טור חושן משפט שנו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שנו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

אסור לקנות מן הגנב שום דבר והקונה ממנו עון גדול הוא שמחזיק ידי עוברי עבירה שגורם לו לגנוב פעם אחרת שאם לא ימצא קונה לא היה גונב: והקונה ממנו לפני יאוש והוכר הגנב ויש עדים שזה החפץ שמכר לפלוני גנוב הוא צריך להחזירו לבעלים: אפילו אם נתייאשו אחר שקנאו שאין שינוי רשות קונה אא"כ שהיה היאוש קודם: והבעלים נותנין ללוקח מעותיו שנתן לגנב אע"פ שהוכר הגנב והיה הלוקח יכול לתבעו מעותיו אפ"ה תקנו חכמים שאינו צריך להחזיר לבעליו אלא עד שיתן לו מעותיו משום תקנת השוק ואצ"ל בשלא הוכר הגנב שצריך ליתן ללוקח מעותיו ואין חילוק בו בין אם קנה שוה מאה במאתים בין שוה מאתים במאה בד"א בגנב שאינו מפורסם אבל גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק וצריך להחזירו לבעלים בלא מעות והוא יוציא מעותיו מהגנב כך כתב רב אלפס והרמב"ם ז"ל אבל ר"י כתב דאף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק אלא אם ידע הלוקח ודאי שהוא גנוב אז צריך להחזירו בחנם וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

כתב הרמב"ם נתייאשו הבעלים מהגניבה קנאו הלוקח בשינוי רשות ויאוש ואינו מחזיר הגנבה עצמה לבעלים אלא נותן להן דמיו ומנכה מהן דמיו מפני תקנת השוק אם לא היה המוכר גנב מפורסם ואם לקח מגנב מפורסם אז אינו נותן ללוקח כלום וצריך להחזיר לו הכלי בלא נכוי דמים והוא הולך לשיטתו שאין יאוש ושינוי רשות קונין לגמרי אלא לענין שאינו צריך להחזיר גוף הגנבה רק הדמים אבל דעת ר"י כיון שיש יאוש ושינוי רשות קונה לגמרי:

כתב הרב רבינו משה בר מיימון כשהבעלים צריכין ליתן לוקח הדמים ואין ללוקח עדים בכמה לקחו נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל וכשהלוקח צריך להחזירו בחנם והוא תובע מעותיו מן הגנב והוא אומר בכך וכך לקחתי ממך והגנב אומר לא מכרתיו אלא בפחות מזה הלוקח [נאמן לומר בכמה לקחו] ונשבע בנקיטת חפץ ונוחל אבל אין הגנב נאמן בנקיטת חפץ שחשוד הוא על השבועה:

גנב ופרע בחובו או בהקיפו לא עשו בו תקנת השוק אלא הבעלים נוטלין הגנבה מהלוקח וישאר החוב על הגנב כשהיה:

משכן הגנבה בין שלקח עליה מעות כשווייה או יותר או פחות משוויה עשו בו תקנת השוק וצריך ליתן ללוה את הדמים שהלוה לגנב:

היה הגנב חייב ללוקח חמשה דינרין והביא לו הגנבה ונתנה לו ונתן לו עוד חמשה דינרין אין אומרים חמשה דינרין הראשונים הוי ליה גנב ופרע בחובו וא"צ ליתנם לו אבל חמשה דינרין האחרונים יתן אלא צריך להחזיר לו בחנם שיש לומר כמו שהאמינו בחמשה הראשונים כך האמינו בחמשה האחרונים ולא נתנם לו בשביל הגנבה:

ראובן שקנה מגנב שאינו מפורסם במאה וחזר ומכרה לשמעון בק"נ והוכר הגנב הבעלים נותנין לשמעון הק"נ ולוקחין הגנבה וחוזרין ונוטלין מראובן ג' שהרויח ומהגנב ק' וה"ה אם מכר שני לג' ושלישי לרביעי עד ק' נוטלין מכל אחד ואחד מה שהרויח והקרן מהגנב ואם גנב מפורסם הוא נוטל הגנבה משמעון בלא דמים ושמעון נוטל ק"נ מראובן וראובן חוזר ונוטל הק' מהגנב:

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור לקנות מן הגנב שום דבר בסוף ב"ק (קיח: קיט.) שאסור לקנות דברים שחזקתם גנובין:ומ"ש והקונה ממנו עון גדול הוא שמחזיק ידי עוברי עבירה שגורם לו לגנוב פעם אחרת וכו' בפרק האיש מקדש (נו:) אמרי לאו עכברא גנב אלא חורא גנב: כתב הריב"ש בסימן ק"ח אותו הנפח שעשה לה ב' מפתחות במסתר פנים מהבעל ולקח בעדה כפולה אחת ראוי ליענש על בלי הגיד לבעל שכבר היה לו להבין שלא לחנם רבתה במחיר המפתחות אלא שהיתה כוונתה לגנוב מנכסי בעלה והנה הוא מסייע ידיה דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב:

והקונה ממנו לפני יאוש והוכר הגנב ויש עדים שזה החפץ שמכר לפלוני גנוב הוא צריך להחזירו לבעלים בפרק הגוזל ומאכיל (קטו.) איתמר גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב רב משמיה דרבי חייא אמר הדין עם הראשון רבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר הדין עם השני אמר רב פפא דכ"ע גלימא למריה הדר והפא בעשו בו תקנת השוק קא מיפלגי ומאי הדין הדין עם הלוקח רב משום רבי חייא אמר הדין עם הראשון דינא דלוקח למשקל זוזי מגנב סבר לא עשו בו תקנת השוק ר"י משום רבי ינאי אמר הדין עם השני דינא דלוקח למשקל מב"ה סבר עשו בו תקנת השוק. ופרש"י הדין עם הראשון. דינו של ב"ה ותביעתו על הגנב היא ואין הלוקת בעל דינו ואם בא לגבותו הימנו יתן דמים ואע"פ שהוכר הגנב לא אמרינן יחזיר הלוקח הכלים בחנם ויפרע מן הגנב: הדין עם השני. דין של ב"ה עם הלוקח הוא ויוציא הימנו כליו בחנם: ובגלימא דגניבה כ"ע לא פליגי דהדרא למרה מיד בחנם ואין הלוקח יכול לעכבו על מעותיו: תקנת השוק. על שקנאה לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו ב"ה מעותיו. ומסיק בגמרא הלכתא דעשו בו תקנת השוק:

ומ"ש רבינו אפי' אם נתייאשו אחר שקנאו שאין שינוי רשות קונה אא"כ היה היאוש קודם נתבאר בסי' שנ"ג שזהו דעת הרא"ש והרשב"א ז"ל ושהרמב"ם חולק ואומר שאפי' היאוש אחר השנוי רשות קונה:

ומה שאמר והבעלים נותנין ללוקח מעותיו שנתן לגנב אף ע"פ שהוכר הגנב והיה הלוקח יכול לתבעו מעותיו אפ"ה תקנו חכמים שאינו צריך להחזיר לבעליו אלא עד שיתן לו מעותיו משום תקנת השוק מבואר במה שכתבתי בסמוך: ומה שאמר ואצ"ל בשלא הוכר הגנב שצריך שיתן ללוקח מעותיו כ"כ הרשב"א דלא פליג רב אלא בהוכר הגנב אבל בלא הוכר אפי' לרב עשו תקנת השוק: וכתב עוד שם הרשב"א דאפי' בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר עשו תקנת השוק דמ"ש ואם אי אתה אומר כן אין אדם קונה דברים העשויים להשאיל ולהשכיר: וכתב עוד הרשב"א שם דבמתנה לא עשו תקנת השוק. ובסי' ח' כתבתי שדעת הרא"ש דבמתנה נמי עשו תקנת השוק:ומ"ש ואין חילוק בין אם קנה שוה ק' בק"ק בין שוה ק"ק בק' שם זביני שוה בשוה עשו בו תקנת השוק שוה ק' בק"ק רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק רבא אמר עשו בו תקנת השוק והלכת' בכולהו עשו בו תקנת השוק ופרש"י ר"ש אמר לא עשו. ואפי' ליטול ק' דכי היכי דק' יתרים מתנה היא מאה דשויא נמי מתנה הוו ורבא אמר עשו תקנה אפי' ליטול מאתים דאורחיה למזבן בדמים יקרים עכ"ל והיה נראה לי דדוקא בזבן מאה במאתן הוא דאיכא למימר הכי אבל שוה מאתן במנה לא עשו בו תקנת השוק דכיון דמכר בזול מוכחא מילתא דגנוב הוא אתו ולא הו"ל לקנותו אבל רבינו כתב דבהא נמי עשו תקנת השוק וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מה' גניבה ונראה שהטעם משום דעביד אינש דמוזיל וזבין לפי שהוא צריך למעות:ומ"ש בד"א בגנב שאינו מפורסם אבל גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק וצריך להחזירו לבעלים בלא מעות והוא יוציא מעותיו מהגנב כ"כ רב אלפס והרמב"ם אבל ר"י כתב דאף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק וכו' וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל שם אמר רבא אם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק והא חנן בישא דמפורסם הוא ועשו בו תקנת השוק נהי דמפורסם לבישותא לגניבותא לא מפורסם ואהא דאמרי התם והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק לבר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו כתב הרא"ש וז"ל כתבו התוספות מדהוצרך להוציא פרע בחובו ופרע בהקיפו אע"ג דליכא בהו פלוגתא אינו ענין להא דגנב מפורסם דמימרא בפני עצמה היא וההיא דגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו תחילת ענין הוא שמתחיל איתמר גנב ופרע בחובו ופרע בהקיפו לא עשה בו תקנת השוק ועלה מייתי דין משכנתא וזביני שוה בשוה או שוה מנה במאתן ומסיק והלכתא בכולהו עשו תקנת השוק ואי לא הוה מסיים בה לבר מגנב ופרע בחובו ופרע בהקיפו הוה משמע דעלייהו נמי קאי כיון דבתחלת האיתמר הם אמורים וכתבו הגהות מיימונית בפ"ה מהלכות גניבה דבגנב מפורסם אם אומר הלוקח לטובה נתכוונתי להשיב אבידה נאמן לדברי הכל עכ"ל (כ): (ב"ה) ואין דברים אלו מוכרחים אלא שמצאתי להם קצת סמך בדברי התוס' שאכתוב בסי' שנ"ז גבי המכיר כליו או ספריו ביד אחר ולפחות צריך להטיל חרם סתם והכל לפי מה שהוא אדם והכל תלוי באומד דעת הדיינים: כתב הרשב"א בפרק הגוזל בתרא י"א שלא עשו תקנת השוק אלא בגנב אבל בגזלן הרי הוא כגנב מפורסם דקול יוצא לגזלן אבל הרמב"ם בפ"ה מהלכות גזילה כתב לחלק בין גזלן מפורסם לשאינו מפורסם כמו שחילק בגנב וכתב ה"ה שהעיקר שלא להוציא החפץ מיד הלוקח בלא דמים אם אינו מפורסם ובסימן שס"ט סתם רבינו דבריו כדברי הרמב"ם ז"ל:

כתב הרמב"ם נתייאשו הבעלים מהגניבה קנאו הלוקח וכו' ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעלים אלא נותן להם דמיו וכו' ספר מוטעה נזדמן לרבינו בדברי הרמב"ם דהיאך כתב נותן להם דמיו אם לא היה המוכר גנב מפורסם דפיון שאינו גנב מפורסם אין ללוקח ליתן כלום דבשלא נתייאשו הבעלים אמרו דמחזיר הגניבה ונוטל דמים מב"ה מפני תקנת השוק והיכא דנתייאשו הבעלי' דאינו צריך להחזיר הגניבה עצמה אי אמרת שיתן דמים בטלה תקנת השוק ועוד שנמצא חומר בנתייאשו מבלא נתייאשו דבלא נתייאשו אין הלוקח מפסיד כלום ובנתייאשו הוא מפסיד דמי הגניבה שמשלם לב"ה וכן מה שכתב ואם לקח מגנב מפורסם אינו נותן ללוקח כלום אין לו הבנה כלל דמדקתני אינו נותן ללוקח כלום משמע דבגנב שאינו מפורסם נותנין הבעלים שום דבר ללוקח והא ליתא דכיון דבנתייאשו מיירי אין הלוקח צריך להחזיר הגניבה לבעלים וא"כ מה יתנו לו ועוד מה זה שכתב וצריך להחזיר לו הכל בלא דמים דכיון דיש כאן שינוי רשות ויאוש קנה ואמאי צריך להחזיר הכלי אפי' קנה מגנב מפורסם ונראה שהנוסחא שנזדמנה לרבינו היא שנזדמנה להראב"ד ולכן כתב עליה אין לו שורש וענף והיא שיבוש המעתיק וכבר כתב ה"ה שהנוסחא הבדוקה היא נותן דמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים אם לא היה זה הגנב מפורסם וכך היא גירסת ספרינו והשתא אתי שפיר דכיון דאיכא יאוש ושנוי רשות ודאי קנה מיהו אם קנה מגנב מפורסם אע"פ שקנה לענין שאינו צריך להחזיר הכלי דמים מיהא צריך להחזיר ואם קנה מגנב שאינו מפורסם מן הדין היה צריך להחזיר לו דמים אלא שמפני תקנת השוק אפי' דמים אינו צריך להחזיר:ומ"ש והוא הולך לשיטתו שאין יאוש ושינוי רשות קונים לגמרי אלא לענין שאינו צריך להחזיר גוף הגניבה וכו' אבל דעת ר"י כיון שיש יאוש ושינוי רשות קונה לגמרי נתבאר בסימן שנ"ג מ"מ מה שכתב והוא הולך לשיטתו אינו מדוקדק דכיון דלא אשכחן להרמב"ם שסובר שאין יאוש ושונוי רשות קונים לגמרי אלא במקום הזה לא שייך לכתוב הולך לשיטתו אלא כך הול"ל מבואר בדבריו שסובר דאין יאוש ושינוי רשות קונים לגמרי וכו' אבל דעת ר"י שהם קונים לגמרי:

כתב הרמב"ם כשהבעלים צריכים ליתן ללוקח הדמים ואין ללוקח עדים בכמה לקחו נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל בפ"ה מהלכות גניבה ומסיים בה וכל הנשבע ונוטל שבועתו מדבריהם ונשבע בנקיטת חפץ כמו שיתבאר במקומו והוא בפ"ח מהלכות טוען:ומ"ש עוד וכשהלוקח צריך להחזירו בחנם והוא תובע מעותיו מן הגנב והוא אומר בכך וכך לקחתי ממך וכו' הלוקח נאמן לומר בכמה לקחו ונשבע בנקיטת חפץ אבל אין הגנב נאמן בנקיטת חפץ שחשוד הוא על השבועה גם אלה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' גניבה וכתב ה"ה זה מבואר בפרק כל הנשבעין (מד:) ושכנגדו חשוד על השבועה וכו. כדאיתא התם:

גנב ופרע בחובו או בהקיפו לא עשו בו תקנת השוק אלא בעלי' נוטלים הגניב' מהלוקח וישאר החוב על הגנב כשהיה מסקנא דגמרא בפ' הגוזל בתרא (שם).

משכן הגניבה בין שלקח עליה מעות בשווייה או יותר או פחות משוויה עשו בו תקנת השוק וכו' שם משכנתא שוה ק"ק בק' עשו בו תקנת השוק שוה בשוה אמימר לאמר לא עשו בו תקנת השוק מר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק והלכתא עשו תקנת השוק ופרש"י משכנתא שוה בשוה אין דרך לעשות כן להלוות על המשכן כל שוויו הילכך לאו אדעתא דהאי משכנתא אוזפיה אלא הימוניה הימניה עכ"ל ולפי זה היה ראוי לומר דאף על גב דאסיקנא דאפילו שוה בשוה עשו תקנת השוק מ"מ כשהלוה על המשכון יותר משוויו ודאי לאו אדעתא דהאי משכנתא אוזפיה אלא הימוני הימניה וכעין הדין שכתב בסמוך היה הגנב חייב ללוקח חמשה דינרים וכו' אלא שרבי' כתב דביתר משויה נמי עשו בו תקנת השוק והם דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות גניבה וכבר הרגיש הראב"ד בזה וכתב א"א בכדי דמיה וכתב ה"ה שאפשר שסובר הרמב"ם ז"ל דכיון דאמרינן בגמ' בתר הכי זביני שוה ק' בק"ק וכו' ואסיקנא בכולהו עשו תקנת השוק אף משכונא כמכר ויש לחלק עכ"ל ויותר נ"ל דטעמא דהרמב"ם דכיון דאין דרך להלוות על המשכון שוה בשוה ואפ"ה אסיקנא דעשו בו תקנת השוק אם כן הוא הדין להלוה עליו יותר משוויו וטעמא דמלתא משום דאית לן למימר דמשכון לזכרון דברים נקטיה ולא דמי לדין שכתב בסמוך היה הגנב חייב ללוקח חמשה דינרים וכו' דהכא שאני שלא הוציא מעות מידו עד שהביא לו המשכון אלמא כל סמך שלו אינו אלא על המשכון ועיין בתרומות הדשן סי' ש"ט:

היה הגנב חייב ללוקח חמשה דינרים והביא לו הגניבה ונתנה לו ונתן לו עוד חמשה דינרים אין אומרים החמשה דינרים הראשונים הוה ליה גנב ופרע בחובו וכו' עובדא בפ' הגוזל ואיפליגו בה אמוראי ואסיקנא כמ"ד הכי וכתב ה"ה בפ"ה מהל' גניבה ודוקא בשלא פי' לומר לו הלויני מאה אחרים על חפץ זה אלא שנתן לו החפץ סתם ואמרינן דאקמאי יהביה ניהליה ולא עדיף מגנב ופרע בחובו אבל אם פי' ואמר הלויני על חפץ זה ק' ודאי זה הוא משכונא שעשו בו תקנת השוק והוא פשוט וכן מוכח בגמרא ובכל כי הא מי שהחפץ בידו נאמן בשבועה עכ"ל: (ב"ה) ואיני יודע שבועה זו למה כיון שאין הלה טוען ברי אין כאן אלא חרם סתם:

ראובן שקנה מגנב שאינו מפורסם במאה וחזר ומכרה לשמעון במאה וחמשים והוכר הגנב הבעלים נותנים לשמעון המאה וחמשים ולוקחין הגניבה וחוזרים ונוטלים מראובן חמשים שהרויח ומהגנב מאה גם זה עובדא שם וטעמא משום דהשתא לוקח מגנב עשו בו תקנת השוק לוקח מלוקח מיבעיא: ומה שאמר וה"ה אם מכר שני לשלישי ושלישי לרביעי נוטלין מכל אחד וא' מה שהרויח והקרן מהגנב כ"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' גניבה ופשוט הוא. וכתב שם הרמב"ם וכל הדברים האלו לפני יאוש כמו שביארנו: ומה שאמר ואם גנב מפורסם הוא נוטל הגניבה משמעון בלא דמים וכו' זה לשון הרמב"ם בפ' הנזכר לקח מגנב שאינו מפורסם במאה ומכר לאחר במאה ועשרים והוכר הגנב בעל הגנב נותן לזה האחרון מאה ועשרים ונוטל גניבתו וחוזר הבעל ונוטל כ' של מכר מן המוכר ונוטל המאה מן הגנב ואם גנב מפורסם הוא נוטל המאה ועשרים מן התגר שלקח מן הגנב והולך התגר ותובע הגנב במאה של קרן וזה לשון הרב המגיד ואם גנב מפורסם וכו' נוטל המאה והעשרים מהתגר כתב הר"א ז"ל נוטל הלוקח השני עכ"ל פי' הבעל נוטל החפץ בלא דמים כיון שהגנב שמכרו ראשונה היה מפורסם אע"פ שזה לקח מן התגר ואין בזה מפני תקנת השוק ודין זה לא נזכר בגמרא לוקח מלוקח מגנב מפורסם אבל מתוך לשון רבי' נראה שהבעל נותן ללוקח מן התגר מאה ועשרים וחוזר וגובה אותם מן התגר דעד כאן לא אמרינן שלא עשו תקנת השוק בגנב מפורסם אלא בלוקח ממנו בדוקא מפני שלא הוה ליה ליקח אבל לוקח שני שאינו יודע זה ממי לקחו אינו מחזיר החפץ בלא דמים ואין לי בזה הכרע עכ"ל: כתב המרדכי בפרק הגוזל ומאכיל ישראל שלקח כלים וספרים מגנב מפורסם ישראל או עכו"ם ומכרן לישראל אחר והוציאו העכו"ם מהלוקח בדיניהם ואמר שלי הם שנגנבו ממני אם יש עדים שמגנב מפורסם קנאם ישראל הראשון חייב להחזיר דמיו ללוקח השני ולא מצי אמר העכו"ם שהוציא ממך שקרן ולא שלו הוא דמה שאמרו חכמים דאם היה גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק משום דלא איבעיא ליה למזבן מגנב מפורסם וכיון דזבן מיניה איהו דאפסיד אנפשיה וחייב להחזיר ללוקח את דמיו ואם אין עדים שמגנב מפורסם קנאה לא שהרי עשו בו תקנת השוק ולא יחזיר לו הדמים והעכו"ם דבר שוא ושלא כדין תפשו והלוקח יפסיד עכ"ל. וכתב עוד שם בלוקח מגזלן עשו בו תקנת השוק אלא א"כ הם דברים שהכיר בהם שגזלן או גנבן דאז לא עשו בו תקנת השוק ואפילו מגנב וגזלן לא יגבה הלוקח מעותיו למ"ד הכיר בה שאינו שלו ולקחם וכו' ונתן לשם מתנה ובזה מטלטלין וקרקעות שוים דבתרווייהו שייך האי טעמא:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור לקנות וכו'. בפ' הגוזל בתרא משנה וברייתא:

ומ"ש שאין שינוי רשות קונה אא"כ שהי' היאוש קודם וכו'. סתם דבריו כדעת הרא"ש לעיל סי' שנ"ג:

ומ"ש והבעלים נותנין ללוקח מעותיו וכו'. שם אסיקנא הלכתא דעשו בו תקנת השוק והאלפסי פסק כאוקימתא דרב פפא ולר' יוחנן אפי' הוכר הגנב עשו בו תקנת השוק והלכה כר' יוחנן: ומ"ש ואין חילוק בו וכו'. פי' לא אמרינן בשוה ק' בק"ק כי היכי דק' יתירי' מתנה מאה דשויה נמי מתנה הוי אי נמי שוה ק"ק בק' מוכחא מילתא דגנוב הוא ולא הו"ל לקנותו אלא אמרי' עביד אינש דמוזיל וזבין: בד"א בגנב שאינו מפורסם וכו' מימרא דרבא שם אלא דר"י דקדק מלישנא דתלמודא דלית הלכתא כרבא אלא אף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק אא"כ ידע הלוקח דדבר זה שהוא לוקח ממנו גנוב הוא אתו אז צריך להחזיר בחנם ואפי' אינו גנב מפורסם כי לא הו"ל ליקח דבר גנוב כ"כ הרא"ש ע"ש התוס':

כתב הרמב"ם נתייאשו הבעלים מהגנבה וכו'. הב"י הרבה להשיב תשובות על דברי הרמב"ם כפי נוסחא זו וזה הגיע לו לפי שהבין מ"ש אלא נותן להן דמיו הוא שהלוקח נותן לבעה"ב דמי החפץ שלו שקנה מן הגנב אבל אין ספק דנותן לו דמיו ר"ל דבעל הבית נותן ללוקח דמיו שנתן בעד החפץ כלומר שמנכה לו מן דמי החפץ שהלוקח חייב ליתן לב"ה כפי הדמים שנתן לגנב ואמר שזהו מפני תקנת השוק ואמר עוד שדין זה הוא כשהמוכר אינו גנב מפורסם אבל אם לקח מגנב מפורסם אז אין הב"ה נותן ללוקח כלום אלא הלוקח צריך להחזיר הכל בלא דמים כלומר צריך לשלם לבעה"ב בעד החפץ כל דמיו בלא ניכוי דמים מה שנתן הלוקח לגנב דלא עשו תקנת השוק בגנב מפורסם ולעולם החפץ עצמו קנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות אפילו היה גנב מפורסם כיון שלא ידע דדבר זה גנוב הוא דאילו ידע היה צריך להחזיר הגנבה עצמה לבעלים דבהא ליכא מאן דפליג אלא בדלא ידע שדבר זה הוא גנוב קאמר דהשתא הגנבה עצמה קנאה ביאוש ושינוי רשות ואין חילוק אלא דבגנב מפורסם חייב הלוקח לשלם כל דמי החפץ לבעלים בלא ניכוי דמים מה שנתן לגנב ויפסיד הלוקח הדמי' שנתן לגנב כיון שלקח מגנב מפורסם אבל באינו מפורסם אין הלוקח מפסיד כלום דכשמשלם לבעלים דמי החפץ מנכה מן הדמים מה שנתן לגנב כי הבעלים חייבים ליתן ללוקח הדמים שנתן לגנב מפני תקנת השוק כיון שקנה מגנב שאינו מפורסם ולפי זה מ"ש בספרים וצריך להחזיר לו הכלי צריך להגיה וצריך להחזיר לו הכל ולא כמ"ש ב"י דספר מוטעה נזדמן לרבי' דליתא אלא דהלשון אינו מתוקן כ"כ אבל הפשט מובן בפשיטות ונכון ג"כ לתקן הלשון ולהגיה ג' תיבות ולומר שצ"ל אלא נותן להן "דמיה "ומנכה "מהן דמיו וכו' ועל הלוקח אמר דאינו מחזיר הגנבה עצמה לבעלים אלא נותן להן דמיה ומנכה מהן וכו' כלומר מנכה הלוקח מן דמי החפץ שניתן לבעלים דמיו שנתן לגנב מפני תקנת השוק וכו' והשאר כדפי' לעיל וגם בסוף דבריו יש לתקן הלשון וצריך להחזיר לו הכל בלא ניכוי דמים מיהו אף בלא שום תיקון בלשון מובן הפשט כדפי' וגם הדין היוצא מנוסחא זו הוא על פי ההלכה בלי שום גמגום אבל לפי הנוסחא שכתב ה' המגיד ואינו מחזיר הגנבה עצמה לבעלים אלא נותן להם הדמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים אם לא היה זה גנב מפורסם ופי' ב"י דבגנב שאינו מפורסם מן הדין היה צריך להחזיר הדמים אלא שמפני תקנת השוק אפילו דמים אינו צריך להחזיר עד כאן לשונו ותימה רבה אנה מצא בתלמוד תקנת השוק בזה ותו דמאי תקנת השוק איכא הכא יחזיר לו הדמים וינכה מה שנתן לגנב בעד החפץ דהשתא לא יפסיד הלוקח ואיכא תקנת השוק ודוחק הוא לפרש דאף לגירסת ה' המגיד וב"י בדברי הרמב"ם כך פירושו דאם הוא גנב שאינו מפורסם אינו מחזיר לו כל הדמים אלא מחזיר לו מקצתם ומנכה מן הדמים מה שנתן לגנב אבל בגנב מפורסם יתן כל הדמים לבעלים ולא ינכה כלום דלשון זה שאמר או אינו נותן לו כלל לא חפץ ולא דמים לא משמע הכי כלל אלא משמע דאינו נותן לו כלום וכך הבין בית יוסף כדמוכח מדבריו ר"ס שנ"ז כמו שאבאר לשם בס"ד והוא ודאי תימה אלא ודאי דכך כתב הרב רבינו משה בר מיימוני בפירוש וכפי הנוסחא שכתב רבינו והיא העיקר וכדפי' ותו קשה לפי נוסחתו הא דכתב רבינו בסי' שנ"ג דהרמב"ם כתב ביאוש ושינוי רשות צריך ליתן דמיה צריך לומר דלא איירי אלא בגנב מפורסם והא ודאי ליתא דבסתם גנב קמיירי תלמודא בפ' מרובה דמשם למד הרמב"ם דינים אלו כמו שנתבאר לשם ותו דבסי' שנ"ז כתב גם כן בדין המכיר כליו וכו' שהראב"ד סובר ג"כ ביאוש ושינוי רשות דא"צ להחזיר הגנבה אלא הדמים אבל לדעת ר"י וכו' והתם בגנב שאין מפורסם קאמר מדלנו בתוך ביתו ותו דבסי' שס"ח כתב ג"כ דעת הראב"ד ור"י החולק וכן בריש סימן שס"ט ולשם מבואר להדיא דבגזלן שאינו מפורסם חייב הלוקח להחזיר הדמים לבעלים וכל זה קשיא ותמוה אם היה תופס רבינו ג"כ נוסחא זו שכתב ה' המגיד וב"י כמו שנדפסו מחדש ספרי רבינו בקרימונא [*)ועיין פרישה שהביא הנוסחא הזאת מספרי הרמב"ם ומה שהאריך עליה (ויש ט"ס וכצ"ל ואינו מחזיר [הגנבה] עצמה לבעלים וכו')] ע"פ דברי ב"י אבל הנוסחא שכתב רבינו היא העיקר ודוק: והא דכתב רבינו והוא הולך לשיטתו וכו'. כלומר שתופס שיטתו שכתבתי למעלה בסי' שנ"ג: אבל דעת ר"י וכו'. עיקר כוונת רבינו היא דלר"י אפילו בגנב מפורסם כיון דאיכא יאוש ושינוי רשות קנה הלוקח ואין צריך להחזיר הדמים כלל. ומה שהקשה ב"י על לשון והוא הולך לשיטתו אינו כלום למאי דפירשתי דלא נתכוין רבינו אלא לומר דהרמב"ם הוא דהולך לשיטתו אבל דעת ר"י אינו כן ולפיכך אפילו בגנב מפורסם אין הלוקח מחזיר לו הדמים כלל:

כתב הרמב"ם וכו'. זה פשוט דהתופס חפץ של חבירו ונשבע כמה יש לו עליו ונוטל צריך נק"ח כדלעיל בסי' ע"ב (כלומר) [במלוה] על המשכון וכך שנינו אצל המכיר כליו וספריו וכו' ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול וכמ"ש בסי' שנ"ז ס"א גם פשוט דכנגד הגנב שהוא חשוד על השבועה מהפכין השבועה ונשבע התובע ונוטל:

משכן הגנבה וכו'. בגמרא איתא היכא דמשכן בפחות משויה או שוה בשוה ורבינו נמשך אחר מ"ש הרמב"ם דה"ה ביותר משויה דמשכונא כמכר הוא ובמכר אפילו ביותר משויה כדלעיל בסימן זה סעיף ד':

ראובן שקנה וכו' עד סוף הסי'. רבי' תופס כדעת הראב"ד דבגנב מפורסם נמי נוטלין הבעלים הגנבה בלא דמים מיד הלוקח השני שלקח מן התגר אבל אין כן דעת הרמב"ם אלא חייבים הבעלים לשלם ללוקח שני דמיו שנתן לתגר ואח"כ יוציאו מן התגר שלקח מגנב מפורסם. ומיהו מה שכתב רבינו כאן דין גנב מפורסם דלא עשו בו תקנת השוק אף על גב דר"י והרא"ש ס"ל דאף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק כדלעיל בס"ד איכא למימר דנ"מ היכא דידע הלוקח שהוא גנוב דאף לר"י והרא"ש אף בגנב שאינו מפורסם לא עשו בו תקנת השוק כדין גנב מפורסם לרב אלפס והרמב"ם והיכא דידע הלוקח הראשון שהוא גנוב לא חל המקח ולפיכך מוציאין הבעלים הגנבה מיד הלוקח השני בלא דמים כיון דאין בגנבה זו קנין כלל:

דרכי משהעריכה

(א) וע"ל סי' שנ"ג נתבאר שיש חולקים וס"ל דיאוש אחר שינוי רשות קונה אמנם דעת המרדכי פ' הגוזל בתרא דף ד' ע"ג כדעת רבינו וכתב שם ובספרים נראה שהוא לעולם לפני יאוש שהרי לעולם הן באין לידי ישראל עכ"ל וכ"ה בתוס' פ' הגוזל בתרא וע"ל סי' שס"ח:

(ב) וכ"ה במרדכי פ' הגוזל בתרא ד' נ' ע"ג וסוף הגה' שם וכ"ה בתוס' פ' הגוזל בתרא. כתב המרדכי ריש הגוזל בתרא על כותית כובסת שאבדה בגדים של ישראל אחד והכותית נטלה סדין אחד מן יהודי אחר ונתנה לו תחת מה שאבדה ופסק שצריך להחזיר דהו"ל כגנב ופרע בהקיפו כו'.

(ג) נראה לפרש דברי הרמב"ם דנותן דמיו על בעל הבית ללוקח קאמר והכי פי' אם לקח מגנב שאינו מפורסם לאחר יאוש קנה הגניבה לענין שא"צ להחזיר הגניבה עצמה אבל צריך להחזיר דמיה אלא שמנכה מן הדמים דמי המקח שנתן בעד הגניבה וזה ענין אלא נותן לו דמיו דקאמר ר"ל דמי המקח נותן הבעל ללוקח מפני תקנת השוק אם לא היה גנב מפורסם אבל אם היה גנב מפורסם אז הבעלים א"צ ליתן דמי המקח וצריך חלוקה להחזיר הכל ר"ל כל דמי שווי' של הגניבה אבל לא הגניבה עצמה לדעת הרמב"ם זהו הנ"ל בפירוש דברי הרמב"ם לפי נוסחא זו שהביא רבינו והיא נכונה לפי פי' זה ודלא כב"י שהבין שנותן להם דמיו דקאמר על דמי שווי' של גניבה קאמר ולזה כתב שאין הבנה כלל לגירסא זו ונוסחא מוטעת נזדמנה לרבינו בדברי הרמב"ם ודבריו והבנתו בדברי רבינו בבבא זו לא היתה נכונה וע"ל סי' שמ"ו ושנ"ג מדין אם יאוש ושינוי רשות קונה לגמרי:

(ד) כ' בת"ה סי' שע"ט אומן שנתנו לו כלים לתקן ומשכנם אצל אחר גם החזירו לו על אותן כלים משכנות אחרים שהשכין תחלה ופסק ריש בו משום תקנת השוק וצריכים לפדות הכלים בכל מה שהשכין גם הקרן והרבית מן המשכנות שהחזירו לו מחמת הכלים אבל הריבית שעלו עליהם אח"כ לא דלא עשו תקנת השוק אלא בקרן ולא בריווח כדאיתא במרדכי פרק האשה שלום ד' תס"א ע"ג ופ' איזהו נשך מיהו למ"ד אומן קונה בשבת כלי שהשביחה אפ"ה צריך ליתן לו ריבית נגד שבח הכלי שהוא של אומן וא"ל דאם היא של אומן א"צ להחזיר לבעליו דמ"מ צריך להחזירו מכח דינא דמלכותא דהכי נהיגין לדון עתה להחזיר כל גניבה אפי' לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכותא לכן צריך ליתן לו כל הרבית דהכי הוא דינא דמלכותא כו' וע"ש וכתב עוד שם אפי' אין הדבר ברור שהוא שלו אלא נותן בו סימנים מובהקים פשיטא שחייב להחזיר והאריך שם בזה וכתב בסוף ולפי שראיתי רבים טועים בוה כתבתי הנראה לי עכ"ל: