טור ברקת/תצט
שולחן ערוך עריכה
- סימן תצ"ט - דיני מליגה ומליחה ביום טוב - ובו ה'סעיפים
- אין מרגילין ביום טוב. כיצד הוא מרגיל? המוציא כל הבשר מרגל אחד כדי שיוציא כל העור שלם ולא יקרע. מפני שטורח בהפשט זה טורח ואין בו צורך למועד.
- אסור למלוג גדי אלא אם כן מולגו לאכול עורו.
- בהמה שנשחטה ביום טוב מותר להגביה עורה וליתנו במקום דריסת הרגלים אף על פי שאין עליו בשר כלל. ומותר להערים ולמלוח כאן מעט וכאן מעט עד שימלא את כולו. אבל אם נשחטה מערב יום טוב אסור.
- אין מולחין את החלבים ולא מהפכים בהם אפילו לשוטחן על גבי יתדות, אף על פי שנשחטה ביום טוב. וכן אסור למלוח בשר עליהם באויר.
- עֶלי שהוא דף עב וכבד וכלי הוא אלא שמלאכתו לאיסור לכתוש בו הריפות - מותר לטלטלו לקצב עליו בשר. ולאחר שקצב אסור לטלטלו מחמה לצל.
טור ברקת עריכה
פירוש ראשון עריכה
אשר נמצא באדם שני מיני הרגל, דבר והפכו, הוא מה שהגידו חז"ל בענין מצות הרגילות ובהפך שנינו (משנה, חולין ט, ג) "המרגיל כולו חיבור לטומאה" - שהרמז בו המרגיל עצמו להיות דש ברגליו דברים הקלים - הוא "חיוב לטומאה" לפי ששנינו "שכר עבירה עבירה" וכמו שאמרו חז"ל "בא לטמא פותחין לו. מעט - מטמאין לו הרבה. בעולם הזה - מטמאין אותו לעולם הבא". וההפך מזה לענין הטובא "בא לטהר מסייעין אותו. מעט - מטהרים אותו הרבה. בעולם הזה - מטהרים אותו לעולם הבא. מלמטה - מטהרים אותו מלמעלה".
וכל זה ימצא באותו המנהיג עצמו במצות הרגילות כענין "הרגיל בנר חנוכה ליל שבת", "הרגיל לבא לבית הכנסת". ולכן יאמר:
"אין מרגילין ביום טוב" לפי כי חכמים ז"ל אמרו "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות", כי אם רגליהם לרע ירוצו - הוי רץ לבית הכנסת ולבית המדרש. אמנם אין מרגילין ביום טוב - היינו מה שאמר החכם "מריש כד חזינא רבנן דרהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחללי רבנן שבתא. עד דתני לי ההוא סבא לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפילו בשבת". הלא הוא כתוב אצלי בפסוק "ונדעה נרדפה לדעת את ה'" - שתי רדיפות[1] הללו למה? אחת לפי דקים לן "פסיעה גסה נוטלת אחת מת"ק ממאור עיניו של אדם". ולכן צריכא למימר "ונדעה נרדפה". וידיעה אחרת לענין שבת שנאמר "אם תשיב משבת רגלך", ולכן צריך ידיעה אחרת שנאמר "לדעת את ה'".
ולכן יאמר "אין מרגילין ביום טוב" - כלומר אין שייך דין זה של אץ ברגלים ביום טוב כי הוא מותר לרוץ בו. ולא יקרא 'מרגיל' לפי שהוא רץ לדבר מצוה לצורך יום טוב לתקן מה שחטא "ואץ ברגלים חוטא". וכן נמי כנגד מה שאמרו חז"ל "הרגיל לבא לב"ה ופעם אחת לא בא הקדוש ברוך הוא שואל עליו ואומר מי בכם ירא ה'. אם לדבר מצוה הלך - נוגה לו. ואם לאו - "אשר הלך חשכים ואין נוגה לו" וכו'". ולכן יאמר כנגד זה "אין מרגילין ביום טוב", כלומר אין שייך שאלה של "הרגיל לבא לבית הכנסת ביום טוב" מטעם האמור - אם לדבר רשות הלך אין נוגה לו דהא על הסתם כל ההליכה היא לצורך יום טוב, ולכן אין שואלין על הרגיל לבא לבית הכנסת ביום טוב.
ואמר "כיצד הוא מרגיל? זה המוציא כל הבשר מרגל אחד". והענין כי הנה נודע מה שאמרו חז"ל כי ישראל נמשלו לשה שנאמר "שה פזורה ישראל". ולכן בא המשל זה בשור שה כבשים ושה עזים. וחכמים ז"ל אמרו בפסוק "יבא כל בשר - מי שלבו רך כבשר". ועוד אמרו "בשר כתיב בו "ונרפא"". ולכן יאמר "כיצד הוא המרגיל" האמור? "זה המוציא" ומפסיד "כל הבשר" - שטרח ותקן מעשיו של הבשר (אשר חכמים ז"ל הגידו שהוא נוטריקון של בושה סרחון רמה) והפך אותו לטובה ונעשה רך לבו כבשר לעשות רצון קונו.
ואחר כך הוציא כל זה הבשר הטוב "מרגל אחד" - כי פעם אחת לא בא לבית הכנסת לרוץ כדרכו - כך עשה "כדי להוציא כל העור שלם" - הם חמדות הזמן שנאמר בהם "עור בעד עור". רצה להעמיד עמו דבר מן החמדות ההם, "ולא יקרע" ויפסד. לא נכון לעשות כן, אף על גב שאין שואלים עליו "מי בכם ירא ה' - להיכן הלך?" - מרגיל נקרא. ולא יעשה כן "מפני שהוא טורח גדול" על דרך מה שאמרו חז"ל הקב"ה ברא העולם כדבר השם ואין לפניו יגיעה, ובמה הוא מתייגע? בדברים בטלים שנאמר "הוגעתם ה' בדבריכם". "ואין בזה צורך למועד".
ואם כה יאמר על ענין עצמו מה שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות" - "אין מרגילין ביום טוב", כלומר לענין זה אם בא לתקן האדם מעשיו רגל ברגל מה שחטא והיה אץ ברגלים, בא לתקן אותו הרגלים לרוץ לדבר מצוה וכיוצא - אין מרגילין ביום טוב. לא כך יעשה.
ופירש "כיצד הוא מרגיל? זה המוציא כל הבשר" שחטא בו בפועל כפשוטו. ומה גם בדרך כינוי שנאמר "אשר בשר חמורים בשרם". והוציא כל זה "מרגל אחד" - והוא בדרך כינוי הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "אשר בשר חמורים בשרם". וכי לזה רגל אחד ולזה שנים. וכך עשה "כדי להוציא כל העור שלם" - עור בעד עור להגן עליו מן הייסורים. "ולא יקרע". אין עושים כן "מפני שטורח בהפשט זה" שרוצה אז להפשיט עורו מן היסורין, "ואין בו צורך למועד" לעשות תיקון בסגנון זה שהרי נאמר "ושמחת בחגך אתה וביתך".
"אסור למלוג גדי וכו'" - הנה גם זה יבא הרמז למי שירצה לתקן מעשיו כדי שיהיה לו יום טוב במותו. ומה גם כדי לזכות לההוא יומא טבא דעביד קדוש ברוך הוא לרבנן. וזה יודע בעצמו שהיה מקפץ כגדי והיה חצוף כגדי והוא עז. לכן ירצה לתקן מעשיו ולמלוג העור שלו ברותחין, כי יחם לבבו והתודה אשר חטא על הנפש. אסור לעשות כן. שהרי האדם מצווה לשמוח ביום טוב שנאמר "ושמחת בחגך". וכאשר מתחרט ומתודה מוכרח הוא להיות עצב ודואג על מעשיו אשר אבד עצמו לדעת. ולכן "אסור למלוג" העור שלו בסגנון זה לפי שהיה כגדי.
"אלא אם כן מולגו לאכול עורו" - כלומר כי כאשר יעשה מליגה זו ההסרחה היה כדי לאכול וליהנות מעורו, לפי שהיה ירא יראת העונש שלא ילקה בעורו. ולכן הקדים להרתיח עצמו ולהתחרט בלבבו.
"בהמה שנשחטה ביום טוב וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי חכמים ז"ל אמרו "מן הבהמה - אלו עמי הארץ" (מאמר). והם אמרו "זה העושה מעשה בהמה". וכבר נתבאר לעיל כי זה בזה תלוי. לפי ששנינו "ולא עם הארץ חסיד". לכן לפי שהוא עם הארץ הוא עושה מעשה בהמה. ולכן יאמר:
"בהמה שנשחטה" - חלק עם הארץ הנמשל לבהמה על אשר לא טוב עשה בקרב עמיו. ועתה שחט עצמו כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף קי"ט (ח"ב קיט, א) זה לשונו: "עם הארץ וכו' ואית עניותא לעיני כלא בזריקו דדם בהמה דזריקתה לעיני כלא דשפכין דמא. הכי עניין שפכין דמוי באנפוי לעיני בני נשא ואתהדרן ירוקין כמתין ואיתהדרין בתיובתא ולא פתחין פומהון להטיח דברים וכו' קדוש ברוך הוא נחית על ההוא רוחא בכמה משריין", עד כאן לשונו. והיינו כמו שאמר הכתוב "נחשבנו כצאן טבחה" לתקן מעשיו לזכות להיות לו "יום טוב" בגן עדן, ולזכות לההוא יומא טבא דרבנן.
"מותר להגביה עורה" - הוא כל הקניינים שלו ועורו בכלל, למלט כל אשר מסביב. וגם עורו ממש ימלט מן הייסורין מפני כי כך אמרו חכמים ז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, אלא תחילה פוגע בממונו, אחר כך בגופו. ולכן זה חלק הבהמה מאשר שהתקין עצמו לשחיטה הרויח גם הממון והקניינים, גם העור ממש. מותר להגביהו מן הייסורין שנאמר "ובני רשף יגביהו עוף", ואמרו חכמים ז"ל "ייסורין בדלין ממנו".
"וליתנו לפני הרגלים לדרוס אותו" - בעבור כי אף על גב שקבל עליו דין השחיטה, צריך גם כן שישפיל גאותו עם ארבות(?) ידיו להיות נרמז ברגלים לפי כי על הסתם מתוך הגאוה האדם חוטא שנאמר "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך". ולכן ינתן למרמז הרגלים לדרוס אותו. "אף על פי שאין עליו בשר כלל" - כלומר זה שאמרנו שצריך ליתנו במקום דריסת הרגלים - לא מפני כי הוא היה בעל גאוה, כי "אף על פי שאין עליו בשר" - הוא דוגמא אל הגאוה - אף על פי כן צריך שישפיל עצמו כאמור.
"ומותר להערים" כדי לזכות בענין "המליחה" שהוא מעשה הצדקה שהוא מלח ממון חסר, "למלוח כאן מעט ולמלוח כאן מעט", לתת הצדקה במקומות רבים "עד שימלא את כולו" - שיעור מה שאמרו חכמים ז"ל יבזבז יותר מחומש בתחילה. משם ואילך נותן מן הריוח.
"אבל נשחטה מערב יום טוב" לא ימצא ענין תיקון זה לעור - הם הקניינים המדומים - כי אם באופן אחר.
עוד ירצה במאמרו "בהמה שנשחטה" כדאמרן בעושה מעשה בהמה שהיא מועדת לבעוט - כך בעט בהקדוש ברוך הוא והכין עצמו להיות נשחט על דרך "עליך הורגנו כל היום". כך עשה "ביום טוב" - שהוא שלו עתה כקטן שנולד דמי, והעביר ממנו הטומאה ערלה כבושה שהיתה עמו בשלש מקומות שנאמרה ערלה כמו שאמרו חז"ל בפה ובאזן ובאבר. בפה - היה ערל מבנלות הפה ושבועת שוא ודברים בטלים. ובאוז - היה ערל משמוע לשון הרע וכיוצא, ואוטם אזנו מצעקת דל, הנה ערלה אזנם משמוע. וגם היה ערל שפתים בתורה. וערל באבר - מן הקרי וכיוצא. ועתה עשה מילה וכרת כל ערלות הללו ונעשה אליו 'יום טוב', ולפיכך נחשב לו 'שחיטה' על דרך מי שעושה מילה שנאמר "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותך ואת שלמיך וכו'" כדאיתא בזוהר הובא לעיל. ולכן גבי דידיה הוי יום טוב ששחט עצמו על ידי המילה העיקרית.
מאחר כי כך עשה "מותר להגביה עורה וליתנו במקום דריסת הרגלים". והענין כי מאחר שעשה תשובה מכל הדברים הללו - העיקר הוא שישפיל עצמו שנאמר "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה". אמנם לטובה מותר להגביה עצמו כמו שאמרו חז"ל "הרי שלא היה ספק בידו להחזיקו למחות ועשה - הרי זה בכלל ברוך", ונאמר "ויגבה לבו בדרכי ה'". ולכן "מותר להגביה" עצמו, אבל זה יהיה "בעורו" - מבחוץ, לא שיגבה לבו ממש, רק יתנו "במקום דריסת הרגלים" באסקופה התחתונה.
"אף על פי שאין עליו בשר כלל" - הוא ענין שררה כמו שאמרו חז"ל "ולהג הרבה יגיעת בשר - כל העוסק בתורה נעשה שר". וכן נמי הוא אומר יש כח בידו לעשות כך אף על גב כי לא למד בתורה ואין עליו בשר כלל - יכול להחזיק ולמחות. וחוזר נמי לענין שמותר להגביה עורו כדאמרן "אע"ג כי אין עליו בשר" - ענין שררה - "כלל".
"ומותר להערים" נמי בענין הצדקה כענין אבין רמאה ע"ה, "למלוח" מלח ממון על העור שלו שגבה להחזיק ולמחות שיתן צדקה, "כאן מעט וכאן מעט" כי כך אמרו חז"ל "ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין. עניי עירך ועניי עיר אחרת - של עירך קודמין". מותר להערים בזה לתת מלח ממון חסר - כאן מעט לעניי ביתו וגם לעניי עירו וגם לעניי עיר אחרת. אף על גב כי אין דבר מספיק - מותר להערים לתת ממה שהוציא מעשר מממונו, "עד שימלא את כולו" חסר.
"אבל אם נשחטה מערב יום טוב" - עשה תיקון זה לנפשו בערך הכנה בלבד שגמר בלבו ולא עשה מעשה כי זהו 'יום טוב' ממש - "אסור" לעשות בעור שלו כמשפט הזה, לפדות עצמו על ידי הצדקה, אלא יתקן עצמו בסגנון אחר.
"אין מולחים את החלבים וכו'" - יאמר על דרך האמור דאף על גב כי אמרינן תיקון זה לענין השוחט עצמו ביום טוב לענין העור - שמועיל לאדם על הקניינים המדומים שנאמר בהם "עור בעד עור" - זה יהיה לאותו בעל נפש שתיקן ערלת הלב ונעשה מזבח אדמה וזבח עליו יצרו שנאמר בו "זובח תודה יכבדנני" בשני עולמות. אבל אותו שנאמר בו "חלבמו סגרו פימו דברו בגאות" - כלומר הנה נמצא ברשע השני ערלות עדיין. ערלת הלב - "חלבמו סגרו" - הלב שלהם סגור, חותם צר. וגם ערלת הפה עומדת - "פימו דברו בגאות" - כי אמר הפה ברשותו. ואותם שתי חומות שעשה הקדוש ברוך הוא ללשון שלא יצא לחוץ ידבר - הנה הפה ברשותם פימו. ולכן דברו בגאות.
ומאחר שנמצא בהם רובא דמנכר - השתי ערלות לבדו בגאונם - כך מי שנמצא בו מדה זו "חלבמו סגרו" - "אין מולחין את החלבים" - מה מועיל לו מלח ממון חסר, אדרבא מוסיף גאוה בלבו לומר כי עם ה' עשה שנאמר "מלוה ה' חונן דל". ולכן אסור.
"ולא מהפכין בהם" - לא יתכן להתפהך לבו על ידי כן ממנהגו הרע. "ואין תולין אותם על גב יתדות" אף על גב כי ימצא לאדם זה מצות קיימות דוגמא של יתד כמה דאת אמר "יתד תקועה", כך אמרו חכמים ז"ל על שבנא "אתה יתד תקעת כאן". מכאן אמרו חז"ל "לעולם יהיה לאדם יתד תקועה בבית הקברות" (מאמר) - כלומר מצוה קבועה כדי לזכות להקבר שם בארץ ישראל. וזה - אף על גב שיש לו יתדות - "אין שוטחין" חלבו שלו לתקן אותם על ידי אותם מצות.
או יהיה "אין מהפכין בהם" דאף על גב שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. לב חורש מחשבות און - והיו הדברים האלה על לבבך". כך היא המדה. אבל בענין "חלבמו סגרו" לא יועיל היפוך זה שהרי לא ישמע לקול מלחשים, בעלי לחישות(?). "אע"פ שנשחטה ביום טוב" ועשה תיקון לכל הערלות כאמור - לא יועיל התיקון לענין זה כי גדול הוא וחוזר עליו.
"וכן אסור למלוח בשר עליהם באויר" - כלומר יתדות הללו, מצות המוחזקות הנמצאות ביד האדם, אין ראוי למלוח עליהם בענין הצדקה כגון הערוב שהיו נותנים באותו בית שאמרו חז"ל אין לשנות, כך מי שהחזיק באותה מצוה אין ראוי לעושה צדקה לדחות אותו מאותה חזקה מפני שעושה צדקה ביותר דהיינו בשר ענין שררה כאמור. וזה "באויר" כי אין לו חזקה - די לו שנעשה שר על ידי הצדקה שנאמר "מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו".
"עלי שהוא דף עב וכבד וכו'" - הענין כמשמעו "אם תכתוש את האויל וכו'" (משלי, כז), כלומר אין זה מחלק הנ"ל "כי חלבמו סגרו" וערלת הלב כבושה בו, רק הוא המבזה את התוכחות כמו ששנינו וזהו על שנאמר עליו "בתוך הריפות בעלי" - הענין יובן בדקדוק מ"ש "לא תסור מעליו אולתו" - מהו "מעליו"? "ממנו" מבעי ליה למימר? אמנם ירצה להגיד כי זה זה האויל הנמצא בו רמות רוחא, קיש קיש קריא. דאלו כמה בני אדם נמצא בהם רוח גבוה ובקרבו ישים אורבו לא חשב אנוש. אמנם לא ידע אנוש ערכה כי זה יצרו מבפנים. אמנם האויל זה הנמצא אותו הגאוה מבית ומחוץ לעין כל, עין קוץ, ועל זה אמר החכם "אם תכתוש את האויל" זה שאין בו דעת לכסות גאותו, "במכתש בתוך הריפות בעלי" כי כן הריפות יש להם שתי קליפות בחטה - אחת יוצאת על ידי כתישה והשנית הדקה יוצאה על ידי הבישול. והאויל זה אם תתן אותו בעלי זה שמוציא הקליפה החיצונה של החטה ונעשה "הריפות" - אין אתה מועיל להוציא מעליו דווקא אולתו החיצונה הנגלית עליו לעין כל.
ולכן יאמר "על שהוא דף עבי" וגס הרוח וכבד על דרך מה שאמרו חז"ל "כבד לב פרעה" - נמשל לכבד, כי צריך שני פעמים בישול. כך אויל זה. "כלי הוא" - שנמצא בו הכנה לעבדה ולשמרה, "אלא שמלאכתו לאיסור" והוא מתנהג בגסות הרוח בגאוה ובוז, כי יש אזהרה לגסות הרוח שנאמר "שמעו והאזינו אל תגבהו כי ה' דבר".
וזה הוא "כדי לכתוש בו הריפות" מוכן לאיסור. "מותר לטלטלו" ואין זה כמו החלק הנ"ל "כי חלבמו סגרו" כי אין לו תקנה כנ"ל, אבל זה מותר לטלטלו על ידי היפוך במעשה המצות דהיינו "לקצב עליו בשר" - הוא עסק התורה כנ"ל כמו שאמרו חז"ל "ולהג הרבה יגיעת בשר - כל שלוהג בתורה נעשה שר". "ולאחר שקצב עליו בשר" - דהיינו שהיה קובע עתים לתורה, "אסור לטלטלו מחמה לצל" שלא יתבקע מפני כי התורה מגינה ומצלה אפילו בעידנא דלא עסיק בה מצלה כמו שאמרו חז"ל.
פירוש נוסף על סעיפים א-ה עריכה
עוד תשוב ותראה את מעשה ה' כי נורא הוא בענין הדינים הללו מה מעשיהם. שאמר "אין מרגילין ביום טוב" היינו מה שאמר הכתוב "משלחי רגל השור וחמור" דאף על גב שנאמר "שלש רגלים תחוג לי בשנה", אשריהם ישראל שהם משלחי רגל השור וחמור. והענין כי זהו מה ששנינו "איזהו קטן? כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית שנאמר שלש רגלים".
והנה שני עניינים נכללים במצוה זו. ענין הראיה וענין הליכה ברגלים. והסוד זה הוא כי המצוה אשר יעשה האיש הישראלי הוא מעורר את האהבה למעלה ונעשה הייחוד עליון. ואמנם לענין זה הייחוד הצריך הכתוב בשני דברים. ראשונה אחת הוא תלויה בעינים - כך אמר "יראה כל זכורך". ולכן צריך שיהיה לו שני עינים כמו שאמרו חכמים ז"ל "כשם שבא ליראות כך בא לראות דכתיב יראה יראה". ועוד תלה הכתוב צורך ברגלים כנזכר דכתיב "שלש רגלים". והענין הוא סוד מה שאמרו חז"ל בפסוק "טוב מראה עינים מהלך נפש - טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה". ולכן צריך ענין ראיה דכתיב "יראה כל זכורך". ולענין המעשה צוה שלש רגלים כי זה בכינוי כמו שאמרו חז"ל "שבניך גדלי בשר - וכי לזה רגל אחד ולזה שנים?".
אמנם טעם לענין מראה עינים - סוד הענין הוא מ"ש ר' שמעון בזוהר בפסוק "ישר יחזו פנימו" ויקרא דף ט"ו (ח"ג טו, א) וזה לשונו: "מאי ישר יחזו? א"ל רזא עילאה דאינון ימי קדם דעתיקא קדישא וימי עולם דזעיר אנפין אקרון". ולכן "פנימו" דאינון חמאן באורח מישור וכו' על ידי ההשגחה העליונה ימצא כי מתקיים נמי מה שאמר הכתוב "תמיד עיני ה' אלהיך בה" וסיים בה הכי "מראשית שנה עד אחרית שנה" - ר"ל כי ההשגחה תהיה מרובה מתפשטת מתחילת המדה הנקראת 'שנה' כדאיתא בזוהר פרשת פנחס "דאיהי שנה מאינון שנים קדמוניות". ועד "אחרית שנה" - עד סופה. ולכן טוב מראית עינים אלו באשה עליונה, מהלך נפש מאתו הלוך שנאמר "מתהלך בגן" ונאמר "מתהלך בתומו צדיק" (משלי, כ) ונאמר "מתהלך בקרב מחניך" "דברים". כך מהלך נפש - ר"ל הולך לטייל עם בחינה הנקראת 'נפש' לקיים מה שאמר הכתוב "מים קרים על נפש עיפה". מי גרם כך? הראיה לאותה עולמתא שפירתא דלית לה עיינין.
למדנו מכל הנזכר כי מצות ראיה היא כוללת שני דברים כאחד טובים. ענין הראיה גדול מאד ולכן לא נקרא מצות 'הליכה' לפי שהראיה עושה רושם שכן מצינו בת היענה נוצרת על ידי ראיה. ולכן נאמר "ועין נואף" (איוב, כב) - ר"ל על ידי הראיה העין נואף, כי עושה את שלו. וענין המעשה של ההליכה תפל(?) לו. וההפך בתמורה - הרגל מועדת לשבר וכדאיתא בזוהר פרשת משפטים שור מועד נכנס לבית ריבוניה ברגל דיליה, שבר את הכלים מנורה מזבח וכו'.
ולכן ביום טוב אשר מתקיים בו מצות הרגל - "שלש רגלים תחוג לי בשנה", כי זה הוא סוד מה שאמרו חז"ל "יש רגל מברכת" (מאמר), והבן. לכן עתה צריך ליזהר מאותו רגל של התמורה - "אשריכם ישראל" שהם "משלחי רגל השור" מועד "והחמור" דכתיב בהם "כי יבער איש - זה הקב"ה. שדה או כרם - בית המקדש ציון שדה תחרש וכרם ה' בית ישראל שנאמר ממרום שלח אש. ושלח את בעירו - שור מועד. ובער בשדה אחר" - ר"ל הנקרא 'אחר', עשה כך 'אל אחר' כדאיתא פרשת משפטים. לכן "מיטב שדהו - שדה אדום. ומיטב כרמו ישלם - שנאמר על שדה איש עצל עברתי". אמר החכם שראה מה שעתיד להיות בזמן החרבן. הוא מה שאומרים חכמים ז"ל במדרש, ועוד ראה מה שעתיד להיות בקליפה שהחריבה בית המקדש הנקרא "איש עצל" כמו שאמר הכתוב "גם מתעצל במלאכתו וכו'".
כי הנה בקדושה נאמר "חזית איש מהיר במלאכתו" (משלי, כב) - זה יוסף הצדיק שנאמר "ויבא הביתה לעשות מלאכתו", הוא מהיר וזריז דכתיש כתישין ואפיק משחא מאינון זיתין עילאין לאנגדא לנוקביה. "לפני מלכים יתיצב" - שנאמר בהם "מלך במשפט יעמיד ארץ". "בל יתיצב לפני חשוכים" - אשת פוטיפר שנאמר "מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיה, נז) כדלעיל. וההפך ממנו הקליפה הוא "מתעצל במלאכתו" לפי שנאמר "איש בער לא ידע וכו' בפרוח רשעים" - ההוא נחש דפרח באוירא. שניהם זה הוא סיבה "להשמדם עדי עד" - היינו מה שאמר פרשת בלק "אשר הלך חשכים - שארי בחיבורא וסיים בפירודא". ולכן הוא מתעצל במלאכתו. זהו שכתוב "על שדה איש עצל עברתי" - שדה אדום. "ועל כרם אדם חסר לב" - הוא אדם בליעל שהוא זקן וכסיל. "והנה עלה כולו קמשונים וגדר אבניו" שלקח מירושלים שנאמר "תשתפכנה אבני קדש". "נהרסה" - הרי "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" שנאמר "תחת הנחושת אביא זהב וכו' מן הכרובים".
וכל זה כשישראל זכאים מקיימים זה הם "משלחי רגל השור" מועד "והחמור", על ידי מצות עליית הרגל. ולכן בא הדין:
"אין מרגילין ביום טוב" כדי שלא לעורר רגל השור והחמור הנזכר. "כיצד הוא מרגיל? זה המוציא כל מרגל אחד" - כלומר כי הבשר שהוא בחינת הקדושה (כי שה פזורה ישראל) - אין מוציאין אותה מרגל אחד, ר"ל מאותו שנאמר "משלחי רגל השור והחמור" בפעם אחד, שהרי נאמר "לא תחסום שור בדישו". "כדי שיוציא כל העור שלם שלא יקרע" - היינו מה שאמר הכתוב "ויעש ה' לאדם כתנות עור", ואלו לקח אותם עשו בסוד הקליפה כמו שאומרים חכמים ז"ל בפסוק "חמד רשע מצוד רעים". סוד הדבר מה שאמרו חכמים ז"ל כשהיה לובש נמרוד אלה הבגדים היו מתכנסים עליו חיה ועוף וצד אותם. ולכן נתאוה אותם עשו כי להיות אלה הבגדים היו מתכנסים נמי שם כמה נשמות הנקראים 'חיה ועוף'.
אמנם כבר הגיד הכתוב שהיו רעים שנאמר "מצוד רעים". ולכן הוא לוקח אותם שנאמר "בגדי עשו החמודות" (בראשית, כז). ולכן כל העיקר להוציא אלו הבגדים, כתנות עור, שנאבדו ביום החרבן שנאמר "מעדה בגד ביום קרה" - אמרו חז"ל "יום שנזדווג נבוכדנצר הרשע לישראל, העדה מהם שני לבושים - בגדי כהונה ובגדי מלכות" (מאמר). ואלו הם כתנות עור שהיו משתמשים בהם הבכורות הללו. אין מוציאין אותם ביום טוב לגמרי, "להוציא העור שלם שלא יקרע" - לא יתכן - כך אמרו חז"ל לשנים שהם מתכסים בכסות אחת, זה אוחז מכאן וזה אוחז מכאן עד שנקרע. כך עשה ה' - "בצע אמרתו". ולכן "אין עושים כן להוציא העור שלם שלא יקרע פי שהוא טורח טורח גדול בהפשט זה ואין בו צורך ליום טוב" - שהרי קודשא בריך הוא ביום טוב ושבת אתלבש בלבושין דבריאה כדאיתא בתיקונים. וכאשר נעשה קשר בראשו של ענים עם מה שאמרו חז"ל בפסוק הנ"ל "אשריכם ישראל ** שאתם עושים רצונו של מקום, משלחי רגל - ממהרים הגאולה שנאמר הנה מלכך יבא לך עני ורוכב על חמור. השור - זה משיח בן יוסף דכתיב ביה "בכור שורו". והחמור - עני ורוכב על חמור - זה משיח בן דוד".
ולכן יאמר "אין מרגילין ביום טוב" שה פזורה ישראל אע"ג שעושים רצונו של מקום, אין יכולים להביא רגל השור והחמור הנזכר ביום טוב - הוא מ"ש בזוהר פרשת פקודי דף רנ"ח (ח"ב רנח, א) וזה לשונו: "וכדין כד יסתיים גלותא במשיכו דרגלין כדין ועמדו רגליו וכו' ויתעבר רוח מסאבא וכו'", אז יתקיים מה שאמר הכתוב "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" כאשר בארתי בהקדמה כי לפי שנאמר "כי נגע בכף ירך יעקב" ולכן הני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו הוי, שהרי נאחזים ברגלים העליונים. ונאמר "רגליה יורדות מות" - עניינים הללו רבים וגדולים הם. אין מרגילין אותם ביום טוב.
"כיצד הוא מרגיל? זה המוציא העור שלם ברגל אחד כדי שלא יקרע" - היינו מה שאמרו חז"ל בפרה אדומה "ושרף את הפרה - זו מלכות הרשעה, עכו"ם. את עורה ואת בשרה - היא ודוכסיה וכו'". וכן נמי יכול להוציא העור שלה היא ודוכסיה כלם לגמרי, "ולהוציא כל הבשר" - אלו ישראל שהם שה פזורה, "על רגל אחד" - הוא משיח אחר שיקבץ נדחי ישראל, כל השבטים כולם. "וישאר העור שלם".
אינו נעשה ביום טוב "מפני שהוא טורח טורח גדול" - כך אמרו חכמים ז"ל "הנודר מן היין ביום שבן דוד בא מותר בערב שבת ויום טוב" לפי שהוא טורח גדול "ואין בו צורך" בהפשט זה ליום טוב שהרי נאמר "ושרף את הפרה את עורה בשרה". ואותו עור שנאמר "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" - הם ד' מלכיות כמו שאומרים חכמים ז"ל שלכן נאמר "עורנו כתנור נכמרו" ונאמר בו "עור ובשר תלבישני וכו'".
ולכן נמי "אין מרגילין ביום טוב" כי הנה אמרו חז"ל "משום דבקרבך קדוש ולא אבא בעיר? אלא נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה". ולכן יאמר אזהרה זו "אין מרגילין" לומר דאף על גב כי ביום טוב יש ענין שמרגילין בו, גם יש ענין שאין מרגילין בו. והענין כי הנה בזוהר פרשת קרח שם נאמר ז"ל "קריאי מועד - קראי כתיב חסר. כי כמו שקדש עילאה אזמין לכל אינון כתרין עילאין וכו' כך קדש תתאה חכמת שלמה אזמין לכל חילוי לאעטרא לון שנאמר מקראי קדש וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי מטרוניתא אזמינת לכל חילהא וזהו להם מצות ראיה שנאמר תבנית:יראה כל זכורך והם הכיתות הנקראים בסוד "זכרים" כי יש כיתות (כי) [אשר][2] הם ממונים על השיר הנקראים 'עלמות שיר'. אמנם הללו הם זכרים כמ"ש בזוהר פרשת שמות בפסוק "איש וביתו באו", עיין שם. ואלו הם בעלי רגלים כדאיתא בתיקונים דף כ"ח וזה לשונו: "וכמה מארי דרגלין סלקין עמה דאתמר בהון ורגליהם רגל ישרה". והנה מבואר מזה המאמר כי מרגילין ביום טוב אלו בעלי רגלים על דרך מה שהם חייבים הגשמיים ישראל להלך מירושלים להר הבית להראות לפניו יתברך שנאמר "יראה כל זכורך" - כך הוא למעלה - אותם הכיתות בעלי רגלים הם עולים לירושלים ונכנסים להר הבית. ומה גם חלק הנשמות - נפשין רוחין ונשמתין שבעולם עולים לירושלים ונכנסים להר הבית, הר ציון, לראות פני יוצרם ומשתעשע בהם. ואמנם אף על גב כי בענין הזה הם מרגילים, כי יש רגל מברכת כנ"ל - אמנם אין מרגילים אז ביום טוב והוא לענין הנדר הנזכר, שלא יכנס בירושלים של מעלה.
"כיצד מרגילין? זה שמוציא כל הבשר ברגל אחד" - וסוד הענין כי הנה למעלה נמצאים שני ייחודים. האחד אינו נפסק לעולם והאחד הוא אשר נשבע הקב"ה שלא לעשות אותו, היינו שלא יכנס בירושלים של מעלה. ובזה יובן דרך אחרת במאמר פרשת ויקרא מה שאמר ר' שמעון "אכלו רעים - לעילא, שתו ושכרו דודים - לתתא. אמר רבי אלעזר מאן אינון לעילא ומאן אינון לתתא? א"ל יאות שאילתא. אתר עילאה דאינון באחדותא בחדוותא דלא מתפרשן לעלמין. אלין אקרון 'רעים' וכו'. שתו ושכרו דודים - אלין אינון לתתא דאקרון דודים וכו'".
והענין בקיצור שמענה ואתה דע לך: כי הנה בכל ספירה היא כלולה מעשר שהרי אין קדושה פחותה מעשרה. ולכן השלשה עליונות שבכל ספירה הם נקראים 'רעים', והשבעה תחתונות נקראים 'דודים'. והטעם מפני כי כן לעולם שלשה ראשונות חשובות כאחד לפי שהם בחינת ראש. אבל שבעה תחתונות, להיות כי יש בהם קוים - ימין ושמאל - לכן יצדק בהם כינוי 'דודים'.
ואמנם כשפירש ר' שמעון ואמר "אכלו רעים לעילא. שתו ושכרו דודים לתתא" סתם, שאל רבי אלעזר "מאן אינון לעילא ומאן אינון לתתא?" לפי שהוקשה לו לפרש מלת "דודים" בשבעה תחתונות דאבא ואימא. ולכן אמר ר' שמעון "יאות שאלת" כי הוא דקדק דקדוק נכון. ולכן פירש כי אין כונתו בזה אף על גב דשייך לפרש הענין בהם - אמנם הוא אמר "אתר עילאה דאינון באחדותא" כי הם חשובות כאחד בחדוותא דכתיב בהם "עבדו את ה' בשמחה" דלא מתפרשן לעלמין אקרון 'רעים'. והענין הוא הפך מן המשמעות מ"ש "לא מתפרשין לעלמין" על דרך מה שאמר הכתוב "לא יתן לעולם מוט לצדיק" - כלומר הרשעים הם מתמוטטים לעולם אבל הצדיק מתמוטט וחוזר.
וכן נמי יאמר דאע"ג כי בזמן הגלות כביכול "מתפרשין", שכן נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה בסוד הכונה שלו, אבל לא לעולם מתפרשן לעלמין אלו נק' 'רעים' שתו ושכרו דודים לתתא הנקר' דודים מפני דאינון תאיבין דא לדא והשאר מובן.
עוד איפשר לפרש כי ר' שמעון ע"ה השיב לר' אלעזר מה שהוקשה לו איך יתכן לומר כינוי 'דודים' בשבעה תחתונות דאבא ואמא? ולכן אמר לו "יאות שאלת". והשיב "אתר עילאה" - דאינון באחדות כאמור. ובזה ימתק מה שאמר "אתר עילאה". שאם הרצון לומר על אבא ואימא בכללות היה לו לומר "באינון עילאי" כדקאמר לקמן "תא חזי באינון עילאי כתיב בהו אכילה". אמנם מדקאמר "אתר עילאה" - ר"ל כולא חדא מלתא, רעים ודודים, מדבר במקום אחד. אמנם "אתר עילאה" שבהם עצמם נקרא 'רעים' - הם שלש ראשונות כאמור. ונתן טוב טעם מפני שנמצא בהם שלשה דברים מכריחים זה. ראשונה מפני "דאינון באחדותא" כנגד חכמה שבחכמה שהוא אחדות גמורה. ועוד "בחדוותא" - כנגד הבינה, היא שמחה שבו. "דלא מתפרשאן" כנגד בחינת דעת המחבר אותם שהם תמיד מחוברים. אלין אקרון 'רעים'. הדא הוא דכתיב "ונהר יוצא מעדן וכו' ועדן וההוא נהר לא מתפרשן לעלמין כאמור וכו' שתו ושכרו דודים - אלין אינון לתתא דאקרון דודים וכו'. תא חזי באינון עילאי כתיב בהו אכילה בלא שתיה. מאי טעמא? מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעיא וכו'. אמר ליה ר' אלעזר אתחזי דהא דודים חביבותא אינון. מאי טעמא אינון תתאי".
והנך רואה כי אין זו קושיא מה שכתב "מאי טעמא אינון תתאי" - כי הנה כך הוא, כי ז' תחתונות אינון תתאי. ומה זו שאלה? אמנם שאל הדיק היטב דמאחר כי כינוי 'דודים' מורה חביבותא שביניהם - נמצא אהבה תמיד ומה הכרח נמצא שיהיו תתאי שאתה אומר שתו ושכרו דודים לתתא סתם? א"ל "אינון דתאבין דא לדא לא משתכחין תדיר אקרון דודים" - אם כן מסיבה אחרת נמי נקרא 'דודים' - דאף על גב שאוהבים זה לזה, מפני שאין נמצאין תמיד נקראים 'דודים'. ואינון דמשתכחו תדיר וגם כן לא מתכסיין בו השלשה ראשונות אינם מתלבשים למטה ולא מתפרשן דא מן דא אקרון 'רעים'. אמנם השבעה תחתונות מתלבשים למטה בתוך ז"א ופעמים נכנס נצח הוד יסוד דאימא לחוד כנזכר בכונות תפלת ערבית. ולכן יצדק בהם כינוי 'דודים'.
וצדק מה שאמר לתתא חזר ואמר "ודא איהו שלימותא דכלא" - אין זה נחשב העדר לנצח הוד יסוד דאבא ואימא להתפשט למטה ולהתלבש בתוך זעיר אנפין, כי אדרבא הוא שלימות להם ולזעיר אנפין, היינו "שלימותא דכלא". והטעם "בגין דאתברכא כנסת ישראל" לפי כי מהתפשטות חמשים שערי בינה מתברכת כנסת ישראל, כי באים לה כ"ה שערים מהם כנודע.
והנה למדנו ממאמר זה שהם שני מיני ייחודים. האחד נפסק מפני שנשבע הקב"ה "ולא אבא בעיר". והשני אינו נפסק לעולם. ולכן כנגד הייחוד שאינו נפסק אמר "אין מרגילין ביום טוב" - הוא ענין זווג המכונה לרגל כאמור, כי זה הזווג לא יפסק. וכנגד הזווג השני נמי אין מרגילין מפני שנשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה כאמור. ולכן אין מרגילין ביום טוב שהרי יום טוב עולה בגימטריא ס"ג, וזה הוא בסוד אימא כנודע - הויה דס"ג. והזווג שנפסק הוא סוד הויה דע"ב.
"כיצד מרגילין? זה המוציא כל בשר ברגל אחד" - היינו סוד "שלח תשלח את האם וכו'" - כי זה נעשה ביום טוב כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רכ"ד (ח"ג רכד, א) וזה לשונו: "היך צדין צידה דהאי צפרא קדישא מתקנין לקמה מיכלא יקירא בחדווא וכל עינוגין, ועאלין לבי כנישתא ומצפצפין לגבה בקל לחישו כדקא יאות. נפקאת ופרחת לגבייהו כמה דאתמר ובה אחדין כל אינון בנין ומשלחין *ההיא דאיהי רביעא עלייהו ואזלת וכו' ועל דא כתיב שלח תשלח את האם וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי ביום טוב כל זה מתקיים על ידי מה שעושים ישראל למטה והיינו מה שאמר "כיצד מרגילין זה המוציא כל הבשר" היינו המדה הנקרא "בשר מבשרי" עם הצדיק שנקרא 'בשר' כמה דאת אמר תבנית:ובשר הקדש יעברו מֵעָלָיִךְ (ירמיהו יא, טו). מוציאים הכל "מרגל אחד" - הוא הייחוד הנזכר - "כדי להוציא העור שלם שלא יקרע" - היינו כתנות עור, כי אלו הם לאדם ולאשתו. אין עושים כל זה מפני שטורח הרבה בין האדם הגשמי. וכן נמי הרוחני. ואין בזה צורך יום טוב לפי כי ענין אחר אי איפשר לפי שיש שבועה כנזכר. והשני נעשה על ידי קדושת היום. נמצא כי הפשט זה שמפשיטים לאימא עילאה ומעלים למעלה הוא טורח גדול ואין בו צורך ליום טוב כאמור.
"אסור למלוג גדי וכו'" - היינו מ"ש בזוהר פרשת אחרי מות דף ע"ב (ח"ג עב, א) וזה לשונו: "ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי - השתא כלה בעיא תכשיטהא. ויאמר אנכי אשלח גדי עזים - למלכא דהוה ליה ברא מאהו חדא. ואזיל בהיכליה. בעא מלכא לאתנסבא במטרוניתא עילאה ולאעלה בהיכליה. אמר מכאן ולהלאה אשדר ואתרך לברא דאמהו מהיכלא דילי. כך נמי הכא. אנכי אשלח גדי עזים - והא אוקימנא בלא תבשל גדי וכל אינון בסטרא דבכור בהמה קא אתו", עכ"ל.
והנה כי אסרה התורה לבשל גדי זה עד לעתיד שהקב"ה עושה בו משפט כתוב כמו שנזכר בפסח "מן הכבשים ומן העזים תקחו", ויהיה "צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" שנאמר "ולא יהיה שריד לבית עשו" שנאמר "ושרף את הפרה את עורה ואת בשרה ואת דמה". ולכן בא דין זה בגשמי:
"המולג את הגדי ביום טוב אסור" עד בא יום ה' כי הוא ישחט אותו שנאמר "כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום".
ולכן עתה אסור למלוג גדי זה ביום טוב, "אלא אם כן מולגו כדי לאכול עורו" לפי שהעור שלו דבק בו סטרא אחרא כדאיתא בזוהר פרשת ויקרא דף כ"ה (ח"ג כה, א) וזה לשונו: "תא חזי עז לקרבנא אמאי? והא אמר ר' שמעון עז שמא דיליה גרים דהא סטרא בישא זינא בישא הוא, אלא הכי אמר רבי שמעון דא בעי לקרבא וכו'". גם פרשת תצוה ז"ל דף קפ"ה (ח"ב קפה, א) "ובגין כך בעז יתיר חולקהון בגין דשערא דיליה תלייא יתיר מבעירא אחרא, כמה דדינא דילהון תלי לתתא דמסאבו וכו'".
למדנו כי סטרא אחרא נאחז בעור של העז. ולכן יאמר "אסור למלוג גדי ביום טוב" דהא לא יתכן לתקנו, "אלא אם כן מולגו כדי לאכול את עורו" לפי שמתאחזין מעורו סטרא אחרא והוא רוצה לתקנו לאכלו, מותר.
"בהמה שנשחטה ביום טוב וכו'" - הנה חז"ל הגידו כי לעתיד הקב"ה מביא אותה בהמה הרבוצה על אלף הרים ושוחט אותה על ידי לויתן שנוחרו בסנפיריו ונקרא 'שחיטה' כי כן הקב"ה מתיר אותה, כמו שאמרו חז"ל, כי אומרים הצדיקים "והלא שנינו אין שוחטין במגל צור ובשיכים וכו'". ואומר הקב"ה כי תורה מאתי תצא. תורה חדשה מאתי תצא. ולכן יאמר נא על אותה בהמה הידועה כי "נשחטה ביום טוב" - אותו יום טוב שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא כמו שאמרו חז"ל ביום הגמל את יצחק - יום שעתיד הקב"ה לגמול חסד עם זרעו של יצחק. נשחטה בהמה זו ההוא יומא טבא דעביד לרבנן.
"מותר להגביה עורה". והענין כי הנה בפסוק "ויעש ה' לאדם כתנות עור", וזה העור היה לו מן הבהמה זו ואמרו חז"ל "בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב "כתנות אור"" - כך היו מתחילה קודם שחטא. אמנם אחר כך נעשו "כתנות עור". ולכן יאמר ש"מותר להגביה העור שלה" שהרי נתקן כי הנה כאשר עמדו ישראל על הר סיני - פורפיראות הלבישן כמו שאמרו חז"ל בפסוק "ואלבישך רקמה". ואף על גב כי אחר כך חטאו ונאמר "הורד עדיך מעליך.. ויתנצלו בני ישראל את עדים" -- מכל מקום כבר נתקן על ידי הגלות והחרבן.
ולכן מותר להגביה עורה למעלה "וליתנו במקום דריסת הרגלים" אשר צוה ה' "שלש רגלים תחוג לי בשנה" עד אותו מקום של דריסת הרגלים של ישראל - מגביה אותו "אף על פי שאין עליו בשר כלל".
וכאשר נתבונן בענין בהמה זו מהו מהות שלה - הוא מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף ר"מ (ח"ג רמ, א) וזה לשונו: "השתא אית לאסתכלא היאך אינון רוחין קדישין אתהנון מהאי טעמא דקורבנא דבהמה? והא יתיר הוה לאתברא בר נש ההוא רוח ולאתבא בתיובתא. מאי טעמא נכיסו דבהמה ולאוקדא ליה בנורא דמדבחא? אלא רזא איהו בגין דאית בהמה רביעא על אלף טורין ואלף טורין אכלא בכל יומא וכולהון אקרון בהמות ועל דא תנינן דאית בעירא אכיל בעירי וממה הוו מאשא וכולהו לחיך לון ההיא בהמה בלחיכא חדא. הדא הוא דכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא. וכל מיא דירדן מלא בשית שנין היא עבדת ליה גמיעא חדא, הדא הוא דכתיב יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו וכו'".
והנה למדנו ממאמר זה מה ענין בהמה זו כי הוא כינוי למעלה. ולכן כך הוא אומר:
"בהמה" הידועה זו "שנשחטה ביום טוב" - כי הנה ענין של השחיטה יהיה נמי כינוי להוצאת הדם לחוץ לפי כי כן נאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" כי הענין הוא כאשר מסתלק אות אל"ף משם הויה העולה אדם[3] נשאר דם, והוא סימן לתגבורת הדין. וענין זה מובן בסוד הזכר הנקרא אדם - סוד הויה במלויו, מ"ה, כדאיתא בזוהר פרשת יתרו בפסוק "מה שמו ומה שם בנו", עיין שם. אין להאריך.
והנה הנקבה נמי נקראת שם מה כדאיתא בזוהר פרשת בראשית דף כ' (ח"א כ, א) וזה לשונו: "אמר ר' שמעון על דא שמיא וחילהון במה אתבריאו דכתיב כי אראה שמיך וכו' וכתיב מה אדיר שמך וכו'". והטעם לזה שהרי הנקבה בכלל שם אדם נקראת, דכתיב "כתפארת אדם לשבת בית" כתרגומו. ולכן נמי יצדק בה מה שאמר הכתוב "שופך דם האדם". ולכן יאמר:
אם "נשחטה ביום טוב" דהיינו לתקן אותה שנאמר "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא", "מותר להגביה עורה".
והנה העור שלה הוא רמז לכל החיילות שלה, לפי כי כן מכונים כדאיתא בהיכלות פקודי סוד הנחש. ושמפשיט עורו הם חיילות שלו, עיין שם אין להאריך. ולפי כי כן כל החיילות שלה הם מזומנים כנזכר במאמר הובא לעיל בפסוק "מקראי קדש" כי חכמת שלמה נמי "זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון אימתי? בזמנא דמועד שרייא בעלמא הדא הוא דכתיב קריאי מועד" - ולכן "מותר להגביה עורה" ובכלל הדבר הזה בא הכינוי אל המדות שלה היורדים בעולמות למטה הנקראים 'עור' מפני כי היורדים הם בסוד חיצוניות בלבד, אך עצמות האור נשאר למעלה. ואיתא בתיקונים "ה' תתאה מקננא בעשיה". ונודע הוא כי מה שאמר "ה' תתאה" היינו מלוי של ה' היא מלכות שמים. נמצא שהוא העור שלה. ולפי כי הבניין של המדה זו הוא על ידי כל המדות שלה שירדו בעולמות כאשר נגזר עליה לכי ומעטי את עצמי - אז ירדה לכל העולמות למטה עד שנשארה נקודה אחת בלבד בעולם האצילות.
ולכן כאשר יבא התיקון שלה צריך שיעלו פעם אחרת כל החלקים שלה ולבנות אותה. והנה הבחינה האחרונה שלה היא היורדת למטה בעולם העשיה - היא היותר חביבה לפני הקב"ה שנאמר "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב". ולכן יאמר: "ומותר להגביה" העור זה שלה מעולם העשיה למעלה "ליתנו במקום דריסת הרגלים" של אדם העליון שנאמר "צדק יקראהו לרגליו", ואחר כך מעלה אותה יותר למעלה "אף על פי שאין עליו בשר כלל" - והיא בסוד עור בלבד. מותר. שהרי אחר התיקון שנאמר "ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם" - אחר כך אמר אדם "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי". אך מתחילה עדיין לא היה שם בשר.
ולכן נמי בזה מגביה העור, אף על גב כי אין עליו בשר כלל. "ומותר להערים" - כך אמרו חז"ל "כיון שלמד אדם תורה נכנס בו ערמימות". ולכן מותר להערים "ומולח כאן מעט וכאן מעט". והנה ענין המליחה נודע הוא שהמלח הוא סוד דין. אמנם הוא ענין התעוררות מלמטה למעלה כי בתחילה הוא סוד מלח וכאשר נמלח נעשה סוד לחם. ולפי כי ענין של התעוררות הנקבה נראה דבר של גנאי - לכן יאמר "ומותר להערים" - הוא מ"ש בזוהר פרשת ויחי דף רמ"ה (ח"א רמה, א) וזה לשונו: "תא חזי בכל אתר דכורא רדיף בתר נוקבא ואתער לגבה רחימותא, והכא אשכחנא דהיא אתערת רחימותא ורדפה אבתריה. ולית אורחיה דעלמא דלית שבחא דנוקבא למרדף בתר דכורא אלא מלה סתימא היא ומלה עילאה דבי גנזייא דמלכא וכו'. תא חזי אתערותא דרחימו דכנסת ישראל לגבי קב"ה נשמתהון דצדיקיא לתתא מתעדין לה בגין דאינון אתיין מסטרא דמלכא מסטרא דדכורא(?) ואתערותא דא מטי לנוקבא מסטרא דדכורא ואתער רחימותא אשתכח דדכורא אתער חביבו ורחימותא לנוקבא וכדין נוקבא אתקשרת ברחימותא לגבי דכורא בהאי גוונא תיאובתא דנוקבא למשדי מיין ותתאין לקבל מיין עלאין לאו איהו אלא בנשמתהון דצדיקייא וכו'. ועל דא וצדיק יסוד עולם כתיב סתם וכו'".
נמצא כי כן למדנו מדברי מאמר זה כי עיקר התעוררות כנסת ישראל למעלה לבקש אהבה הוא על ידי התחתונים, וצדיק יסוד עולם. ולכן "מותר להערים" על עיקר זה "ולמלוח מעט כאן" - היינו התעוררות מעט מזער, וחוזר למלוח גם במקום אחר, ומעורר פנים אחרת למעלה. וכל זה באותו עור שהעלה למעלה בשערי בת ציון כאמור - כך הוא יעשה פעם אחר פעם "עד שימלח את כולו" ונעשה הייחוד כנודע. כי המלח זה ממתק הבשר החי, צדיק חי העולמים.
"אבל אם נשחטה מערב יום טוב" - אין מקום לעשות מאחת מאלה שהרי הכל נתקן מאתמול כאמור.
"אין מולחין את החלבים וכו'" - הענין יובן עם מ"ש בזוהר פרשת בא דף ל"ד (ח"ב לד, א) וזה לשונו: "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וכו' וקראו לשלשה אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם ובמשתיא בכל יומא מקטרגא שכיח וכו'. ולעולם לא יהיב ליה חולקהא. והא כתיב והעלה עולות מספר כולם - עולה סלקא לעילא לעילא ולא יהיב חולקא לסטרא אחרא דאלמלא יהיב ליה חולקא לא יכיל ליה לבתר וכו' ואיתימא אמאי אבאיש לקדוש ברוך הוא? אלא דאלמלא יהיב ליה חולקא יפני אורחא ויסתלק מעל מקדשא וסטרא דקדושה יסתלק לעילא לעילא ואיהו לא עבד כן. ועל דא קדוש ברוך הוא תבע בדינא וכו'".
והנה למדנו מן המאמר כי צריך לתת חלק לסטרא אחרא תמיד, והוא החלב של הקרבן, שלכן מסתלק מן הקדושה ואז הקדושה עולה למעלה להתייחד עם דודה. ובזה יובן מה שאמרו חז"ל "ושם דרך - אלו מסקלי דרכים" - שנראה דבר גדול השכר שלו ללא דבר. אמנם הענין בזה מובן לפי שכדרך העליון העולה בית שמש, כי "שמש ומגן ה'", יש אותה אבן נגף, צור מכשול, שעליו נאמר "אשר קרך בדרך" ונאמר "אשר שם לו בדרך" - מלת "לו" חוזר למעלה על דרך "הבה נתחכמה לו" כמו שאמרו חז"ל "לו - להקדוש ברוך הוא". וזה הוא המעכב שלא יעלו הנשמות לרגל, ויש נספה בלא משפט. ולכן האדם המסקל דרך זה ונוטל אבן גשמית משם ושם דרך - תמורת אשר שם לו בדרך - ראוי הוא ש"אראנו בישע אלהים" כשעולה למעלה להתייחד עם דודה. מכל שכן ה"שם אורחותיו" כמו שאמרו חז"ל ומסיר מהם עונות שאדם דש בעקביו - "אראנו בישע אלהים".
ולכן המובן מזה הוא כי טוב לסקל הדרך לפנאה אורחא שתעלה הקדושה למעלה ולהשגיח על החלב שהוא חלקו של סטרא אחרא שלכן נענש איוב כי לא נתן חלק לסטרא אחרא כאמור. ולכן יאמר:
"אין מולחין את החלבים" - הוא חלק סטרא אחרא, כלומר דאף על גב כי בחול צריך להתבונן בהם ולעשות תיקון לסלק אותם מעל הקדושה שנאמר "ויבאו בני האלהים" הם שבעים כדאיתא בזוהר פרשת בא "להתייצב על ה'" (איוב, ב) "על ה'" ממש כאמור על מקדשא. ואיתא בתיקונים "כי ראתה גוים באו מקדשה - דעאלו אויבים בחלל דילה", את מקדש ה' טמא. כל הדברים האמורים צריך ליזהר בהם בזמן החול ולתת להם חלק לפנאה אורחא. אמנם ביום טוב "אין מולחין את החלבים" הגשמיים לתת להם קיום והעמדה. שהרי כמו כן למעלה - אף על גב כי חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא לאעטרא להו שנאמר "קריאי מועד" - לא תעלה על דעתך כי גם אלו השרים שנאמר בהם "ויבאו בני האלהים להתיצב על ה'" הם בכלל המזומנים לה'? אינו כן. כי אלו הם החלבים עליונים - אין מולחים אותם ביום טוב.
"ולא מהפכין בהם" - דאף על גב דקים לן כי צדיקים מהפכים מדת הדין למדת רחמים - לא כן באלו יעשו כאלו. דהא אפילו השטן מתהפך ומליץ טוב על ישראל כמ"ש חכמים ז"ל בענין יום הכפורים, ואיתא בזוהר פרשת בלק דף ר"ב (ח"ג רב, א) וזה לשונו: "וישא עיניו וירא את הילדים - האי קרא ברזא דחכמתא אתמר, ביומא דכפורי דבני עלמא קיימי בדינא קמי קב"ה וההוא מקטרגא קיימא עלייהו דחשיב לאובדא לון על חובייהו, שלחו ליה ההוא דורונא וכדין כתיב "כי אמר אכפרה פניו וכו'". לבתר דמקבל דורונא זקיף ההוא מקטרגא עינוי - חמי ישראל בתעניתא יחפי רגלין, חמי נשין חמי ינוקין - כולהו נקיים בנקיו, ויאמר מי אלה לך וכו'. כיון דשמע מאתון(?) ינוקי מיד סליק לגבי קדוש ברוך הוא ויאמר מאריה דעלמא כל ארחך בדינא וקשוט, ואי דינא שרייא על ישראל בגין חוביהון אינון ינוקין דלא חאבו קדמך אמאי מסרת לון לקטלא לון חובא בלא חובא? וקדוש ברוך הוא נטיל מלוי וחס עלייהו וכו'".
הרי מבואר מזה המאמר כי השטן מתהפך והקטיגור נעשה סניגור. אמנם השרים - לא כן עושים. שהרי אפילו ביום הכפורים מקטרגים על ישראל כמו שאמרו חז"ל בפסוק "אחות לנו קטנה" (מדרש חזית). ולכן בא הדין בגשמי "ואין מהפכין אותה" מפני כי כן העליונים אין מתהפכים לטובה.
"ואין שוטחין אותה על גבי יתדות" - כלומר דאף על גב כי יש עתה כמה מן המזומנים הנקראים 'יתדות' כדאיתא פרשת פקודי דף רנ"ה (ח"ב רנה, א) וזה לשונו: "היכלא תניינא דקא אמרן דכליל היכלא קדמאה לאתייחדא ביה, אית ליה תמניא סמכין כקדמאי וכולהו ממנן על תריסר אלפי ממנן אחרנין, כל חד וחד באלין קדמאי כדקא אמרן וכו'. תרין סמכין דלסטר מזרח תריסר אלפי ממנן אחרנין לכל חד וחד, וכולהו יתדות וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כמה אלפים הם הנקראים 'יתדות' בסוד "יתדות המשכן". ופשוט הוא כי כל אלו הם המזומנים לחכמת שלמה לאעטרא להו כי אלו הם חילהא, כולם ברורים כולם קדושים. ולכך כדי שלא תעלה על דעתך לומר שמא באולי יהיו מזומנים אותם השרים החיצונים אגב של מזומנים הללו -- לכן בא הדין בגשמי "ואין שוטחין חלבים הללו על גבי יתדות" - הם אלו היתדות של סטרא דקדושה. "אף על פי שנשחטה" בהמה זו "ביום טוב" - מפני כי נמי נעשה למעלה כאמור.
וכן "אסור למלוח עליהם בשר באויר" - כלומר כי הנה חלבים אלו הנזכר להיות שהם מקטגרים באים מכח הדין - לכן תמיד מקטגרים. אמנם גם ימצא בהם צד לטובה - הוא מ"ש בזוהר פקודי דף רס"ח (ח"ב רסח, א) וזה לשונו: "וחד רוחא ממנא עלייהו ואקרי נסירא דאיהו אתנסר מאינון סטרין דמסאבו יתיר. ואלין פרחי באוירא ואבאישו לסטרא דילהון בגין למעבד ניסין לאינון דבסטרא דקדושה", עכ"ל. הנה למדנו מכאן שהם מקנאים על חילול ה' וכן על מי שאינו עושה כבוד לתורה וללומדים בה. ולכן קס"ד כי מאחר דאיכא בהם צד זה שהוא קנאת ה' צבאות - יש מקום להשגיח עליהם ולתת להם מקום עם הקרואים הנזכר, הם סטרא דימינא, סטרא דקדושה.
ולכן יאמר: "ואין מולחין עליהם בשר" - כי ענין המליחה הוא ענין התעוררות כנזכר למעלה, לפי כי כן לעולם צריך התעוררות מכח הדין בסוד "שמאלו תחת לראשי". ולכן יאמר "ואין מולחין עליהם בשר" של הקדושה שנאמר בה "עצם מעצמי ובשר מבשרי", "אפילו באויר" - היינו אוירא דארעא דישראל. והבן.
"עלי שהוא דף עב וכבד וכו'" - היינו מה שאמר הכתוב (משלי כז, כב) "אם תכתוש את האויל" - הידוע זה סמאל שנקרא "זקן וכסיל". "במכתש" - של סטרא דקדושה. "בתוך הריפות" - הוא סוד משחז"ל "הרפה - למה נקרא שמה הרפה?", כך בתוך הריפות של הקדושה. "בעלי" - עם אותו דף בסוד הצדיק במעבר יבק שהוא בגימטריא בעלי, תחשוב שיהיה נטהר שם. אין אתה מועיל ממנו כלום - אף על גב שתתן אותו בתוך הריפות ממש בעלי רשעה דכתיש כתישין - "לא תסור מעליו אולתו" - שהרי כך היה בסוד "כי ראתה גוים באו מקדשה וכו'". ועודינו לא ישוב. ולכן אין נוטלין אותו זולת לשעה.
ולכן בא הדין בגשמי: "עלי שהוא דף עב וכבד" - כי כן הוא זה הכסיל, עב וגס וכבד, כדאיתא פרשת פנחס דף רל"א (ח"ג רלא, א) וזה לשונו: "כתיב היותרת על הכבד וכו' אשת זנונים דאזלא ונפקא מן הכבד לאסטאה בני עלמא וכו' בתר דעבדת ניאופא אתגברת על בעלה דאיהו כבד וכו'". הנה מבואר מן המאמר כי 'כבד' הוא סמאל והיינו "עלי" הנזכר שהוא "עב וכבד" ממש.
"אף על גב שהוא כלי אלא שמלאכתו לאיסור" - כלומר צורך גבוה הוא כדאיתא בזוהר פרשת תרומה משל הזונה שצוה לה המלך לפתות את בנו לראות אם לבבו פונה מעם אביו. כך הקדוש ברוך הוא צוה לזה לפתות בני האדם לראות מי האיש ירא ה' ומי הוא אשר לבבו פנה מעם ה'. ולכן "כלי הוא אלא שמלאכתו לאיסור" - שמחטיא בני האדם, "כדי לכתוש בו הריפות" - הוא דבר ערוה כאמור ובו נעשהו(?). כך אמרו חכמים ז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות". אם כן אין זה בדרך השאלה אלא באמת כותשין בו הריפות בני האדם וחוטאים.
אף על פי כן "מותר לטלטלו לקצב עליו בשר" קדש לענין התעוררות כמו שנתבאר אצלי בפסוק "יקר מחכמה מכבוד וכו'" (קהלת, ז) - מי הוא הגורם להוריד הטיפה הנקרא יקר (בהפך קרי שהוא בלא נקבה) ויורדת בסוד יקר משני ספירות עליונות "מחכמה מכבוד" עליון - כל זה הגורם הראשון "סכלות מעט" - הוא אות אל"ף של סמאל, בחינת הטוב והפנימיות שבתוכו שהיה בו קודם שהפילו הקב"ה ממקום קדושתו. הוא מעורר למטרוניתא ומשם מתעוררים *ון(?) ועולים למעלה בסוד מ"ן ונעשה הייחוד עליון ויורד 'יקר' הנזכר. הוא סוד מה שאמר הכתוב "יקר בעיני ה'".
ומי מוריד יקר זה? בסוד העינים אותו הנקר' "המותה" - זכר שבקליפה גורם שיורד יקר זה "לחסידיו" - צדיק וצדק על ידי אברהם איש החסד. באותם חמש שנים שנתחברו מימיו בסוד ה' פעמים אור ה' פעמים אור שווה 1035 במעשה בראשית. וכן הענין בצדיק הגשמי שגורם לו אור יקר בעיניו שצופה על ידי אור שנברא ביום ראשון כמו שאמרו חכמים ז"ל ביום המות מראה להם הקב"ה שכרם והם ישנים שנאמר "ישנתי אז ינוח לי".
ולכן "מותר לטלטלו לקצב עליו בשר" הנאמר בו "ובשר מבשרי" ונאמר "ובשר קודש יעברו מעליך". "ולאחר שקצב" חוזר לסורו. ולכן "אסור לטלטלו" - טלטלה גבר, והבן, דהיינו "מחמה לצל" - כי הוא בסוד 'חמה' שנאמר "וחפרה הלבנה ובושה החמה". "לצל" שהוא הקדושה בסוד "בצל אל", דהיינו "צל שדי" כמו שאמרו חכמים ז"ל. אין להשתמש בו אחר כך כלל אפילו לדבר קל להועיל לצל זה בסוד המשכן שהוא בסוד הנער - אסור.