טור ברקת/תקלא
שולחן ערוך עריכה
- סימן תקל"א - דיני גילוח בחול המועד - ובו ח' סעיפים
- מצוה לגלח בערב יום טוב.
- אין מגלחין במועד אפילו אם גילח קודם מועד.
- אפילו אם היה אנוס. ומפני כך לא גילח בערב מועד אינו מגלח במועד. והוא הדין למי שהיה חולה ונתרפא במועד.
- ואלו מגלחין במועד - מי שיצא מבית השביה ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד. ומי שיצא מבית האסורים ואפילו היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח. וכן מנודה שהתירו לו ברגל. וכן מי שנדר שלא לגלח ונשאל על נדרו ברגל. וכן הבא ממדינת הים בחול המועד או שבא בערב הרגל ולא היה שהות ביום לגלח. והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל.
- אף על פי שהתירו להסתפר - לא יסתפר ברשות הרבים אלא בצינעא.
- קטן מותר לגלח במועד אפילו נולד קודם הרגל.
- אבל שחל שלישי שלו בשבת ערב הרגל - מותר לגלח בחול המועד.
- כל אדם מותר ליטול שפה בחול המועד.
טור ברקת עריכה
פירוש ראשון עריכה
הנה נתבאר כי הרצון בדינים הללו להיות בהם רמז לאדם הבינוני שאינו רשע חלילה, גם אינו אדם צדיק, אלא אדם בינוני. ולכן יבאו הדינים אלו רמז אליו להסיר ממנו הדברים המונעים השלימות והמדות הרעות שלא יהיה כאחת הפחתים. כי על האמת המדות הרעות יותר רעים הם מן העבירות. כי לכן אינם מפורשים בתורה ולא נצטוו עליהם בפירוש כאשר יבא לקמן.
ולכן יתחיל מענין הגילוח כי כן הוא רמז להרהורים רעים שנאמר בהם "חושבי און ופועלי רע על משכבותם". ומה גם כי מצוה לגלח דברים הדומים לשער כמו שאמרו חז"ל לעתיד מביא הקב"ה ליצר הרע ושחטו לפני הצדיקים ולפני הרשעים, ולרשעים נדמה להם כחוט של שערה להיות כי לא היו מדקדקים בדברים הדקים הנמשלים לשער. ומה גם אשר חכמים ז"ל הגידו אותם הנוהגים היתר בשפחות לעתיד תולה אותם הקב"ה בשער ראשיהם שנאמר "קדקד שער מתהלך באשמיו". גם יגלח הגאוה הנתונה בראש שגורם לו ליכרת - כך אמרו חכמים ז"ל כשנכנס אדם לשדהו - גבוה גבוה מלקט שנאמר "וכראש שיבולת ימלו".
וכל הדברים הנאמרים בראש יגלח אותם "בערב יום טוב" - כי לכן ישכון כבוד ה' על ראשו כמה שאמר הכתוב "החכם עיניו בראשו", ואיתא בזוהר פרשת בלק דף קפ"ז (ח"ג קפז, א) וזה לשונו: "פתח ואמר החכם עיניו בראשו - וכי באן אתר עינוי דבר נש אלא בראשו? דילמא בגופו או באתר אחרא דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא? אלא קרא הכי הוא דתנן לא יהלך בר נש בגילויא דרישא ארבע אמות - מאי טעמא? דשכינתא שרייא על רישיה וכו' דכד עינוי תמן לינדע דההוא נהורא דא דליק על רישיה אצטריך למשחא ואינון עובדין טבאן". ולכן מכל תיבות[1] הללו מצוה לגלח בערב יום טוב לעורר על הדברים האלה.
"אין מגלחין במועד אפילו אם גילח קודם מועד" כדי שלא יכנס מנוול משוקץ במעשיו הרעים במועד, ולא תשרי עליו הקדושה שירותא עילאה. אפילו אם גילח קודם מועד והוציא כל הדברים הרעים הנזכר - חיישינן שלא ירגיל עצמו לכך כי יאמר אחטא ואשוב.
"אפילו אם היה אנוס" מפני כי יצרו תקיף עליו ומפני כך לא גילח והעביר הדברים הרעים הנזכר מערב מועד - "אינו מגלח במועד" כדי שיהיה נבזה בעיניו נמאס. "והוא הדין למי שהיה חולה" חולי הנפש ממעשים הרעים שהיה בידו, "ונתרפאה במועד" לפי כי עשה תשובה והיתה לו רפואה דסליחה - אינו מגלח במועד דמאחר כי עשה תשובה אין להעמיס עליו כל כך להיות מדקדק במעשיו עד שיהיה מחזק בעבודת הקב"ה לשמור מצותיו.
"ואלו מגלחין במועד" - שהותר להם לדקדק במעשיהם ולהסיר מעליהם כל הדברים הרעים האמורים. "מי שיצא מבית השביה" - הלא אנכי השמעתי והגדתי בהלכות פסח כי בחטאו של אדם הראשון נפלו הנשמות בגלות של הקליפה, והנה הם יוצאים בכל זמן עד ביאת הגאולה. הלא הם דברי חז"ל "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" (מאמר). כלומר, אותם שהיו בגוף של אדם הראשון קודם שחטא וכאשר נתמעטה קומתו בחטאו - אותם נשמות שהיו תלויים שם נפלו בתוך הרע של העץ שאכל ממנו ונתקיים בו "ביום אכלך ממנו מות תמות". שתי מיתות; מיתה בכח בעבור כי אותם נשמות המצורפות עמו תמו נכרתו, ואחר כך מת בפועל. ולכן זה שיצא מבית השביה כי להיות הרמז שלו לאותה נשמה שיצאת מתוך הקליפה שהיתה שבויה שם.
וכן נמי יורה על כל איש ישראל אשר בעונו פרחה נשמתו ממנו ונשבית לבין הגוים. ועתה במועד יצאה משם על ידי מעשים שעשה. "ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד" כי לא שם אל לבו לשוב מדברים הרקים הללו. מגלח ומסיר כל אלו הדברים במועד כאמור.
"ומי שיצא מבית האסורים" - הוא מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ו (ח"ג רמז, א) וזה לשונו: "ובזמנין דחשך דאיהו יצר הרע מכסה על יצר הטוב דאיהו אור, איהו כמאן דתפיס בבית האסורין דרוחא וכו'. ובזמנא דיתבר בר נש רוחיה בכל איברין דיליה קדם ה' מה כתיב? "לאמר לאסירים צאו ולאשר בחשך הגלו וכו'"". והנה מבואר מזה כי זה הוא ענין היוצא מבית האסורין כי היה בסיבת עונו במאסר יצר הרע, ועתה יצא במועד. גם זה מגלח המדות הרעות.
"ואפילו היה חבוש ביד ישראל" - כי לפי אשר חטא על הנפש נתנו עליו עול מלכות הרשעה, כי זה "היו מניחין לו לגלח". אבל מה הנאה יש מזה אחרי שהיה ברוחו רמיה. ולכן עד שיצא תחילה וניצול מן העונות אחר כך יתבונן לשוב מדקדוקים הללו.
"וכן מנודה שהתירו לו ברגל". כי המנודה הוא על דברים הרעים כדאיתא בזוהר פרשת פקודי דף קמ"ט (ח"ב קמט, א) וזה לשונו: "אלין ארבע קיימין ואנזיפו ומנדין לכל אינון דאפיקו מפומייהו מלא דלא אצטריכא ומטנפי פומייהו. ואלין מנדין לון וקיימי ארבעין יומין דלא אשתמע צלותהון, ולא עאלין לפרגודא וקיימין בנזיפא לבר. וכן לכל אינון דחבו אינון חובין דבעיין לנזפא עשרה כרוזין נפקי בכל יומא ומכרזי בכל אינון רקיעין ובכל אינון חילין ומשריין "אזדהרו בפלניא דאיהו נזיפא, נזיפא איהו, חובא פלוני עבד" עד דתב קמיה מאריה רחמנא לישזבן. כד תב מההוא חובא מתכנפי אלין ארבעין ושראן ליה וכדין אכריזו "פלניא שרא נזיפא וכו'"".
והיינו מנודה שהתירו לו ברגל.
"וכן מי שנדר שלא לגלח" - כי זה הדוגמא שלו למי שלא חס על דברים אלו והם כלא חשיבין בעיניו. "ונשאל על נדרו ברגל". "וכן הבא ממדינת הים בחול המועד" - הוא מה שאמרו חז"ל שאומרים לאדם העולם הזה דומה לים ועולם שיצאת ממנו דומה ליבשה. אם אין אדם לוקח מהיבשה מה יאכל בים? ואדם זה כאשר התבונן הדבר זה בדעתו דומה עליו כמו שבא מאותו עולם וטענו עליו טענת "מי שיצא מן היבשה והלך למדינת הים" ועשה תשובה.
"או שבא בערב הרגל" - דהיינו לעת מצא זו קבורה. והגיע עד זקנה ושיבה "ולא היה שהות ביום" שלו כי העריב שמשו "לגלח". כל אלו הם מותרים לדקדק במעשיהם ולשוב אל ה'.
"והוא שלא יצא" - זה שבא "בערב הרגל" לא יצא "מארץ ישראל" סטרא דקדושה, ולא יצא בעניינים אחרים מכלל ישראל ללכת "בחול לארץ לטייל" בחוקות הגוים.
"אף על פי שהתירו לו להסתפר לא יסתפר ברשות הרבים" - הענין הוא דוגמא לסטרא אחרא כי הם ה'רבים' כמו שאמרו חז"ל נאמר בעשו "נפשו ביתו" ושש נפשות היו. ולכן כאשר בא להסתפר ולהעביר כל אותם הפניות רעות ודקדוקים הם חוגרים קנאה ומתגברים עליו. אלא "יעשה בצינעא".
"קטן מותר לגלח במועד" - כי הנה הקטן הוא דוגמא למי שהוא מקטני אמנה כדאיתא בתיקונים דף קל"ח וזה לשונו: "וטחול הוא לילית, מארת ה' בבית רשע, ואיהו אסכרא לרביי דאינון חייביא חייבת בהון בעותרא בהאי עלמא ולבתר קטלית לון. ואמאי אתקריאו רביי? בגין דלית בהון דעת לאשתזבא מניה וכו'". ולכן יהיה 'קטן' דוגמא כמו שאומרים חז"ל בפסוק "ונערים קטנים" שהיו מקטני אמנה. ולכן הותר לגלח במועד - להסיר כל אלו המדות הרעות הנזכר. "אפילו נולד קודם הרגל" - כי יען שראה כי בא מועד נכנס בו צרות העין ונתחסר האמנה כמו שאמרו חז"ל אצל "בטלו בעלי אמנה" שהיו מאמינים בהקב"ה ומוציאים ליום טוב ומועדי ה'. וזה נכנס בו "קודם מועד" זה הכיליות(?). אף על פי כן "מותר לגלח" ולהסיר מדה רעה זו בכלל השאר האמורים.
"אבל שחל שלישי שלו בשבת וכו'" - הדוגמא לזה הוא האדם זה שהיה מהרהר בדעתו מפני מה אמרו חז"ל "שלשה לבכי" להיות כי עד ג' ימים הוא תוקף הדין ונפשא טייסא על גופא; תחשוב אולי ישן הוא ונתעלף ויקץ. מה גם אשר חז"ל הגידו כי לסוף ג' ימים כרסו של אדם נבקעת ונהפכת על פניו ואומרת לו "טול לך מה שנתת בי ועשית ימיך כחגים". את כל אלה זכר האיש הזה ולכן היה אבל לב. "שחל שלישי שלו להיות בשבת" - אשר היה מדמה כי בו ינוח ושבת מכל עמלו "ערב הרגל". וכאשר התבונן בזה היה לבו דואג בקרבו. "מותר לגלח במועד" - כי על ידי שיסיר מלבו כל המחשבות רעות גם זה ינוח לו כי ידע כי בתחיה יהיה לו מנוחה וביום השלישי יקימנו ולא יחשוב עוד בדברים הללו.
"כל אדם מותר ליטול שפה בחול המועד" - דמשמע מינה שני דברים הבאים כאחת. כי יעשה "סור מרע" מדברים אשר מוציא מפיו, ויהיה פנוי אל התפילה ולימוד התורה במועד.
פירוש שני עריכה
ועתה יגדל נא מה שאמר "מצוה לגלח בערב יום טוב" עם מה שאמר בזוהר פרשת תזריע דף מ"ח (ח"ג מח, א) וזה לשונו: "ותא חזי ברישא דהאי איש בוצינא דקדרינותא, ובגין כך גולגלתא דהאי סומקא כלא כוורדא, ושערי סומקי בגו סומקי, ותליין מניה כתרין תתאין דלתתא דמתערין דינין בעלמא. וכד אתעבר מניה שערא ואתגליא מחסד עילאה - אתבסם כלא. ותלמיד חכם כל מאן דאתי מסטרא דדינא ודינין מתאחדין ביה לא אתדכי עד דאתעבר מניה שערא וכו'".
ואיתא בזוהר פרשת ויחי דף רכ"ג (ח"א רכג, א) וזה לשונו: "תא חזי בכמה אתר אוקמוה בההוא שמא דסיהרא כד אתברכא מכלא וכו' שערהא דסיהרא דאקרון מארי דמארין, מארי דמתקלא, מארי דקשיו, מארי דחוצפא וכו'". ולכן ימצא כי מצוה על האדם לגלח בערב יום טוב כי על ידי כן גורם להעביר השער למעלה, שכתרין תתאין מתאחדין בהון. ואיתא בזוהר פרשת ויחי זה לשונו: "עד לא מריט דא רישא דמאריה, ועד לא גליש למטרוניתא". ולכן ענין הגילוח הוא דבר הצריך לחתן ולכלה כדבר האמור.
"אין מגלחין במועד ואפילו גילח קודם המועד" - דמאחר שהנחנו כי בערב המועד הרי מזומנים כל העולמות ועולים למעלה, כדאיתא במאמר שהובא למעלה מפרשת קרח, כי חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולמיעל לון תחות גדפהא בזמנא דמועד שרייא בעלמא. והנה נתבאר כי ממה שהוא אומר "זמינת לכל חילהא" משמע אותם שהם שלה, מסטרא דקדושה, וזר לא יקרב. ולכן אסור לגלח במועד לפי שהרי נתבאר במאמר כי כתרין תתאין הם נאחזים בשער, וצריך להעביר אותו. ומצוה לגלח בערב מועד כדי להעביר אותם ולדחות אותם.
אמנם במועד לא יעשה כן לפי שמורה כי אלו כתרין תתאין נתאחזו נמי בשעת ימי המועד, ולכן בא עתה ונתעורר לגלח אותם. ולא היא. שהרי מערב מועד נדחו כי הם לא היו מן המזומנים לעלות למעלה. ולכן "אפילו שגילח מערב מועד" אין לגלח במועד מן הטעם הנזכר. כי מה מועיל הגילוח של ערב מועד לענין סברא זו. ולכן תלו חז"ל הענין ואמרו "גזרה שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול". והתכלית הוא שיהיה זהיר להעביר אותם 'מנוולים' שהם כתרין תתאין לדחותם שלא יתאחזו בשער העליון.
ולכן מטעם זה "אפילו היה אנוס ולא יכול לגלח בערב מועד ואפילו שהיה חולה לא יגלח במועד" - שהרי אותה הנקראת "חולת אהבה" - מערב מועד דחתה אותם כתרין תתאין למטה.
"ואלו מגלחין במועד וכו'" - ארבעה אלו יולדו להרפה (ש"ב כא, כב עיי"ש), רפואת מה שהיה בזמן החרבן אשר חז"ל הגידו אמר הקב"ה למלאכי השרת מלך בשר ודם שמת לו מת והוא רוצה להתאבל עליו מה דרכו לעשות? אמר להם כך אני עושה שנאמר "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם". ונתבאר אצלי מאמר זה בפירוש איכה הנקראת מגינת לב כי הענין סוד גדול, הלא הוגד לנו מה שאמרו חז"ל בפסוק "ויצא לך שם בגוים ביופיך" כי בנות ישראל אין להם שער בית השחי ולא בבית הערוה. ושאני תמר שהיתה בת יפת תואר. ולכן פילגש בגבעה נימא קשרה לו ועשאתו כרות שכפה. ואז בזמן החרבן הקב"ה תלה שק - היינו השער הנזכר, ונתן לו רשות לצמוח בשני מקומות הנזכר. אז שער שחור צמח בו. ולכן משם נאחזים כתרין תתאין שהם כמנין שק - עשו וארבע מאות איש עמו.
לכן התירו לאנשים הללו לגלח במועד - "מי שיצא מבית השביה" - לפי שהוא רמז למטרוניתא שהיא בגלות החיל הזה, ואיתא בזוהר פרשת משפטים דף קי"ח (ח"ב קיח, א) וזה לשונו: "הבור - נוקבא בישא, שבתי, בית דיליה דאיהו בית הסוהר תפיסת למטרוניתא ובנהא. שפחה בישא בגלותא דילה ושוויין לון כמה שלשלאין ואיסורין לבנהא. ידייהו מהדקן לאחורא. היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח וכו'". והנה מבואר מדברי המאמר כי מטרוניתא בגלותא אל בית הכלא נתונה, ובלי ספק כי בזמן המועד גאולה תהיה לה לצאת משם. ולכן נמי האדם הגשמי שיצא מבית השביה התירו לו לגלח במועד כדי שיהיה נחת רוח לשכינה שהולכת בגלות בשביה כמו שאמרו חכמים ז"ל "גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שלחתי בבל". עד "גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר ושב ה' אלהיך ושב וקבצך".
ועוד "שלא היה פנאי לגלח בערב מועד" ולכן מגלח במועד. "ומי שיצא מבית האסורים" נמי מגלח כדי לתת נחת רוח לשכינה כדאיתא בתיקונים דף י"ז וזה לשונו: "ווי לון לבני נשא דקדוש ברוך הוא אסיר עמהון בגלותא ושכינתא אסירת עמהון. ואתמר בה אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורין". ולכן ירמוז לשכינה שהיא תפוסה בבתי שבתי, פתיא אוכמא ומאדים.
"ואפילו היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחים לו לגלח" לפי כי כן אנחנו ישראל הגורמים לה כל זה מפני הערבנות שערבה אותנו כדאיתא בזוהר פרשת תשא דף קפ"ט (ח"ב קפט, א) וזה לשונו: "למלכא דהוה ליה ברא יחידאה ורחים ליה רחימו דנפשא, ומיגו רחימו דיליה יהב ליה למטרוניתא אמיה דתרבי ליה ותוליף ליה אחרין מתתקנן. זמנא חד חב לגביה אבוה. אתא אבוה ואלקי ליה ולבתר אעבר על חוביה חב כמלקדמין וחב. אפקיה אבוה מביתיה וארגיז עליה וכו'. מה עבד אזל ואתלכלך בהדי זונות וכו'. מטרוניתא אמיה מבקרת ליה בכל יומא וכו' שריאת למבכי ולאתמררא על בנה. יומא חד עאל מלכא וכו' שאיל ליה על מה את בכאת? אמרה ולא אבכה דברנא לבר מהיכלא ולא עוד דאתחבר בזונות וכו'. אמר מלכא בגינך אהדר ליה ואנת ערבא דיליה וכו'. ליומין סרח כמלקדמין. מה עבד מלכא? אפיק ליה ולאמיה בהדיה מגו היכלא. אמר תרוויכו תסבלון גלותא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי ישראל הם הגורמים לה הגלות. ולכן אפילו היה חבוש ביד ישראל ומניח אותו לגלח לא מתייבא דעתיה ומגלח במועד.
וכן "מנודה שהתירו לו ברגל" - כי זה ירמוז למה שאמר הכתוב "אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם" כדאיתא בזוהר. כי כן אומרים לשכינה. ולכן מותר לגלח כדי להעביר אותם כתרין תתאין. וכן "מי שנדר שלא לגלח ונשאל על נדרו במועד" - הוא סוד מה שנשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה. ולכן בעבור זה הנדר מי שנדר שלא לגלח ונשאל על נדרו במועד מותר לגלח, כדי להסיר אותם כתרין תתאין הנזכר, לא יהיה מעכב ענין התרת זה הנדר שאמר הקב"ה ולכן יהיה סיבה להכנס גם בירושלים של מעלה כאמור.
וכן "הבא ממדינת הים בחול המועד או שבא בערב הרגל ולא היה שהות ביום לגלח". והענין כי הנה הובא למעלה ממאמר מפרשת ויצא שאמר "ויבא יעקב מן השדה בערב - דא ת"ת קדישא. ותצא לאה לקראתו - אימא עילאה נפקא לקדמותיה. ותאמר אלי תבא לאעלא לך תחות גדפאי ולרוואה לך בתפנוקין ועידונין עילאין וכו'". ולכן יאמר "הבא ממדינת הים בחול המועד" - רמז לאותו ים העליון, ים אוקיינוס שמקיף את כל העולם והוא הולך לשם תפארת. "וחזר ערב הרגל או בתוך המועד" - לפי כי כך היא המדה. גם בזה מגלח ומעביר הדינים ממנו.
"והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל". והענין כי הנה המדה האחרונה נמי נקראת 'ים' שנאמר "עד הים האחרון יהיה גבולכם". ולכן מה שאמר "הבא ממדינת ים" צריך לפרש איזה ים הוא זה שהתירו לו לגלח. ולכן אמר "והוא שלא יצא מארץ ישראל" - הוא הים האחרון כאמור, ו"חוץ לארץ" היינו עולם הבריאה. כי פעמים הוא הולך לשם "לטייל" - כי כן נאמר בזוהר ובדברי חז"ל כתוב לאמר כי בלילה יוצא הקב"ה לגן עדן ומטייל עם הצדיקים. ובדברי חז"ל "בלילה מאי קא עביד? רוכב על כרוב קל ושט בי"ח אלף עולמות וכו'". ולכן בבחינה זו לא הותר לגלח כשיוצא לטייל רק כאשר בא ממדינת הים להכניע אותם כתרין תתאין כאמור.
"אף על פי שהתירו להסתפר וכו'" - מאחר שנתבאר כי סוד הגילוח הוא להעביר כתרין תתאין ולהוריד עשו ות' איש אשר עמו אשר נתעלה ונתלה על פתח העליון כנ"ל שנאמר "אם תגביה כנשר וכו' משם אורידך נאם ה'", ולכן אינו מן הראוי לעשות זה הגילוח נגד הבעלי דינין וכתרין תתאין הם עצמן, דהיינו רשות הרבים, כי הם מתעוררים לקטרג. ולכן לא התירו אלא לגלח בצינעה שהוא בסוד הקדושה שנאמר "והצנע לכת עם אלהיך".
"קטן מותר לגלח במועד אפילו נולד קודם הרגל". והנה קטן זה הרמז שלו בא יבא בשני מקומות. זה יצא ראשונה. מדבר על מט"ט שנאמר עליו "ונער קטון נוהג בם". ולפי כי מט"ט יש זמן שהוא עולה לזקנה שנאמר "אל עבדו זקן ביתו" - ולכן אז אינו מגלח לפי כי באותו זמן אין מתאחזים בו כתרין תתאין שהוא בסוד מלוי הלבנה. אבל בזמן שהוא נער קטון - אז מגלח להעביר ממנו סטרא אחרא הנאחז בו באותו שער שנולד עמו בשיטות(?).
"אפילו נולד קודם הרגל" - כי אז קיימא סיהרא באשלמותא - מגלח לדחות כל המקטרגים כנזכר.
עוד זה מדבר על בנימן הצדיק שנאמר בו "והקטון את אבינו היום". "מגלח" להעביר אותם שערות שיצא לו בסוד הלידה, שלכן נקרא "בן אוני". ואפילו נולד ערב הרגל ויצא לקראת יוסף הצדיק - צריך לגלח תמיד.
"אבל שחל שלישי שלו להיות בשבת ערב הרגל וכו'" - הלא אלו דברי חכמים ז"ל "עד מתי יהיה אבל זה באבלו". והענין כינוי הוא למעלה כנודע. ולכן יאמר נא כי אבל זה "שחל שלישי שלו בשבת ערב הרגל", כי זה יהיה דוגמא למה שאמר הכתוב "ביום השלישי יקימנו", הוא ביום השלישי דאברהם שהוא מדת 'אל' שזועם בכל יום למאריהון דדינין. ולפי שהוא שבת והוא קדש אינו דוחה אותו. ולכן מגלח במועד ומעביר כתרין תתאין משלשוליהון.
"כל אדם מותר ליטול שפה בחול המועד". הנה יהיה זה דוגמא למעלה כי הנה נתבאר באדרא רבה דף קמ"א (ח"ג קמא, א) זה לשונו: "תיקונא שביעאה דלא תליין שערי על פומא ופומא אתפני מכל סטרוי וכו'. ומההוא רוחא דנפיק מפומא וכו' מתלבשן ביה כמה נביאי מהימני וכולהו פה ה' אתקרון וכו'. ובגין כך שערוהי שקילין סוחרניה בפומא ואתפני מכל סטרוי", עכ"ל. ולכן טוב לכל אדם כי לא יגדל אותם שערות שעל השפה שלא לעכב אותו רוח העליון היוצא משם לכל אינון עירין קדישין כנזכר שם. ולכן כל אדם נמי מותר ליטול שפה במועד כדי להעביר אותו רוח עליון היוצא מפה קדוש ולהמשיך אותו על הכלה הנזכר.
- ^ לא ברור בדפוס. ואולי צ"ל 'סיבות' - ויקיעורך