טור ברקת/תקב
שולחן ערוך עריכה
- סימן תק"ב - דיני האש ביום טוב - ובו ד' סעיפים
- אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים. ואין עושים פחמים ואין נופחין במפוח אלא בשפופרת. ונהגו היתר במפוח של בעלי בתים על ידי שינוי להפכו מלמעלה למטה.
- העושה מדורה ביום טוב - כשהוא עורך את העצים אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה, מפני שנראה כבונה. אלא או שופך העצים בערבוב או עורך בשינוי. כיצד? מניח עץ למעלה ומניח אחר תחתיו עד שהוא מגיע לארץ. וכן הקדרה - אוחז אותה ומכניס האבנים תחתיה. אבל לא יניחנה על גבי האבנים. וכן המטה - אוחז הקשרים[1] למעלה ומכניס הרגלים תחתיהם. אפילו ביצים - לא יעמיד אותם שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו מגדל אלא ישנה ויתחיל מלמעלה למטה. וכן כל כיוצא בזה - צריך שינוי.
- אגודה של עצים שהודלקה במדורה - כל עץ שלא אחז בו האש מותר לשמטו. ואינו דומה למסיר שמן מהנר.
- אין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת.
- לדידן מותר לבשל בקדרות חדשות ביום טוב.
טור ברקת עריכה
הנה נאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה". ונתבאר בזוהר כי הללו הם הרשעים שמחללים את השבת כדאיתא פרשת תרומה דף ק"ן (ח"ב קנ, א) וזה לשונו: "כל אינון דמחללי שבתות וזמני ולא חיישי ליקרא דמאריהון כלל בגין למיטר לון אלא מחללי בהפרהסיא - כמה דאינון לא נטרי שבתי וזמני בהאי עלמא הכי נמי לא נטרין ליה בההוא עלמא, ולית לון נייחא וכו' בכל מעלי שבתא כרוזין אזלין בכל אינון מדורין דגהינם "סליקו דיני דחייביא דהא מלכא קדישא אתיא ויומא אתקדש ואיהו אגין על כלא". ומיד דינין אסתלקו וחייביא אית להו נייחא, וכל אינון מחללי שבתות וזמני בפרהסייא דינין סלקין מינייהו אבל נורא דגהינם לא אשתכך מעלייהו לעלמין וכו'. ומלאך חד אזיל ואפיק ההוא גופא דילהון ועייל ליה לגהינם לעיניהון דחייביא וחמאן ליה דסחרא תולעין ונשמתא לית לה נייחא מנורא דגהינם וכו' הדא הוא דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי כל הרשעים שהם בגהינם נינוחים ביום השבת - לא כן המחלל שבת ויום טוב בפרהסייא. ולכן יאמר:
"אין מוציאין האש לא מן העצים וכו'" - כלומר אותם רשעים שהם מחללי שבת ויום טוב - הדין שלהם הוא דאף על גב כי האש של גהינם כבה, אבל יוצא האש מגופם שנאמר "ואשם לא תכבה". אבל שאר הרשעים לא כן - "אין מוציאין האש מגופם" אלא הם במנוחה וגיהנם כבה האש שלו. ואלו הם בני אדם שאין נידונים בדין זה להוציא אש מגופן:
"לא מן העצים" - אותו שלקח לעצמו עצה טובה מענין התשובה שנקרא 'עץ' כמו שאמרו חז"ל אצל "מעצי הלבנון" - "בעצת התורה המלובנ' במעשים ובעצת תשובה המלובנת בדרכיה". וכן נמי אדם נתייעץ במכתיר(?) של תורה ועשה תשובה שהם עצים כנזכר - אין מוציאין מהם אש כאמור, אף על גב שנמצא בהם עון "אומרים לעץ אבי אתה" או שנכשל בעץ עבירה כמו שאמרו חז"ל "וכי מה ענין ערלה אצל דין שפחה חרופה שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל וכו'" הרי שנכשל בזה כך אמרו חז"ל "עתיד הקב"ה לתלות אותם השפחות בקדקד שלהם שנאמר קדקד שער מתהלך באשמיו כל טמא יימרק - יזיל ההוא גברא בחובוי", ר"ל כדרך שיוצאים הרשעים ורואים בפגרי האנשים מחללי שבת ויום טוב והיו דיראון לכל בשר באותה חרפה -- כך נמי יש רשות לרשעים לראות באותם רשעים שנהגו היתר בשפחות בעולם הזה ועברו על נשג"ז נדה שפחה גויה זונה - לא סגי להו בלאו הכי בראיה זו, ואז כל הרשעים יימרוך יזיל ההוא גברא בחובוי. וכן נמי הבא על אשת איש - לא ינקה כל הנוגע בה. אמרו חז"ל "לא ינקה מדינה של גהינם".
וכל זה הוא אף על פי שעשה תשובה. אמנם כאשר יתקן האדם העון על ידי התענית והכונות אשר צריך לכל עון הראוי לו -- ודאי כי לא יראה פני גהינם. ולכן על כל אלו הוא אומר: אף על פי שחטאו באלו העבירות חמורות - "אין מוציאין האש מהם" - כמו מחלל שבת ויום טוב, לפי כי הוא עובר על התורה כולה כנזכר שם.
"ולא מן האבנים" - היינו אבן נגף שנכשל בה בערוה והוליד ממנה בן שעליו נאמר "מעוות לא יוכל לתקון". "ולא מן העפר" מן הסוטה, אף על גב שלא הוליד, אסרה על בעלה שנאמר בה "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן וכו'". "ולא מן המים" - הוא המוציא שכבת זרע לבטלה שדומה למים. כל אלו אף על גב שחטאו בעבירות חמורות ונידונים בגיהנם - "אין מוציאין האש מהם" כאמור.
"ואין עושים פחמים" - לפי כי אש של גהינם כבה. "ואין נופחין במפוח". וכן נמי לענין אותם רשעים מחללי שבת ויום טוב - אף על גב כי האש הוא בוער בהם שנאמר "ואשם לא תכבה" (ר"ל מאליה) -- אבל אין רשות לאחד מבעלי הדין של גהינם להבעיר אותה אש שעל הרשע, "ואין נופחין במפוח" של גהינם "אלא בשפופרת". והענין לפי כי האש של גהינם אינו כבה רק בשבת. לא כן ביום טוב. ולכן "נהגו היתר במפוח של בעלי בתים על ידי שינוי" להודיע כי אין הדין של הרשעים ביום טוב כמו בחול.
וזה הוא הטעם מה שאמרו חז"ל "מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך" - לפי כי אין אש של גהינם כבה כאמור בזוהר פרשת ויקהל. גם בדברי חז"ל כתוב לאמר שאינו כבה רק בשבת.
"העושה מדורה ביום טוב וכו'" - מאחר שהאדם הוא יודע עונש החמור של הרשעים בגהינם - לכן נתן בדעתו לעשות תשובה, ולכן התחיל ועשה מדורה בלבו מאש החרטה שהוא העיקר. לכן כך יעשה "עורך את העצים" - שהם עצי הלבנון הנזכר, עצת התורה ועצת התשובה. וצריך לפשפש במעשיו באותם העצות רעות שהיה מיעץ אותו היצר ויחזור על כל אחד מאיבריו שהם העצים שבגופו על דרך מה שאמרו חכמים ז"ל "מי מעיד באדם? קורות ביתו", והם איבריו כדאיתא בזוהר. ולכן על כל אלה העיקרים הוא אומר לאחר שעשה המדורה והיה בלבו כאש בוערת ענין החרטה לכבות התעוררות אש של העבירה שנתחמם - ולכן מהאש יצאו העונות והאש תאכלם.
ולכן כשהוא עורך את העצים של התשובה - צריך לעשות תשובה המשקל להעריך גודל העון וחומר וחוזק שלו, ובאיזה אבר חטא לתקן אותו. ולכן "אינו מניח זה על זה" בהשוואה אחת לפי "שנראה כבונה" - כי כן דרך הבונה בנין המצות במספר האיברים הוא נותן "זה על זה", ר"ל מרבה מצות בכל יום. אמנם מי שרוצה לתקן העונות שלו על סדר האיברים - לא כך יעשה. אלא "שופך העצים בערבוביא" - כי יעשה תשובה ותיקון בדרך כולל בתחילה. "או מניח עץ למעלה" - היינו העון הגדול שפוגע בו בתחילה. "אחר כך מניח אחר תחתיו" שהוא פחות ממנו. כך יעשה "עד שיגיע לארץ" - באותם "עון עקבי" שהם נוגעים לארץ. ויהיה משפיל גאותו עד שמגיע עצמו לארץ לקיים בו "ושפלת מארץ תדברי".
"וכן הקדרה - אוחז בה" - הוא אשר חז"ל הגידו למה הם דומים הרשעים כאור היוצא מן האור ופניהם דומים לשולי קדרה. וזה יהיה להם מצד העון שלהם שהוא דוגמא לזה אשר חז"ל אמרו במתק לשונם "אל תבשל בקדרה שבשל חבירך". ולכן מי שנמצא בו שהוא מכונה לקדרה מפני העון שבידו "אוחז בה" לעשות ממנה תשובה, "ומכניס האבנים תחתיה" - הוא העון של שוחטי הילדים שהם הבנים. כי הנה נתבאר כי בענין התשובה אין ראוי לאדם לתפוס הקל תחילה וזה מפני שתי סיבות. אם מפני כי לא ידע האדם את עתו וראוי להקל מעליו היותר חמור. וזאת שנית, כי יש לדעת כי לעולם דברי חז"ל הם ללמד על דברים גדולים - לא על חינם אמרו "עונות שאדם דש בעקביו" על דברים הקלים, אלא ללמוד כי כן הם נוגעים ברגלים, והיותר חמורות מהם למעלה עד צואר יגיע (שלכן נאמר "כי עונותינו רבו למעלה ראש"), וענין הכריתות הם תלוים באיברי הנפש הפנימיים.
ולכן יאמר כי ענין העבירה היא הערוה, הקדרה של חבירו שבשל בה, "אוחז אותה" תחילה בידו לתקן אותו. ואחר כך "מכניס האבנים", הם אותם בנים משחיתים שברא אותם לתקן אותם. ואלו הם "תחתיה" למטה ממנה. אבל לא יעשה בהפך - לתקן תחילה האבנים (בנים משחיתים) ואחר כך לתת הקדרה על גביהם - מן הטעם הנזכר.
"וכן המיטה" - שהרמז הוא על הרהורי עבירה שנאמר "הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם", או שהופך מטתו. וכן לענין הקרי. על כל אלו העונות יאמר: "אוחז הקשרים למעלה" - היינו קשר של רשעים, הדברים שנעשה בהם מעשה תחילה, מתקן אותם שנאמר בהם "חושבי און ופועלי רע על משכבותם לאור הבקר יעשוה", והם חבלים(?) הנזכר על דרך מה שאמרו חז"ל פרשת נשא וחבל נמרץ ישראל הם משולשים דוגמת החבל שאינו פחות משלש חוטים כך ישראל בני אברהם יצחק ויעקב. והנואף פוסק החבל - כי אותו הבן הנולד אינו נמנה עד האבות באותו חבל.
וכן יאמר כי העושה תשובה לתקן מעשיו - "אוחז החבלים תחילה" - הם אותם העונות המכונים לקשר כאמור, ואחר כך שתקן "קשר" של רשעים - הוא חבל של המטה או שהיה בידו עון גויה שהיא "קשורה בו" כמו שאמרו חז"ל "קשורה בו ככלב". "אחר כך מכניס הרגלים תחתיהם" - הם הענפים של עבירות אלו שאדם דש אותם ברגליו.
"אפילו ביצים לא יעמיד אותם שורה על גבי שורה" - כי זה הוא רמז למה שאמרו חז"ל "לא יהא אדם מצוי אצל אשתו כתרנגולים עד שהוא נעשה כביצה מוזרת" - היינו מ"ש "לא יעשה אותם שורה על גבי שורה" להיות שונה באולתו כמה פעמים עד שנעשה העון חזק. וז"ש "עד שיעמדו" העונות "כמו מגדל" חזק, "אלא ישנה" בכל אלו המעשים, "ויתחיל מלמעלה" - מן העון החמור שעולה למעלה ראש, "וירד למטה" - לעונות שאדם דש בעקיביו.
"וכן כל כיוצא בזה צריך שינוי" כאמור.
"אגודה של עצים שהודלקה במדורה וכו'" - הנה נתבאר כי המדורה הוא כי יחם לבבו לעשות תשובה, האדם מעבירות שבידו, כי הלב הוא היודע אותם שנאמר "עקוב הלב מכל" והוא העיקר לתקן תגבורת האש שבער בלבו לעשות העבירה. וה"עצים" הם העבירות הנעשים בעצת היצר[2] כנותן טעם לפגם באיברים של האדם. וכאשר החי יתן אל לבו ללמוד ולעשות תשובה שהם "עצי הלבנון" - הנה האש והעצים.
והיינו "אגודה של עצים" מן העבירות שבאיברים שלו, "שהודלקה במדורה" של האש של החרטה והוידוי, "כל עץ שלא אחזה בו האש" - מאחר שכבר בא לתקן כל עץ (הוא האבר שפגם בו), להדליק בו האש זו של הלב מן החרטה -- לכן "כל עץ", הוא האבר, "שלא אחזה בו האש" של העון מתחילה שנאמר בו "קרבם יחמו כתנור", כי לא היה בלבו כאש בוערת לעבור עבירה באותו אבר. "מותר לשומטו" - אותו אבר העץ הנזכר, ואין צריך תיקון.
"ואינו דומה למסיר שמן מהנר" - והענין כי זה הוא כינוי לעון ער ואונן. כי הנה אמרו חז"ל מפני מה נחתם גזר דין של ירושלים - על שני פתילות בנר אחד. נמצא כי השמן הנמשך לפתילה ומאיר בנר היא הטיפה שנאמר "אור זרוע" לפי שמושכת אור העינים. ולכן "המסיר השמן מהנר" - הוא מסיר הטיפה מן הנר, דוגמת ער ואונן אשר חז"ל הגידו שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ. והנה עון זה אינו נחשב באבר אחד לפי שהטיפה נמשכת מן הראש והולכת ושואבת מכל האיברים עד למטה, ונחשב שחטא בכל גופו שכל מייגע כל הגוף והוא יגיעת בשר. אבל שאר העונות - כל אחד עושה רושם באבר אחד.
ולכן העץ (הוא האבר) שלא נאחז בו אש העבירה - מותר לשמטו לחוד ואין צריך תיקון לפי שאינו דומה זה למסיר שמן מהנר, כי זה העון הוא פוגם בכל האיברים כאמור.
"ואין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת" - הנה נתבאר כי "הקדרה" הוא כינוי לעבירה - "שבשל באותה קדרה של חבירו". ולכן יעשו פניו לעתיד כשולי קדרה. וכן "הדלת" - הוא גם כן כינוי לדבר מגונה שמוציא מפיו ויבט בשפתיו שהם דלתים הסוגרים על הלשון שלא לדבר לשון הרע ורכילות ושבועת שוא ודברים בטלים. על כל אלה הדברים הוא אומר "דאין לסמוך בבקעת" - הוא חתיכות עץ קטן, ר"ל אל יאמר לענין של הקדרה שבשל בה חבירו דהיינו גרושה "דבר קל הוא". וכן נמי כל אלה הדברים הנאמרים בדלת - אל יהיו קלים בעיניו, ולכן יחשוב לו לחטא שוגג ויהיה מחשב בלבו לסמוך ולחזק אותם על ידי בקעת מאותם שני דברים הנרמזים מ"עצי הלבנון" שהם תורה ותשובה - יחשוב למרק עונות אלו על ידי "בקעת" מעט מזער מן הלימוד לקבוע לו זמן מה. שהרי בלא דין הוא מחוייב לקבוע עת לתורה שהרי כך אמרו חז"ל: תחילת דינו של אדם אומרים לו "קבעת עתים לתורה?".
ולכן אין סומכין עונות בבקעת - שהוא עת קבוע לתורה מעט וקטן, דוגמא לבקעת. וכן נמי לענין התשובה - צריך עץ גדול מעצי הלבנון בעצת התשובה המלובנת במעשיה. ואין סומכין עונות אלו בבקעת של תשובה מעט הוא אלא יהיה בקביעות גדול כל ימי חייו לפי כי עניינים הללו מכונים לדלת לתת רמז לאדם שהם סוגרים דלת התשובה בפניו, והם מן העונות שהם חמורות כמו שאמרו חז"ל.
"לדידן מותר לבשל בקדרות חדשות ביום טוב" - גם בזה יהיה הרמז לענין המאכל כי מאחר שנודע מה שאמרו חז"ל כי תחילת הקלקלה של האדם הוא ענין מאכל ומשתה כמו שאמרו חז"ל אין יצר הרע שולט באדם אלא מתוך המאכל כי "אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר" - אם כן ומה לעשות ביום טוב אשר צוה ה' לשמוח שנאמר "ושמחת בחגך" ואמרו חז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין" - איך יתכן לצאת ידי חובתינו ולא יתגבר היצר עלינו?
ולכן יאמר: "לדידן מותר לבשל בקדרות חדשות" שהוא רמז לריבוי האכילה. כי הנה הקדרות חדשות - יש מי שאוסר לבשל בתחילה בהם לפי שהם מתחזקים על ידי כן. וזה יהיה בענין ריבוי האכילה בעלמא לפי שמתחזק היצר מפני כך. אבל "ביום טוב" מותר לבשל בהם לפי כי אין מתחזק על ידי הבישול והיינו "לדידן" שאנחנו יודעים הפרש זה. ולכן מותר לאכול לשבעה ולשתות עתיק כי דבר ה' הוא. והמצוה מגינה בשעתה לכולי עלמא.
פירוש נוסף על הסימן עריכה
עוד תשוב ותראה דינים אלו כי מהאש יצאו אש של הדיוט. ועתה אש של גבוה תבינם. וזה יהיה כונת מה שאמר "אין מוציאין האש לא מן העצים וכו'" - כי הלא דבר תורה הוא "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה", ונאמר "לא תבערו אש", והיינו ביום השבת. מכל שכן ביום טוב שהותרה הבערה בו שנאמר "אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" - מדקאמר "לכל נפש" בריבוי לרבות נפש אדם ונפש דוד. ומה שכתב "לכם" - היינו לבני האדם אשר הם חיים עדינה.
ולכן כך היה אומר: "אין מוציאין האש" הידועה שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה" דטעם נולד שנאמר "כי ילד יולד לנו" ונאמר "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה". כי נודע הוא מדין מי שאמר "הריני נזיר יום שבן דוד בא" - מותר לשתות יין ביום טוב דגמירי אין בן דוד בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים. מכל שכן בשבת ויום טוב. ולכן בא הרמז בזה בכינויים אלו:
"לא מן העצים" - היינו מה שאמר הכתוב "קח לך עץ אחד לאפרים ולכל בית ישראל חביריו ולקח אץ אחד ליהודה". אין מוצאין אש הנזכר משני עצים אלו - משיח בן אפרים ומשיח בן דוד, "ביום טוב".
"ולא מן האבנים" - אותם שנאמר "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", שמורה על קיבוץ גליות שנים עשר שבטים שיהיו אבן אחת.
"ולא מן העפר" - אף על גב שנאמר "כי שחה לעפר נפשינו קומה עזרתה לנו" - לא יהיה ביום טוב.
"ולא מן המים" - אף על גב כי בזכות התורה עתידה לבא הגאולה ועל ידי התשובה שנמשלו למים שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" ונאמר "שפכי כמים לבך" - כך אמרו חז"ל "גדולה תשובה שממהרת את הגאולה שנאמר ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" ונאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
"ואין עושין פחמין וכו'" - ומאחר שאין בא הגאולה ביום טוב - גם כן אינו נעשה הדין ברשעים. על ידי האש הנזכר - "אין עושין פחמין ואין נופחין במפוח" לכלותם, "אלא בשפופרת" להכניע אותם בלבד. "ונהגו היתר במפוח של בעלי בתים" שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה" - נהגו היתר בשני בעלי בתים אלו להשתמש במפוח שלהם להכניע זדים. אלא שהוא "על ידי שינוי להפכו מלמעלה" - מאש עליון ומפוח עליון רוחני, כי לא ימצא בזמן הזה אלא "מלמטה" - בזכות האדם הצדיק הדומה להם.
והנה אשר חז"ל הגידו "אמר הקב"ה אני הצתי אש בציון שנאמר ממרום שלח אש, ולכן שלם ישלם המבעיר את הבערה שנאמר ואני אהיה לה חומת אש סביב". ולכן "אין מוציאין אש זו" אף על גב שהותרה הבערה לצורך - ענין ההבערה הוא ענין נולד ולא יתכן להיות על ידי בן אדם נולד. "לא מן העצים" - שהם אנשים צדיקים דאינון עצים לאדלקא בוצינא דלעילא, "ולא מן האבנים" - הם בעלי תשובה על שם שנאמר "אבנים שחקו מים" כמו שאמרו חז"ל "אם אבן הוא נימוח". "ולא מן העפר" - על שם "הקיצו ורננו שוכני עפר" - מי שהיה שכן לעפר בחייו. "ולא מן המים" - הלומדים בתורה אלא שהקדוש ברוך הוא יעשה מן הדין שנאמר "שלם ישלם המבעיר את הבערה".
ועוד: "אין מוציאין האש" הנזכר "לא מן העצים", כלומר לא מפני שאמר הקב"ה "תחת העצים אביא כסף ותחת האבנים ברזל וכו'" מפני כך מתבטל מתבטל ממנו החיוב של "ויצת אש בציון", כי אין מוציאין זה תמורת זה. והיינו מ"ש "אין מוציאין אש" הידועה שהבעיר הקב"ה, "ויצת אש בציון", "מן העצים ולא מן האבנים וכו'" - אף על גב שנאמר "תחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל" לפי כי חיוב זה לחוד ואין[3] חיוב זה לחוד.
"עושין פחמים" שנאמר "ולא יהיה כנענני עוד" - אין כאן עני כמו שאמרו חז"ל. "ואין נופחין במפוח" לפי שנאמר "והרשעה כלה כעשן תכלה". ולפי שנאמר "והבית ימלא עשן" - לכן לעולם יעלה עשנה. "ונופחים בשפופרת" שנאמר "ברוח קדים אפיצם" לאותם שנאמר "גער חית קנה".
"ונהגו היתר במפוח של שני בעלי בתים" - הם בית יעקב ובית יוסף כדלעיל. וזה "על ידי שינוי מלמעלה למטה" - ר"ל לא למעט אש שלמעלה שנאמר "אני אהיה לה חומת אש סביב" רק להפוך נמי אש זו שתהיה שולטת בהם "מלמטה" - משני בתים אלו - "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום וכו'". והיינו מה שסיים "כי ה' דבר" - הרי מלמעלה למטה.
וכל שבח זה נעשה על ידי התעוררות עולם העליון מן האש הקדושה של אשת חיל שנאמר "רשפיה רשפי אש שלהבת יה". והנה אש זו לא תהיה אלא מלמעלה ואסורה מן העץ מלמטה לפי כי מלמטה, אף על גב כי יש אש מעל המזבח כמו שאמרו חז"ל "למה משכן משכן שני פעמים? מלמד שהראה הקב"ה למשה משכן למעלה ומזבח בנוי והמלאך מקריב עליו נשמות של הצדיקים" -- בזמן החרבן נמצא כי אש זו קדושה זו קדושה היא לעורר הייחוד העליון, אמנם להיות כי נמצא גם כן אש זרה לכן "אין מוציאין האש" הידועה זו "לא מן העצים" - רמז לעולם העשיה כי המדות אשר שם דוגמא לעצים יבשים מפני כי שם מתערב עמהם סטרא אחרא (כדאיתא בתיקונים) והם 'עצי אשרה', ולכן הם דוגמא לעץ שאינו עושה פירות כי אין שם ייחוד כל.
או יהיה "מן העצים" רמז לעולם היצירה אשר שם מט"ט הנקרא 'עץ'. וכל המדות שלו הם מכונים לעצים לפי כי הוא בסוד 'עץ הדעת' כנודע היצירה לפי כי שם הוא עץ רע, הוא ס"מ לעומתו, שלא יתעורר.
"ולא מן האבנים" - המדות שבבריא ה שנאמר "ויקח מאבני המקום" מפני כי יש שם אבני פסולן(?) כדאיתא פרשת ויצא זה לשונו: "תחות אלין י"ב אבנים אית כמה אלפי פסולן ועל דא מאבני המקום".
"ולא מן העפר" - רמז למדות של העשיה שנמשלות לעפר. "לא מן המים" - הוא יסוד המים כי לא יועיל לענין התעוררות כאמור.
ואם נרמוז יותר בענין זה נתבונן כי לא דברים הללו הם מחלק הדומם - האבנים והעפר והמים. ובא בהם הרמז לחלק הדומם שבכל העולמות - כי לא יצא מהם התעוררות למעלה. ולא זו בלבד אלא גם מן תבנית:העצים שהוא חלק מן הצומח והוא בעשיה - כמו כן הוא הראשון. כי איך מוציאין האש ממנו כי זה יהיה התעוררות מלמעלה כדאיתא פרשת ויצא דף קנ"א (ח"א קנא, א) וזה לשונו: "יהיה בית אלהים וכו' - אלא אתר דבי דינא איהו מתרין סטרין עילאין מסטרא דיובלא דאיהו אלהים חיים ומסטרא דיצחק וכו'. אי לטב בסטרא דיובלא אתער ביה רחימותא כמה דאת אמר שמאלו תחת לראשי וכו'".
הנה הדבר מבואר מדברי המאמר כי התעוררות מדה זו הוא מלמעלה מסטרא דיובלא שהוא "שלהבת יה". ולכן אין מוציאין האש זו מבחינות הללו. רק כי התעוררות יהיה מבני האדם על ידי מעשיהם הטובים. ואז נאמר "ואד יעלה מן הארץ", ואחר כך שמאל עליון אוחז בה ומעלה אותה למעלה. ולכן נאמר "שמאלו תחת לראשי", ר"ל כי ראשה נתעלה למעלה מצוה(?).
"אין עושים פחמין" - הוא מה שאמר הכתוב "שחורה אני ונאוה" ואיתא בזוהר פרשת בלק דף קצ"א (ח"ג קצא, א) וזה לשונו: "פתח ההוא ינוקא ואמר שחורה אני ונאוה וכו' אל תראוני שאני שחרחורת - מלין אלין הא אוקמוה אבל בשעתא דא מגו רחימו סגיא לגבי רחימה מגו דחיקו דרחימו דלא יכלא למסבל אזעירת גרמה בזעירו סגי עד דלא אתחזיאת מנה אלא זעירו דנקודה חדא. ומאי איהי? יו"ד. כדין אתכסיאת מכל חילין ומשריין דילה וכו'".
והיינו מ"ש "ואין עושין פחמין" - היינו לעשות אותה בסוד 'נקודה אחת שחורה', הוא אות יו"ד כאמור, לפי כי מאחר שעלתה למעלה ביום טוב אין צורך עוד לעשות לה רמז בדבר הזה. "ואין נופחין במפוח" שמורה על ענין דין "אלא בשפופרת" שהקנה הוא בחינת רחמים כמו שאמרו חכמים ז"ל "לעולם יהא אדם רך כקנה", ולכן זכה ליכתב בו ספר תורה. ולכן מורה כי הקנה הוא בסוד "קנה חכמה קנה בינה". ומשם נופח אותו רוח עליון לרוח תחתון לתת לה נחת רוח בסוד מה שאמרו חכמים ז"ל "אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו" כאשר נתבאר.
"ונהגו היתר במפוח של בעלי בתים" - הם השני צדיקים, צדיק עליון יש לו בית שנאמר "בחכמה יבנה בית", וצדיק תחתון יש לו בית והם שני בתי ישראל. וזה יהיה על ידי שינוי שיהפכו מלמעלה הצדיק עליון ונמשך למטה ונופח בסוד מה שאמרו חכמים ז"ל "אין העולם מתקיים אלא על הרוח", והיינו נחת רוח האמור.
"העושה מדורה ביום טוב וכו'" - הנה נתבאר בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ב (ח"ב רב, א) וזה לשונו: "תא חזי ביומא שתיתאה כדמטא זמנא דערב דליג ההוא מדורא דאשא וסלקא לעילא לאעלא גו גוונין. כדין ישראל מתקנין פתורין וכו' כדין חד שלהובא נפיק ובטש בההוא מדורא. כיון דבטש ביה מתגלגלן ההוא שלהובא וההוא מדורא ועאלין בנוקבא דתהומא רבא ואתטמרן תמן וכו'".
ולכן יאמר אין עושים מדורה אלא בסגנון אחר. כיצד? "העושה ביום טוב כשהוא עורך את העצים אינו מניח זה על זה" עד שיסדר את המערכה (דוגמא לאותה שלהבוא הנזכר שם), מפני שנראה כבונה לפי כי כל ענין אותה מדורה של ערב שבת שרוצה לעלות למעלה היינו לבטל ענין בניין כנסת ישראל. ולכן תצא אש אותה שלהובא דאשא ומתגלגלת ונכנסים בנקודה דתהומא רבא ואחר כך נעשה הבנין. ולכן נאסר לעשות כסדר זה ביום טוב לפי שנראה כבונה. ואינו כן כי כבר מבערב נעשה תקון אל הקדושה.
"אלא או שופך את העצים בערבוב או עורך בשינוי. כיצד? מניח עץ למעלה" שהוא דוגמא לקצוות הבנין ומתחיל ממדת החסד שנאמר "אמרתי עולם חסד יבנה". "ומניח אחר תחתיו עד שהוא מגיע לארץ" כדאיתא בזוהר פרשת תרומה "סידורא קדמאה מאינון עצי הלבנון, אור קדמאה וכו'" עד שמגיע לארץ החיים. זה הבנין על דרך האמור.
"וכן הקדרה" שהוא רמז לה, "אוחז אותה ומניח האבנים תחתיה" - סוד אבני המקום וכו', אבנים שנתן מטתו יעקב אבינו ע"ה עליהם וישכב במקום ההוא. וכן בחינת "המיטה" לתקן אותה, "אוחז הקרשים" אשר הם בניין שלה, מעלה אותה "למעלה", "ואחר כך מכניס הרגלים תחתיהם" בסוד "ויאסוף רגליו אל המטה".
"אפילו ביצים לא מעמיד אותם שורה על גבי שורה" שנאמר "כי יקרא קן צפור לפניך וכו' אפרוחים או בצים". ולא יעמיד אותם שדה[4] כי לא יתכן להיות כך כאשר המדות בסוד בצים כנזכר. ולכן יאמר נא: "לא יעמיד אותם שורה על גבי שורה" שהם קוים שלש על גבי שלש, "כמו מגדל" - שלכן נבנה מגדל משחז"ל "מגדל הפורח באויר". "אלא ישנה ויתחיל מלמעלה" התיקון בסוד "אכלו רעים", "עד למטה" - "שתו ושכרו דודים".
"אגודה של עצים" - הנה נתבאר כי מדה זו נבנית מעצי הלבנון כדאיתא פרשת תרומה "אפריון - דא עלמא תתאה, עשה לו המלך שלמה - מלכא דשלמ' כולא דיליה, מעצי הלבנון - הדא הוא דכתיב ישבעו עצי ה' וכו'". ולכן יאמר נא: "אגודה של עצים" שהם סוד נצח הוד יסוד, "שהודלקה במדורה" לפי כי אלו הם שושבינין דמטרוניתא והם מסייעים לעשות הייחוד כי הם מדליקים את האהבה של איש ואשה.
"כל עץ מהם שלא אחז בו האש מותר לשומטו ואינו דומה למסיר שמן מהנר" - כי הנה המסיר שמן מהנר הוא מורה הסתלקות שמן עליון ממדה האחרונה - הוא הנר. וצדק(?) עליו מה שאמר הכתוב "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם וכסיל אדם יבלענו", וגורם כיבוי לנר דוד. אבל כששומט עץ זה שלא אחזה בו האור של הייחוד - מה בכך, הנה זה הוא מסייע, ובלעדיו יש מסייע אחר והאש אינו כבה כאמור.
"אין סומכין את הקדרה" הרומז במדה זו, "קדרה שמבשלים בה", "ולא הדלת" שלה שהוא סכור וסומך אותו להיות פתוח לקיים מה ששנינו "יהי ביתך פתוח לרווחה". אין עושים שני דברים אלו "בבקעת" שהבישול צריך כף, הוא יד העליונה המתקנת הקדרה להיות בה בחינת בישול. והדלת הוא סגור שנאמר "שער החצר הפנימי יהיה סגור ולא יפתח". אלא ביד נמי בסוד "תמר[5] שמיעכה באצבע". וכן לא יעשה בבקעת.
"לדידן מותר לבשל בקדרה חדשה ביום טוב" - ר"ל כי מדה זו היא חדשה, ר"ל בתולה. ומותר להתחבר בה ביום טוב וכנזכר בשבת עיין שם.