"א על דברי הרי"ף י"מ בהיפך הא דתניא לא יצא בדאית ליה זוזי בכיסיה ולא ידע כמה והא דתניא יצא בדלית ליה ודברי הרב עיקר מההיא דפ' אלו מציאות :ומ"ש אצל גונב טלה מהעדר וכו' אבל אם ידעו הבעלים שנגנב נפטר משידעו הבעלים שהוחזר פשוט הוא דהא ליכא טעמא דאנקטה נגרא ברייתא דכיון שידעו הבעלים שנגנב והוחזר עליהם מוטל לשמרו שימור יפה וז"ל הרמב"ם בפ"ד מהלכות גניבה הגונב טלה מעדר חבירו וידעו בו הבעלים והחזירו לעדר שלא מדעת הבעלים ומת או נגנב חייב באחריותו ואם מנו את הצאן והיא שלימה פטור ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו אע"פ שמנו את הצאן והיא שלימה חייב באחריותו עד שיודיע את הבעלים כדי שישמרו את הטלה הגנוב שהרי למדו דרך אחרת חוץ מדרך שאר הצאן שבעדר זה וכתב ה"ה יש מי שכתב שאם היה הטלה שגנב נקוד וטלוא ואין כמותו בעדר אם ידעו הבעלים בגניבתו והחזירו לעדר אע"פ שלא מנו את הצאן הרי הוא כמנין ופטור שהרי הוא ניכר וכן נראה קצת מן הסוגיא אשר שם אבל לא הביא זה ההלכות גם רבינו סתם עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

הגונב מן וכו' משנה סוף ב"ק הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו ומנו את הצאן והיא שלימה פטור מלשלם ואיפליגו בה רב ושמואל ור' יוחנן ופסקו הפוקים כר' יוחנן דמפרש למתני' הכי הגונב טלה מן העדר וידעו בגניבתו והחזירו ולא הודיעם בחזרתו ונגנב ומת חייב באחריותו ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזרתו אי נמי ידעו בגניבתו אלא שמנו את הצאן והיא שלימה פטור מלשלם ולפי זה האי ומנו את הצאן כלומר או מנו את הצאן אפילו הויא ידיעה פטור וכן פירש"י ותו איכא אוקימתא דרב חסדא ומתני' אם לא ידעו קתני בלא וי"ו לא ואם בוי"ו והאי ומנו הוי כמו ואם מנו וה"פ הגונב טלה וכו' חייב באחריותו אם לא ידעו וכו' דכיון דלא ידעו לא בגנבתו ולא בחזירתו אפי' מנו את הצאן חייב וכדמפרש רבה לטעמיה הואיל ואנקטה ניגרא ברייתא צריכה שימור יפה וכיון דלא ידעו בעלים לא מזדהרי בה ואם מנו וכו' כלומר ואם ידעו שנגנבה והחזיר ומנו את הצאן עכשיו יזהרו בה הילכך מנין פוטר אפילו לא הודיעם הגנב שהחזירה ופסקו הפוסקים גם כן דהלכתא כרב חסדא וכרבה דמפרש לטעמיה דרב חסדא דהני תרתי אוקימתי דר' יוחנן ודרב חסדא הלכתא נינהו דהא דר' יוחנן הלכתא היא בגונב חפץ שאינו ב"ח ודרב חסדא הלכתא היא בגונב ב"ח וז"ש רבינו הגונב חפץ וכו' והיינו כאוקימתא דר' יוחנן:

ומ"ש לפיכך גנב לו מעות וכו'. שם בגמרא על פי גירסת ספרים דידן והיא גירסת הרא"ש וכפי פרש"י והרא"ש: ומ"ש ואם לא ידעו הבעלים וכו'. היינו כאוקימתא דר' יוחנן: ומ"ש בד"א וכו'. היינו כאוקימתא דרב חסדא ורבה:

בד"א שנפטר וכו'. שם אוקימא דרב זביד דבהכי פליגי ר' ישמעאל ור"ע והל' כר"ע דכלתה שמירתו וכן פסק הרי"ף בפ' המפקיד ולשם בפ' המפקיד הקשה בשלטי הגבורים אמאי לא הוי חזרה דשומר חזרה הא כיון שהחזירו חזר בתשובה וחזרה שמירתו למקומה כבראשונה וי"ל דכיון דאיכא עליו עדים שגנבו כמ"ש הרמב"ם בספ"ד דגנבה אמרינן דכיון דראה עדים לכך החזירו למקומו ולא משום שחזר בתשובה ודע דהסמ"ג בעשה ע"א לאחר שכתב דין זה דשומר שגנב מרשותו ודהלכה כר"ע דכלתה לו שמירתו כתב עוד וז"ל ורבי' יצחק פוסק כר' ישמעאל שאנו מעמידין בפ' המפקיד סתם משנה כמותו וכ"כ בהגהות מיימוני פ"ד מגנבה:

דרכי משה

(א) ועיין במרדכי פרק הספינה.

מתוך: טור חושן משפט שנו (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שנו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אסור לקנות מן הגנב שום דבר והקונה ממנו עון גדול הוא שמחזיק ידי עוברי עבירה שגורם לו לגנוב פעם אחרת שאם לא ימצא קונה לא היה גונב: והקונה ממנו לפני יאוש והוכר הגנב ויש עדים שזה החפץ שמכר לפלוני גנוב הוא צריך להחזירו לבעלים: אפילו אם נתייאשו אחר שקנאו שאין שינוי רשות קונה אא"כ שהיה היאוש קודם: והבעלים נותנין ללוקח מעותיו שנתן לגנב אע"פ שהוכר הגנב והיה הלוקח יכול לתבעו מעותיו אפ"ה תקנו חכמים שאינו צריך להחזיר לבעליו אלא עד שיתן לו מעותיו משום תקנת השוק ואצ"ל בשלא הוכר הגנב שצריך ליתן ללוקח מעותיו ואין חילוק בו בין אם קנה שוה מאה במאתים בין שוה מאתים במאה בד"א בגנב שאינו מפורסם אבל גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק וצריך להחזירו לבעלים בלא מעות והוא יוציא מעותיו מהגנב כך כתב רב אלפס והרמב"ם ז"ל אבל ר"י כתב דאף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק אלא אם ידע הלוקח ודאי שהוא גנוב אז צריך להחזירו בחנם וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

כתב הרמב"ם נתייאשו הבעלים מהגניבה קנאו הלוקח בשינוי רשות ויאוש ואינו מחזיר הגנבה עצמה לבעלים אלא נותן להן דמיו ומנכה מהן דמיו מפני תקנת השוק אם לא היה המוכר גנב מפורסם ואם לקח מגנב מפורסם אז אינו נותן ללוקח כלום וצריך להחזיר לו הכלי בלא נכוי דמים והוא הולך לשיטתו שאין יאוש ושינוי רשות קונין לגמרי אלא לענין שאינו צריך להחזיר גוף הגנבה רק הדמים אבל דעת ר"י כיון שיש יאוש ושינוי רשות קונה לגמרי:

כתב הרב רבינו משה בר מיימון כשהבעלים צריכין ליתן לוקח הדמים ואין ללוקח עדים בכמה לקחו נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל וכשהלוקח צריך להחזירו בחנם והוא תובע מעותיו מן הגנב והוא אומר בכך וכך לקחתי ממך והגנב אומר לא מכרתיו אלא בפחות מזה הלוקח [נאמן לומר בכמה לקחו] ונשבע בנקיטת חפץ ונוחל אבל אין הגנב נאמן בנקיטת חפץ שחשוד הוא על השבועה:

גנב ופרע בחובו או בהקיפו לא עשו בו תקנת השוק אלא הבעלים נוטלין הגנבה מהלוקח וישאר החוב על הגנב כשהיה:

משכן הגנבה בין שלקח עליה מעות כשווייה או יותר או פחות משוויה עשו בו תקנת השוק וצריך ליתן ללוה את הדמים שהלוה לגנב:

היה הגנב חייב ללוקח חמשה דינרין והביא לו הגנבה ונתנה לו ונתן לו עוד חמשה דינרין אין אומרים חמשה דינרין הראשונים הוי ליה גנב ופרע בחובו וא"צ ליתנם לו אבל חמשה דינרין האחרונים יתן אלא צריך להחזיר לו בחנם שיש לומר כמו שהאמינו בחמשה הראשונים כך האמינו בחמשה האחרונים ולא נתנם לו בשביל הגנבה:

ראובן שקנה מגנב שאינו מפורסם במאה וחזר ומכרה לשמעון בק"נ והוכר הגנב הבעלים נותנין לשמעון הק"נ ולוקחין הגנבה וחוזרין ונוטלין מראובן ג' שהרויח ומהגנב ק' וה"ה אם מכר שני לג' ושלישי לרביעי עד ק' נוטלין מכל אחד ואחד מה שהרויח והקרן מהגנב ואם גנב מפורסם הוא נוטל הגנבה משמעון בלא דמים ושמעון נוטל ק"נ מראובן וראובן חוזר ונוטל הק' מהגנב:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור לקנות מן הגנב שום דבר בסוף ב"ק (קיח: קיט.) שאסור לקנות דברים שחזקתם גנובין:ומ"ש והקונה ממנו עון גדול הוא שמחזיק ידי עוברי עבירה שגורם לו לגנוב פעם אחרת וכו' בפרק האיש מקדש (נו:) אמרי לאו עכברא גנב אלא חורא גנב: כתב הריב"ש בסימן ק"ח אותו הנפח שעשה לה ב' מפתחות במסתר פנים מהבעל ולקח בעדה כפולה אחת ראוי ליענש על בלי הגיד לבעל שכבר היה לו להבין שלא לחנם רבתה במחיר המפתחות אלא שהיתה כוונתה לגנוב מנכסי בעלה והנה הוא מסייע ידיה דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב:

והקונה ממנו לפני יאוש והוכר הגנב ויש עדים שזה החפץ שמכר לפלוני גנוב הוא צריך להחזירו לבעלים בפרק הגוזל ומאכיל (קטו.) איתמר גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב רב משמיה דרבי חייא אמר הדין עם הראשון רבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר הדין עם השני אמר רב פפא דכ"ע גלימא למריה הדר והפא בעשו בו תקנת השוק קא מיפלגי ומאי הדין הדין עם הלוקח רב משום רבי חייא אמר הדין עם הראשון דינא דלוקח למשקל זוזי מגנב סבר לא עשו בו תקנת השוק ר"י משום רבי ינאי אמר הדין עם השני דינא דלוקח למשקל מב"ה סבר עשו בו תקנת השוק. ופרש"י הדין עם הראשון. דינו של ב"ה ותביעתו על הגנב היא ואין הלוקת בעל דינו ואם בא לגבותו הימנו יתן דמים ואע"פ שהוכר הגנב לא אמרינן יחזיר הלוקח הכלים בחנם ויפרע מן הגנב: הדין עם השני. דין של ב"ה עם הלוקח הוא ויוציא הימנו כליו בחנם: ובגלימא דגניבה כ"ע לא פליגי דהדרא למרה מיד בחנם ואין הלוקח יכול לעכבו על מעותיו: תקנת השוק. על שקנאה לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו ב"ה מעותיו. ומסיק בגמרא הלכתא דעשו בו תקנת השוק:

ומ"ש רבינו אפי' אם נתייאשו אחר שקנאו שאין שינוי רשות קונה אא"כ היה היאוש קודם נתבאר בסי' שנ"ג שזהו דעת הרא"ש והרשב"א ז"ל ושהרמב"ם חולק ואומר שאפי' היאוש אחר השנוי רשות קונה:

ומה שאמר והבעלים נותנין ללוקח מעותיו שנתן לגנב אף ע"פ שהוכר הגנב והיה הלוקח יכול לתבעו מעותיו אפ"ה תקנו חכמים שאינו צריך להחזיר לבעליו אלא עד שיתן לו מעותיו משום תקנת השוק מבואר במה שכתבתי בסמוך: ומה שאמר ואצ"ל בשלא הוכר הגנב שצריך שיתן ללוקח מעותיו כ"כ הרשב"א דלא פליג רב אלא בהוכר הגנב אבל בלא הוכר אפי' לרב עשו תקנת השוק: וכתב עוד שם הרשב"א דאפי' בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר עשו תקנת השוק דמ"ש ואם אי אתה אומר כן אין אדם קונה דברים העשויים להשאיל ולהשכיר: וכתב עוד הרשב"א שם דבמתנה לא עשו תקנת השוק. ובסי' ח' כתבתי שדעת הרא"ש דבמתנה נמי עשו תקנת השוק:ומ"ש ואין חילוק בין אם קנה שוה ק' בק"ק בין שוה ק"ק בק' שם זביני שוה בשוה עשו בו תקנת השוק שוה ק' בק"ק רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק רבא אמר עשו בו תקנת השוק והלכת' בכולהו עשו בו תקנת השוק ופרש"י ר"ש אמר לא עשו. ואפי' ליטול ק' דכי היכי דק' יתרים מתנה היא מאה דשויא נמי מתנה הוו ורבא אמר עשו תקנה אפי' ליטול מאתים דאורחיה למזבן בדמים יקרים עכ"ל והיה נראה לי דדוקא בזבן מאה במאתן הוא דאיכא למימר הכי אבל שוה מאתן במנה לא עשו בו תקנת השוק דכיון דמכר בזול מוכחא מילתא דגנוב הוא אתו ולא הו"ל לקנותו אבל רבינו כתב דבהא נמי עשו תקנת השוק וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מה' גניבה ונראה שהטעם משום דעביד אינש דמוזיל וזבין לפי שהוא צריך למעות:ומ"ש בד"א בגנב שאינו מפורסם אבל גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק וצריך להחזירו לבעלים בלא מעות והוא יוציא מעותיו מהגנב כ"כ רב אלפס והרמב"ם אבל ר"י כתב דאף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק וכו' וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל שם אמר רבא אם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק והא חנן בישא דמפורסם הוא ועשו בו תקנת השוק נהי דמפורסם לבישותא לגניבותא לא מפורסם ואהא דאמרי התם והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק לבר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו כתב הרא"ש וז"ל כתבו התוספות מדהוצרך להוציא פרע בחובו ופרע בהקיפו אע"ג דליכא בהו פלוגתא אינו ענין להא דגנב מפורסם דמימרא בפני עצמה היא וההיא דגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו תחילת ענין הוא שמתחיל איתמר גנב ופרע בחובו ופרע בהקיפו לא עשה בו תקנת השוק ועלה מייתי דין משכנתא וזביני שוה בשוה או שוה מנה במאתן ומסיק והלכתא בכולהו עשו תקנת השוק ואי לא הוה מסיים בה לבר מגנב ופרע בחובו ופרע בהקיפו הוה משמע דעלייהו נמי קאי כיון דבתחלת האיתמר הם אמורים וכתבו הגהות מיימונית בפ"ה מהלכות גניבה דבגנב מפורסם אם אומר הלוקח לטובה נתכוונתי להשיב אבידה נאמן לדברי הכל עכ"ל (כ): (ב"ה) ואין דברים אלו מוכרחים אלא שמצאתי להם קצת סמך בדברי התוס' שאכתוב בסי' שנ"ז גבי המכיר כליו או ספריו ביד אחר ולפחות צריך להטיל חרם סתם והכל לפי מה שהוא אדם והכל תלוי באומד דעת הדיינים: כתב הרשב"א בפרק הגוזל בתרא י"א שלא עשו תקנת השוק אלא בגנב אבל בגזלן הרי הוא כגנב מפורסם דקול יוצא לגזלן אבל הרמב"ם בפ"ה מהלכות גזילה כתב לחלק בין גזלן מפורסם לשאינו מפורסם כמו שחילק בגנב וכתב ה"ה שהעיקר שלא להוציא החפץ מיד הלוקח בלא דמים אם אינו מפורסם ובסימן שס"ט סתם רבינו דבריו כדברי הרמב"ם ז"ל:

כתב הרמב"ם נתייאשו הבעלים מהגניבה קנאו הלוקח וכו' ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעלים אלא נותן להם דמיו וכו' ספר מוטעה נזדמן לרבינו בדברי הרמב"ם דהיאך כתב נותן להם דמיו אם לא היה המוכר גנב מפורסם דפיון שאינו גנב מפורסם אין ללוקח ליתן כלום דבשלא נתייאשו הבעלים אמרו דמחזיר הגניבה ונוטל דמים מב"ה מפני תקנת השוק והיכא דנתייאשו הבעלי' דאינו צריך להחזיר הגניבה עצמה אי אמרת שיתן דמים בטלה תקנת השוק ועוד שנמצא חומר בנתייאשו מבלא נתייאשו דבלא נתייאשו אין הלוקח מפסיד כלום ובנתייאשו הוא מפסיד דמי הגניבה שמשלם לב"ה וכן מה שכתב ואם לקח מגנב מפורסם אינו נותן ללוקח כלום אין לו הבנה כלל דמדקתני אינו נותן ללוקח כלום משמע דבגנב שאינו מפורסם נותנין הבעלים שום דבר ללוקח והא ליתא דכיון דבנתייאשו מיירי אין הלוקח צריך להחזיר הגניבה לבעלים וא"כ מה יתנו לו ועוד מה זה שכתב וצריך להחזיר לו הכל בלא דמים דכיון דיש כאן שינוי רשות ויאוש קנה ואמאי צריך להחזיר הכלי אפי' קנה מגנב מפורסם ונראה שהנוסחא שנזדמנה לרבינו היא שנזדמנה להראב"ד ולכן כתב עליה אין לו שורש וענף והיא שיבוש המעתיק וכבר כתב ה"ה שהנוסחא הבדוקה היא נותן דמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים אם לא היה זה הגנב מפורסם וכך היא גירסת ספרינו והשתא אתי שפיר דכיון דאיכא יאוש ושנוי רשות ודאי קנה מיהו אם קנה מגנב מפורסם אע"פ שקנה לענין שאינו צריך להחזיר הכלי דמים מיהא צריך להחזיר ואם קנה מגנב שאינו מפורסם מן הדין היה צריך להחזיר לו דמים אלא שמפני תקנת השוק אפי' דמים אינו צריך להחזיר:ומ"ש והוא הולך לשיטתו שאין יאוש ושינוי רשות קונים לגמרי אלא לענין שאינו צריך להחזיר גוף הגניבה וכו' אבל דעת ר"י כיון שיש יאוש ושינוי רשות קונה לגמרי נתבאר בסימן שנ"ג מ"מ מה שכתב והוא הולך לשיטתו אינו מדוקדק דכיון דלא אשכחן להרמב"ם שסובר שאין יאוש ושונוי רשות קונים לגמרי אלא במקום הזה לא שייך לכתוב הולך לשיטתו אלא כך הול"ל מבואר בדבריו שסובר דאין יאוש ושינוי רשות קונים לגמרי וכו' אבל דעת ר"י שהם קונים לגמרי:

כתב הרמב"ם כשהבעלים צריכים ליתן ללוקח הדמים ואין ללוקח עדים בכמה לקחו נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל בפ"ה מהלכות גניבה ומסיים בה וכל הנשבע ונוטל שבועתו מדבריהם ונשבע בנקיטת חפץ כמו שיתבאר במקומו והוא בפ"ח מהלכות טוען:ומ"ש עוד וכשהלוקח צריך להחזירו בחנם והוא תובע מעותיו מן הגנב והוא אומר בכך וכך לקחתי ממך וכו' הלוקח נאמן לומר בכמה לקחו ונשבע בנקיטת חפץ אבל אין הגנב נאמן בנקיטת חפץ שחשוד הוא על השבועה גם אלה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' גניבה וכתב ה"ה זה מבואר בפרק כל הנשבעין (מד:) ושכנגדו חשוד על השבועה וכו. כדאיתא התם:

גנב ופרע בחובו או בהקיפו לא עשו בו תקנת השוק אלא בעלי' נוטלים הגניב' מהלוקח וישאר החוב על הגנב כשהיה מסקנא דגמרא בפ' הגוזל בתרא (שם).

משכן הגניבה בין שלקח עליה מעות בשווייה או יותר או פחות משוויה עשו בו תקנת השוק וכו' שם משכנתא שוה ק"ק בק' עשו בו תקנת השוק שוה בשוה אמימר לאמר לא עשו בו תקנת השוק מר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק והלכתא עשו תקנת השוק ופרש"י משכנתא שוה בשוה אין דרך לעשות כן להלוות על המשכן כל שוויו הילכך לאו אדעתא דהאי משכנתא אוזפיה אלא הימוניה הימניה עכ"ל ולפי זה היה ראוי לומר דאף על גב דאסיקנא דאפילו שוה בשוה עשו תקנת השוק מ"מ כשהלוה על המשכון יותר משוויו ודאי לאו אדעתא דהאי משכנתא אוזפיה אלא הימוני הימניה וכעין הדין שכתב בסמוך היה הגנב חייב ללוקח חמשה דינרים וכו' אלא שרבי' כתב דביתר משויה נמי עשו בו תקנת השוק והם דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות גניבה וכבר הרגיש הראב"ד בזה וכתב א"א בכדי דמיה וכתב ה"ה שאפשר שסובר הרמב"ם ז"ל דכיון דאמרינן בגמ' בתר הכי זביני שוה ק' בק"ק וכו' ואסיקנא בכולהו עשו תקנת השוק אף משכונא כמכר ויש לחלק עכ"ל ויותר נ"ל דטעמא דהרמב"ם דכיון דאין דרך להלוות על המשכון שוה בשוה ואפ"ה אסיקנא דעשו בו תקנת השוק אם כן הוא הדין להלוה עליו יותר משוויו וטעמא דמלתא משום דאית לן למימר דמשכון לזכרון דברים נקטיה ולא דמי לדין שכתב בסמוך היה הגנב חייב ללוקח חמשה דינרים וכו' דהכא שאני שלא הוציא מעות מידו עד שהביא לו המשכון אלמא כל סמך שלו אינו אלא על המשכון ועיין בתרומות הדשן סי' ש"ט:

היה הגנב חייב ללוקח חמשה דינרים והביא לו הגניבה ונתנה לו ונתן לו עוד חמשה דינרים אין אומרים החמשה דינרים הראשונים הוה ליה גנב ופרע בחובו וכו' עובדא בפ' הגוזל ואיפליגו בה אמוראי ואסיקנא כמ"ד הכי וכתב ה"ה בפ"ה מהל' גניבה ודוקא בשלא פי' לומר לו הלויני מאה אחרים על חפץ זה אלא שנתן לו החפץ סתם ואמרינן דאקמאי יהביה ניהליה ולא עדיף מגנב ופרע בחובו אבל אם פי' ואמר הלויני על חפץ זה ק' ודאי זה הוא משכונא שעשו בו תקנת השוק והוא פשוט וכן מוכח בגמרא ובכל כי הא מי שהחפץ בידו נאמן בשבועה עכ"ל: (ב"ה) ואיני יודע שבועה זו למה כיון שאין הלה טוען ברי אין כאן אלא חרם סתם:

ראובן שקנה מגנב שאינו מפורסם במאה וחזר ומכרה לשמעון במאה וחמשים והוכר הגנב הבעלים נותנים לשמעון המאה וחמשים ולוקחין הגניבה וחוזרים ונוטלים מראובן חמשים שהרויח ומהגנב מאה גם זה עובדא שם וטעמא משום דהשתא לוקח מגנב עשו בו תקנת השוק לוקח מלוקח מיבעיא: ומה שאמר וה"ה אם מכר שני לשלישי ושלישי לרביעי נוטלין מכל אחד וא' מה שהרויח והקרן מהגנב כ"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' גניבה ופשוט הוא. וכתב שם הרמב"ם וכל הדברים האלו לפני יאוש כמו שביארנו: ומה שאמר ואם גנב מפורסם הוא נוטל הגניבה משמעון בלא דמים וכו' זה לשון הרמב"ם בפ' הנזכר לקח מגנב שאינו מפורסם במאה ומכר לאחר במאה ועשרים והוכר הגנב בעל הגנב נותן לזה האחרון מאה ועשרים ונוטל גניבתו וחוזר הבעל ונוטל כ' של מכר מן המוכר ונוטל המאה מן הגנב ואם גנב מפורסם הוא נוטל המאה ועשרים מן התגר שלקח מן הגנב והולך התגר ותובע הגנב במאה של קרן וזה לשון הרב המגיד ואם גנב מפורסם וכו' נוטל המאה והעשרים מהתגר כתב הר"א ז"ל נוטל הלוקח השני עכ"ל פי' הבעל נוטל החפץ בלא דמים כיון שהגנב שמכרו ראשונה היה מפורסם אע"פ שזה לקח מן התגר ואין בזה מפני תקנת השוק ודין זה לא נזכר בגמרא לוקח מלוקח מגנב מפורסם אבל מתוך לשון רבי' נראה שהבעל נותן ללוקח מן התגר מאה ועשרים וחוזר וגובה אותם מן התגר דעד כאן לא אמרינן שלא עשו תקנת השוק בגנב מפורסם אלא בלוקח ממנו בדוקא מפני שלא הוה ליה ליקח אבל לוקח שני שאינו יודע זה ממי לקחו אינו מחזיר החפץ בלא דמים ואין לי בזה הכרע עכ"ל: כתב המרדכי בפרק הגוזל ומאכיל ישראל שלקח כלים וספרים מגנב מפורסם ישראל או עכו"ם ומכרן לישראל אחר והוציאו העכו"ם מהלוקח בדיניהם ואמר שלי הם שנגנבו ממני אם יש עדים שמגנב מפורסם קנאם ישראל הראשון חייב להחזיר דמיו ללוקח השני ולא מצי אמר העכו"ם שהוציא ממך שקרן ולא שלו הוא דמה שאמרו חכמים דאם היה גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק משום דלא איבעיא ליה למזבן מגנב מפורסם וכיון דזבן מיניה איהו דאפסיד אנפשיה וחייב להחזיר ללוקח את דמיו ואם אין עדים שמגנב מפורסם קנאה לא שהרי עשו בו תקנת השוק ולא יחזיר לו הדמים והעכו"ם דבר שוא ושלא כדין תפשו והלוקח יפסיד עכ"ל. וכתב עוד שם בלוקח מגזלן עשו בו תקנת השוק אלא א"כ הם דברים שהכיר בהם שגזלן או גנבן דאז לא עשו בו תקנת השוק ואפילו מגנב וגזלן לא יגבה הלוקח מעותיו למ"ד הכיר בה שאינו שלו ולקחם וכו' ונתן לשם מתנה ובזה מטלטלין וקרקעות שוים דבתרווייהו שייך האי טעמא:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור לקנות וכו'. בפ' הגוזל בתרא משנה וברייתא:

ומ"ש שאין שינוי רשות קונה אא"כ שהי' היאוש קודם וכו'. סתם דבריו כדעת הרא"ש לעיל סי' שנ"ג:

ומ"ש והבעלים נותנין ללוקח מעותיו וכו'. שם אסיקנא הלכתא דעשו בו תקנת השוק והאלפסי פסק כאוקימתא דרב פפא ולר' יוחנן אפי' הוכר הגנב עשו בו תקנת השוק והלכה כר' יוחנן: ומ"ש ואין חילוק בו וכו'. פי' לא אמרינן בשוה ק' בק"ק כי היכי דק' יתירי' מתנה מאה דשויה נמי מתנה הוי אי נמי שוה ק"ק בק' מוכחא מילתא דגנוב הוא ולא הו"ל לקנותו אלא אמרי' עביד אינש דמוזיל וזבין: בד"א בגנב שאינו מפורסם וכו' מימרא דרבא שם אלא דר"י דקדק מלישנא דתלמודא דלית הלכתא כרבא אלא אף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק אא"כ ידע הלוקח דדבר זה שהוא לוקח ממנו גנוב הוא אתו אז צריך להחזיר בחנם ואפי' אינו גנב מפורסם כי לא הו"ל ליקח דבר גנוב כ"כ הרא"ש ע"ש התוס':

כתב הרמב"ם נתייאשו הבעלים מהגנבה וכו'. הב"י הרבה להשיב תשובות על דברי הרמב"ם כפי נוסחא זו וזה הגיע לו לפי שהבין מ"ש אלא נותן להן דמיו הוא שהלוקח נותן לבעה"ב דמי החפץ שלו שקנה מן הגנב אבל אין ספק דנותן לו דמיו ר"ל דבעל הבית נותן ללוקח דמיו שנתן בעד החפץ כלומר שמנכה לו מן דמי החפץ שהלוקח חייב ליתן לב"ה כפי הדמים שנתן לגנב ואמר שזהו מפני תקנת השוק ואמר עוד שדין זה הוא כשהמוכר אינו גנב מפורסם אבל אם לקח מגנב מפורסם אז אין הב"ה נותן ללוקח כלום אלא הלוקח צריך להחזיר הכל בלא דמים כלומר צריך לשלם לבעה"ב בעד החפץ כל דמיו בלא ניכוי דמים מה שנתן הלוקח לגנב דלא עשו תקנת השוק בגנב מפורסם ולעולם החפץ עצמו קנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות אפילו היה גנב מפורסם כיון שלא ידע דדבר זה גנוב הוא דאילו ידע היה צריך להחזיר הגנבה עצמה לבעלים דבהא ליכא מאן דפליג אלא בדלא ידע שדבר זה הוא גנוב קאמר דהשתא הגנבה עצמה קנאה ביאוש ושינוי רשות ואין חילוק אלא דבגנב מפורסם חייב הלוקח לשלם כל דמי החפץ לבעלים בלא ניכוי דמים מה שנתן לגנב ויפסיד הלוקח הדמי' שנתן לגנב כיון שלקח מגנב מפורסם אבל באינו מפורסם אין הלוקח מפסיד כלום דכשמשלם לבעלים דמי החפץ מנכה מן הדמים מה שנתן לגנב כי הבעלים חייבים ליתן ללוקח הדמים שנתן לגנב מפני תקנת השוק כיון שקנה מגנב שאינו מפורסם ולפי זה מ"ש בספרים וצריך להחזיר לו הכלי צריך להגיה וצריך להחזיר לו הכל ולא כמ"ש ב"י דספר מוטעה נזדמן לרבי' דליתא אלא דהלשון אינו מתוקן כ"כ אבל הפשט מובן בפשיטות ונכון ג"כ לתקן הלשון ולהגיה ג' תיבות ולומר שצ"ל אלא נותן להן "דמיה "ומנכה "מהן דמיו וכו' ועל הלוקח אמר דאינו מחזיר הגנבה עצמה לבעלים אלא נותן להן דמיה ומנכה מהן וכו' כלומר מנכה הלוקח מן דמי החפץ שניתן לבעלים דמיו שנתן לגנב מפני תקנת השוק וכו' והשאר כדפי' לעיל וגם בסוף דבריו יש לתקן הלשון וצריך להחזיר לו הכל בלא ניכוי דמים מיהו אף בלא שום תיקון בלשון מובן הפשט כדפי' וגם הדין היוצא מנוסחא זו הוא על פי ההלכה בלי שום גמגום אבל לפי הנוסחא שכתב ה' המגיד ואינו מחזיר הגנבה עצמה לבעלים אלא נותן להם הדמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים אם לא היה זה גנב מפורסם ופי' ב"י דבגנב שאינו מפורסם מן הדין היה צריך להחזיר הדמים אלא שמפני תקנת השוק אפילו דמים אינו צריך להחזיר עד כאן לשונו ותימה רבה אנה מצא בתלמוד תקנת השוק בזה ותו דמאי תקנת השוק איכא הכא יחזיר לו הדמים וינכה מה שנתן לגנב בעד החפץ דהשתא לא יפסיד הלוקח ואיכא תקנת השוק ודוחק הוא לפרש דאף לגירסת ה' המגיד וב"י בדברי הרמב"ם כך פירושו דאם הוא גנב שאינו מפורסם אינו מחזיר לו כל הדמים אלא מחזיר לו מקצתם ומנכה מן הדמים מה שנתן לגנב אבל בגנב מפורסם יתן כל הדמים לבעלים ולא ינכה כלום דלשון זה שאמר או אינו נותן לו כלל לא חפץ ולא דמים לא משמע הכי כלל אלא משמע דאינו נותן לו כלום וכך הבין בית יוסף כדמוכח מדבריו ר"ס שנ"ז כמו שאבאר לשם בס"ד והוא ודאי תימה אלא ודאי דכך כתב הרב רבינו משה בר מיימוני בפירוש וכפי הנוסחא שכתב רבינו והיא העיקר וכדפי' ותו קשה לפי נוסחתו הא דכתב רבינו בסי' שנ"ג דהרמב"ם כתב ביאוש ושינוי רשות צריך ליתן דמיה צריך לומר דלא איירי אלא בגנב מפורסם והא ודאי ליתא דבסתם גנב קמיירי תלמודא בפ' מרובה דמשם למד הרמב"ם דינים אלו כמו שנתבאר לשם ותו דבסי' שנ"ז כתב גם כן בדין המכיר כליו וכו' שהראב"ד סובר ג"כ ביאוש ושינוי רשות דא"צ להחזיר הגנבה אלא הדמים אבל לדעת ר"י וכו' והתם בגנב שאין מפורסם קאמר מדלנו בתוך ביתו ותו דבסי' שס"ח כתב ג"כ דעת הראב"ד ור"י החולק וכן בריש סימן שס"ט ולשם מבואר להדיא דבגזלן שאינו מפורסם חייב הלוקח להחזיר הדמים לבעלים וכל זה קשיא ותמוה אם היה תופס רבינו ג"כ נוסחא זו שכתב ה' המגיד וב"י כמו שנדפסו מחדש ספרי רבינו בקרימונא [*)ועיין פרישה שהביא הנוסחא הזאת מספרי הרמב"ם ומה שהאריך עליה (ויש ט"ס וכצ"ל ואינו מחזיר [הגנבה] עצמה לבעלים וכו')] ע"פ דברי ב"י אבל הנוסחא שכתב רבינו היא העיקר ודוק: והא דכתב רבינו והוא הולך לשיטתו וכו'. כלומר שתופס שיטתו שכתבתי למעלה בסי' שנ"ג: אבל דעת ר"י וכו'. עיקר כוונת רבינו היא דלר"י אפילו בגנב מפורסם כיון דאיכא יאוש ושינוי רשות קנה הלוקח ואין צריך להחזיר הדמים כלל. ומה שהקשה ב"י על לשון והוא הולך לשיטתו אינו כלום למאי דפירשתי דלא נתכוין רבינו אלא לומר דהרמב"ם הוא דהולך לשיטתו אבל דעת ר"י אינו כן ולפיכך אפילו בגנב מפורסם אין הלוקח מחזיר לו הדמים כלל:

כתב הרמב"ם וכו'. זה פשוט דהתופס חפץ של חבירו ונשבע כמה יש לו עליו ונוטל צריך נק"ח כדלעיל בסי' ע"ב (כלומר) [במלוה] על המשכון וכך שנינו אצל המכיר כליו וספריו וכו' ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול וכמ"ש בסי' שנ"ז ס"א גם פשוט דכנגד הגנב שהוא חשוד על השבועה מהפכין השבועה ונשבע התובע ונוטל:

משכן הגנבה וכו'. בגמרא איתא היכא דמשכן בפחות משויה או שוה בשוה ורבינו נמשך אחר מ"ש הרמב"ם דה"ה ביותר משויה דמשכונא כמכר הוא ובמכר אפילו ביותר משויה כדלעיל בסימן זה סעיף ד':

ראובן שקנה וכו' עד סוף הסי'. רבי' תופס כדעת הראב"ד דבגנב מפורסם נמי נוטלין הבעלים הגנבה בלא דמים מיד הלוקח השני שלקח מן התגר אבל אין כן דעת הרמב"ם אלא חייבים הבעלים לשלם ללוקח שני דמיו שנתן לתגר ואח"כ יוציאו מן התגר שלקח מגנב מפורסם. ומיהו מה שכתב רבינו כאן דין גנב מפורסם דלא עשו בו תקנת השוק אף על גב דר"י והרא"ש ס"ל דאף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק כדלעיל בס"ד איכא למימר דנ"מ היכא דידע הלוקח שהוא גנוב דאף לר"י והרא"ש אף בגנב שאינו מפורסם לא עשו בו תקנת השוק כדין גנב מפורסם לרב אלפס והרמב"ם והיכא דידע הלוקח הראשון שהוא גנוב לא חל המקח ולפיכך מוציאין הבעלים הגנבה מיד הלוקח השני בלא דמים כיון דאין בגנבה זו קנין כלל:

דרכי משה

(א) וע"ל סי' שנ"ג נתבאר שיש חולקים וס"ל דיאוש אחר שינוי רשות קונה אמנם דעת המרדכי פ' הגוזל בתרא דף ד' ע"ג כדעת רבינו וכתב שם ובספרים נראה שהוא לעולם לפני יאוש שהרי לעולם הן באין לידי ישראל עכ"ל וכ"ה בתוס' פ' הגוזל בתרא וע"ל סי' שס"ח:

(ב) וכ"ה במרדכי פ' הגוזל בתרא ד' נ' ע"ג וסוף הגה' שם וכ"ה בתוס' פ' הגוזל בתרא. כתב המרדכי ריש הגוזל בתרא על כותית כובסת שאבדה בגדים של ישראל אחד והכותית נטלה סדין אחד מן יהודי אחר ונתנה לו תחת מה שאבדה ופסק שצריך להחזיר דהו"ל כגנב ופרע בהקיפו כו'.

(ג) נראה לפרש דברי הרמב"ם דנותן דמיו על בעל הבית ללוקח קאמר והכי פי' אם לקח מגנב שאינו מפורסם לאחר יאוש קנה הגניבה לענין שא"צ להחזיר הגניבה עצמה אבל צריך להחזיר דמיה אלא שמנכה מן הדמים דמי המקח שנתן בעד הגניבה וזה ענין אלא נותן לו דמיו דקאמר ר"ל דמי המקח נותן הבעל ללוקח מפני תקנת השוק אם לא היה גנב מפורסם אבל אם היה גנב מפורסם אז הבעלים א"צ ליתן דמי המקח וצריך חלוקה להחזיר הכל ר"ל כל דמי שווי' של הגניבה אבל לא הגניבה עצמה לדעת הרמב"ם זהו הנ"ל בפירוש דברי הרמב"ם לפי נוסחא זו שהביא רבינו והיא נכונה לפי פי' זה ודלא כב"י שהבין שנותן להם דמיו דקאמר על דמי שווי' של גניבה קאמר ולזה כתב שאין הבנה כלל לגירסא זו ונוסחא מוטעת נזדמנה לרבינו בדברי הרמב"ם ודבריו והבנתו בדברי רבינו בבבא זו לא היתה נכונה וע"ל סי' שמ"ו ושנ"ג מדין אם יאוש ושינוי רשות קונה לגמרי:

(ד) כ' בתרומת הדשן סימן ש"ט (תרומת הדשן א, שט) אומן שנתנו לו כלים לתקן ומשכנם אצל אחר גם החזירו לו על אותן כלים משכנות אחרים שהשכין תחלה ופסק ריש בו משום תקנת השוק וצריכים לפדות הכלים בכל מה שהשכין גם הקרן והרבית מן המשכנות שהחזירו לו מחמת הכלים אבל הריבית שעלו עליהם אח"כ לא דלא עשו תקנת השוק אלא בקרן ולא בריווח כדאיתא במרדכי פרק האשה שלום ד' תס"א ע"ג ופ' איזהו נשך מיהו למ"ד אומן קונה בשבת כלי שהשביחה אפ"ה צריך ליתן לו ריבית נגד שבח הכלי שהוא של אומן וא"ל דאם היא של אומן א"צ להחזיר לבעליו דמ"מ צריך להחזירו מכח דינא דמלכותא דהכי נהיגין לדון עתה להחזיר כל גניבה אפי' לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכותא לכן צריך ליתן לו כל הרבית דהכי הוא דינא דמלכותא כו' וע"ש וכתב עוד שם אפי' אין הדבר ברור שהוא שלו אלא נותן בו סימנים מובהקים פשיטא שחייב להחזיר והאריך שם בזה וכתב בסוף ולפי שראיתי רבים טועים בוה כתבתי הנראה לי עכ"ל:

מתוך: טור חושן משפט שנז (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שנז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

המכיר כליו וספריו ביד אחר והוא אינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גנבה בעיר כגון שבאו בני אדם ולנו בביתו ובלילה עמד וצווה כלי נגנבו ועדים ראו אותן בני אדם שחתרו להן בקיר וראו אותן יוצאין וחבילות על כתפן הרי זה מוציא כליו מיד המחזיק בהן ויתן לו כמו שאומר שהוציא עליהן אחר שנשבע שכך וכך הוציא עליהן אע"פ שאין העדים מכירין שהן כליו בד"א שאינו עשוי למכור כליו אבל עשוי למכור כליו אינו נאמן עד שיעידו העדים שהן אותן הכלים שראו נושאין אותן שחתרו בקיר וזה נותן בה סי' והראב"ד כתב דמיירי אפי' לאחר שנתייאשו הבעלים שגם הוא סובר שאין יאוש ושינוי רשות קונה אלא לענין שא"צ להחזיר הגנבה אלא הדמי אבל לדעת ר"י צריך להיות שלא נתייאשו שאם נתייאשו אין הלוקח צריך להחזיר לו כלום אע"ג דקיי"ל סתם גניבה יאוש הבעלים היא מיירי בידוע לנו שלא נתייאשו הבעלים כגון שהבעלים מרדפין אחריהם כתב הרמב"ם כשאינו עשוי למכור כליו אם יבואו עדים שהן כליו של זה ישבע הלוקח בנקיטת חפץ בכמה לקחו ויטול מהבע"ה ומחזיר לו כליו ע"כ ורוצה לומר כיון שעדים מכירין שהן כליו א"צ שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וחבילות על כתפיהם והכי מסתברא וכתב עוד שאם הם כלים העשויין להשאיל ולהשכיר אפילו לא יצא לו שם גנבה בעיר נאמן וישבע המחזיק בהן כמה הוציא ויטול ויחזיר לזה כליו ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל דכיון שהוא אומר שהם גנובין אתרע ליה חזקה דעשויין להשאיל ולהשכיר שהרי טוען שנגנבו לו ולא יצאו מתחת ידו בשכירות: ו

למעלה בסימן צ' כתבתי גנב שנכנס לבית חבירו והוציא כלים תחת בגדיו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המכיר כליו וספריו ביד אחר והוא אינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעיר וכו' הרי זה מוציא כליו מיד המחזיק בהן וכו' בפ' הגוזל בתרא (קיד:) תנן המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע לוקח כמה נתן ויטול ואם לאו לא כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו ובגמרא וכי יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי ליחוש דילמא זבנינהו והוא ניהו קא מפיק שמא אמר רב יהודה אמר רב כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו כליו כ"ש עילה מצא רב כהנא מסיים בה משמיה דרב כגון שהיתה מחתרת חתורה בתוך ביתו ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו ואנברקאות של כלים על כתפיהם והכל אומרים נגנבו כליו של פלוני ודילמא כלים הוו ספרים לא הוו אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כגון דקאמרי נמי ספרים וליחוש דילמא זוטרי וקא טעין רברבי אמר רבי יוסי בר חנינא דקאמרי ספר פלוני ופלוני ודילמא הוו עתיקי וקא טעין חדתי אמר רב כגון דאמרי הללו כליו של פלוני הללו ספריו של פלוני אמר רבא ל"ש אלא ב"ה העשוי למכור כליו אבל ב"ה שאינו עשוי למכור כליו לא צריך לאהדורי עליה כולי האי דילמא איצטריך ליה זוזי אמר רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר ופרש"י לא צריך לאהדורי כולי האי. דנימא פלוני ופלוני וכ"כ הרא"ש הרי יצא לו שם גניבה בעיר ואין צריכין לברר הללו ספריו של פלוני וכתבו התוספות דקאמרי הללו כלים של פלוני כלומר שיצאו הקול אומרים אלו כליו וספריו של פלוני שבני אדם הללו נושאין והם מכירים שהם חדשים: ומה שאמר רבינו גבי עשוי למכור כליו אינו נאמן עד שיעידו הכלים וכו' וזה נותן בהם סי' אע"פ שלא הוזכר בגמרא שצריך שיתן בהם סימן ממילא משמע שאם הם שלו ודאי ידע ליתן בהם סימן ואם אינו נותן בהם סימן בידוע שאינם שלו ואע"ג דאסיקנא בגמרא כגון דאמרי הללו כליו של פלוני הללו ספריו של פלוני היינו לומר שאותם כלים וספרים שנגנבו היו של זה אבל מי יגיד לנו שאלו שנמצא הם אותם שנגנבו לו אלא על פי סימנים שהוא נותן בהם או שמעידים שהיו שלו קודם שיצא לו שם גניבה וצ"ל שמה שכתב וזה נותן בהן סימן קאי גם ארישא שכתב אע"פ שאין העדים מכירים שהם כליו דאם גם סימן אין לו בהם דילמא כלים אלו שהכיר ביד זה לא היו שלו מעולם ומ"מ יש לתמוה על רבינו מנין לו דבשיתן בהם סימן סגי לשנדע שהיו שלו קודם שיצא לו שם גניבה דילמא ראה אותם ביד אחר והכיר סימניהם וכן מבואר בדברי הרמב"ם שאכתוב בסמוך דאין מוציאין מידי ספק זה אח"כ יש עדים שהיו שלו קודם שיצא לו שם גניבה ועוד יש לתמוה עליו שכתב ה"ז מוציא כליו מיד המחזיק בהן אע"פ שאין העדים מכירין שהן כליו : ומה שכתב בשם הראב"ד דמיירי אפילו לאחר שנתייאשו הבעלים שגם הוא סובר שאין יאוש ושינוי רשות קונה אלא לענין שא"צ להחזיר הגניבה אלא הדמים דברי תימה הם דכיון דהכא איכא יאוש ושינוי רשות למה מחזיר הגניבה עצמה וצ"ל דאה"נ דמדינא לא היה צריך להחזיר הגניבה עצמה אלא שמפני תיקון העולם התקינו שיחזירנה ואם איתא דביאוש ושינוי רשות קונה לגמרי וא"צ להחזיר אפילו דמים לא היתה להם להתקין שיחזיר אבל משום דס"ל להראב"ד דדמים מיהא צריך להחזיר היה להם מקום להתקין שיחזיר הגניבה עצמה כך נראה לי ליישב דברי הראב"ד שכתב רבינו אבל להרמב"ם ודאי מיירי לפני יאוש דאילו לאחר יאוש אין הלוקח צריך להחזיר כלום וזה מבואר בדבריו פ"ה מהלכות גניבה ופ"ה מה' גזילה ונתבאר בסי' שקודם זה:ומ"ש אבל לדעת ר"י צריך להיות שלא נתייאשו שאם נתייאשו אין הלוקח צריך להחזיר לו כלום וכו' שם כתבו התוס' המכיר כליו וספריו וכו' לפני יאוש איירי כדפירש בקונטרס דאי לאחר יאוש דאיכא יאוש ושינוי רשות לא הוה מתחייב להחזיר ונראה דבספרים הוי לעולם לפני יאוש שאין רגילות להתייאש מספרים ול"מ מגנבים עכו"ם דלא מייאש אפי' מכלים כיון דדייני בגיותא כדאמרי' לעיל אלא אפי' בגנב ישראל אין רגילות להתייאש מספרים דסוף יבואו ליד ישראל דאין גנבים מוכרים אותם רק לישראל ולסוף חוזרים לבעלים ובכלים נמי מיירי' לפני יאוש ואפי' לרבנן דאמרי סתם גניבה יאוש בעלים הוא מיירי כגון שהבעלים רודפים אחריו וידוע שלא נתייאשו מהם מעולם מ"מ נוטל מה שנתן מפני תקנת השוק כדאמרינן בגמ' וא"ת בלא תקנה יטול מה שנתן דמצי אמר להציל נתכוונתי ולהשיב אבידה וי"ל שהיה יכול לתבוע מבני אדם שלנו בתוך ביתו אפי' לא היה זה קונה אותם ועי"ל דלא שייך למימר הכי כלל שהרי הלוקח טוען שקנה מאדם אחר נאמן ולא מאותם שלנו בתוך ביתו כדקתני סיפא שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו והא דלא קאמר שאני אומר שהוא מכרו לו משום שאין הלוקח טוען שזה מכרן עכ"ל והרמב"ם כתב בכ"א מהלכות גניבה ב"ה שאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעיר והכיר כליו וספריו ביד אחרים או שהיה עשוי למכור והיו כליו אלו שהכיר מכלים העשויים להשאיל ולהשכיר אם באו עדים שזה כליו של זה ישבע זה שהם בידו בנקיטת חפץ בכמה לקח ויטול מב"ה ויחזיר לו כליו היה ב"ה עשוי למכור את כליו ולא היו מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אע"פ שיצא לו שם גניבה בעיר והוכרו כליו אינו מחזירין מיד הלקוחות שמא הוא מכרם לאחרים אבל אם באו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד וזעק בלילה נגנבו כלי וספרי ובאו בני אדם ומצאו מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך ביתו יוצאים וצרורות של כלים על כתפיהם והכל אומרים הללו כליו וספריו של פלוני ה"ז נאמן וישבע זה שהכלים בידו בנקיטת חפץ ויטול מבעל הגניבה ויחזיר לו כליו עכ"ל והדבר מבואר שהוא ז"ל מפרש דכי אמר רבא אבל ב"ה שאינו עשוי למכור כליו לא צריך לאהדורי עליה כולי האי היינו לומר שאין צריך שום תנאי מהתנאים האמורים דאפי' לא באו בני אדם בתוך ביתו כלל מאחר שאינו עשוי למכור כליו ועדים מכירם שאלו הם כליו ביצא לו שם גניבה סגי דרגלים לדבר שלא מכרם אלא נגנבו ממנו וכדמסיק רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר דמשמע דביצא לו שם גניבה בלחוד סגי אפי' לא באו בני אדם בתוך ביתו וכו' ולא כדפרש"י דמאי דקאמר לא צריך לאהדורי לא קאי אלא לתנאי דאומרים ספר פלוני ופלוני הם דמשמע מדבריו שאין חילוק בין ב"ה העשוי למכור כליו לשאינו עשוי למכור אלא לתנאי זה אבל כל שאר התנאים צריכים הם בשאינו עשוי למכור כשם שהם צריכים בעשוי למכור ולפי פירוש הרמב"ם אתיא מתניתין כפשטה דסתם ותני יצא לו שם גניבה בעיר בלי שום תנאי משום דמיירי בשאינו עשוי למכור כליו כתב בפירוש המשנה וז"ל זה הדין כשיהיה האיש ההוא אינו יודע למכור אותם הדברים שהוא טוען עליהן שנגנבו לו ויצא לו שם גניבה בעיר ואין צריך שנבאר שצריך ב' עדים שיעידו שאלו הכלים היו שלו ושאלו הספרים שלו היו לפי שזה מבואר אבל אם דרכו שימכור כליו וספריו לא ידינו לו זה הדין אלא אם לנו עמו בני אדם ומצאו בבוקר קירו חתור ואותם אנשים שלנו בביתו יצאו על אותו המחתרת וכליו וספריו של ב"ה בידיהם באותה שעה ידינו לו זה הדין עכ"ל וא"ת א"כ כי אקשי אמתניתין וכי יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי ליחוש דילמא זבנינהו וכו' היכי אהדר ליה כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' דהא הנהו תנאים לא צריכי אלא בעשוי למכור כליו והכי הוה ליה לאהדורי הב"ע בב"ה שאינו עשוי למכור כליו י"ל דבעי לאגלויי ליה דאפי' בעשוי למכור כליו משכחת לה דישבע כמה הוציא ויטול וכגון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' ובתר הכי גלי ליה דהני מילי בעשוי למכור אבל בשאינו עשוי למכור לא חיישינן דילמא זבנינהו ועי'"ל דמתניתין בכל גווני מיירי בין בבע"ה העשוי למכור כליו בין בשאינו עשוי אלא דבעשוי למכור הוי יצא לו לו שם גניבה בכל הנך תנאים שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' ובשאינו עשוי למכור הוי יצא לו שם גניבה יציאת שם גניבה בעלמא ואין צריך לתנאים אחרים ומש"ה כי אקשי ליה ליחוש דלמא זבנינהו וכו' לא בעי לאהדורי הב"ע בשאינו עשוי למכור כליו משום דמתניתין בכל גווני מיתני בין בעשוי למכור בין בשאינו עשוי ולהכי אהדר ליה כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' וכי היכי דלא ליטעי למימר דלעולם צריך הנך תנאים דבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' אתא רבא ואמר דעד כאן לא צריכין לאוקמי מתניתין בכל הנך תנאים אלא משום בע"ה העשוי למכור דאלו בשאינו עשוי למכור אתיא מתניתין כפשטא ביצא לו שם גניבה בלי שום תנאי ולהיותו ז"ל מפרש כך כתב ב"ה שאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעיר והכיר כליו וספריו ביד אחרים אם באו עדים שזה כליו של זה ישבע זה ויחזיר לו כליו לומר דבשאינו עשוי למכור כליו ביצא לו שם גניבה בעלמא סגי ואין צורך לבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו וכו' ומ"ש אם באו עדים שזה כליו של זה אע"פ שלא נזכר בגמרא הוא מבואר בעצמו שאם אין עדים שזה היה כליו של זה קודם שיצא לו שם גניבה כי יצא לו שם גניבה מאי הוי דילמא מעולם לא היו כלים אלו שלו ויש לתמוה על רבינו שכתב על דברי הרמב"ם ור"ל כיון שהעדים מכירין שהן כליו אין צריך שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וחבילות על כתפיהם והכי מסתברא שנראה מדבריו שאין זה סותר למה שכתב תחלה והסתירה מבוארת שתחלת דבריו הם ע"פ פרש"י דכי אמרינן אבל בשאינו עשוי למכור לא צריך לאהדורי עליה כולי האי לא קאי אלא לומר דלא צריך דנימא פלוני ופלוני אבל כל שאר תנאים צריך ואילו להרמב"ם א"צ שום תנאי כמו שנתבאר ואפשר לומר שרבי' כתב תחלה ע"פ פרש"י ואח"כ דברי הרמב"ם ז"ל החולקים על פרש"י וכתב דהכי מסתברא כדברי הרמב"ם ואין להקשות על זה דא"כ הוה ליה למימר והרמב"ם כתב דלישתמע דלאפלוגי אתא אבל כתב הרמב"ם ז"ל משמע דלא פליג אמאי דאמר לעיל שכבר נודע שאין דרכו של רבינו להקפיד בכך בהרבה מקומות ואין לתמוה עליו שכתב אין צריך שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וכו' דמשמע דהאי הוא דאין צריך אבל צריך שבאו בני אדם ולנו בביתו ובלילה עמד וצווח כלי נגנבו והא ליתא דלהרמב"ם אין צריך שום דבר אלא ביצא לו שם גניבה בעלמא סגי דאיכא למימר דמעיקרא דמילתא נקט דהיינו שראו אותם האנשים שחתרו וכו' דאם לא ראו כן כי לנו בני אדם בתוך ביתו וצעק בלילה כלי נגנבו מאי הוי ומ"ש ור"ל כיון שעדים מכירים שהם כליו אין צריך שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו וכו' נראה שהוא מפרש שמ"ש הרמב"ם אם יבואו עדים שהם כליו של זה אינו צריך אלא היכא דלא ראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וחבילות על כתפיהם אבל היכא דראו אותם שחתרו ויצאו וחבילות על כתפיהם א"צ עדים שהם כליו של זה והא ודאי ליתא דאף ע"ג שנודע לנו שנגנבו כליו וספריו של זה מנין לנו דאלו הכלים והספרים שמצא היו שלו דילמא מעולם לא היו שלו וצ"ל דלטעמיה אזיל דבנותן בהם סי' סגי להודיענו שהיו שלו וכבר כתבתי שאין סי' מוציאנו מידי ספק זה ולעולם צריך עדים שיעידו שהיו שלו וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי בסמוך בשם החיבור ובשם פירוש המשנה ויש לתמוה על ה"ה שקיצר וכתב על דברי הרמב"ם זה מבואר שם בגמרא והיה ראוי לו לכתוב פירוש הסוגיא לדעתו כיון שהוא מוחלק מפרש"י כמו שנתבאר: וכתב עוד שאם הם כלים העשויים להשאיל ולהשכיר אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן זה שכתב רבי' אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר טעות הוא שכבר כתבתי לשון הרמב"ם לעיל בסמוך והם מבוארים דאיכא לו שם גניבה בעיר שכתב ברישא קאי וכן פירשו דבריו הראב"ד וה"ה ז"ל שהרי כתב ה"ה וז"ל או שהיה עשוי למכור והיו כלים אלו מכלים העשויה להשאיל ולהשכיר פי' והוא טוען נגנבו ממנו ויצא לו שם גניבה אם באו עדים וכו' כתב עליו הר"א א"א אם היו כלים אלו מדברים העשויים להשכיר ולהשאיל לא היה צריך לשם גניבה אלא להפטר משבועה שלא השאילן ושלא השכירן ולא מכרן וזה אינו מבואר בגמרא אבל סובר רבי' דמתוך שחלקו להם בדין הנכנס לתוך ביתו של חבירו וכמו שמתבאר בשבועות וכתב כן פ"ח מה' טוען ונטען אף בזה יש חילוק והר"א ז"ל סובר שאפי' לא יצא שם גניבה נשבע שלא מכרו ונוטל ונרא' שדעתו כשהוא אומר גנובין נאמן (מ"ט) [מה"ט] שהיה יכול לומר שהן שאולין בידך ומדין מגו נאמן בשבועה ורבי' סובר מגו כי האי אם לא יצא לו שם גניבה אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכן כתוב שם ונכון הוא עכ"ל : ומ"ש רבינו ול"נ להרא"ש דכיון שהוא אומר שהם גנובים אתרע ליה חזקה דעשויין להשאיל ולהשכיר וכו' בפרק כל הנשבעין כתב בפסקיו יש שהיו רוצים לדקדק מדקאמר מעיקרא ולא אמרן אלא זה אומר שאולים וכו' והדר מפליג בין עשוים להשאיל ובין אין עשוים להשאיל ש"מ דאפי' אמר גנובים בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן וליתא להאי דיוקא דכיון דאמר גנובים איתרע לה חזקתן של כלים שהן עשויים להשאיל ולהשכיר כיון שהוא טוען שלא יצאו מתחת ידו בתורת שאלה ושכירות ובמגו דשאלה ושכירות לא מחזיקינן אינשי בגנבי עכ"ל ולפי שרבי' עלה על דעתו שהרמב"ם מיירי אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר כתב דלא נהירא להרא"ש וכיון שנתבאר דלא איירי הרמב"ם אלא ביצא לו שם גניבה בעיר וגם הרא"ש יודה לדבריו ועיין במרדכי פרק הגוזל ומאכיל כי שם כתב בדינים אלו: ראובן שנאבדו כליו או נגנבו או נטלום ליסטים ובאו ליד עכו"ם וקנאם ישראל אחר ממנו בפחות משוויו ובאו הבעלים ותבעום מיד זה שקנאם כתב רבינו בסי' שנ"ח:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המכיר כליו וספריו וכו'. משנה סוף קמא (סוף דף קי"ד) המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה בעיר ישבע לוקח כמה נתן ויטול ואם לאו לאו כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו ובגמ' אמר רבא ל"ש אלא בעה"ב העשוי למכור כליו אבל בעה"ב שאינו עשוי למכור כליו לא צריך לאהדורי עליה כולי האי פי' דמוקמינן למתני' דיצא לו שם גנבה ע"י שלנו בני אדם בביתו ובלילה עמד וצווח כלי נגנבו ועדים ראו אותם בני אדם שיצאו מביתו דרך מחתרת החתורה בקיר וחבילה על כתפיהם ובעינן נמי שעדים מעידים שאלו הכלים והספרים שזה הכירם הן אותן שראו נושאים אותן שחתרו בקיר כלים כך וכך וספר פלוני ופלוני אין זה אלא בבעה"ב העשוי למכור את כליו אבל בבעל הבית שאין עשוי למכור את כליו לא צריך כולי האי שיעידו עדים שאלו הכלים והספרים וכו' אלא במכיר אותם בעל הבית סגי אע"פ שאין עדים מעידים שאלו הכלים והספרים הן אותן וכו' ולפי שאין אנו יודעין דאלו כלים וספרים הם שלו ושהכירן אלא ע"י סימן שנותן בהן כמו במי שאבד כלים ומצאן אחר דאינו מחזירן אלא ע"י סימנין לפיכך כתב רבינו וזה נותן בהם סימן ודבר פשוט הוא שאין חילוק בין בע"ה העשוי למכור כליו לאינו עשוי למכור כליו אין אני קורא בו המכיר כליו וספריו אלא ע"י שנותן בהן סי' דאם לא כן אין אני קורא בו מכיר וכו' ודין נותן בהן סימן הוא מפורש למעלה בסי' רס"ב ע"ש ומה שתמה ב"י מנין לו דכשיתן בהם סימן סגי לשנדע שהיו שלו קודם שיצא לו שם גנבה דילמא ראה אותם ביד אחר והכיר סימניהם וכו' איכא לתמוה על תמיהתו ולמה לא קשיא ליה עדיפא מינה שמא מכרן לאחר ולקחן זה הימנו כמו ששנינו אלא ודאי דמצרפי' יחד דלזה ודאי נעשה גנבה ואלו בני אדם הם גנבים אלא שצריך שיהא ידוע שאלו הכלים שנמצאו ביד הלוקח הם אותם שנגנבו לו דשמא אלו הכלים הם של הגנבים ומה שנגנבו מבעה"ב לקחו בידם והלכו להם עם הגנבה אבל במה שהכיר בע"ה כלים אלו שנמצאו ביד לוקח זה אנו יוצאין מידי כל ספק ולפי שאין נקרא מכיר אלא ע"י שנותן בהם סימן מבחוץ כך וכך ונמצא כך כמו שאמר לפיכך כתב רבינו וזה נותן בהן סימן כלומר שבזה נקרא מכיר אבל סימן לחודיה פשיטא דלא מהני דשמא מכרן לאחר וכו': והראב"ד כתב וכו'. פי' דסבר כהרמב"ם דאפי' ביאוש ושינוי רשות צריך לשלם הדמים לבעלים ואם כן הך דמכיר כליו איירי בין בלפני יאוש ולהחזיר הגנבה עצמה ובין לאחר היאוש ולהחזיר הדמים ולנכות מה שנתן לגנב בעד הכלים אבל לדעת ר"י לא מיירי אלא בלפני יאוש שאם נתייאשו וכו' ודלא כב"י דכתב לפרש דלהראב"ד דבעלמא ביאוש ושינוי רשות צריך לשלם הדמים כאן מחזיר הגנבה וכתב שדבר זה הוא מפני תקון העולם ופי' רחוק הוא ותו דלא נזכר תיקון העולם לא בתלמודא ולא בדברי הראב"ד ותו דלמה יתקנו בגנבה זו יותר משאר גנבה שהרי בריש סי' שס"ח כתב רבינו להדיא ע"ש הראב"ד דקונה גוף הגנבה וא"צ להחזיר אלא הדמים. עוד כתב ב"י דלהרמב"ם מיירי בלפני יאוש דאי לאחר יאוש אין הלוקח צריך להחזיר כלום וכו' עכ"ל ורצונו לומר דבגנב שאינו מפורסם א"צ ליתן לו כלום לא החפץ ולא הדמים כמ"ש בפ"ה דבגנבה ופ"ה דגזלה והכא איירי בסתם גנב שאינו מפורסם מדנתן להם לינה בתוך ביתו ותימה דא"כ מאי מביא רבינו כאן דעת ר"י הלא לפי שיטתו ר"י אמר אפילו בגנב מפורסם אלא הדבר ברור דליתא לפירושו דב"י אלא דבין בגנב מפורסם ובין באינו מפורסם צריך להחזיר הדמים להרמב"ם אלא דבאינו מפורסם מנכה הלוקח הדמים שנתן בעד החפץ כמפורש בנוסחת הרמב"ם שהביא רבינו בסי' הקודם ואין ספק שאף לנוסחת ה' המגיד ובית יוסף צריך לפרש כך להרמב"ם אע"ג דהלשון דחוק וכבר הארכתי בס"ד בזה בסימן הקודם וכאן כתב רבינו ע"ש הראב"ד שגם הוא סובר כהרמב"ם ולכן פי' דמיירי הכא אפילו לאחר שנתייאשו וכו' ולצדדין וכדפי' אבל הרמב"ם גופיה לא פי' כאן כלום אלא כתב כלשון הגמ' ומשמע פשט הסוגיא דלא אייאוש וצריך להחזיר הגנבה עצמה: כתב הרמב"ם כשאינו עשוי למכור כליו כו'. הב"י האריך ואני אפרש בקצרה דהרמב"ם ז"ל מפרש דמתני' מיירי בכל גווני והא דיצא לו שם גנבה בעיר פי' לצדדין אם עשוי למכור את כליו מתפרש שיצא לו שם גנבה בעיר על ידי שיעידו שבאו בני אדם ולנו בביתו וצעק בלילה וכו' וכל התנאים שנזכרו שם והכל אומרים הללו כליו וספריו של פלוני ה"ז נאמן ואם אינו עשוי למכור את כליו ח"צ לכל אלו התנאים אלא ביצא לו שם גנבה בעיר בלאו אלו התנאים אמרינן ודאי אמת הוא שנגנבו ממנו דאין ספק שלא מכר כליו כיון דאין עשוי למכור את כליו וכיון שיש עדים שמכירים את כליו ביד זה דקנאן מיד אחר חייב להחזירן לבעלים ואע"ג דרבינו כתב תחלה ע"פ פרש"י דאף באינו עשוי למכור את כליו בעינן כל התנאים האלה דלנו בני אדם וכו' ושיצאו דרך מחתרת וכו' אלא דא"צ שיעידו העדים שאותן כלים שביד פלוני הם אותן כלים שראו נושאין אותם שחתרו בקיר וכו' ס"ל לרבינו דאע"פ דרש"י והרמב"ם מחולקים בפירוש הסוגיא מ"מ לענין דינא לא פליגי דהרמב"ם נמי מודה לפרש"י דבעינן כל הני תנאים אף באינו עשוי למכור את כליו היכא דליכא עדים שמעידין שהן כליו של זה ורש"י נמי מודה להרמב"ם דהיכא דאיכא עדים שמעידין שהן כליו של זה א"צ שיעידו בכל אלו השנאים שלנו בני אדם וכו' וחתרו בקיר וכו' מש"ה כתב תחלה הדין ע"פ פרש"י ותוס' ואח"כ הביא דברי הרמב"ם וע"פ פירושו בהלכה וכתב דהכי מסתברא וניחא השתא דאמר רבינו כתב הרמב"ם וכו' ולא והרמב"ם כתב משום דלא פליגי לענין הדין כל עיקר ונתיישב בזה מה שהיה קשה לב"י על דברי רבינו והאריך ולא קשה כלום. ונ"ל עוד דמ"ש רבינו וזה נותן בהן סימן אינו אלא לפי פרש"י דאף בשעשוי למכור את כליו אין העדים מעידין אלא שהכלים הנמצאים ביד זה הלוקח הם אותן הכלים שראו נושאין אותן שחתרו בקיר ואם כן מנין לנו שהן כליו של בעה"ב דילמא הכלים הללו הן של הגנבים עצמן משלהן וכליו של בעל הבית הוליכו הגנבים עמהם ולפיכך צריך לפרש שזה נתן בהם סימן כדפרישית למעלה אבל להרמב"ם דסבירא ליה דבין בעשוי למכור את כליו בין באינו עשוי למכור את כליו מיירי בדאיכא עדים מעידים על אלו הכלים שנמצרו ביד פלוני הם כליו של בעל הבית חלא דאיכא למיחש שמא מכרן הילכך באינו עשוי למכור את כליו סגי בשיצא לו שם גנבה בלחוד בלאו כל אלו התנאים ובעשוי למכור את כליו בעינן כל אלו התנאים השתא הא דתנן המכיר את כליו הוא כפשוטו שלאחר שראה אותם הכירם ולא נתן בהם סימן אי נמי ליכא בהו סימן אלא שהכירם בטביעות עין ושעל כן הוא תובעו לדין ודו"ק: ומ"ש וכתב עוד שאם הם כלים העשויין להשאיל ולהשכיר אפילו לא יצא לו שם גנבה בעיר נאמן וכו'. אע"ג דהרמב"ם בפ"ה דגנבה כתב בפירוש וז"ל בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ויצא לו שם גנבה בעיר והכיר כליו וספריו ביד אחרים או שהיה עשוי למכור והיו כליו אלו שהכיר מכלים העשויין להשאיל ולהשכיר אם באו עדים שזה כליו של זה ישבע זה שהן בידו בנק"ח בכמה לקח ויטול מבע"ה ויחזיר לו כליו ופי' הרב המגיד וז"ל פי' והוא טוען נגנבו ממני ויצא לו שם גנבה דאי לא יצא לו שם גנבה אף על גב דאית ליה מגו דמצי לומר שאולין הן בידו ונאמן בשבועה אף עכשיו דטען גנובין נאמן בשבועה לא אמרינן מגו כי האי דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן אם לא יצא לו שם גנבה עכ"ל אפ"ה רבינו לא פירש כך דברי הרמב"ם אלא מפרש דמ"ש או שהיה עשוי למכור וכו' היינו אפי' לא יצא שם גנבה דבעשוי להשאיל ולהשכיר אין חוששין כלל שמא מכרן וכי היכי דאי הוה טעין שאולין הן נאמן בשבועה ולא חיישינן לשמא מכרן ה"נ בטען גנובין הן דנאמן בשבועה והכי משמע לישנא דהרמב"ם מדלא כתב חדא בבא אתרווייהו דהו"ל לומר בעה"ב שאינו עשוי למכור את כליו או עשוי למכור והיו כליו אלו שהכיר עשויין להשאיל ולהשכיר ויצא לו שם גנבה בעיר אם באו עדים שזה כליו של זה וכו' מדעשה ב' בבות ובראשונה כתב דיצא שם גנבה בעיר ובשנייה לא כתב כך אלמא דבשנייה מיירי אפי' לא יצא שם גנבה בעיר וכן כתב בנימוקי יוסף ואפי' את"ל דהאי או שהיה עשוי למכור וכו' מיירי נמי ביצא לו שם גנבה בעיר אפ"ה א"צ שיצא לו שם גנבה בעיר אלא כדי לפטרו משבועה שגנב הוא מביתו אבל ודאי אפי' לא יצא לו שם גנבה נמי נאמן במגו אלא דצריך שבועה וכ"כ הראב"ד בהשגותיו וז"ל א"א אם היו כלים אלו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר לא היה צריך לשם גנבה אלא להפטר משבועה שלא השאילן ושלא השכירן ושלא מכרן עכ"ל וסובר רבינו דכך היא דעת הרמב"ם ושלא כמו שהבין ה"ה מדברי הרמב"ם דחולק הוא אהראב"ד. ומה שהקשה ה' המגיד על האי מגו מהא דאמר בסוף שבועות אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן אינה קושיא דהתם כשאומר אתה גנבת לי אמרינן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אבל הכא דאמר אחר גנבן ומכרן לך הא כמה גנבי איכא בשוקא ושפיר אמרינן הכא מגו וראשון נראה יותר עיקר וב"י כתב על דברי רבינו בזה שהוא טעות ושרי ליה מאריה: ומ"ש ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל. כ"כ בסוף שבועות:

דרכי משה

(א) ותמהני בזה דאם יש לחוש בזה שמא ראה הסי' ביד אחרים א"כ כיצד משיבין אבידה ע"פ סימנים ולא נחוש ג"כ לזו אלא ודאי אין לחוש לזה וא"כ אין מקום לתמיהת ב"י ואף שהרמב"ם כ' דצריך עדים שהיה שלו קודם שיצא שם גניבה בעיר אפשר דה"ה סימנים וחדא מינייהו נקט ואף אם הרמב"ם לא יסבור שמשיבין ע"פ סימנים מ"מ אין לתמוה על מי שסובר כך ועוד דאפשר דרבי' סובר דאם יש עדים בדבר אין אנו צריכין אלא שיצא לו (שם) גניבה בעיר והוא דעת הרמב"ם אבל לדעת רש"י והרא"ש דס"ל דאפי' באינו עשוי למכור כליו אנו צריכים שלנו בני אדם בביתו וצווח בלילה כו' א"כ אין אנו צריכים לעדים אלא בנתינת סימנים סגי והנה רש"י והרמב"ם לא יחלקו לדעת רבי' דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולכן כתב רבי' דברי שניהם בלא מחלוקת כי פוסק כשניהם וזהו הנ"ל בדעת רבי' ולא כדברי ב"י שהאריך בזה שיטות אחרות כמבואר למעיין בדבריו:

(ב) ולא ידעתי מי הכריחו לפרש דלאחר יאוש צריך להחזיר הגניבה עצמה דאפשר דלעולם אינו חייב להחזיר רק דמיהן לדעת הראב"ד ולכך מוקי ליה אפי' בלאחר יאוש ולענין הדמים אבל לדעת ר"י אינו חייב להחזיר לו כלום ולכן א"א להעמיד רק בלפני יאוש ואי משום דלשון הגמ' משמע דמחזיר הגניבה אפשר דלאו דוקא קאמר בגמרא הגניבה אלא ה"ה דמים דמה לי הן ומה לי דמיהן ועוד דאפשר דנקט הגניבה עצמה משום לפני יאוש אבל ה"ה לאחר יאוש לעניין הדמים:

(ג) גם בזה יש לתמוה אדברי ב"י דמשוה לרבינו טועה במקום שאינו צריך כי אע"ג דהרמב"ם כ' דבריו איצא לו שם גניבה בעיר מ"מ לאו משום נאמנות נקט כן אלא משום דאז אין הבעל צריך לישבע שלא השאילן ושלא השכירן אבל בשבועה נאמן אפי' בלא יצא לו שם גניבה בעיר וכ"כ הראב"ד בהדיא בהשגותיו וסובר רבי' שכן הוא דעת הרמב"ם ואף שהמ"מ כ' שם שאין דעת הרמב"ן כן אלא כמו שפי' הוא מ"מ לא מיקרי טועה מי שפירש דברי הרמב"ם כפי' הראב"ד ועיין ברמב"ם פ"א מה"ג ותמצא דברי הראב"ד והמ"מ וע"ל סי' שס"ה מי שנאבדו כליו וקנאו אחד מיד עכו"ם אימת צריך להחזירו:

מתוך: טור חושן משפט שנח (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שנח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

כל דבר שחזקתו גנוב או שרוב הדבר ההוא גנוב אסור לקנותו: לפיכך אין לוקחין מהרועים חלב טלאים וגדיים ולא צמר תלוש אבל אם הוא תפור מותר לפי שקנאו בשינוי ואין לוקחין מהן חלב וגבינה בישוב אבל לוקחין מהן במדבר מפני שטורח הוא לב"ה להביאו לישוב ומניחו לו ולוקחין מהן ארבע צאן וד' גיזות מעדר קטן וה' מעדר גדול אבל לא ג' בד"א בכחושות שאין עינו של בע"ה עליהן ואינו מרגיש בהן אבל שמנות שמפקיד עליהן ג' מותר ליקח מהם וב' אסור כללו של דבר כל שהרועה מוכר ובע"ה מרגיש מותר לקנותו ואם אין בע"ה מרגיש אסור ואין לוקחין משומרי פירות [פירות] או עצים אלא בזמן שהן יושבין על פתח הגינה והסלים והמשקל לפניהם כדרך כל אדם בשלו שאין זה דרך גנבה אבל אם מוכרין אחורי הגינה דרך גנבה הוא ואסור וכולן שאומרין ללוקחין להטמין מה שקנה אסור בכל ענין ומותר ליקח מהאריס לפי שיש לו חלק בפירות בד"א בסתם שתלינן לומר שכבר חלקו ומחלקו מוכר אבל אם ידוע לו שלא חלק אסור ליקח ממנו אוין אנו תולין לומר ודאי שיתן לבע"ה כנגדן.

לוקחין מהנשים כלי פשתן בגליל לפי שרוב עסקן בפשתן תלינן שמרצון בעלה מוכרתו ועגלים בשרון וכן בכל מקום ומקום לפי עניינו ולוקחין ביצים ותרנגולין בכל מקום מכל אדם וכולן שאומרים להטמין אסור. מן הבדדים לוקחים זיתים או שמן במדה אבל לא דבר מועט שחזקתו גנוב.

מוכין שהכובס מוציא כשרוחץ הבגד אין בע"ה מקפיד עליהן והן שלו אבל אותן שמוציא הסורק כשסורק הבגד בקוצים הרבה הן ומקפיד הבע"ה עליהן ואסור לקנות ממנו.

דרך אורגי בגדים לארוג בשפת הבגד ג' חוטין והן של הכובס כי דרכו ליטלן ואם הן יותר מג' כולן לבע"ה ואם הן ממין אחר כגון שחור על גבי לבן אפילו הן יותר מג' הן של הכובס.

אין לוקחין מהגרדי לא אירין ולא נימין ולא שירי פקעיות אבל לוקחין ממנו בגד ואפי' הוא מנומר וטווי או ארוג אפילו אינו טווי.

ואין לוקחין מהצבע (ס"א מהגרדי) לא אותות ולא דוגמאות ולא תלושין של צמר אבל לוקחין מהן בגד וצמר צבוע.

מה שהעבדן חותך מהעור להשוותו הוא של ב"ה ואסור לקנות ממנו אבל גיזה העולה משטף המים הוא שלו.

החייט ששייר מהחוט מלוא מחט וחוץ למחט כמלוא מחט וכן אם שייר מהמטלית כשחותכין אותו להשוותו שלש אצבעות הן של ב"ה פחות מכן הוא שלו.

נסורת שהחרש מוציא במעצד וכן היוצא מתחת המקדח ומתחת הרהיטני והנגרר במגירה הוא שלו ומה שמוציא בכשיל וכן הנפסק במגירה הוא של בע"ה ודוקא כשקבלו לעשות בביתו אבל אם עושה בבית בע"ה הכל לבעל הבית.

מסתתי אבנים ומפסגי אילנות ומפסקי גפנים ומנקפי זיתים ומנכשי זרעים ועודרי ירקות בזמן שבע"ה מקפיד עליהן אסורין משום גזל אין בע"ה מקפיד עליהם אין בהם משום גזל כתב הרמב"ם ובכל הדברים הללו וכיוצא בהן הולכין אחר מנהג המדינה:

בית יוסף

(ב) כל דבר שחזקתו גנוב או שרוב הדבר ההוא גנוב אסור לקנותו לפיכך אין לוקחים מהרועים חלב וטלאים וגדיים ולא צמר תלוש משנה בפרק הגוזל בתרא (קיח:) ומה שכתב אבל אם הוא תפור מותר וכולי שם בברייתא אין לוקחים מן הרועים לא גיזין ולא תלושין של צמר אבל לוקחין מהם תפורים מפני שהם שלהם ופרש"י תפורים בגדים תפורים דאי נמי גנבו קננהו בשינוי. והרשב"א כתב אינו מחוור דתיפוק ליה משום שטוואו ולבנו וארגו ועוד בגדים מאן דכר שמייהו ונראין דברי הראב"ד ז'"ל שפירש גיזין תפורים זה עם זה דלפי שאסרו התלושין של צמר ואפי' יש בהן שיעור שתים ושלש גיזין מפני שנראה כי הוא שומט אותם מן הגיזין וגניבה היא בידו אבל אם אותן תלושים תפורים זה עם זה ויש בהם כשיעור ארבע וה' לוקחין אותם שאם היו גנובים לא היה תופר אותם אבל היה מוכר אותם מעט מעט בגניבה כדי שלא יהא בו הרגשה והרמב"ם בפ"ו מהלכות גניבה השמיט הא דאבל לוקחין מהן תפורים משמע שהיה מפרש כפרש"י והוקשה לו מה שהוקשה להרשב"א ולפיכך השמיטו:ומ"ש ואין לוקחין מהם חלב וגבינה ביישוב אבל לוקחין מהם במדבר וכו' עד ואם אין ב"ה מרגיש אסור ברייתא וגמרא שם:ומ"ש בספרי רבינו וד' אסור טעות סופר הוא וצריך להגיה ושתים אסור וכן מצאתי בספר מדוייק והרמב"ם בפ"ו מהלכות גניבה השמיט פרטי דברים אלו וסמך לו על מ"ש כללו של דבר כל שהרועה מוכר וב"ה מרגיש מותר לקנותו:ומ"ש ואין לוקחים משומרי פירות פירות או עצים אלא בזמן שהם יושבים על הפתח הגנה וכו' עד אסור בכל ענין משנה וברייתא שם:ומ"ש ומותר ליקח מן האריס לפי שיש לו חלק בפירות שם בגמרא (קיט.) בעובדא דרבא:ומ"ש בד"א בסתם וכו' אבל אם ידוע לו שלא חלק אסור ליקח ממנו נראה שכתב כן מדגרסינן בר"פ אלו מציאות (כב.) אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסי תמרי ורמוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכל וכתב הרא"ש אמימר ורב אשי אכלי אע"ג דלא ידע מרי בר איסק במאי דיהב להו מ"מ היו סומכים דאריסא מחלקו יהיב להו ויתן לבעלים אחרים כנגדן מר זוטרא לא אכל כיון שמן השותפות קודם החלוקה יהיב להו בלא דעת הבעלים לא מצי למיכל ויש לתמוה על רבינו למה פסק כמר זוטרא הא כיון דאמימר ורב אשי עבוד עובדא דלא כוותיה הלכה כוותייהו דרבים נינהו ועוד דרב אשי מריה דתלמודא הוא כוותיה נקטינן ואפשר שטעמו מדמסיים בה התם אדהכי אתא מרי בר איסק א"ל לאריסיה אמאי לא חייתת לרבנן מהנך שפירתא א"ל אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא אמאי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה א"ל הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד וכיון דאמרי ליה השתא אמאי לא אכיל מר משמע לרבינו שנראה שהודו לדבריו ואינו נכון אלא נראה דאפילו ידוע לו שלא חלק מותר ליקח ממנו . (ב"ה) דכיון דאמימר ורב אשי עבדי בה עובדא הכי נקטינן וכך נראה שהיא דעת הרמב"ם בפ"ו מגניבה: ומ"ש לוקחין מן הנשים כלי פשתן בגליל וכו' עד סוף הסימן הכל משנה וברייתא בסוף ב"ק (קיח: וקי"ט.):ומ"ש אין לוקחין מהגרדי אירין פרש"י דרך הגרדי להניח צמר בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן והוא של ב"ה:ומ"ש אבל לוקחין ממנו בגד ואפי' הוא מנומר וטווי או ארוג אפי' אינו טווי הכי איתא בברייתא לוקחין מהם בגד מנומר ערב ושתי טווי ואריג ובגמרא השתא טווי שקלי אריג מיבעיא מאי אריג תיכי ופרש"י בגד מנומר. כלומר בצבעים הרבה אע"פ שרגלים לדבר שגנב הצמר מבגדים שארג לוקחין מהם דקננהו בשינוי: אריג מיבעיא. הא הו"ל טווי קודם לאריג. תיכי שרשרות דלא טווואן קודם לכן ומ"ש ואין לוקחין מהגרדי לא אותות וכו' ט"ס הוא וצריך להגיה מהצבע במקום מהגרדי ופרש"י אותות. כשמביאין לו בגד לצבוע חותך ממנו מעט לפני בעליו לידע אם יקלוט הצבע ופעמים שמעכב אצלו ושכחו בעלים: דוגמאות. שמביאין להבעלים צמר לצבוע ומביא עמו מעט צמר צבוע ואומר כזה צבע לי: תלישי צמר. שתולש מן הצמר מעט מעט:ומ"ש רבינו שלוקחין צמר צבוע אינו מכוון דבברייתא הכי איתא אבל לוקחין מהן בגד צבוע טווי ובגדים ובגמרא השתא טווי שקיל בגדים מיבעיא מאי בגדים נמטי ופרש"י אבל לוקחין ממנו בגד צבוע. דבגד לא גנב וא"נ גנב קנייה בשינוי טווי ובגדים הנך דוגמאות שטואן או עשה מהם בגדי' לוקחין. נמטי לבדים ואין שם טווי. כתב הרמב"ם פ"ז מהלכות גניבה לוקחין מהסורק כר מלא מוכין. וכתב ה"ה ברייתא דסוף ב"ק ואמרינן עלה מ"ט דקננהי בשינוי ואף ע"ג דשינוי החוזר לברייתו אינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי אלא מספק אתה בא לאסרו וכיון שכן בשינוי כל שהוא מותר כך תירצו המפרשים וזה הכלל לכל כיוצא בזה דאפילו בשינוי כזה מותר עכ"ל : כתב הרמב"ם ובכל הדברים הללו וכיוצא בהך הולכין אחר מנהג המדינה בפרק הנזכר וכתב הרב המגיד שלמד כן מדברי הגמרא: [%א] כתב הריב"ש בסימן ק"א אותם שהיו קונים ממנה סחורה בזול פחות משליש בערכה והיתה אומרת להם להעלים מבעלה עשו איסור ואע"פ שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית שלא לחנם היתה מוכרת להם בזול אלא שכן דרך הגנבים וכבר אמרו בסוף ב"ק שאפילו הדברים שמותר ליקח מהנשים ורועים ושומרי פירות אם אמרו הטמן אסור עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

כל דבר וכו'. משנה פ' הגוזל בתרא ולא קשה מהא דכתב רבינו ריש סי' שס"ק דבגזלן כשמיעוט ממונו אינו גזול מותר ליהנות ממנו דהתם מיירי בגזלן ידוע וידוע ג"כ שמיעוט ממונו אינו גזול אבל הכא אין ידוע שזה הרועה הוא גנב וגם אין ידוע שכל הרועים או רובם מיעוט ממונם אינו גנוב אלא שאותו דבר שקונה ממנו יש לחוש שהוא גנוב הילכך אזלינן בתר רוב הדבר ההוא וכו' ועיין בדברי הרב המגיד פ"ו דגנבה וכ"ה דגזילה:

אבל אם הוא תפור מותר לפי שקנאו בשינוי. כן פרש"י וכ"כ הרא"ש וב"י כתב ע"ש הרשב"א דאינו מחוור דתיפוק ליה משום שטוואו ולבנו וארגו ועוד בגדים מאן דכר שמייהו ונראין דברי הראב"ד שפי' גיזין תפורים זה עם זה שאם היו גנובים לא היה תופר אותם אלא היה מוכר אותם מעט מעט כדי שלא יהא בו הרגשה עכ"ל וכדי ליישב פירוש רש"י והנמשכים אחריו נראה דלא קשיא דדוקא נגדים תפורים אבל טווי ואריג איכא למימר דשל בעה"ב הוא שטוואו ולבנו וארגו וזה לא עשה בו שום שינוי אבל בגדים תפורים כולי האי לא חיישינן שימכור הבגדים תפורים של בעה"ב וניחא נמי דל"ק בגדים מאן דכר שמייהו דתנא נקט סתם לוקחים מהם תפורים לאורויי דיוקא דכל שאינן תפורים אפילו טווי ומלובן ואריג אין לוקחין מהן: ומותר ליקח מהאריס לפי שיש לו חלק בפירות. כלומר לא דמי להא דתנן דאין לוקחין משומרי פירות כדרבא סוף קמא דמשני וקאמר דשומר שאני דלית ליה בגופא דארעא מידי אבל אריס דאית ליה בגוויה אימור מדנפשיה קא מזבין: ומ"ש בד"א בסתם וכו'. כ"כ על פי דברי התוס' בפרק אלו מציאות (דף כ"ב) בעובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי דאיקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה פירי קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכל דהקשו התוס' אמאי לא אכל האמר רב אריסא מדנפשיה קא זבין וי"ל דהתם שהביא האריס מביתו דמסתמא ממה שהגיע לחלקו מביא אבל הכא שהביא מן הפרדס היה חושש מר זוטרא שמא בשעת חלוקה לא יאמר לבעל הפרדס תטול כנגד מה שנתתי להם ורב אשי לא היה חושש לזה וכו' והרא"ש לשם הביא דבריהם ולמד רבינו מדברי הרא"ש דאי איתא דהוה ס"ל דהלכה כאמימר ורב אשי לא הוה ליה להביא הך עובדא בפסקיו ולא מה שכתבו התוס' עליה דלא איצטריך לפסק הלכה והיה לו לסמוך על מ"ש בסוף קמא הך דרבא דמאריס לוקחין דתלינן דמנפשיה קא זבין ומסתמא משמע דבכל ענין שרי וכמ"ש האלפסי הך דרבא ולא הביא הך עובדא בפרק אלו מציאות אלא בע"כ דס"ל להרא"ש דהלכה כמר זוטרא דמסתבר טעמיה דדוקא ממה שבביתו של אריס שרי דמסתמא ודאי הגיע לחלקו אחר חלוקה אבל לא מה שהביא מן הפרדס קודם חלוקה ואין ראיה ממה שאמימר ורב אשי היז אוכלים שהיו סומכין על זה דאריסא מחלקו יהיב להו ויתן לבעלים אחרים כנגדן דאין לנו להכניס עצמינו בספק איסור ולסמוך על דבר שאינו בידינו אלא ביד האריס ומה שהשיג ב"י על דברי רבי' בפסק זה לא ירד לדקדק בדברי התוס' והרא"ש גם בש"ע פסק ב"י בסתם דמותר ליקח מהאריס וליתא אלא העיקר כמ"ש הרב בהגהה וז"ל וי"א דוקא לאחר שחלקו דסתם שלו הוא מוכר וכו' והיינו כדברי רבינו ואינו ר"ל דידוע שחלקו אלא אפילו בסתם כשמביא מביתו תלינן לומר שכבר חלקו אלא אתא להוציא כשמביא מן הפרדס כגון שהוא תולש פירות מן האילן ומביא לפניו לאכול כי הך עובדא דידעינן שלא חלקו בפירות אלו כלל התם הוא דאסור אבל כל שאפשר לומר שכבר חלקו שרי וזה פשוט ודלא כמהרו"ך שהבין שהרב בהגהה תופס סברא שלישית: ומ"ש לוקחין מן הנשים וכו' עד סוף הסימן. הכל משנה וברייתא סוף קמא: ומ"ש ועגלים בשרון. פרש"י ברחבה לעין כל מאחר שמוכרים בפרהסיא לא גנבום ל"א שרון שם מקום ומקום גידול עגלים הוא ולוקחים עגלים בזול ומגדלים אותן ושלהן הן ולשון זה עיקר וכו' וכן דעת רבינו שהרי כתב על זה וכן בכל מקום ומקום וכו': ומ"ש ואפילו הוא מנומר וכו'. פרש"י ואע"פ דרגלים לדבר שגנב הצמר מן בגדים שארג לוקחין מהן דקנינהו בשינוי מעשה עכ"ל. ויש להקשות כאן הא שינוי החוזר לברייתו הוא אם היה הצמר טווי ועשה מהן בגד דאי בעי סתר להו והוו חוטין כדמעיקרא וכדאמר ריש פ' הגוזל קמא וה' המגיד בפ"ו דגנבה על קושיא אחרת תירץ דהכא אפילו בשינוי החוזר לברייתו הוי שינוי דאין זה גזל ודאי אלא מספק אתה בא לאסרו הילכך בשינוי כל דהו מותר ומביאו ב"י וע' בזה סוף סי' ש"ס ובמ"ש לשם בס"ד. ובטווי פי' רש"י דקאי אהני אירין דאמרן לא יקח דאם טואן הגרדי לוקחין דקני להו בשינוי עכ"ל: ומ"ש אבל לוקחין מהן בגד וצמר צבוע. כתב ב"י אינו מכוון דבברייתא הכי איתא אבל לוקחין ממנו בגד צבוע וכו' ופירש רש"י דבגד שלם לא גנב ואי נמי גנבו קנייה בשינוי עכ"ל כלומר בשינוי דצבע קנאו ומשמע דוקא בגדים אבל צמר צבוע אסור לקנות ממנו כך היא כוונת ב"י בקושייתו ולפעד"נ דרבינו תופס עיקר מה שפירש רש"י א"נ גנבו קנייה בשינוי דהיינו שצבעו אם כן לפי זה הוא הדין צמר צבוע נמי לוקחין דקנייה בשינוי דכך לי בגדים כמו צמר כשגנבן וצבען דבשניהם קנייה בשינוי דצביעה ואע"ג דבריש הגוזל קמא קאמר רבא אליבא דכולי עלמא דשאני צבע הואיל ויכול להעבירו על ידי צפון א"כ הוי שינוי החוזר לברייתו הלא כתב ה' המגיד דאפי' חוזר לברייתו קונה שינוי כל שהוא כיון שאין זה גזל ודאי ועיין לקמן סוף סי' ש"ס כתבתי דהעיקר דליתא לדברי הרב המגיד בזה:

דרכי משה

(א) וכתב מהרא"י בפסקיו סי' ר"ס ורס"א באשה א' שהחזיקה בשל יתומים ופסק שגזר על כל ישראל שלא ישאנה שום אדם משום דמחזיקין ידי עוברי עבירה וע"ש:

(ב) ואין בדברי ב"י הכרע וע"ש בדברי הרא"ש ריש אלו מציאות:

(ג) וא"כ אפשר ליישב דברי רבינו במה שכתב צמר צבוע משום דפסק כאותה ברייתא ס"ל דשינוי החוזר לברייתו הוי שינוי לענין זה ולא כברייתא דנקט דוקא בגד צבוע משום דצמר צבוע הוי שינוי החוזר לברייתו כדאיתא ריש הגוזל קמא: