טור אורח חיים רו
<< | טור · אורח חיים · סימן רו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דיני הפסק וטעות בברכת הפירות
בירך על פירות האילן בפה"א יצא. ואם בירך על פרי האדמה בפה"ע לא יצא. הלכך אם אדם מסופק בפרי אם הוא פרי העץ או פרי האדמה, מברך בורא פרי האדמה. ועל הכל אם אמר שהכל יצא.
כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה.
וצריך להשמיע לאזניו. ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו.
ונאמרין בכל לשון.
לא יברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו. בדמה דברים אמורים באיש, אבל באשה יושבת ופניה טוחות בקרקע ומברכת כי בזה מתכסה ערותה.
כל דבר שמברך עליו לאוכלו או להריח בו, צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך.
אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו. בירך ואח"כ הביאוהו לפניו, צריך לברך פעם אחרת. אבל מי שבירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין, א"צ לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך.
נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד, צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו המין לפניו יותר כשבירך על הראשון. וצריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" על שהוציא שם שמים לבטלה. ואם אמר כשנפל "ברך א"י" ולא אמר "אלהינו", יסיים ויאמר "למדני חוקיך" שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא שם שמים לבטלה.
אבל העומד על אמת המים, מברך ושותה, אע"פ שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך, מפני שלכך נתכוון תחלה.
בית יוסף
עריכהבירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ואם בירך על פרי האדמה [בורא] פרי העץ לא יצא. משנה בפרק כיצד מברכין (מ.) ואמרינן עלה בגמרא שם מאן תנא דעיקר אילנא ארעא היא אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא דתנן יבש המעין נקצץ האילן מביא ואינו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא וכתבו התוספות (ד"ה רבי) והרשב"א (ד"ה מאן) והרא"ש (סי' כג) דהלכה כרבי יהודה כיון דסתם לן תנא כוותיה אבל הרמב"ם פסק בפ"ח דבירך על פירות האילן בורא פרי האדמה לא יצא נראה שסובר ז"ל דלא אמרו בגמרא דמתניתין רבי יהודה היא אלא ללמדנו דמתניתין יחידאה היא ולא קיימא לן כוותיה. ורבינו סתם דבריו כשאר הפוסקים ודלא כהרמב"ם.
וכתב רש"י שם (מא.) גבי הא דאמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות וכו' אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל אין ברכה אחת פוטרתן ושוב אין כאן מחלוקת ואף על גב דתנן בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא הני מילי בחד מינא וטעה ובירך עליה בורא פרי האדמה אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר זית ומיהו ה"ר יונה כתב שם (כח: ד"ה אבל) דהיינו דוקא כשבשעה שבירך בורא פרי האדמה לא נתכוין לפטור פרי העץ אבל אם נתכוין לפטור את פרי העץ אין צריך לחזור ולברך: וכתב שם הרשב"א (מא. סוד"ה ולענין) שאם היו לפניו אתרוג וזית וקדם ובירך על האתרוג אף על פי שאינו רשאי להקדימו כדלקמן סימן רי"א אינו צריך לחזור ולברך על הזית כיון שברכותיהן שוות והוא שנתכוין לפטור את הזית בברכת האתרוג אבל בלא מתכוין לא שאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את שהוא חשוב דרך גררא אלא דרך כוונה ולפי פירוש זה אם היה אוכל תפוחים ובירך עליהם ואחר כך הביאו לפניו אגוזים אם התפוחים חביבים לו יותר פוטר את האגוזים בגררת ברכת התפוחים אבל אם אינם חביבים אינם פוטרים את האגוזים אלא אם כן נתכוין להם מתחלה ע"כ:
ומ"ש ועל הכל אם אמר שהכל יצא. גם זה משנה שם (מ.):
כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה. זה פשוט מדאמרינן בפרק כיצד מברכין (שם) דטול ברוך או גביל לתורי לא הוי הפסק בין ברכה לאכילה משמע שאם דיבר שאר דברים שאינם מצרכי סעודה הוו הפסק וצריך לחזור ולברך:
וצריך להשמיע לאזניו ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו. כבר נתבאר בסימן קפ"ה:
ונאמרים בכל לשון. משנה בפרק ואלו נאמרים (סוטה לב.):
ולא יברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו במה דברים אמורים באיש אבל באשה יושבת וכו'. בסוף פרק מי שמתו (ברכות כד, ב) אמר מר שנים שישנים במטה זה מחזיר פניו וקורא קריאת שמע והא איכא עגבות כלומר דנגעי אהדדי מסייע לרב הונא דאמר עגבות אין בהם משום ערוה לימא מסייע ליה לרב [הונא] האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות את עצמה אבל לא האיש תרגמא רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע. ופירש רש"י וקוצה חלתה ערומה. ואף על פי שערום אסור לברך אשה יושבת מותר שבישיבתה פניה של מטה מכוסין בקרקע:
אבל לא האיש. מפני שהביצים והגיד בולטים ונראים ואף על פי שמגולות עגבותיה והיינו סייעתא:
כגון שהיו פניה טוחות. דבוקות ומכוסות בקרקע: ואף על גב דרב הונא אמר עגבות אין בהם משום ערוה לא קיימא לן כוותיה כמו שנתבאר בסימן ע"ג ואם כן נקטינן כדתרגם רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע וכן כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות ברכות:
ודע דלאו דוקא ערום אלא אפילו לבו רואה את הערוה אסור לברך וכן כתב הרא"ש בפרק הרואה (סי' יג) דאיתא בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ב) על ברכת הזיקים רבי ירמיה בעי היה יושב בתוך מגדל של עצים מהו שיעשה כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך וכתב עליו מספקא ליה אם לבו רואה את הערוה אסור או מותר ולמעלה (פ"ג סי' לו) פסקנו שאסור עד כאן. והגהות מיימון כתבו בפ"ה מהלכות תפלה בשם סמ"ק (סוס"י יא בהגה אות קכד) דלבו רואה את הערוה בכל ברכות אסור ודלא כרש"י שפירש בברכות דמותר עד כאן וגם דלא כהר"ן שכתב בפרק קמא דשבת (ד. ד"ה ומהא שמעינן) דדוקא לתפילה דהיינו שמונה עשרה בעי חגורה אבל שאר ברכות לא בעיין חגורה:
כתב רבינו ירוחם בסוף נתיב ט"ז שאסור לברך בגילוי הראש:
כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו צריך לאחזו בימינו כשהוא מברך. נראה שלמד כן מדתניא בפרק כיצד מברכין (ברכות, מגב) הביאו לפניו יין ושמן בית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין ואחר כך מברך על השמן וכמו שיתבאר בסימן רי"ב (קצ: ד"ה הביאו) בס"ד:
אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו בירך ואח"כ הביאוהו לפניו צריך לברך פעם אחרת. כן כתב הרמב"ם בפ"ד. ואם תאמר מאי שנא מדין אמת המים דבסמוך ואפשר דשאני הכא שאפשר שלא יביאו לו אבל המים סופן לבוא. ונראה לי שדין זה דאין מברכין על אוכל או משקה עד שיביאוהו לפניו וכו' הוא מאי דאמרינן בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) אהן דנסיב עיגולא ומברך עליה והוא לא אתי בידיה צריך לברוכי עליה זמן תנינות כלומר מי שתופס עיגולא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך:
ומה שכתב רבינו אבל מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין וכו'. נראה דלא בעינן שיהא מאותו המין ממש אלא היינו לומר שיהיה ממין ברכת הראשון ודין זה נראה שהוא נלמד ממה שכתב הרשב"א (מא: ד"ה אמר ר"פ) גבי דברים הבאים בסעודה בשם ה"ר זרחיה (בעל המאור כט.) דלפירוש רש"י (מא:) רב פפא אשמועינן שאף על פי שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת הפת הם באים אינם טעונים ברכה כלל וכן כתב ה"ר מנוח (ספר המנוחה פ"ד ה"י) דהכי משמע מירושלמי דאמת המים דבסמוך וכדאמרינן (נא:) כולה נבגא דברכתא היא וכן כתב בספר אוהל מועד (דרך א נתיב ה) ועיין במה שכתבתי בסימן קע"ט (ד"ה כתב עוד) בשם הכל בו (סי' כד יז ע"ג):
נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו וכו'. ירושלמי בפרק כיצד מברכין (ה"א) רבי זריקן אמר רבי זעירא בעי אהן דנסיב תורמסא ומברך עלוי ונפל מיניה מהו מברכא עליה זמן תנינות מה בינו לבין אמת המים אמרין תמן לכך כוין דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כוין דעתו מתחלה תני רבי חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אמר רבי חייא בר ווה הדא אמרה אהן דנסיב עיגולא ומברך עילוי והוא לא אתי בידיה צריך מברכא עילוי זמן תנינות אמר רבי תנחום צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וכתב הרא"ש (פ"ו סי' כ) מתוך הירושלמי (הוה) [הזה] משמע דהא דאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא בוצע היינו טעמא שלא יבצע קודם הברכה שמא תפול הפרוסה מידו ותאבד ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת ויש כאן ברכה לבטלה אבל כשהוא מברך קודם בציעה על כל פת אם תפול הפרוסה מידו יפרוס אחרת ולא יצטרך לברך אף על גב דגמרא דידן (ברכות לט, א) פליגא אירושלמי בהאי טעמא מכל מקום למדים מירושלמי זה שאם היו פירות לפניו ודעתו לאכלם ונטל אחד מהם ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לברך ברכה אחרת על הפירות שיאכל ויאמר תחלה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על הברכה שעשה לבטלה ויש אומרים שזהו לאחר שאמר אלקינו מלך העולם אבל אם לא אמר אלא ברוך אתה ה' בלבד יסיים ויאמר למדני חוקיך כדי שיהא כקורא פסוק ולא יהא מזכיר שם שמים לבטלה עד כאן לשונו וכן כתב ה"ר יונה ז"ל (כח. דיבור הראשון) וגם הרמב"ם בפ"ד כתב כדברי הירושלמי:
וכתב ה"ר מנוח (שם) דלאו דוקא נפל מידו ונאבד אלא הוא הדין אם נפל ונמאס לאכילה ופשוט הוא. וההגהות (אות ז) כתבו בשם רבינו תם שאם בירך על הכוס ונשפך והביאו לו כוס אחר די לו בברכה ראשונה דמה לי הוא מה לי אחר וכן כתב הכל בו (שם כ:) ונראה שהם סוברים דנקטינן בההיא בעיא דירושלמי לקולא וכמו שכתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' שטז) בשם הראב"ד דלא עדיף מכוס ביד כל אחד ואחד שכולם שותים בברכתו של מברך ותו אמרינן כולה נבגא דברכתא היא אלמא כל דמנח קמיה חיילא ברכה עילויה עד כאן ולפי זה צריך לומר שמה שכתב רבינו תם והביאו לו כוס אחר בשהיה דעתו עליו משעה ראשונה:
וזה לשון שבלי הלקט (סי' קסו) מצאתי לרב נסים גאון המברך על הכוס ונלקח ממנו אותו הכוס ובא לשתות כוס אחר חוזר ומברך פעם שניה והוא הדין לכל דבר וראיה מירושלמי הדין דנסיב תורמוסא ומברך עליה וכו' ומסתברא דלא איפשט בעיין ושמא סברת הגאון ז"ל לשווייה כתיקו דאיסורא ולחומרא (רי"ף חולין סימן תתס"ו) והמברך על המצוה לעשותה או על דבר לאכלו ולא עלתה בידו לפי שעה ונתעכב מעט ועלתה בידו לאחר מכאן צריך לחזור ולברך דאמרינן בירושלמי הדא אמרה ההוא דנסיב עיגולא והוא לא אתא בידיה וכו' ומסתברא דשיעור עיכוב זה כדי שאלת שלום תלמיד לרב (שבועות לב, א) והיינו שלום עליך רבי ומארי דבהכי לא חשיב הפסקה ודוגמת זה אמרינן בירושלמי דהרואה (ה"ב) גבי ברקים היה יושב בבית הכסא אם יכול בתוך כדי דיבור לברך יצא ואם לאו לא יצא למדנו מכאן דתוך כדי דיבור לא חשיב הפסקה טפי מהכי חשיבא הפסקה בין אם בירך על הדבר ולא עלה בידו בין ברכה שנתחייב בה ולא יכול לברך אותה לפי שעה עד כאן:
מצאתי בתשובות אשכנזיות (שו"ת מהרי"ל סי' צב) אם בירך אדם על היין וכשהוא טועם הוא מים אם צריך לחזור ולברך ודעתו היתה להוציא אחרים ג"כ בברכתו והשיב שאין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן פעם שנית מאחר שהיה דעתו לשתות יין וגם לשאר האחרים שדעתו להוציא יש להם יין לפניהם או הם טועמים יין אחר כך עד כאן לשונו:
אם נסתפק לו אם בירך על שום דבר לפניו או לאחריו כתבתי משפטו בסימן קפ"ד (ד"ה אכל):
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
בריך על פירות האילן בפה"א יצא כך הוא דעת רוב פוסקים דהלכה כסתם משנה אע"ג דיחידאי היא ודלא כהרמב"ם דדחה לסתם משנה זו וטעמו דמדאמר בגמרא מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא אר"נ בר יצחק ר' יהודה היא משמע דה"ק ר' יהודה היא וכיון דיחיד הוא ורבנן פליגי עליה אין הלכה כיחידאי וכתב ה"ר יונה דה"ה היה לפניו צנון וזית ובירך על הצנון בפה"א ונתכוין לפטור גם את הזית דיצא דגם זה הוי בכלל בירך על פירות האילן בפה"א יצא:
וצריך להשמיע לאזניו וכו' כבר נתבאר בסי' ס"ב ובסי' קפ"ה דנקטינן כרוב פוסקים דאין חילוק בין ק"ש לברכת המזון ושאר כל הברכות צריך שיוציא בשפתיו אבל במחשב בלבו לא יצא דלא כהרמב"ם והסמ"ג דמחלקים בין ק"ש לשאר כל הברכות:
ולא יברך כשהוא ערום וכו' נראה ודאי דאין חילוק בין אשה לאיש דאפילו אשה אסורה להתפלל מעומד אפי' לבושת החלוק עד שתניח ידה על חלוקה למטה מלבה שלא יהא הלב רואה את הערוה ודלא כספר אורחת חיים דמיקל בזה ומביאו ב"י ובש"ע סי' ע"ד ולפע"ד דהוראה זו אינה נכונה וכבר הארכתי בזה בי"ד סימן ר' בקונטרס האחרון ע"ש. וז"ל רש"י טוחות לשון שעיעות טוח חלק שאינה בולטת והוא לומר שיושבת בקרקע חלקה דבכך מתכסה ערותה דכשאינה חלקה כיון דאיכא בליטה אין ערותה מתכסה ולאו דוקא קרקע דה"ה כשיושבת על שאר דברים כשאין שם בליטה הוי כיסוי לפנים שלמטה ושרי:
אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו כתב ב"י דה"א בירוש' בפרק כיצד מברכין (דף י' ע"א) אהן דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתי בידיה צריך לברך עליה זמן תנינות כלומר מי שתופס פוגלא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך:
ומ"ש אבל מי שבירך על פירות שלפניו וכו' הכי משמע מירושלמי לשם ר' זעירא בעי אהן דנסיב תורמסא ומברך עלוי ונפל מיניה מהו מברכין עליה זמן תנינות. מה בינו לאמת המים. אמרי תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה אלמא מהך דאמת המים דא"צ לחזור ויברך על המים שלא היו לפניו בשעת ברכה כיון דהיה דעתו כך מתחלה שהמים שהם לפניו בשעת ברכה ילכו ויבואו מים אחרים תחתיהם וכמ"ש רבינו בסוף סי' זה הכא נמי מסתמא היה דעתו בשעה שבירך על פירות שלפניו שקבע עליו לפטור בברכה זו כל מה שיביאו לו מאותו המין ומשמע לפי זה דאע"פ דבשעה שהביאו לו יותר לא היה לפניו שוב מאותן פירות שבירך עליהן דומיא דאמת המים נמי א"צ לחזור ולברך אבל בי"ד סי' י"ט גבי שחיטה הביא רבינו דעת ס"מ קטן בסי' קנ"ו שכתב דוקא כשיש עוד לפניו מאותן שהיה לפניו כשבירך אז א"צ לברך על אותם שמביאים אך אם גמר כל אשר לפניו צריך לחזור ולברך ורבינו מחמיר לשם דכל מה שלא היה לפניו כשבירך צריך לברך עליו וזה סותר מ"ש כאן ונראה ליישב דס"ל לחלק דבסעודה וכן בקובע לאכילת פירות או לשתות דעתו של אדם מן הסתם כשמברך על אותו המין להוציא כל מה שיביאו לפניו והוי קבע אבל אין קבע כ"כ לשחיטה כמו לאכילה ולשתייה ולהכי כתב רבינו כאן בסתם דא"צ לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך דמשמע אפילו גמר כל אשר לפניו ואח"כ הביאו לו יותר מיהו קשיא לי במ"ש ב"י כאן וז"ל נראה דלא בעינן שיהא מאותו המין ממש אלא היינו לומר שיהיה ממין ברכת הראשון וכדכתב הרשב"א בשם הר"ז לפי פירש"י דאע"פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת הפת הם באים אין טעונים ברכה כלל וכן כתב ב"י לעיל סוף סימן קע"ז ואף על פי שהכל בו בשם מהר"ם חולק על זה ואומר דפירות שהובאו אחר המוציא ואוכל אותם עם הפת בטלה דעתו וצריך ברכה לפניהם נראים דברי הר"ז דכיון דדעתייהו עלייהו כי אינם בשלחן בשעת ברכה מאי הוי וכן נראה דעת רבינו בסי' ר"ז וכ"כ עוד ב"י לעיל בסוף סי' קע"ט וכ"פ בש"ע לעיל סוף סי' קע"ז ובסי' ר"ו דקשה הלא בי"ד הביא רבינו דברי בעל העיטור שכתב דבהביאו לו לשחוט ממין הראשון א"צ לחזור ולברך אפילו כבר גמר לשחוט מה שהיה לפניו ואח"כ הביאו לו אבל מב' מינים אע"פ שברכותיהן שוות צריך לחזור ולברך אלמא דאע"פ דבשחיטה נמי א"צ לברך כשהוא ממין הראשון כמו אכילת פירות ואפ"ה בב' מינין צריך לברך ובדבר זה אין טעם לחלק בין שחיטה לאכילת פירות ותו קשיא לי דאין ראיה ממ"ש הרשב"א בשם הר"ז לגבי ברכת הפת דהתם ודאי כיון דברכת המוציא פוטרת כל מה שבא בתוך הסעודה ללפת בו את הפת שוב א"צ לברך על הפירות אע"פ שלא היו לפניו בשעה שבירך המוציא כיון דדעתיה עילויה בסתם ותו כיון דאין מושך ידו מן הפת בתוך הסעודה א"כ חשוב הוא כאילו היו לפניו הפירות בשעת ברכת המוציא אבל במברך על פירות שהיו לפניו מסתמא אין דעתו אלא על מין זה ולא על מינים אחרים ולכן לעד"נ עיקר דרבינו באכילת פירות לא אמר אלא דוקא כשהביאו לו ממין הראשון אבל משני מינין צריך לחזור ולברך כשהביאו לפניו מין השני אע"פ שלא גמר לאכול מין הראשון ודלא כמה שפסק בש"ע ולכן טוב ליזהר לכתחלה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו אפילו מינים אחרים שברכתן שוה עם מין זה שמברך:
נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לחזור ולברך ירושלמי הבאתיו בסמוך הביאו הרא"ש וכתב ב"י ע"ש ה"ר מנוח דלאו דוקא נפל מידו ונאבד אלא ה"ה אם נפל ונמאס לאכילה ופשוט הוא עכ"ל וז"ל הגהות דברכות מהר"ם מי שבירך על מאכל ולאחר שבירך נמאס המאכל בעיניו יש לו לאכול הימנו מקצתו אע"פ שנרקב כדי שלא יהא ברכה לבטלה וכן אדם שיש בידו אגוז אין לברך עליה עד שיראה הגרעין שבתוכה שאם יברך ואח"כ ישבר האגוז שמא התליע או נרקב נמצא שבירך לבטלה עכ"ה:
דרכי משה
עריכה(א) וכ"כ הכלבו:
(ב) ובמרדכי פרק כיצד מברכין ע"ב דכל מצוה יאחז בימינו:
(ג) וכתב עוד בסימן קע"ז ובס"ס קע"ט דיש חולקים ואומרים הא דא"צ לברך כשמביאים לו פירות אחרות היינו שדעתו עלייהו מתחלה או שסומך על שלחן של אחרים שדעתו על כל מה שיביאו לו אבל אי לא היה דעתיה עלייהו מתחלה צריך לחזור ולברך וע"ל סי' קע"ז במ"ש שם ובי"ד סימן י"ט לענין שחיטה שכתב הטור שם חילוקים אלו וה"ה לכאן אבל ב"י ר"ס זה כתב בשם הרשב"א דאם אכל תפוחים כו' עד נתכוון להם בתחלה ע"ש:
(ד) ונראה לי שזו התשובה ס"ל כדעת ר"ת והראב"ד אבל לדעת הרא"ש והרמב"ם וה"ר יונה צריך לחזור ולברך וע"ל סימן ר"ט כתבתי בזה: