טור ברקת/תקג
שולחן ערוך
עריכה- סימן תק"ג - שלא להכין מיום טוב לחבירו - ובו ב' סעיפים
- אסור לאפות או לבשל או לשחוט ביום טוב לצורך מחר. אפילו הוא שבת או יום טוב. ואפילו בשני ימים של ראש השנה. אבל ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. ודוקא קודם אכילה אבל אחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנה כזית דהוי הערמה. מיהו אם עבר ובשל - מותר לאכלו.
- ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד.
טור ברקת
עריכהאשר חכמים הגידו כי כאשר נפטר רשב"ל ע"ה מתו שני חביריו הרשעים והושיבו לרשב"ל בגן עדן ולחביריו בגיהנם. אמרו שמא מקבלים שוחד. אמרו להם, הלא תדעו כי ר' שמעון בן לקיש עשה תשובה וניצול ואתם לא כן עשיתם. אמרו אם כן הניחו אותנו ונעשה תשובה. אמרו להם עולם שבאתם ממנו דומה לערב שבת וזה העולם דומה לשבת. אם אין אדם מכין בחול מה יאכל בשבת? וכו'.
ולכן בא דין זה בגשמי:
"אסור לאפות או לבשל או לשחוט לצורך מחר" כי בזה החי יתן אל לבו ויאמר "מהו כן? מאחר שהותרה אמרה "אך אשר יאכל לכל נפש וכו'" והותרה כל צורך אוכל נפש - אם כן למה יאסר לעשות דברים הללו?". ואתה משיב לו "תדע כי כן נאמר "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" כי חול מכין לשבת ויום טוב ואין יום טוב מכין למחר. ולכן אז יתן אל לבו כי הצווי הזה הוא העיקר לצורך האדם להכין לו צידה בעולם הזה שדומה לחול, והוא ערב שבת, כדי שיהיה לו תורה ומצות לאכול לעולם הבא שהוא יום שבת.
ולכן "אסור לאפות או לבשל או לשחוט ביום טוב לצורך מחר אפילו הוא שבת או יום טוב ואפילו בשני ימים של ראש השנה" כדי לעשות התעוררות בעצם אדם להכין לו מה יאכל לעולם הבא כאמור. ולכן נמי אם באולי מטא על הנפש בעשותו אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשנה ואשם - יהיה נזהר לתקן מעשיו ולעשות תשובה כי כל זה הוא "צורך אוכל נפש", עליהם חיה יחיה לעולם הבא.
חזר ואמר "אבל ממלאה אשה קדרה בשר וכו'" - כלומר אע"ג שאמרנו כי כל המעשה אשר יעשה האדם מן המצות הוא לצורך מחר לעולם הבא (כמו שאמרו חז"ל "היום לעשותם, למחר ליטול שכרן") - עם כל זה יש מצות ידועות שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ולכן "ממלאה אשה" - שהוא כינוי לגוף האדם שהוא 'קרקע עולם', והוא הנהנה מן הדברים של עולם הזה. "ממלאה אשה קדרה בשר" - מן אותם המצות שאוכל פירותיהן בעולם הזה דהיינו "בשר". וכן לענין עסק התורה. כי העוסק בה טועם טעם בשר כמו שאמרו חז"ל בפסוק "ולהג הרבה יגיעת בשר".
"אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת" - דהיינו כי אותה מצוה כבר עשה אותה כמה פעמים ועתה הוצרך לקצת מן הפירות להסתפק כגון לענין הצדקה שנאמר "ובחנוני נא בזאת אמר ה'". וכבר נסה והיה לו טובה -- עם כל זה יכול לחזור ולנסות.
"ודוקא קודם אכילה" - כי אף על גב שעשה המצוה עדיין לא אכל מן הפירות שלה, אז יכול לחזור ולתת צדקה ולעשות המצוה כדי להסתפק מהם ולאכול מהם בעולם הזה. "אבל אחר אכילה" - דהיינו שכבר הגיע לידו ואכל מפירותיהן, "אינה יכולה לבשל" - ר"ל לעשות המצוה, "ולומר אוכל כזית" שהוא מעט בעולם הזה והשאר יהיה גנוז לעתיד, "דהוי הערמה" במעשה המצות, והתורה אמרה "לא תנסו את ה' אלהיכם".
"מיהו אם עבר ובשל" ועשה מצוה אדעתא דהכי, לאכול פירותיהם בעולם הזה - "מותר לאכלו" - אין הקב"ה מקפח שכרו.
"ממלא נחתום". וכן לענין עסק התורה שנאמר "לכו לחמי בלחמי", כי אין שכרה של תורה אלא לעולם הבא כמו שאמרו חז"ל שנאמר "ותשחק ליום אחרון". עם כל זה "ממלא נחתום" - הוא העוסק בתורה, מלאכת הלחם של תורה, "ממלא חבית של מים" מן התורה שנקרא 'מים' שנאמר "הוי כל צמא לכו למים". והחבית הוא דוגמא לגוף האדם. ולפי כי התורה מגינה על הגוף כמו שאמרו חז"ל אצל "בשכבך תשמור עליך - בקבר" -- ולכן יאמר "ממלא נחתום" (העוסק בתורה) "חבית" (הוא הגוף על דרך מ"ש הרמב"ם ז"ל מי שמלא כרסו בשר ויין מן התלמוד ממלא הגוף מים של תורה) "אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד" כדי שיתעשר בעולם הזה שנאמר "בשמאלה של תורה עושר וכבוד". ואף על פי שאינו צריך כמו שכתב הרמב"ם ז"ל "מי שלמד כל התורה וכו' פטור מן והגית בו יומם ולילה". ואף על פי כן אם רוצה לטרוח בתורה על מנת כן מותר, לפי כי טורח א' הוא.
וכאשר נאמר כי מה שכתוב "למחר" הוא כפי פשוטה והוא עודינו בעולם הזה, הכי קאמר:
"אסור לאפות או לבשל או לשחוט ביום טוב לצורך מחר" - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק[1] "יד ליד לא ינקה רע" - מי שעושה מצוה בעולם הזה בידו אחת ורוצה לקבל שכרו בידו אחרת רשע הוא שאינו רוצה להניח לבניו כולם.
ולכן על עיקר זה כך הוא אומר: "אסור לאפות" - דהיינו כינוי לענין עסק התורה הנקראת 'לחם' (שנאמר "לכו לחמו בלחמי"), "ולא לבשל" - שהוא כינוי למעשה המצות, "ולא לשחוט" - הוא כינוי למצות לא תעשה אשר נאמר "זובח תודה יכבדנני" דהיינו הזובח יצרו כמו שאמרו חז"ל. וכן אמרו "בא להרגך - הוא היצר - השכם להורגו". כך אמרו חז"ל "מנין ליושב ואינו עובר עבירה שנותנים לו שכר כעושי מצוה שנאמר "לא תאכלנו למען ייטב לך וכו'"".
ולכן אסור לעשות אחת מאלו "לצורך מחר" - לאכול שכרם תיכף למחר בעולם הזה שנאמר "יד ליד לא ינקה רע" כאמור.
"אפילו הוא שבת ויום טוב" - דקאמר קרא "והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך", ואמרו חז"ל במה הוע מענגו? באכילה ושתיה. ונאמר "ושמחת בחגך" ואמרו חז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין", וכגון ההוא ****[2] דקאמר ליה ר"י "בני במה זכית לכל הכבוד הזה. אמר לו קצב הייתי וכל בהמה יפה הייתי אומר זו לשבת". ואמרו חז"ל עשירים שבבל במה הם זוכים? שמכבדים את התורה. ושבשאר ארצות? בשביל שמכבדים שבת ויום טוב.
מכל מקום אסור לאדם לעשות אדעתא דהכי, ולא אחד מהם, "אפילו הוא שבת או יום טוב" דקאמר קרא "ויתן לך משאלות לבך". "ואפילו בב' ימים של ראש השנה" - כי אז צריך האדם להרבות במצות להיות נכתב ונחתם לחיים ולפרנסה - אסור לעשות אדעתא דהכי אלא האדם עושה בדרך סתם וה' יגמור בעדו.
"אבל ממלאה אשה קדרה בשר וכו'" - כלומר רק בדבר הזה מותר לעשות בכונה אדעתה דהכי, כי "ממלאה אשה קדרה בשר" והוא כי בזמן החול אין רשות לאדם להרבות באכילת בשר ושתיית יין שנלמד ממה שאמר הכתוב "בתת ה' לכם בבקר בשר לאכול" ולא אמר "לשבוע". ולכן שנינו "מרבה בשר מרבה רמה". אבל ביום טוב - נהפוך הוא. כי כל המרבה לאכול הרי זה משובח ומצוה לאכול בשר לשבעה שנאמר "ושמחת בחגיך" ואמרו חז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין".
ולכן אמר "ממלאה אשה קדרה של בשר" לאכול "אף על פי שאינה צריכה" לשבוע אלא "לחתיכה אחת", יכול למלאת כרסו מבשר, היינו חבית הנזכר כדלעיל. ואיתא בזוהר פרשת תרומה דף קמ"א וזה לשונו: "גופיהון דצדיקייא דלא מתענגי מעלמא אלא מתענוגי דמצוה וסעודתי שבתין וחגין וזמנין - ההוא רוח מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו דהא לא אתענגי מדיליה כלום. והואיל ולא נטלי מדיליה - לית ליה רשו עליהון כלל וכו'".
הנה הדבר מבואר מדברי המאמר כי אף על גב שנאמר "מרבה בשר מרבה רמה" ואיתא בזוהר פרשת שלך לך כי השטן חלקו הבשר כדלקמן -- לא כך הוא המרבה לאכול בשר ביום טוב. אדרבא - מצוה קעביד. ולא מבעיא שלא ישלוט עליו סטרא אחרא אלא שמקבל על זה שכר.
"ודוקא קודם אכילה אבל אחר אכילה אינה יכולה לבשר ולומר אוכל ממנה כזית דהוי הערמה". והנה דין זה כפי הרמז הנזכר נראה שהוא בהפך. כי מאחר שהוא יום טוב צריך להרבות באכילה בין קודם אכילה בין לאחר אכילה? אמנם כאשר נעמוד על דברי דין זה יבא הכל אל נכון. והנה מ"ש "ודוקא קודם אכילה" - היינו באכילה שבערב. כי אין עוד אכילה אחרת. דאילו האכילה של סעודת היום למה יהיה אסור לבשל לאחר אותה אכילה אפילו אוכל כזית, שהרי אין בזה הערמה כלל לפי שאוכל הוא בסעודה של הערב. וגם שאחר כך לא יאכל אותה סעודה לפי כי הוא שבע מסעודה של שחרית - הרי אין שם הערמה דסבר שיכול לערב לאכול. ולכן נמי בענין זה הוא דרך הרמז על מה שנתבאר למעלה שיכול האדם להרבות לאכול בשר. אינו חושש לא מפני ריבוי האכילה שמעורר היצר על דרך מ"ש "אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר" - אינו כן בענין סעודה של יום טוב. וגם לאחר מיתה שהבשר הוא חלק השטן כדאיתא בזוהר פרשת שלך לך דף ק"ע (ח"ג קע, א) וזה לשונו: "אי חסידא קדישא, תא ואגלי לך מלה סתימא. בניינא דגופא דבר נש הכי הוא רוחא מניה רוחא דקדושא, נשמתא מגו אילנא דחיי וכו'. סטרא אחרא יהבית ביה בשרא ולא מלה אחרא וכו'. וכל זמנא דבשרא דההוא סטרא אחרא קיימא בקיומא - ההוא שטן קיימא לאסטנא וכו'".
הנה הדבר מבואר מזה המאמר כי הבשר הוא חלק של סטרא אחרא.
אמנם הבשר שאוכל ביום טוב אינו שלו כנ"ל מפרשת תרומה "גופיהון דצדיקיא דלא אתענגו בר מסעודתי זמנין וחגין לא יכיל לשלטאה עלייהו". ולכן יאמר: "ודוקא קודם אכילה" של עת ערב שאין אחריה כלום - עד אותה שעה מרבה אדם בסעודה ואוכל לשבעה בשר. אבל לאחר אכילה זו אינה יכולה להבשל וגו' אוכל ממנה כזית. ומאחר שהוא בישול של יום טוב אין השטן מקטרג כאשר נאכל בחול דהוי הערמה, ואינו מועיל לו.
"מיהו אם עבר ובישל מותר לאכלו" - אבל לא להרבות שכרו בעולם הזה. וגם לא יועיל לאחר המיתה לדחות ממנו השטן מאחר שנאכל בחול.
"ממלא נחתום חבית של מים". וכן הענין לריבוי שתיית היין ביום טוב. והמים הוא כינוי ליין כמו ששנינו "מה מים ניקח בדמי מעשר שני אף יין ניקח בכסף מעשה שני" כדלקמן. ולכן יאמר:
"ממלא נחתום" - הוא האוכל הסעודה, "חבית של מים" - רצה לומר ממלא כרסו יין, אף על פי שאינו צריך שמחת יום טוב לקיים מה שאמר הכתוב "ושמחת בחגך", ואין בזה הערה לומר כי כך הוא עשה להתעשר או להגן עליו אחר המות.
וכאשר נתן לה לחזור לדרוש הקודם כי הרמז בדינים אלו הוא על ענין התשובה בענין מה שאמרו חז"ל "מי שטרח בשבת יאכל בשבת, ואם לא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת". ולכן יאמר נא:
"אסור לאפות ולא לבשל ולא לשחוט ביום טוב לצורך מחר" - מדבר על ענין התשובה שצריך לעשות אותה האדם 'מערב יום טוב'. ולכן אסור לעשות אחת מדרכי התשובה עתה אסור לאפות ולא לבשל ולא לשחוט - והם כינוי לשלשה דרכים הנמצאים להכניע היצר. הלא הם כתובים בדברי חכמים ז"ל.
הדרך הראשון הוא אשר חכמים ז"ל הגידו "אם רואה אדם יצרו מתגבר עליו יקרא קריאת שמע". ועוד אמרו "אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש. אם אבן הוא מתפוצץ וכו'". ועוד אמרו "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו - מוטב. ואם לא נצחו - יקרא קריאת שמע שנאמר אמרו בלבבכם. אם נצחו - מוטב. ואם לאו - יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה".
ולכן הוא אומר "אסור לאפות" כנגד החלוקה שאמרו "אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש" - היינו 'לאפות' כי על ידי שלומד בלחם של תורה מנצח אותו וניצול מגהינם שנאמר "אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים". "ולא לבשל" - כנגד חלוקה אחרת שאמרו "יקרא קריאת שמע". כך אמרו חכמים ז"ל "כל הקורא קריאת שמע ונותן ריוח בין הדבקים - מצננין לו גהינם". ושם מתבשלים הנפשות החוטאות. וכנגד החלוקה "ולא לשחוט" - הוא מה שאמרו חכמים ז"ל "יזכור לו יום המיתה" (מאמר) - היינו ליצר.
וכן אני אומר בכל החלוקות שאמרו חכמים ז"ל שהוא להכחיש כח היצר שמתגבר על האדם. ובזה יהיה מה שאמר "אם נצחו - מוטב" בכל חלוקה. היה לו לומר "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע. אם לא נצחו יקרא קריאת שמע. ואם לא נצחו יזכור לו יום המיתה". ולמה יאמר "אם נצחו מוטב" שהוא כפל ענין במלות שונות? ועוד קשיא שאמר "יזכור לו יום המיתה" - והרי הוא מתגבר בזה יותר לפי כי זהו חפצו להמית את האדם ועיקר מה שרודף אחריו להחטיא אותו הוא לסבב עליו יום המיתה שיהיה נמסר בידו להמיתו.
ולכן איפשר לומר כי כל חלוקות אלו מתקיימים ביצר הרע עצמו. כך אומרים חז"ל "אם פגע בך מנוול זה" - היצר שהוא מתאוה לנבל ולנוול האדם על ידי החטא, "מושכהו לבית המדרש" - כי שם נתקן ענין הריח תכף שהוא "כריח שדה אשר ברכו ה'" לפי כי שם נמצא השכינה, שדה תפוחים, כמו שאמר הכתוב "כריח שדה אשר ברכו ה'" ואיתא במדרש חזית "לכה דודי נצא השדה - רוח הקדש אומרת ושם נא' נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן - אלו בעלי מקרא ומשנה וכו'". להגיד כי שם נמצאת השכינה.
ולכן יאמר "אם נצחו - מוטב". ר"ל לא כי שמנצח אותו, אלא אז טוב לו שנדבק עם השכינה אשר שם. וביותר שהיצר נכנע לעבודת ה'. ואם לא נצחו - להכניעו לעבודת הבורא - "יקרא קריאת שמע" דכתיב "בכל לבבך - בשני יצריך". ולפי שהשכינה שם נכנע לפני קונו. ולכן אם נצחו - מוטב, שנתקיים מה שאמר הכתוב "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך - בשני יצריך". ואם לאו - "יזכור לו יום המיתה" ליצר. וז"ש "לו" - רצה לומר ליצר שעתיד להרוג אותו כמו שאמרו חז"ל "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים על יצר הרע שנהרג וכו'".
ולכן יאמר חלוקה זו "ולא לשחוט" - חוזר על שחיטת היצר.
אסור להרהר באחת מאלה "לצורך מחר" - מאחר שאין מקטרג אותו בו ביום כי למה ימנע משמחת יום טוב. "ואפילו בשני ימים של ראש השנה" שצריך האדם להיות ירא וחרד מפני שהוא יום דין - אם אין היצר מקטרג אותו - אין לו להרהר בעניינים הללו שנאמר "אכלו משמנים ושתו ממתקים ואל תעצבו וכו'".
ולכן יאמר "אבל ממלאה אשה קדרה של בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת" - לפי שמצוה להרבות בסעודה כאמור. ומאחר שכבר נתבאר כי כל הדברים הנעשים למטה הם מעוררים כך למעלה כדאיתא בזוהר פרשת ויצא דף קס"ד וזה לשונו: "פתח ההוא גברא ואמר: את קרבני לחמי לאשי וגו' קרבנא דקדוש ברוך הוא בכל יומא בגין למיזן עלמא ולמיהב ספוקא לעילא ותתא דהא באתערותא דלתתא אתער לעילא, ובדא מסתפקין כל חד כדקא יאות וכו'". הנה מבואר כי על ידי מעשה התחתון אתער לעילא ועל ידי הקרבן היו מסתפקין כל המדרגות עליונות, כל אחד כפי הראוי לו.
ודבר זה כולל עוד למעלה כדאיתא בזוהר פרשת צו ופרשת פקודי דף רל"ח (ח"ב רלח, א) וזה לשונו: "ואת תורת העלה וכו' עלה סליקו וקשירו דכנסת ישראל לעילא ודבוקה(?) דילה בגו עלמא דאתי למהוי כולא חד וכו'". ולפי כי כן הוא מועיל מאד כל מעשה התחתונים - לכן יאמר נא:
"אסור לאפות או לבשל או לשחוט לצורך מחר" - שהוא ג' ענינים.
- "לאפות" - היינו ענין ייחוד המכונה לענין הלחם שנאמר "הלחם אשר הוא אוכל".
- "ולא לבשל" - נמי הוא ענין ייחוד המכונה ל'בישול' שהוא יותר לפי כי כן הלחם מורה על ענין 'לחם צר' אבל הבישול הוא מורה על 'בישול בשר' וכיוצא. ובלי ספק כי גם נמצא שם לחם שכן נאמר באברהם "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה". ולפי שהלחם הוא גרוע מאלו לא נזכר אף על גב שמתחילה נאמר "מהרי שלש סאין קמח סולת לושי ועשי עוגות".
- "ולא לשחוט" - הוא ענין יותר. לפי כי כאשר מתעורר ענין הייחוד למעלה גם מתעורר סטרא אחרא, וצריך למנוע אותם כדאיתא פרשת בלק בפסוק "אשר הלך חשכים" - "דשארי בחיבורא וסיים בפירודא", וזה נעשה על ידי מדת החסד שהוא זועם למאריהון דדינין כדאיתא בזוהר פרשת צו דף ל"ח (ח"ג לח, א) וזה לשונו: "אתו שאילו לר' שמעון. אמר לון וכו'. אל נזעם או זעום אינו אומר, אלא 'זועם'. לפי שהוא זועם בכל יום למריהון דדינין". וזו היתה סברת עלי הכהן שבימיו היה הכהן שוחט - מפני כי כן מדת החסד שנקרא אל הוא השוחט בכל יום למאריהון דדינין. עד שבא שמואל הנביא וכו' ואמר "מי כתיב ושחט הכהן? אינו אומר אלא 'ושחט' סתם. ומקבלה ואילך מצות כהונה" - כלומר דאע"ג כי כן האמת שמדת החסד זועם למאריהון דדינין דווקא - אבל לענין הקרבן - שחיטה כשרה בזר לפי שהוא ענין קדש ואין זה דבר המעכב הייחוד שלמעלה כדי למנוע אותו על ידי מדת החסד. אדרבא - הקרבן הוא לייחדא אתתא בבעלה וצריך לו להיות על ידי הלוי שהוא לעורר השמאל להיות בסוד "שמאלו תחת לראשי". ולכן יאמר "ולא לשחוט".
כל זה אסור לעשות ביום טוב "לצורך מחר" - משום דמחזי כי יש צורך עליון במעשים הללו עתה לצורך מחר - ואינו כן. ולכן הם אסורים לעשות. "אבל ממלאה אשה קדרה של בשר אעפ"י שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת" מפני שהבישול נעשה יפה. וכן נמי למעלה - מתרבה הבשר החי(?).
"ודוקא קודם אכילה", דהיינו קודם הייחוד שמורה על האכילה שנאמר "הלחם אשר הוא אוכל". "אבל אחר אכילה" - שנעשה הייחוד בסוד "אכלו רעים", "אסור". "ואם בשל מותר" לפי שעל ידי כן יהיה למעלה ייחוד נוסף.
"גם ממלא נחתום חבית של מים" להמשיך מים קרים על נפש עיפה, והוא סוד ברכת שמשון שהיה זרעו כנחל שוטף. והבן.
- ^ עיין ב(ויקרא רבה לו, ג) ו(ירושלמי סנהדרין, י) - ויקיעורך
- ^ המילה לא ברור בדפוס - ויקיעורך