טור חושן משפט שנח
<< | טור · חושן משפט · סימן שנח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
עריכהכל דבר שחזקתו גנוב או שרוב הדבר ההוא גנוב אסור לקנותו: לפיכך אין לוקחין מהרועים חלב טלאים וגדיים ולא צמר תלוש אבל אם הוא תפור מותר לפי שקנאו בשינוי ואין לוקחין מהן חלב וגבינה בישוב אבל לוקחין מהן במדבר מפני שטורח הוא לב"ה להביאו לישוב ומניחו לו ולוקחין מהן ארבע צאן וד' גיזות מעדר קטן וה' מעדר גדול אבל לא ג' בד"א בכחושות שאין עינו של בע"ה עליהן ואינו מרגיש בהן אבל שמנות שמפקיד עליהן ג' מותר ליקח מהם וב' אסור כללו של דבר כל שהרועה מוכר ובע"ה מרגיש מותר לקנותו ואם אין בע"ה מרגיש אסור ואין לוקחין משומרי פירות [פירות] או עצים אלא בזמן שהן יושבין על פתח הגינה והסלים והמשקל לפניהם כדרך כל אדם בשלו שאין זה דרך גנבה אבל אם מוכרין אחורי הגינה דרך גנבה הוא ואסור וכולן שאומרין ללוקחין להטמין מה שקנה אסור בכל ענין ומותר ליקח מהאריס לפי שיש לו חלק בפירות בד"א בסתם שתלינן לומר שכבר חלקו ומחלקו מוכר אבל אם ידוע לו שלא חלק אסור ליקח ממנו אוין אנו תולין לומר ודאי שיתן לבע"ה כנגדן.
לוקחין מהנשים כלי פשתן בגליל לפי שרוב עסקן בפשתן תלינן שמרצון בעלה מוכרתו ועגלים בשרון וכן בכל מקום ומקום לפי עניינו ולוקחין ביצים ותרנגולין בכל מקום מכל אדם וכולן שאומרים להטמין אסור. מן הבדדים לוקחים זיתים או שמן במדה אבל לא דבר מועט שחזקתו גנוב.
מוכין שהכובס מוציא כשרוחץ הבגד אין בע"ה מקפיד עליהן והן שלו אבל אותן שמוציא הסורק כשסורק הבגד בקוצים הרבה הן ומקפיד הבע"ה עליהן ואסור לקנות ממנו.
דרך אורגי בגדים לארוג בשפת הבגד ג' חוטין והן של הכובס כי דרכו ליטלן ואם הן יותר מג' כולן לבע"ה ואם הן ממין אחר כגון שחור על גבי לבן אפילו הן יותר מג' הן של הכובס.
אין לוקחין מהגרדי לא אירין ולא נימין ולא שירי פקעיות אבל לוקחין ממנו בגד ואפי' הוא מנומר וטווי או ארוג אפילו אינו טווי.
ואין לוקחין מהצבע (ס"א מהגרדי) לא אותות ולא דוגמאות ולא תלושין של צמר אבל לוקחין מהן בגד וצמר צבוע.
מה שהעבדן חותך מהעור להשוותו הוא של ב"ה ואסור לקנות ממנו אבל גיזה העולה משטף המים הוא שלו.
החייט ששייר מהחוט מלוא מחט וחוץ למחט כמלוא מחט וכן אם שייר מהמטלית כשחותכין אותו להשוותו שלש אצבעות הן של ב"ה פחות מכן הוא שלו.
נסורת שהחרש מוציא במעצד וכן היוצא מתחת המקדח ומתחת הרהיטני והנגרר במגירה הוא שלו ומה שמוציא בכשיל וכן הנפסק במגירה הוא של בע"ה ודוקא כשקבלו לעשות בביתו אבל אם עושה בבית בע"ה הכל לבעל הבית.
מסתתי אבנים ומפסגי אילנות ומפסקי גפנים ומנקפי זיתים ומנכשי זרעים ועודרי ירקות בזמן שבע"ה מקפיד עליהן אסורין משום גזל אין בע"ה מקפיד עליהם אין בהם משום גזל כתב הרמב"ם ובכל הדברים הללו וכיוצא בהן הולכין אחר מנהג המדינה:
בית יוסף
עריכה(ב) כל דבר שחזקתו גנוב או שרוב הדבר ההוא גנוב אסור לקנותו לפיכך אין לוקחים מהרועים חלב וטלאים וגדיים ולא צמר תלוש משנה בפרק הגוזל בתרא (קיח:) ומה שכתב אבל אם הוא תפור מותר וכולי שם בברייתא אין לוקחים מן הרועים לא גיזין ולא תלושין של צמר אבל לוקחין מהם תפורים מפני שהם שלהם ופרש"י תפורים בגדים תפורים דאי נמי גנבו קננהו בשינוי. והרשב"א כתב אינו מחוור דתיפוק ליה משום שטוואו ולבנו וארגו ועוד בגדים מאן דכר שמייהו ונראין דברי הראב"ד ז'"ל שפירש גיזין תפורים זה עם זה דלפי שאסרו התלושין של צמר ואפי' יש בהן שיעור שתים ושלש גיזין מפני שנראה כי הוא שומט אותם מן הגיזין וגניבה היא בידו אבל אם אותן תלושים תפורים זה עם זה ויש בהם כשיעור ארבע וה' לוקחין אותם שאם היו גנובים לא היה תופר אותם אבל היה מוכר אותם מעט מעט בגניבה כדי שלא יהא בו הרגשה והרמב"ם בפ"ו מהלכות גניבה השמיט הא דאבל לוקחין מהן תפורים משמע שהיה מפרש כפרש"י והוקשה לו מה שהוקשה להרשב"א ולפיכך השמיטו:ומ"ש ואין לוקחין מהם חלב וגבינה ביישוב אבל לוקחין מהם במדבר וכו' עד ואם אין ב"ה מרגיש אסור ברייתא וגמרא שם:ומ"ש בספרי רבינו וד' אסור טעות סופר הוא וצריך להגיה ושתים אסור וכן מצאתי בספר מדוייק והרמב"ם בפ"ו מהלכות גניבה השמיט פרטי דברים אלו וסמך לו על מ"ש כללו של דבר כל שהרועה מוכר וב"ה מרגיש מותר לקנותו:ומ"ש ואין לוקחים משומרי פירות פירות או עצים אלא בזמן שהם יושבים על הפתח הגנה וכו' עד אסור בכל ענין משנה וברייתא שם:ומ"ש ומותר ליקח מן האריס לפי שיש לו חלק בפירות שם בגמרא (קיט.) בעובדא דרבא:ומ"ש בד"א בסתם וכו' אבל אם ידוע לו שלא חלק אסור ליקח ממנו נראה שכתב כן מדגרסינן בר"פ אלו מציאות (כב.) אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסי תמרי ורמוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכל וכתב הרא"ש אמימר ורב אשי אכלי אע"ג דלא ידע מרי בר איסק במאי דיהב להו מ"מ היו סומכים דאריסא מחלקו יהיב להו ויתן לבעלים אחרים כנגדן מר זוטרא לא אכל כיון שמן השותפות קודם החלוקה יהיב להו בלא דעת הבעלים לא מצי למיכל ויש לתמוה על רבינו למה פסק כמר זוטרא הא כיון דאמימר ורב אשי עבוד עובדא דלא כוותיה הלכה כוותייהו דרבים נינהו ועוד דרב אשי מריה דתלמודא הוא כוותיה נקטינן ואפשר שטעמו מדמסיים בה התם אדהכי אתא מרי בר איסק א"ל לאריסיה אמאי לא חייתת לרבנן מהנך שפירתא א"ל אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא אמאי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה א"ל הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד וכיון דאמרי ליה השתא אמאי לא אכיל מר משמע לרבינו שנראה שהודו לדבריו ואינו נכון אלא נראה דאפילו ידוע לו שלא חלק מותר ליקח ממנו . (ב"ה) דכיון דאמימר ורב אשי עבדי בה עובדא הכי נקטינן וכך נראה שהיא דעת הרמב"ם בפ"ו מגניבה: ומ"ש לוקחין מן הנשים כלי פשתן בגליל וכו' עד סוף הסימן הכל משנה וברייתא בסוף ב"ק (קיח: וקי"ט.):ומ"ש אין לוקחין מהגרדי אירין פרש"י דרך הגרדי להניח צמר בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן והוא של ב"ה:ומ"ש אבל לוקחין ממנו בגד ואפי' הוא מנומר וטווי או ארוג אפי' אינו טווי הכי איתא בברייתא לוקחין מהם בגד מנומר ערב ושתי טווי ואריג ובגמרא השתא טווי שקלי אריג מיבעיא מאי אריג תיכי ופרש"י בגד מנומר. כלומר בצבעים הרבה אע"פ שרגלים לדבר שגנב הצמר מבגדים שארג לוקחין מהם דקננהו בשינוי: אריג מיבעיא. הא הו"ל טווי קודם לאריג. תיכי שרשרות דלא טווואן קודם לכן ומ"ש ואין לוקחין מהגרדי לא אותות וכו' ט"ס הוא וצריך להגיה מהצבע במקום מהגרדי ופרש"י אותות. כשמביאין לו בגד לצבוע חותך ממנו מעט לפני בעליו לידע אם יקלוט הצבע ופעמים שמעכב אצלו ושכחו בעלים: דוגמאות. שמביאין להבעלים צמר לצבוע ומביא עמו מעט צמר צבוע ואומר כזה צבע לי: תלישי צמר. שתולש מן הצמר מעט מעט:ומ"ש רבינו שלוקחין צמר צבוע אינו מכוון דבברייתא הכי איתא אבל לוקחין מהן בגד צבוע טווי ובגדים ובגמרא השתא טווי שקיל בגדים מיבעיא מאי בגדים נמטי ופרש"י אבל לוקחין ממנו בגד צבוע. דבגד לא גנב וא"נ גנב קנייה בשינוי טווי ובגדים הנך דוגמאות שטואן או עשה מהם בגדי' לוקחין. נמטי לבדים ואין שם טווי. כתב הרמב"ם פ"ז מהלכות גניבה לוקחין מהסורק כר מלא מוכין. וכתב ה"ה ברייתא דסוף ב"ק ואמרינן עלה מ"ט דקננהי בשינוי ואף ע"ג דשינוי החוזר לברייתו אינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי אלא מספק אתה בא לאסרו וכיון שכן בשינוי כל שהוא מותר כך תירצו המפרשים וזה הכלל לכל כיוצא בזה דאפילו בשינוי כזה מותר עכ"ל : כתב הרמב"ם ובכל הדברים הללו וכיוצא בהך הולכין אחר מנהג המדינה בפרק הנזכר וכתב הרב המגיד שלמד כן מדברי הגמרא: [%א] כתב הריב"ש בסימן ק"א אותם שהיו קונים ממנה סחורה בזול פחות משליש בערכה והיתה אומרת להם להעלים מבעלה עשו איסור ואע"פ שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית שלא לחנם היתה מוכרת להם בזול אלא שכן דרך הגנבים וכבר אמרו בסוף ב"ק שאפילו הדברים שמותר ליקח מהנשים ורועים ושומרי פירות אם אמרו הטמן אסור עכ"ל:
בית חדש (ב"ח)
עריכהכל דבר וכו'. משנה פ' הגוזל בתרא ולא קשה מהא דכתב רבינו ריש סי' שס"ק דבגזלן כשמיעוט ממונו אינו גזול מותר ליהנות ממנו דהתם מיירי בגזלן ידוע וידוע ג"כ שמיעוט ממונו אינו גזול אבל הכא אין ידוע שזה הרועה הוא גנב וגם אין ידוע שכל הרועים או רובם מיעוט ממונם אינו גנוב אלא שאותו דבר שקונה ממנו יש לחוש שהוא גנוב הילכך אזלינן בתר רוב הדבר ההוא וכו' ועיין בדברי הרב המגיד פ"ו דגנבה וכ"ה דגזילה:
אבל אם הוא תפור מותר לפי שקנאו בשינוי. כן פרש"י וכ"כ הרא"ש וב"י כתב ע"ש הרשב"א דאינו מחוור דתיפוק ליה משום שטוואו ולבנו וארגו ועוד בגדים מאן דכר שמייהו ונראין דברי הראב"ד שפי' גיזין תפורים זה עם זה שאם היו גנובים לא היה תופר אותם אלא היה מוכר אותם מעט מעט כדי שלא יהא בו הרגשה עכ"ל וכדי ליישב פירוש רש"י והנמשכים אחריו נראה דלא קשיא דדוקא נגדים תפורים אבל טווי ואריג איכא למימר דשל בעה"ב הוא שטוואו ולבנו וארגו וזה לא עשה בו שום שינוי אבל בגדים תפורים כולי האי לא חיישינן שימכור הבגדים תפורים של בעה"ב וניחא נמי דל"ק בגדים מאן דכר שמייהו דתנא נקט סתם לוקחים מהם תפורים לאורויי דיוקא דכל שאינן תפורים אפילו טווי ומלובן ואריג אין לוקחין מהן: ומותר ליקח מהאריס לפי שיש לו חלק בפירות. כלומר לא דמי להא דתנן דאין לוקחין משומרי פירות כדרבא סוף קמא דמשני וקאמר דשומר שאני דלית ליה בגופא דארעא מידי אבל אריס דאית ליה בגוויה אימור מדנפשיה קא מזבין: ומ"ש בד"א בסתם וכו'. כ"כ על פי דברי התוס' בפרק אלו מציאות (דף כ"ב) בעובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי דאיקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה פירי קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכל דהקשו התוס' אמאי לא אכל האמר רב אריסא מדנפשיה קא זבין וי"ל דהתם שהביא האריס מביתו דמסתמא ממה שהגיע לחלקו מביא אבל הכא שהביא מן הפרדס היה חושש מר זוטרא שמא בשעת חלוקה לא יאמר לבעל הפרדס תטול כנגד מה שנתתי להם ורב אשי לא היה חושש לזה וכו' והרא"ש לשם הביא דבריהם ולמד רבינו מדברי הרא"ש דאי איתא דהוה ס"ל דהלכה כאמימר ורב אשי לא הוה ליה להביא הך עובדא בפסקיו ולא מה שכתבו התוס' עליה דלא איצטריך לפסק הלכה והיה לו לסמוך על מ"ש בסוף קמא הך דרבא דמאריס לוקחין דתלינן דמנפשיה קא זבין ומסתמא משמע דבכל ענין שרי וכמ"ש האלפסי הך דרבא ולא הביא הך עובדא בפרק אלו מציאות אלא בע"כ דס"ל להרא"ש דהלכה כמר זוטרא דמסתבר טעמיה דדוקא ממה שבביתו של אריס שרי דמסתמא ודאי הגיע לחלקו אחר חלוקה אבל לא מה שהביא מן הפרדס קודם חלוקה ואין ראיה ממה שאמימר ורב אשי היז אוכלים שהיו סומכין על זה דאריסא מחלקו יהיב להו ויתן לבעלים אחרים כנגדן דאין לנו להכניס עצמינו בספק איסור ולסמוך על דבר שאינו בידינו אלא ביד האריס ומה שהשיג ב"י על דברי רבי' בפסק זה לא ירד לדקדק בדברי התוס' והרא"ש גם בש"ע פסק ב"י בסתם דמותר ליקח מהאריס וליתא אלא העיקר כמ"ש הרב בהגהה וז"ל וי"א דוקא לאחר שחלקו דסתם שלו הוא מוכר וכו' והיינו כדברי רבינו ואינו ר"ל דידוע שחלקו אלא אפילו בסתם כשמביא מביתו תלינן לומר שכבר חלקו אלא אתא להוציא כשמביא מן הפרדס כגון שהוא תולש פירות מן האילן ומביא לפניו לאכול כי הך עובדא דידעינן שלא חלקו בפירות אלו כלל התם הוא דאסור אבל כל שאפשר לומר שכבר חלקו שרי וזה פשוט ודלא כמהרו"ך שהבין שהרב בהגהה תופס סברא שלישית: ומ"ש לוקחין מן הנשים וכו' עד סוף הסימן. הכל משנה וברייתא סוף קמא: ומ"ש ועגלים בשרון. פרש"י ברחבה לעין כל מאחר שמוכרים בפרהסיא לא גנבום ל"א שרון שם מקום ומקום גידול עגלים הוא ולוקחים עגלים בזול ומגדלים אותן ושלהן הן ולשון זה עיקר וכו' וכן דעת רבינו שהרי כתב על זה וכן בכל מקום ומקום וכו': ומ"ש ואפילו הוא מנומר וכו'. פרש"י ואע"פ דרגלים לדבר שגנב הצמר מן בגדים שארג לוקחין מהן דקנינהו בשינוי מעשה עכ"ל. ויש להקשות כאן הא שינוי החוזר לברייתו הוא אם היה הצמר טווי ועשה מהן בגד דאי בעי סתר להו והוו חוטין כדמעיקרא וכדאמר ריש פ' הגוזל קמא וה' המגיד בפ"ו דגנבה על קושיא אחרת תירץ דהכא אפילו בשינוי החוזר לברייתו הוי שינוי דאין זה גזל ודאי אלא מספק אתה בא לאסרו הילכך בשינוי כל דהו מותר ומביאו ב"י וע' בזה סוף סי' ש"ס ובמ"ש לשם בס"ד. ובטווי פי' רש"י דקאי אהני אירין דאמרן לא יקח דאם טואן הגרדי לוקחין דקני להו בשינוי עכ"ל: ומ"ש אבל לוקחין מהן בגד וצמר צבוע. כתב ב"י אינו מכוון דבברייתא הכי איתא אבל לוקחין ממנו בגד צבוע וכו' ופירש רש"י דבגד שלם לא גנב ואי נמי גנבו קנייה בשינוי עכ"ל כלומר בשינוי דצבע קנאו ומשמע דוקא בגדים אבל צמר צבוע אסור לקנות ממנו כך היא כוונת ב"י בקושייתו ולפעד"נ דרבינו תופס עיקר מה שפירש רש"י א"נ גנבו קנייה בשינוי דהיינו שצבעו אם כן לפי זה הוא הדין צמר צבוע נמי לוקחין דקנייה בשינוי דכך לי בגדים כמו צמר כשגנבן וצבען דבשניהם קנייה בשינוי דצביעה ואע"ג דבריש הגוזל קמא קאמר רבא אליבא דכולי עלמא דשאני צבע הואיל ויכול להעבירו על ידי צפון א"כ הוי שינוי החוזר לברייתו הלא כתב ה' המגיד דאפי' חוזר לברייתו קונה שינוי כל שהוא כיון שאין זה גזל ודאי ועיין לקמן סוף סי' ש"ס כתבתי דהעיקר דליתא לדברי הרב המגיד בזה:
דרכי משה
עריכה(א) וכתב מהרא"י בפסקיו סי' ר"ס ורס"א באשה א' שהחזיקה בשל יתומים ופסק שגזר על כל ישראל שלא ישאנה שום אדם משום דמחזיקין ידי עוברי עבירה וע"ש:
(ב) ואין בדברי ב"י הכרע וע"ש בדברי הרא"ש ריש אלו מציאות:
(ג) וא"כ אפשר ליישב דברי רבינו במה שכתב צמר צבוע משום דפסק כאותה ברייתא ס"ל דשינוי החוזר לברייתו הוי שינוי לענין זה ולא כברייתא דנקט דוקא בגד צבוע משום דצמר צבוע הוי שינוי החוזר לברייתו כדאיתא ריש הגוזל קמא: