טור ברקת/תקנא
שולחן ערוך עריכה
- סימן תקנ"א - דיני שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה - ובו י"ח סעיפים
- (א) משנכנס אב ממעטין בשמחה. ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם לישתמיט מיניה דריע מזלא.
- (ב) מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ומתן ובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו, או בנין של ציור וכיור, ובנטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים, שנוטעים לצל להסתופף בצילו, או מיני הדס ומיני אהלים. ואם היה כתלו נוטה ליפול, אף על פי שהוא של שמחה, מותר לבנות. ואין נושאין נשים, ואין עושין סעודת אירוסין. אבל ליארס בלא סעודה מותר. ואפילו בתשעה באב עצמו מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר.
- (ג) שבוע שחל בו תשעה באב, אסורים לספר ולכבס, אפילו אינו רוצה ללבשו עתה, אלא להניחו לאחר ט' באב. ואפילו אין לו אלא חלוק אחד, אסור. וכן המכובסים מקודם, בין ללבוש, בין להציע בהם המיטה. ואפילו מטפחות הידיים והשולחן אסור. והכיבוס שלנו מותר. אבל גיהוץ שלנו אסור. וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, והרי הם ככיבוס שלנו ומותר. והני מילי לגהצן ולהניחן לאחר תשעה באב, אבל אסור ללבשן בשבוע זה.
- ונהגו לאסור אפילו בכלי פשתן, ואפילו בכיבוס שלנו, בין ללבוש בין לכבס ולהניח. ואין להקל בדבר, כיון שנהגו. כל שכן דאפשר דמדינא נמי אסור, שהרי יש מי שכתב דכיבוס שלנו קרי לשל בני בבל, שאין מתלבנים יפה, לפי שמימיהם הם עכורים, שאינה ארץ הרים וגבעות כארץ ישראל. וכיבוס של שאר ארצות, איפשר שהוא ככיבוס של ארץ ישראל ואסור.
- ועוד, יש מי שפירש דגיהוץ היינו מים ואפר, או נתר ובורית, וכיבוס היינו במים לבד. ובזמן הזה אין מכבסים במים לבד. ונמצא שכל כיבוס של זמן זה הוי גיהוץ, ואסור מדינא אפילו בכלי פשתן ללבשן מיהא.
- (ד) לאחר התענית, מותר לספר ולכבס מיד. ואם חל תשעה באב ביום ראשון, או בשבת ונדחה לאחר השבת, מותר בשני השבתות, בין שקודם התענית בין שאחריו. ויש מי שאומר שנהגו לאסור בכל שבוע שלפניו, חוץ מיום ה' ויום ו'.
- (ה) אסור לעבריות לכבס בגדי העכו"ם בשבוע זה.
- (ו) כלים חדשים, בין לבנים בין צבועים, בין של צמר בין של פשתן, אסור ללבוש בשבת זה.
- (ז) יש אומרים שאסור לתקן בגדים חדשות ומנעלים חדשים בשבת זה. ויש להחמיר בזה מראש חדש.
- (ח) נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מדעייל אב מנהגא. והוא מלשון או בשתי או בערב.
- (ט) יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו. ויש שמוסיפין מראש חדש עד התענית. ויש שמוסיפין מי"ז בתמוז.
- (י) ויש מי שאומר שהנוהגים שלא לאכול בשר בימים הנזכרים מותרים [ה"ה][1] בתבשיל שנתבשל בו בשר. ואסורים בבשר עוף ובבשר מלוח ויין תוסס. ומותר לשתות יין הבדלה וברכת מזון.
- (יא) כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור - פורץ גדר הוא וישכנו נחש.
- (יב) תספורת שבוע זה - אחד שער ראש ואחד כל שער שבו - אסור.
- (יג) ובזקן כל שמעכב את האכילה - מותר.
- (יד) אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה.
- (טו) מי שתכפוהו אבילות של מת ושל שבת זו והכביד שערו - מקל בתער אבל לא במספרים. ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ובחול.
- (טז) יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חדש. ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו. ויש מתענים מי"ז בתמוז עד ט' באב.
- (יז) טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש. אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצות.
- (יח) צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך מד' שעות עד ט' שעות ולא יכו התלמידים בימים ההם.
טור ברקת (סעיפים א - ב) עריכה
פירוש ראשון עריכה
הלא זה דברי בפסוק "בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ" (ירמיהו ב, כד) - כי החדש זה הוא מורה על כל הדברים הרעים אשר באו על ישראל. אמנם ישראל היו בטוחים בחדש זה להיות כי זה הוא במזל אריה והוא מורה על הצלחה שלהם לפי שישראל נקראים 'אריה', ובית המקדש נקרא 'אריה' כמו שאמר הכתוב "הוי אריאל". אשר על כן למלאת דבר ה' כפי הטבע העלה עליהם נבוכדנצר שחיק מחיק הנקרא 'אריה' שנאמר "עלה אריה מסובכו" - הלא זה כוונת חז"ל במאמר "ישראל נקרא אריה, ובית המקדש נקרא אריה, נבוכדנצר נקרא אריה". כלומר שהקב"ה כל דרכיו אע"ג שהם בהשגחה לא יחסר לעשות אותם כפי הטבע. ולכן שלט נבוכדנצר הנקרא 'אריה' על מלכות בית דוד הנקרא "גור אריה יהודה". ושרף בית המקדש הנקרא 'אריה'. וזהו שאמר הכתוב "הוי" על שני דברים הנקראים "אריאל אריאל" והם לא התבוננו כי בלאו הכי זה החדש מורה על הרעות שבאו עליהם, שלכן נקרא אב - כלומר שמורה ענין קללה - כך אמרו חז"ל בבראשית רבה "מפני מה לא נברא העולם באות אל"ף? לפי שהוא לשון קללה", ר"ל ארור. "ולמה נברא באות ב'? שהוא לשון ברכה". ולכן נקרא חדש זה אב, ר"ל כי הנה היה בו קללה וארורה לכל ישראל. בו נחרב בית קדשנו וגלינו מארצינו. אמנם האחרית לטובה וברכה כמו שאמר הכתוב "צום החמישי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה". ולכן משנכנס אב ממעטין בשמחה שהנה כך הוא כל מעשה התחתונים, כך נעשה למעלה כנ"ל.
"ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם לשתמיט מיניה דריע מזליה" של ישראל מאותה שעה אשר שלט נבוכדנצר הרשע על מזל אריה כנזכר, מאז אתרע מזליה דבר ישראל. ולכן אין ראוי לישראל לדחוק את השעה שהרי נאמר "השיב אחור ימינו מפני אויב".
"מראש חדש עד התענית ממעטים במשא ומתן וכו'" - לא נעלם מעין כל קורא ספר, כי אשת חיל נשתבחה בענין משא ומתן שנאמר "סדין עשתה ותמכור וכו'". ואיתא בגמרא (פסחים נ, ב) "המצפה לשכר אשתו אינו רואה סימן ברכה לעולם". ומסיק: "הני מילי מתקולה אבל עבדה ומזבנא משתבח בה קרא דכתיב סדין עשתה ותמכור וכו'". והנה ענין משא ומתן כיצד יצדק למעלה בענין הרוחני?
הנה הוא מתבאר בדינים של חול המועד כי שם ביתם. ושם נאמר כיצד ימצא הענין בין לענין הנוגע אל האדם ובין לענין הנוגע למעלה. אמנם המורם מהם הוא כי הנשמות נמצא בהם משא ומתן באחד משני פנים. ראשונה הוא ענין מה שאמרו חז"ל "כל אדם יש לו שני חלקים; אחד בגן עדן ואחד בגהינם. זכה - נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן". הרי זה ענין 'משא ומתן' בצד אחד. ונמצא שמשתכר האדם על ידי מעשה המצות.
ואמנם יש משא ומתן באופן אחר - היינו מה שאמרו חז"ל בפסוק "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" - אם עשית חבילות של עבירות - עשה כנגדן חבילות של מצות. ומה גם על ידי התשובה זדונות נעשות כזכיות.
והנה אמר כי בימים הללו ממעטים במשא ומתן - לא שלא יועילו הדברים האלה אלא הרצון לומר כי צריך כח גדול להתגבר על סטרא אחרא. והוא על יסוד מוסד שאמר "דבר ישראל ריע מזליה". וכן נמי למעלה - זה שנאמר "סדין עשתה ותמכור" אשר חכמים ז"ל הגידו שהוא סדין בציצית. והענין בקיצור כאשר נודע כי הציצית הוא בסוד מט"ט כדאיתא בזוהר בשיעור הטלית כדי שיתכסה ראשו ורובו של קטן, על שם "ונער קטון נוהג בם". ואיתא פרשת בשלח דף ס"ז (ח"ב סז, א) וזה לשונו: "בשעתא שנפק יהושע ל** אתער נער דלעילא ואתתקן בכמה תיקונין, בכמה זינין, דאתקינת ליה אמיה לקרבא דא וכו'".
הנה מבואר כי מט"ט הוא נלחם תמיד עם סטרא אחרא ונוצח אותם. אמנם ודאי הוא כי בימים הללו - לא כן. ואיתא פרשת בשלח דף נ"א תבנית:ממ זהא וזה לשונו: "היתה כאניות סוחר וכו' - א"ר אבא כמה אלפין כמה רבוון דמשריין קדישין אית ליה לקוב"ה. מארי דאנפין, מארי דעיינין, מארי דזיינין, מארי דיללא, מארי דיבבא. ועילא מנייהו אפקד למטרוניתא וכו' לקבל אלין אית לה למטרוניתא משריין מזיינין וכו' קמיה כל חד וחד גומרין דנור דליק לבושוי מלהטא אשא וכו'".
והנה מבואר מן המאמר כי על ידי כל אלו החיילות היא נלחמת עם זקן וכסיל ולוקחת ממנו שבי. ולכן כל אלו העניינים הנמצא בהם מן הריוח - קשה לעשות בימים הללו. ולכן נמי בגשמי הדין מחייב "למעט במשא ומתן" כי זה גורם מיעוט השמחה. וכן נמי לענין "בניין של שמחה" - אינו שייך בימים הללו לפי כי הבניין הוא מורה למעלה על ענין הבניין הנעשה למעלה. בין בענין תיקון העולמות ממה שאמרו חז"ל בפסוק "אלה תולדות השמים - פסל את הראשונים - מלמד שהיה בונה עולמות ומחריבן. אמר דין הניין לי ודין לא הניין לי". ואיתא בזוהר פרשת בראשית דף כ"ה (ח"א כה, א) וזה לשונו: "ואורייתא איהי ישובא דעלמא ואומין דעלמא עע"ז דלא קבילו לה אשתארו חרבה ויבשה. ודא איהו דקב"ה ברא עלמין ומחריבן וכו'". ולכן לא טוב לעשות בניין של שמחה "כגון בית חתנות לבנו, בניין של ציור וכיור". ואיתא במדרש "מזמור לאסף וכו' למלך שעשה בית חתנות לבנו. כעס עליו. נכנס קרע את הוילאות. שבר את המטות וכו'". ולכן לא נאה לעשות מאחת מאלה.
וגם "נטיעה של שמחה" אינו רשאי - הוא מה שאמרו חז"ל למלך שהיה לו בן והיה לו פרדס נאה ונתנה לו. מה עשה כל זמן שהבן עושה רצונו של אביו - רואה *** נטיעה יפה עוקרה ונוטעה לתוך הפרדס. כך כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום רואה הקב"ה איזו נטיעה יפה באומות כגון יתרו רחב - עוקרה ונוטעה בישראל. וההפך מובן. ולכן מפני כי הימים הללו הם ימי הרעה - כי ישראל לא עשינו רצונו של מקום. ומן הראוי הוא ההפך כמו שאמרו חז"ל. וכאשר אין הבן עושה רצון אביו רואה איזו נטיעה יפה בפרדס ועוקרה. ולכן הס - שלא לעשות נטיעה של שמחה שהרמז שלה מורה על היות הבן עושה רצון אביו, והוא עיקר נטיעה יפה מעובדי עבודה זרה, ונוטע אותה. ועתה נהפוך הוא.
ולכן "אין ליטע הדס" - שהוא רמז אל הצדיקים, "או מיני אהלים" - וסוד הענין אעיד אותך הלא כמוס עמדי בפירוש מגילת איכה בסוד מ"ש בזוהר פרשת פקודי כי מיום שנחרב בית המקדש נפסקו הנשמות חדשות מלבא בעולם. ולכן נמנעו אלו הדברים כנזכר שם. וכי תימא, אם כן לעולם ראוי למנוע מלנטוע נטיעות של שמחה כגון אלו מאחר שנמנע אותו הייחוד העליון הנזכר -- הענין הוא כי להיות שדבר זה נפסק בימים הללו - לכן באלו הימים דווקא אנחנו מונעים דברים הללו לעשות היכר אל הפגם אשר נעשה למעלה על ידי מעשינו. זאת ועוד סיבה אחרת מפני כי ענין זה של מניעת הנשמות חדשות לא נתבאר בזוהר רק בדרך סתם שם נאמר בהיכל חמשי וזה לשונו: "ומיומא דאתחרב בי מקדשא לא עאלו תמן נשמתין".
והנה ענין זה הלא לך לדעת כי יש כמה מיני נשמות הנקראים 'נשמות חדשות'. ואמנם כנגד הנשמות חדשות שנפסקו בזמן החרבן - לכן על אלה אנו עושים היכר זה שלא לנטוע נטיעה של שמחה. אמנם לפי שיש נשמות אחרות הבאות לעולם הנקראים 'חדשות' - כנגד אלו הותר כל השנה לנטוע מפני כי לא יש הפרש בענין הנטיעה לאסור קצת ולהתיר קצת. אמנם בימים הללו נמנע כנזכר.
"אבל אם היה כתלו נוטה ליפול אע"פ שהוא של שמחה מותר" - מפני כי הכותל הוא מורה על שני דברים. כי הנה להיות כי הכותל הוא צד מן הבית שמורה על אשת חיל (כמו שאמרו חז"ל "אין בית אלא אשה"), וכאשר נוטה הכותל ממנו ליפול הוא מורה על מה שאמר הכתוב "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". ואנחנו ידענו נאמנה שהענין הוא 'לא תוסיף לנפול' - אמנם כדי שלא ליתן פתחון פה - לכן מותר לבנותו. ומה גם שהוא מורה על הבנין שאנחנו מצפים שהנה הרשע המין אמר לר' אליעזר שאין נזכר בפסוק זולת שני בתי ישראל שנאמר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". אמנם בית שלישי לא נזכר. ולפי כי האמת הוא כי עוד יש שני בתים שאנחנו מצפים שהם מעשה ידי הקב"ה כדאיתא פרשת פנחס - ולכן אם נוטה הכותל ומכל שכן אם נפל - מותר לבנות. "ואף על גב שיהיה של שמחה" - שהוא רמז לכותל שאנחנו מצפים שנאמר "הנה זה עומד אחר כותלנו" - מותר לבנותו.
אמנם "אין נושאים נשים" כי הנה אמרו חז"ל בפסוק "לאמר הן ישלח איש את אשתו וכו'" - עתידה כנסת ישראל שתאמר רבש"ע הכתבת עלי וכו'. והקב"ה משיב וכי גרושים אתם לי וכו'. ולפי דקים לן כי אין בן דוד בא בימים הללו - ולכן אין נושאים נשים. ואין חילוק בזה בין בתולה או אלמנה וגרושה - כי הכל הולך אל מקום אחד. ולכן "ליארס מותר בלא סעודה" דהא כשיחזיר הקב"ה לכנסת ישראל עתיד הב"ה לעשות סעודה לצדיקים כמו שאמרו חז"ל.
פירוש שני לענין הנוגע למעלה עריכה
וזאת התורה לענין הנוגע בעצם אדם בדינים אלו משנכנס אב ממעטין בשמחה. ואין זה הענין נוגע לעבודת הקב"ה שהרי נאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה", כי עיקר העבודה הוא השמחה. אמנם השמחה הגופנית היא מנועה מסיבה זו לפי שלא היו עובדים את ה' בשמחה - הוא מ"ש בזוהר "שמחה דא כנסת ישראל". כלומר כי לא היו עושים התורה והמצוה בכונה טובה לייחדא קוב"ה ושכינתיה הנקראת 'שמחה'. ולכן משנכנס אב ממעטין בשמחה לפי כי על ידי השמחה שישמח האדם הנה הוא ממשיך עליו שמחה מלמעלה כדאיתא בזוהר. ועתה בימים הללו לא מבעיא כי אין שמחה למעלה בשאר הימים אלא שגם כן מתעורר בכי וקינה והספד. שלכן אנו נוהגים אחר חצי היום לישב בארץ ולעשות הספד וקינות ובכיה בכל יום מפני כי כן מתעורר למעלה כאשר פירש מורי הרב האלהיי זלה"ה. ולכן "כל בר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם לשתמיט מיניה דריע מזליה", ומזל עכו"ם מתגבר ועולה שלכן אנחנו עושים הבכיה וההספד כאמור.
"מראש חדש ועד התענית ממעטים במשא ובמתן" - הנה המשא ומתן של איש הישראלי הוא מה שמתקן על ידי תורתו ומעשיו הטובים, כי הוא מעלה כח מבינתו למעלה בסוד אור חוזר, ומדליק בוצינין כמו שאמר הכתוב "נר ה' נשמת אדם", כלומר כל מצוה שיעשה האדם הוא עושה בחינת נר אחד לפני הקב"ה, וזה נעשה על ידי נשמת אדם. וכדאיתא בזוהר פרשת ויצא דף קס"ד (ח"א קסד, א) וזה לשונו: "קרבנא דקוב"ה בכל יומא בגין למיזן עלמא וכו' הדא הוא דכתיב אכלו רעים. ומה קוב"ה פקי' לאתערא מזונא דלעילא בגין לאתערא מההוא מזונא לתתא - מאן דיהיב מזונא לקיימא נפשא על אחת כמה וכמה", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי האדם על ידי מעשיו "נושא ונותן", כי הוא נותן טוב טעם למעלה ומתעורר השפע העליון והוא נמשך ויורד למטה ואז הוא 'נוטל' חלק בראש כדאיתא בזוהר פרשת עקב דף רע"א (ח"ג רעא, א) וזה לשונו: "ועל דא אצטריך בר נש לשואה רעותיה ברזא דברכאן בגין דיתברכון אבהן ובנין כחדא ומאן דמברך לקוב"ה יתברך ונטיל חולקיה מאינון ברכאן בקדמיתא דכל עלמא לתתא", עכ"ל. הנה נלמד מן המאמר כי זה הדין של משא ומתן הוא לענין הנוגע לשפע הנשפע מלמעלה.
ולענין "הבנין של שמחה". ענין בניין זה היינו בסוד האיברים של האדם כמו שאמר הכתוב "הן יהרוס ולא יבנה". והנה בענין זה שייך להיות באחד משני פנים. האחד הוא בנין פשוט, וזה ימצא באדם על ידי ענין סור מרע לפי כי כל אשר יעשה אחת ממצות ה' אשר לא תיעשנה הנה הוא פוגם באבר אחד מאבריו. וכאשר מרחיק האדם את עצמו מחטא באחד מהנה - הנה הוא מתקן האיברים שלו ובונה אותם. אמנם יצדק הענין יותר כאשר כבר נתגבר עליו היצר וחטא וכבר נהרס שלכן החוטא נקרא 'מת' כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם קרויים מתים". ולכן כאשר יתן אל לבו לעשות תשובה - אז נקרא שהוא 'בונה' הגוף והאיברים שלו. אמנם זה וזה לא יצדק ליקרא "בנין של שמחה" מאחר כי מה שקלקל חזר לתקן ועליהם חיו יחיה. אמנם יש ענין אחר שראוי להקרא' "בנין של שמחה" והיינו כי על ידי מעשים טובים אשר יעשה האדם הוא קונה נפש יתירה או רוח או נשמה כדאיתא בתחילת פרשת משפטים "אם אחרת יקח לו וכו'", וזה לשונו: "תא חזי כד אתייליד בר נש יהבין ליה נפש מסטרא דדכיו. זכה יתיר - יהבין ליה רוח. זכה יתיר - יהבין ליה נשמתא וכו'". לכן כאשר זכה האדם וקונה רוח או נשמה חדשה - אז יצדק באמת ליקרא "בניין של שמחה" מפני כי עיקר זה התוספת אשר ימצא אל האדם על ידי מעשיו - העיקר הוא על ידי השמחה כאמור.
והיינו "בנין בית חתנות לבנו" לפי כי עיקר השראת תוספת זה של רוח או נשמה הוא בקרב איש ולב עמוק. והיינו "בית חתנות" - בשני בתי הלב. ושם מצייר ומכייר על ידי לימוד התורה ומעשה המצוה כי הכל צריך מלאכת מחשבת כנזכר בכמה מקומות. וכל מחשבות הטהורות עושים רושם גדול בעמקי הלב אשר שם נרמזים הרהורים ומחשבות הטובות כדלקמן. שלכן יש מי שאוסר להרהר בתורה בט' באב. והנה אמר כי כל אלה הדברים אין עושים רושם בימים הללו בערך שאר הימים כאמור מפני כי סוף סוף אין שמחה מצויה שם כאמור.
"ואם היה כותלו נוטה ליפול מותר לבנותו" אף על פי שהוא של שמחה כי זה מורה כי הוא בא לחשוב מחשבת רעה אשר על כן כותל הבית שהוא הלב נוטה לענין רע כי בזה ימצא שהוא נופל מקדושתו, "מותר לבנותו" - להתגבר עליו, "ואע"ג שהוא של שמחה" כי שמח הוא שלא חטא - מותר לעשות כן.
"ואין נושאים נשים" כי מה אע"ג כי על ידי התורה ומעשה המצות ועבודת התפילה הוא גורם ייחוד למעלה לאותם נשים הכשרות (הם לאה ורחל) - אמנם לא כן יעשה בענין הגשמי מפני כי זה גורם שמחה יתירה למעלה והא נמי ליתי. ואיתא בזוהר פרשת תצא דף רע"ח (ח"ג רעח, א) וזה לשונו: "פקודא דא למחדי לאתתיה שתא חד דכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת. ואינון י"ב ירחין מדילה דהא שנה איהי כלה ולית כלה בר בי"ב ירחין וכו' "וישמח את אשתו" לא כתיב אלא "ושמח" וחדי לכלה", עכ"ל. הנה מבואר מזה המאמר כי הזווג שהאדם לוקח אשה חדשה מוסיף שמחה גדולה למעלה בכלה העליונה. ומאחר כי בימים הללו אין השמחה העליונה שלימה - לא נכון לעשות כן. "אבל לארס מותר שמא יקדמנו אחר" - זה הענין מבואר פרשת משפטים עיין שם.
- [כאן בדפוס מופיע ציטוט של סעיפים (ג - ד) של שו"ע]
טור ברקת (סעיפים ג - ד) עריכה
הנה כל עניינים הללו שהם נוגעים לדיני האבילות - הלא הם מתבארים במקומם. אמנם חומרות הללו הלא הם נלמדים ממה שאמרו חז"ל בפסוק "ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק". ואיתא במדרש אמר הקב"ה למלאכי השרת: מבשר ודם שמת לו מת והוא מתאבל עליו - מה דרכו לעשות? אמרו לו תולה שק על פתחו. אמר להם כך אני עושה שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשית כסותם וכו'. ומאחר כי מצאנו ראינו כי הקב"ה עשה את כל אלה - אם כן מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו? ולכן "שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה אסורים לספר ולכבס".
והנה ענין התספורת מורה על שני דברים הבאים כאחד. האחד הוא גידול שער בסוד מ"ש "תולה שק על פתחו". והנה נתבאר אצלי בפירוש איכה מאמר זה. ולענין הנוגע אל השק - הסוד הוא מה שאמרו חז"ל בענין תמר "נימא קשרה לו. והא כתיב ויצא לך שם בגוים ביופיך - כי בנות ישראל אין להם שער בית השחי ובית הערוה!, ומסיק שאני תמר שהיא בת יפת תואר". ואמנם בזמן החרבן תלה "שק של שער על פתחו" - כלומר במדה האחרונה שנאמר בה "פתחו לי שערי צדק" ונאמר "אוהב ה' שערי ציון".
ולכן על סוד זה אסורים "לכבס" בשבוע שחל ט' באב כי הנה אנו דווים ודואגים על העדר זה שנתחדש - לא כך היה בתחילה. ועוד יש טעם בדבר זה - היינו מה שאמור פרשת תזריע דף מ"ח (ח"ג מח, א) וזה לשונו: "הכי תאנא כולא בחד מתקלא סלקא ומשום דדיני תתאי אתאחדן ומתחברן בשערוי דהאי אקרי הוא דינא קשיא. וכד אתעבר מיניה שערא דרישא - אתבסם. ודינין דלתתא לא אזדמנו. ובגין כך אקרי טהור. דלא אקרי טהור אלא מסטרא דמסאבא. וכד נפיק מן מסאבא אקרי טהור דכתיב מי יתן טהור מטמא - מטמא ודאי. והכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא", עכ"ל לענייננו.
והנה ממאמר זה ממנו נקח ללמוד על ענין גידול השער כי הנה הוא מורה על שאיננו בענין השלימות כדי שיקרא 'טהור' מפני שנאחזים ממנו הדינים כאמור. ולכן "אסורים מלספר", והוא על דרך מה שאמר הכתוב "אל תחסום שור בדישו". ולענין הכיבוס - הוא מורה אשר חכמים הגידו כי כאשר בא נחש על חוה אז תכף פירשה נדה, וזה נמשך עד שעמדו ישראל לפני הר סיני כמו שאמרו חז"ל שכשעמדו ישראל לפני הר סיני פסקה זוהמתן. ולפי כי על ידי העון חזרה הטומאה למקומה - ולכן בימים הללו שהם דוגמא לימים הראשונים שנעשה מעשה העגל - לכן אסורים לכבס. ואיתא פרשת תזריע דף מ"ט (ח"ג מט, א) וזה לשונו: "וכד בעי קדוש ברוך הוא לאגחא קרבא בהאי איש אגח בהו קרבא דכתיב ה' איש מלחמה. בהאי איש ממש. ולא אגח בהו קרבא עד דאעבר ליה שערא דרישא בגין דישתלשלון משלשוליהון ויתברון כל אינון כתרין דמתאחדן בשערי הדא הוא דכתיב ביום ההוא יגלח ה' וכו' את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה. תאנא וכה תעשה להם לטהרם וכו' וכבסו בגדיהם כגוונא דלעילא דתיקונוי דהאי איש ולזמנא דיתכשרון עובדין לתתא זמין קוב"ה לאעברא שערא דא ולמגלשיה בגין דלא יצמח וירבה דכתיב כי כי ימרט ראשו וכו'". הנה מבואר מן המאמר ענין הגילוח וכיבוס בגדים כי כל אלו הדברים הם מורים על ההעדר הנמצא למעלה מזמן החרבן כאמור.
ולכן "אסור לכבס אפילו אינו רוצה ללבשו עתה אלא להניחו לאחר ט' באב". "ואפילו אין לו אלא חלוק אחד אסור" - כי אחר כל אלה הדברים הם מורים על ההעדר הנמצא למעלה בימים הללו. ולכן אסור. "וכן המכובסים מקודם".
והנה סוד אלה הדברים נרמז בברכה שאנו אומרים בברכת "המלביש ערומים" כי הם סוד מה שאמר הכתוב "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור". ואלה הבגדים הוא סוד מה שאמרו חז"ל בפסוק "מעדה בגד ביום קרה" - יום שנזדווג נבוכדנצר הרשע לישראל העדה מהם שני לבושים - בגדי כהונה ובגדי מלכות. וכבר נתבאר מאמר זה אצלי בפירוש איכה כי 'בגדי כהונה' הם בסוד הזכר תפארת ישראל שהוא כהן גדול. ו'בגדי מלכות' כמשמעו, וכדאיתא פרשת משפטים מן הזוהר עיין שם. ולכן "בגדים המכובסים מקודם בין ללבוש בין להציע בהם את המטה אסור".
אמנם "יש הפרש בין כיבוס לגיהוץ". כי הנה ענין הכיבוס הוא במים לחוד וזה מותר מפני כי אותם הבגדים אע"ג שנאחז בהם סטרא אחרא יום שנזדווג נבוכדנצר לישראל, וכדאיתא בברכות "הני מאני דרבנן דבלו מנייהו הוי" - מכל מקום הם מתכבסים קצת על ידי מימי החסד המתעורר בכל בקר בסוד שנאמר "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו". וכדאיתא בזוהר בפסוק "ואל זועם בכל יום - נזעם אינו אומר אלא זועם למאריהון דדינים", דאלמלא כן לא הוה יכיל עלמא למיקם.
אמנם 'גיהוץ' הוא מורה על שמתעבר כל מין לכלוך ואין מתאחז בהם עוד קליפה. והא ליתי. ובפרט בזמן הזה שהם מתעוררים ושולטים ביותר. ומיהו נהגו איסור גם בכיבוס מפני כי מימי ארץ ישראל הם זכים ויפים שנאמר "אותי עזבו מקור מים חיים", ולכן אפילו כיבוס בימים הללו לא נכון לעשות מפני כי עתה הקליפה גוברת ואין לדחות אותה ולדחוק את השעה. ומה גם "בכלי פשתן" כי עיקר העון נעשה מזמן שהקריב קין קרבן מן הפשתים כמו שאמרו חז"ל, ולכן כל ענין כיבוס הוי גיהוץ ואסור. ואפילו בכלי פשתן. שלא יתעורר סטרא אחרא כמתחילה על ידי מעשינו כאמור.
וזאת תורת האדם בדינים הללו להודיע ולהודע כי עונותינו הטו אלה להיות כי חזרנו על עון אבותינו. הלא זה הדבר מה שאמרו חז"ל בפסוק "והמה כאדם עברו ברית" - מה אדם הראשון חטא ודנתי אותו בגירושין ושילוחין וכו' כך ישראל שנאמר "וכל ישראל עברו את תורתך וכו'". והנה נאמר באדם הראשון "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנור עור וילבישם", ובתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב "כתנור אור". ואחר כך אבדו אותם. כך ישראל - קרבנו הקב"ה לפני הר סיני ושם נאמר "וכבסו שמלותם" ואיתא בזוהר פרשת שלח לך דף קס"ט (ח"ג קסט, א) וזה לשונו: "א"ל ר' שמעון ודאי ידענא דאינון מלבושין תמן בלבוש יקר דגופא דכיא קדישא וכו' ושאילו דא קמי רב מתיבתא ואיהו אמר דהא הוה בהאי עלמא הרי מנלן דכתיב ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות - אתלבשת בההוא דיוקנא דההוא עלמא. מלכות - דא רוחא דקדושא דהא מלכות שמיא נשיב רוחא מההוא רוחא דאוירא דההוא עלמא ואתלבשת ביה אסתר וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר מה יקרו הבגדים אשר זוכים בהם כל איש ישראל כאשר נכנס בגן עדן. ולכן הדוגמא להם הם אלה הבגדים שלנו בהיותם לבנים על ידי כיבוס. ובדברי חכמים ז"ל כתוב לאמר בפסוק קהלת "למלך שהזמין לעבדיו לסעודה ונתן להם כלים כשהם מגוהצים. הפיקחים שבהם קפלום וכו' האחרים הלכו ועשו בהם מלאכה. לעת ערב הללו נכנסו כשהם מגוהצים וכו' הטפשים באו כולם מלוכלכים. שמח המלך לקראת הפקחים וכו'".
ולכן על כל צדדים הללו אין ראוי לאדם לספר ולכבס להורות כי הנה הוא יותר מצטער על המעשים אשר עשה לא טוב בקרב עמיו. לא די העון הקודם של אדם הראשון אלא גם כן שבו ישראל על עונות אבותם. ונוסף עוד מעשינו על עון אבותינו. ולכן אסורים לכבס כאמור להורות כי יודעים ומכירים אנו בעונותינו כי הם הגורמים לנשמה ללבוש הבגדים הצואים כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך. ולכן אנו בושנו במעשינו ונכלמנו בעונותינו.
"לאחר התענית מותר לספר ולכבס מיד" - והענין מה שאמור בזוהר פרשת יתרו דף ע"ח (ח"ב עח, א) וזה לשונו: "בחדש השלישי וכו' דשליט ביה אוריאל וכו' והם אוריאל רב ממנא וכל אינון משריין נטלי ההוא נהורא. ובגין דכליל בתרין אקרי תאומים וכו'. עשו נטיל ברזא דיליה תרין ירחין - תמוז אב. ואיהו לא אשתכח לאתאביד דהא אלול לאו דיליה הוא. ואפילו אב אלא ט' יומין אינון דיליה ולא יתיר. ואתאביד ולא אשתכח וכו'".
הנה מבואר מן המאמר כי עשו (סוד סטרא אחרא) אין לו חלק בחדש אב זולת ט' ימים אלו בלבד. לא כן בשאר החדש. וכן לענין הגשמי הוא הדין - כי תכף אחר התענית מותרים לספר ולכבס. כי הנה נתבאר[2] למעלה כי גידול שער הוא רמז לענין מ"ש "תולה שק על פתחו" שהוא סוד עשו וארבע מאות איש עמו שהם ** שק. ולכן עתה כאשר עבר ט' באב אין עוד שליטא לסטרא אחרא כאמור. ולכן מותרים לספר כדי לדחות הקליפה למטה.
"ואם חל ט' באב ביום ראשון או בשבת ונדחה לאחר השבת מותר בשני השבתות" מפני כי אין להם שליטה זולת בימי החול. וכן הענין "למי שאומר שנהגו לאסור בכל שבוע שלפניו חוץ מיום ה' ויום ו'", כי בימים הללו כבר מתחיל הקדושה של שבת להתעורר.
- [כאן בדפוס מופיע ציטוט של סעיפי שו"ע ה' - י']
טור ברקת (סעיפים ה' - י') עריכה
מאחר שהנחנו למעלה את כל הרעה הבאה עלינו יום שנזדווג נבוכדנצר הרשע לישראל העדה מהם שני לבושים, בגדי כהונה ובגדי מלכות, ולקחה אותם סטרא אחרא. ואם כן מאחר שאנחנו אסורים לכבס שבוע זה על כל הרעה זו הבאה עלינו לפי כי אין בנו כח לתקן מה שנתעות מתחילה, וכדי לתקן קצת מעונינו אנו נוהגין זה האבל בעצמינו. ואם כן איך יעלה על לב לכבס בגדי העכו"ם?! ולא די שלקחו בגדינו אלא שגם נתקן אותם על ידינו! ולכן "אסור לעבריות לכבס בגדי עכו"ם" בשבוע זה לפי כי כבר נתבאר למעלה כי כל מעשה אשר יעשה האיש הישראלי עושה רושם למעלה. ולכן אסור לעשות כן שלא יעשה פגם למעלה ח"ו.
"כלים חדשים בין לבנים בין צבועים וכו'" - הנה על דרך הנזכר הענין הוא מבואר כי מה שנאסר ענין זה הוא מפני כי בזמן הזה אנו אבדנו המלבושים שלנו, ולכן אין ראוי ללבוש בגדים חדשים כלל. כי הנה השכינה נשארה ערומה מארבעה בגדי זהב. גם תפארת ישראל נאבד ממנו ד' בגדי לבן. והכל מבואר פרשת משפטים ואיתא בתיקון י"ח דף ל"ו וזה לשונו: "ואלין קליפין אינון מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים. באלין קליפין אתלבש קוב"ה ושכינתיה לקיימא בשכינתיה "ומלכותו בכל משלה" ולקיימא ביה "כי מלך כל הארץ אלהים". אבל לעילא באתריה אתמר "לא יגורך רע" אלא קליפין דיליה לעילא אינון לבושין מכמה גוונין(?) שפירין דנהורא דמנהון אתפשט קוב"ה בגלותא ואתלבש באלין אחרנין בגין לנטרא לישראל דאינון מתלבשין באלין קליפין. ודא איהו "בכל צרתם לו צר וכו'"".
הנה ממאמר זה למדנו שני עניינים כאחד. ראשונה היות השכינה מתלבשת בקליפות אלו. ומה גם כללות ישראל. ולכן הדין הוא בגשמי כך כי "אסור ללבוש בשבוע זה כלים חדשים בין לבנים בין צבועים וכו'" כדי שלא לעורר כך למעלה. ומאחר כי לא יתכן לעשות כן - נמצא שמעורר עצבו' למעלה ומגביר כח סטרא אחרא. ומאחר כי גם כן האדם נפשו מלובשת בקליפות אלו - לכן אין לו רשות ללבוש כלים חדשים שהרי אי איפשר לו לצאת מדי דופיו בימים הללו כי סטרא אחרא מתגבר והולך.
ולכן נמי "מי שאומר שאסור לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבת זה" אף על גב שאינו לובש אותם. דקא סלקא דעתך: בשלמא ללבוש מסטרא דאסור מן הטעם הנזכר, ומה גם שצריך לברך עליהם שהחיינו - אמנם תיקון הכלים מה בכך? ולכן קמ"ל דאין מתקנים בגדים חדשים וכיוצא. וזה יהיה מן הטעם הנזכר שהרי מאחר שאסור ללבוש בגדים חדשים מפני שהקליפה לקחה הבגדים של הקדושה בימים הללו - ולכן נמי אסור לתקן כלים חדשים מן הטעם זה שהרי תיקון זה הוא מעורר הקליפה ונותן כח באותם הבגדים הנזכר. "ויש להחמיר בזה מראש חדש" - בין לענין המלבוש שלא ילבש כלים חדשים, וכן נמי לא יתקן כלים מפני כי הכל מטעם אחד.
"נשי דנהיג דלא למשתי עמרא וכו'" - הנה בזה יש שני פירושים. והאחד הוא שלא לשתות יין. אמנם הרב תפס הלשון השני לפי כי לענין שתיית היין שהוא ראוי שלא לשתות הוא מפורש בדין שלאחר זה, והנשים בכלל האנשים. ולכן פירש בלשון שאמר כי דלא למשתי עמרא כמו "או בשתי או בערב" שנהגו הנשים שלא לעשות בצמר בימים הללו. וראוי לתת טעם לדבריהם לפי שמנהגו של ישראל תורה היא. ולכן הענין הוא אשר חז"ל הגידו בטעם איסור הכלאים כי לפי שיצא תקלה מקרבן קין והבל, כי קין הקריב פשתן והבל הביא מבכורות צאנו צמר -- ולכן גזר הקב"ה שלא יתערבו עוד. אמנם במקדש היה מצוה. וכן נמי במצות ציצית - הכל לתקן אותו עון. דאילו מתחילה היו מתוקנים כי הנה חז"ל אמרו בפסוק "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור" - דבר שעור נהנה ממנו - זה פשתים. ולפי שהיו מתוקנים - לכן הביאו מהם קרבן קין והבל. אמנם עיקר השנאה הוא שנתקנא קין מהבל בעבור תאומה יתירה שנולדה עם הבל כמו שאמרו חז"ל. אלא כי כאשר ראה קין שנתקבל קרבן הבל ברצון שנאמר "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" - אז הסכים בדעתו להרוג אותו ועשה תחבולה שאמר להבל "בא ונחלוק העולם אני ואתה". דמאחר שנתקבל קרבן שלך מן המטלטלין - לכן טול אתה המטלטלים ואני אקח קרקעות על שם קרבן שלי. כמו שביארתי במקומו. עד שעמד עליו והרגו. נמצא כי עיקר הדבר היה בעבור האשה תאומה יתירה שנולדה עם הבל.
ולכן אמרו חז"ל "אפילו הכניסה לו כמה שפחות - כופה אותה לעשות בצמר", שלכן בזה נשתבחה אשת חיל שנאמר "דרשה צמר ופשתים" ויודעת העיקר למה נאסר השעטנז שהאשה היא הגורם ראשון כאמור. ולכן "ותעש בחפץ כפיה" לתקן העון מפני כי היא היתה גרמא בנזק הריגת קין באמצעות ענין הצמר. ולכן הנשים הם נוהגות בימים אלו שהם ימי הרעה שלא לעשות בצמר ומנהג זה מנהג יפה הוא.
"יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו וכו'" - הנה הדברים אלו מפורשים במשנה באותם שנדרו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין וכו' עד שנטפל להם ר' יהושע ואמר להם אם כן מים נמי לא נשתה מפני ניסוך המים שהיה במקדש. ולכן נתן גמר כי צריך לעשות איזה דבר של היכיר להרגיש בענין החרבן וכל שיש בו יכולת להוסיף בזה הרי זה משובח ועליו תבוא ברכת טוב.
- [כאן בדפוס מופיע ציטוט של סעיפים י"א עד י"ח של שו"ע]
טור ברקת (סעיפים יא - יח) עריכה
"כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור וכו'" - הנה ענין אכילת בשר - מלבד הטעם הנ"ל שאין ראוי לאכול מפני שהיה קרב על גבי המזבח - עוד נמצא טעם אחר לדבר מפני שהבשר הוא חלק נמשך מצד סטרא אחרא כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך דף ק"ע (ח"ג קע, א) וזה לשונו: "אי חסידא קדישא. תא ואגלה לך מלה סתימה. בניינא דגופא דבר נש הכי הוא. רוחא מעם רוחא דקודשא. נשמתא מגו אילנא דחיי וכו'. סטרא אחרא יהבת בשרא ומסטרא דילה אתא בשרא ולא מלה אחרא", עכ"ל לענייננו. והנה עתה מבואר מזה המאמר כי חלק הבשר הוא נמשך ומתרבה מצד סטרא אחרא ולכן מנהג יפה הוא שלא לאכול בשר בימים הללו כדי שלא לעורר סטרא אחרא ולא לתת בו כח נוסף באכילה זו שהיא חלקו כאמור.
אמנם "כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור פורץ גד הוא וכו'". והענין הוא מ"ש בזוהר כי הנה יש הפרש גדול בין מה שיעשו סטרא דקדושה למה שיעשה סטרא אחרא. כי הנה סטרא דקדושה צריך כי יעשה דברים ותינאים(?) כפולים האדם עד שיזכה שישרה בו כח של קדושה כדאיתא פרשת תרומה דף קכ"ח (ח"ב קכח, א) וזה לשונו: "ההוא עובדא דבעי בר נש לאשתדלא ביה בעי למקניה ליה באגר שלים בכל מה דיבעון מניה, בין זעיר בין רב, בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא וברקניא ואזדבן בלא אגרא ואניס לבני נשא למשרי עלייהו ומפתי לון בכמה פתויין בכמה אורחין סטי לון לשואה דיוריה עמהון ורוח קדישא לאו הכי אלא באגר שלים ובאשתדלותא רב וסגי ובאתתקנותא דגרמיה ובאתדאכותא דמשכניה וברעותא דלביה ונפשיה. ולווי דיכיל למרווח ליה דישרי מדוריה עמיה וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כמה הפרש נמצא בין סטרא דקדושה שאינו בא רק על ידי כמה הכנות. לא כך הוא סטרא אחרא רק שהוא שורה על האדם שלא כרצונו באונס כאמור. ולכן יאמר נא:
"כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור ישכנו נחש" שהוא חוויא דרבנן. אע"ג כי עשה כרצונו לאכול בשר - כי הוא חלקו - לא מפני כך ימלט ממנו. רק נהפוך הוא כי לכן ימות בלא עתו לפי כי כך הוא דרכו של היצר, הוא יצר הרע ואחר הוא שטן שעולה ומקטרג לפני הקב"ה ואחר כך הוא נעשה מלאך המות שנאמר (ישעיהו סד, ו) "וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ" ונאמר "תמותת רשע רעה".
ולכן נקרא 'חבר רע' וכדאיתא בזוהר בפרשת ויצא דף קמ"ח (ח"א קמח, א) וזה לשונו: "נוקבא דסמאל נחש אקרי, אשת זנונים וכו' קשיטת גרמה בכמה קישוטין כזונה מרחקה קיימת בפרשת אורחין לאסטאה בני נשא. שטיא דקריב בהדה אתקיפת ביה ונשקת ליה וכו' שטיא דא שטי אבתרה ועביד בה ניאופין. מה עבדת? שבקת ליה שכיב נאי' בערסא ואיהי סלקת לעילא ואלשינת עליה ונטלא רשו ונחתא אעדיאת תיקונהא מינה ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבליה לביש וכו'". הנה מבואר מה מעשיו של סטרא אחרא עם האדם. ולכן נקרא 'חבר רע' כדאיתא בזוהר בהיכלות פקודי עיין שם.
"תספורת שבוע זה וכו'" - להבין הענין אקדים מ"ש בזוהר פרשת נשא דף קכ"ז (ח"ג קכז, א) וזה לשונו: "גדל פרע שער ראשו - משום הא דכתיב שער ראשיה כעמר נקא דבהאי דמי לגוונא דלעילא וכו'. תאני ר' שמעון אלמלא ידעי בני נשא מאי קאמר בהאי שערא וברזא דיליה אשתמודען למאריהון במה דאיהו ברזא דרזין", עכ"ל.
והנה מבואר מן המאמר כי מרוב קדושת וחשיבות הנזיר נצטוה לגדל פרע שער ראשו מפני שהשער הוא דבר גדול וקדושה חמורה. אמנם מצאנו ראינו כי האבל הוא מגדל פרע מפני האבל. וכיצד מתקיימים שני הפכים הללו? ואיפשר שלכן אמר ר' שמעון עליו השלום "אלמלא ידעי בני נשא מאי קאמרי בהאי שערא" שראוי לדייק מה שאמר "מאי קאמרי בהאי שערא" - כי מה אמירה שייך בזה? כך היה צריך לומר "אלמלא הוו ידעי בני נשא רזא דהאי שערא". אמנם "מאי קאמרי" אין לו שחר.
אמנם הענין יובן עם הנזכר כי יש שני הפכים בענין השער, וכדאיתא פרשת תזריע דף מ"ח (ח"ג מח, א) וזה לשונו: "תאנא מן בוצינא דקדרינותא נפקין תלת מאה ועשרין וחמש ניצוצי מתגלפין וכו'. וכד עיילין אלין בגופא איקרי איש וכו' דהא תנינן איש תם וישר וכו'. ואיש דהכא איש מלחמה כתיב דכלא דינא וכו'. לא הוה בידיה דרבי יצחק. אתו לקמיה דר' שמעון. אמר להו תו קשיא דהא תנינן כתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. ותנינן מאן איש? זה חסד והכא אמריתו דהוא דינא. אלא הכי תאנא כלא הוא בחד מתקלא סלקא וכו'".
והנה נלמד ממאמר זה ממ"ש דאית איש הנקרא 'איש תם וישר', ואית איש הנקרא 'איש מלחמה'. ולכן נאמר כי יש חילוק בענין השער כי נמצא בחינת שער שהוא בחינת רחמים וחסד ויש בחינת שער שהוא דין. ולכן ימצא החילוק כי ענין הנזיר נקרא קדוש מפני כי אותו השער הוא בחינת חסד שלכן מכונה בשם 'איש תם וישר'. אמנם בחינת השער של האבל הוא בסוד הדין שלכן נקרא בכינוי למעלה 'איש מלחמה'. והבן ענין זה.
עוד יש לומר כאשר נאמר כי הכל הוא בחינה אחת אמנם ההפרש זה דמשמע כי הם שני הפכים אין הענין כן אלא כי בחינת השער של הנזיר קדוש יהיה בעבור השער שהוא רחמים וחסד. אמנם מה שהאבל הוא מגדל פרע שלשים יום הוא יהיה מן הטעם זה עצמו לפי שפגע בו מדת הדין לכן צריך לגדל פרע כדי להמשיך עליו בחינת הרחמים להציל לו מרעתו. ולכן מפני כי הימים האלו הם ימי הרעה - אסור לספר שער הראש וכל שער להגין עליו כדבר האמור.
"ובזקן כל שמעכב האכילה מותר" - מפני כי שער הזקן הוא בחינת אחרת ומכל שכן כי דבר המעכב מותר.
"אסור לגדולים לספר לקטנים וכו'" - מאחר שאנחנו מצווים על הקטנים כמו שאומרים חז"ל אצל "אמור ואמרת אליהם" - ולכן כל המעשים שהאדם אסור לעשות אותם - גם כן אסור לעשות אותם לקטנים. וכן נמי חייב אדם לחנך בנו במצות. וסימן לשני צדדין הללו מה שאמר הכתוב "ומעיל קטון תעשה לו אמו". ולכן נאמר "משא אשר ייסרתו אמו". והבן.
"מי שתכפוהו אבילות של מת ושל שבת זו וכו'" - הנה כבר נתבאר למעלה כי ענין התספורת הוא מורה כי זה השער מגדל אותו לטובתו להציל לו מרעתו לפי שנתעורר סטרא אחרא על ידי המיתה ונתגבר - לכן צריך לגדל פרע להגן עליו. ולכן כאשר כבד עליו אסור להעבירו לגמרי, רק "מקל" אותו. וכן "מכבס כסותו במים בלבד" כי בזה יש רמז להעביר ממנו הטומאה קצת על ידי מימי החסד. אבל גיהוץ אסור לפי כי אין יכולת להעביר ממנו הקליפה לגמרי, ואם כך יעשה - אדרבא מקטרג עליו ויכול לו לפי שעבר על "לא תחסום שור" כנודע.
"יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חדש" - ענין הרחיצה יתבאר לקמן בע"ה ההפרש הנמצא בין הרחיצה של מים חיים לצונן. וכל המרבה לעשות זכר לחרבן ולצער את עצמו הוא מכלל מה שאמר הכתוב "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".
"טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים" וכל מי שמקל בענין זה לומר בשבת וראש חדש הוא טועה מדרך השכל. דמאי אולמיה של שבת וראש חדש לענין זה נמי כי יש להם קדושה יותר מימות החול כל אחד כפי בחינתו. אמנם לא מפני כך יצאו מכלל בין המצרים שהם ימי הרעה. הן אמת כי ט' באב שחל להיות בשבת הוא נדחה -- היינו מפני התענית כי השבת נקרא 'ענג' ולא יתכן להתענות בו. אמנם לברך שהחיינו לזמן הזה - לא נכון לומר כך.
"אבל על פדיון הבן אומר" אף על גב שיכול לאחר הפדיון לברך שהחיינו, "אין ראוי להחמיץ המצות".
"צריך ליזהר שלא ילך יחידי מי"ז בתמוז עד ט' באב מד' שעות עד ט'". הובא מעשה מחז"ל מי שראה הקטב ונפל ומת. וכן נמי "אין להכות התלמידים" ולא איש לרעהו כההוא דר"י שראה אחד רץ אחר חבירו להכות אותו במקל. והמזיק רודף אחריו בקטא דפרזלא. ורצה לסכן אותו. לכן צריך ליזהר מזה ומכיוצא בזה ונמצא מקיים מה שאמר הכתוב "ונשמרתם לנפשותיכם".