טור אורח חיים עא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן עא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הפטורים מקריאת שמע

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

מי שמת לו מת שמוטל עליו לקוברו, או אפילו אינו מוטל עליו לקוברו אם הוא מתאבל עליו כמו אחותו נשואה, פטור מקריאת שמע. ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי, והכי איתא בהדיא בירושלמי. ואפילו אם יש לו מי שמשתדל בשבילו בצרכי הקבורה פטור.

והני מילי בחול, אבל בשבת ויום טוב חייב כל היום עד הערב, אבל בערב אינו חייב, לפי שיכול להחשיך על התחום ולהתעסק בצרכי קבורה.

המשמר המת אפילו אינו מתו, פטור^(א). היו ב' משמרים, זה משמר וזה קורא וזה משמר וזה קורא. וכן החופר קבר למת, פטור.

וכל אדם אסור לקרות בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת:

בית יוסף

מי שמת לו מת שמוטל עליו לקוברו וכו' — בברכות ריש פרק מי שמתו (דף יז:): מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין, ואסיק רב אשי בגמרא (דף יח.) דכל שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי:

ומה שכתב: או אפילו אינו מוטל עליו לקברו וכו' — התוס' והרא"ש כתבו שם: ובפרק אלו מגלחין כתב ר"י, כשנפטרה אמו הודיעו לרבינו תם אחיה שהיה בעיר אחרת, ואכל בשר ושתה יין קודם קבורה. ואמר לנו טעם, מאחר שיש לה בעל שהיה מתעסק בקבורתה – אינו אסור בבשר ויין, כיון שאינה מוטלת עליו, כדרך הירושלמי. ואיני יודע אם היה רבינו מיקל בכך אם היה בעיר עמה, עד כאן. והרשב"א כתב בתשובה כדברי רבינו תם, וזה לשונו: הטעם בזה, שכל שמוטל עליו לקברו הוא צריך להתעסק בצרכיו בתכריכין ובעניינים אחרים הצריכים לו, ואלו שאין מוטל עליו לקברו, כגון שמתה לו אחותו והיא נשואה שמוטלת על בעלה לקברה, הוא אינו נמנע מלהסב ומלאכול בשר ומלשתות יין וכן כל כיוצא בזה, עד כאן. ומפשט דבריו נראה דאפילו אם הוא עמה בעיר קאמר. והרא"ש כתב על דברי רבינו תם: ונראה לי סברא חלושה וקלושה, דאם כן אחי המת יאכלו בשר וישתו יין, כיון שבניו יורשים ממונו חייבים בקבורתו? אלא ודאי לא פלוג רבנן, אלא כל המתאבלים אוננים וכולם קרואים מוטל עליו לקוברו, ואפילו אינו בעיר, דלא בעינן מוטל לפניו, עכ"ל. ולמד רבינו דין פטור קריאת שמע מאכילת בשר ושתיית יין, דבתרוייהו תני "מי שמתו מוטל לפניו" והילכך דינם שוה. ופסק כדברי הרא"ש דאסר ליה בבשר ויין, והוא הדין דפטור מקריאת שמע. וכן כתב הרמב"ם בפרק ד: מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, פטור מקריאת שמע עד שיקברנו, מפני שאין דעתו פנויה לקרות עד שיקברנו. וכיון דהרמב"ם והרא"ש בחדא שיטה אזלי, הכי נקטינן:

ומה שכתב: ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי — כבר כתבתי בסימן שקודם זה, דמדברי הרמב"ם נראה שהוא רשאי, וכן נראה מדברי רש"י בריש פרק מי שמתו. אבל התוס' וה"ר יונה והרא"ש חלקו עליו, וכתבו דאינו רשאי, והביאו ראיה מהירושלמי. וה"ר יונה והרא"ש הביאו עוד ראיה מגמרא דידן. ובהגהות מרדכי כתוב: ר"י פירש דאסור לברך, וכן איתא בירושלמי, אם רצה להחמיר אין שומעין לו. מפני כבודו של מת, או מפני שאין לו מי שישא משאו? פירוש: מיבעיא ליה אמאי אין שומעין לו; מפני כבוד המת, או מפני שאין לו מי שישא משאו. ונפקא מינה היכא דיש לו מי שישא משאו, דאם תאמר מפני כבודו של מת, אסור, ואם תאמר מפני שאין לו מי שישא משאו, הרי יש לו. וכתב ראבי"ה: כיון דלא איפשטא, על זה סומכים שמתפללים והולכים לבית הגנסת במקום שיש קרובים שיתעסקו בו. ורבינו כתב כדברי התוספות וה"ר יונה והרא"ש, שכתבו סתם שאינו רשאי. ולעניין הלכה נראה, דכיון דבירושלמי מספקא להו היכא דיש מי שישא משאו אם רשאי להחמיר על עצמו, וספיקא במידי דרבנן הוא, דהא מדאורייתא ליכא איסורא במילתא, הרוצה להחמיר על עצמו היכא שיש לו מי שישא משאו אין מוחים בידו. וזה טעם דברי ראבי"ה. וכל שכן דלהרמב"ם ורש"י ז"ל רשאי להחמיר על עצמו, וכדאי הם לסמוך עליהם שלא למחות ביד הרוצה להחמיר על עצמו היכא שיש לו מי שישא משאו מיהת:

ומה שכתב: אפילו אם יש לו מי שמשתדל בשבילו וכו' והני מילי בחול אבל בשבת ויום טוב חייב וכו' — הוא מדתניא בפרק אלו מגלחין (דף כג.): מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר וכו' ואינו מברך ואינו מזמן וכו' ופטור מקריאת שמע ומן התפילה ומכל מצוות האמורות בתורה. ובשבת מיסב ואוכל בשר וכו' ומברך ומזמן וכו' וחייב בכל מצוות האמורות בתורה. וכתב שם הרא"ש: רש"י פירש במסכת ברכות, אינו מברך. אין צריך לברך; משמע שאם רצה לברך הרשות בידו. ולא משמע כן בפרק מי שמתו, דקאמר דחוץ לד' אמות נמי אסור, אלמא דיש בדבר איסור. ויש אומרים, דהא דמשמע דאסור לברך, היינו כשצריך לעסוק בצרכי המת; אבל אם כבר עסק, או שיש לו עוסקים אחרים, יכול לברך. ובירושלמי לא משמע הכי, דגרסינן התם: אינו אוכל כל צרכו ואינו אוכל בשר וכו', ואחרים שברכו אינו עונה אחריהם אמן. ובעניית אמן אינו מתבטל מצרכי המת, ואפילו הכי אסור. ועוד אמרינן בפרק מי שמתו (דף יט.): אין המת מוטל לפניהם, הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם. ואינו עוסק בצרכי המת, מדקתני "והוא יושב ודומם", הא יכול לכוין בפסוק ראשון של שמע, וקאמר דאינו קורא. הילכך נראה שאסור להתפלל. וכן משמע בירושלמי, דגרסינן התם: תני, אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. מפני כבוד המת, או מפני שאין לו מי שישא משאו? אי תימא מפני כבוד המת, אסור; אי תימא מפני שאין לו מי שישא משאו, הרי יש לו מי שישא משאו. והתניא: פטור מנטילת לולב? תפתר בחול המועד. והתניא: פטור מתקיעת שופר? מה אית לך למימר, בחול ולא ביום טוב? אמר רבי חנינא: מכיון שהוא זקוק להחשיך על התחום להביא לו ארון ותכריכין, כמי שנושא משאו דמי. מיהו בהא פליג ירושלמי אגמרא דידן, דמשמע התם דאפילו בשבת, כיון דמחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין דחלה עליו אבילות, והכא אמרינן דבשבת חייב בכל מצוות האמורות בתורה, והוא הדין ביום טוב. ויש אומרים דגמרא דידן איירי בשחרית, והתם איירי לעת ערב, דשייך אז למימר דמחשיכין על התחום ולא בשחרית. ולי נראה דלא קשיא, דוודאי בחול שיכול לעשות צרכי המת, אף על פי שאינו עסוק יש עליו דין אנינות מפני כבודו של מת, שיהא ליבו פנוי לחשב על צרכי המת ויחשוב בהם תמיד. אבל בשבת ויום טוב, שאין יכול לעשות לצורך המת אלא להחשיך בעלמא, דווקא בשעה שהוא מחשיך פטור, אבל כל היום חייב. והא דקתני פטור מתקיעת שופר, היינו בשעה שהוא מחשיך, ולישנא משמע הכי, "מכיון שהוא זקוק להחשיך", משמע בשעה שהוא עסוק להחשיך. וביום טוב שני דנקבר על ידי ישראל, כחול שויוהו רבנן ונוהג דין אנינות. וביום טוב ראשון, אם רוצים לקוברו בו ביום על ידי כותים, כיון שהוא צריך להמציא להם צרכי ארון ותכריכין יראה דלא גרע ממחשיך על התחום להביא לו ארון ותכריכין ופטור, עכ"ל. רבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש. ומה שכתב דבשבת ויום טוב חייב עד הערב שיכול להחשיך על התחום ולהתעסק בצרכי קבורה, היינו לומר שאם לעת ערב הוא מחשיך על התחום הוא פטור; אבל אם אינו מחשיך על התחום לעת ערב, נמי חייב. ואף על פי שמפשט דברי רבינו אינו נראה לפרש כן, אלא דאף על פי שאינו מחשיך על התחום, כיון שהוא יכול להחשיך פטור, וכסברת יש אומרים שהזכיר הרא"ש. ובפרק מי שמתו כתבה גם כן, ולא נחלק עליה, וגם ה"ר יונה כתבה שם. מכל מקום נראה יותר שסתם דבריו כמסקנת הרא"ש בפרק ואלו מגלחין, שהוא עיקר מקום דין זה. ונראה שמזה הטעם לא הזכיר בפרק מי שמתו ברמזים דין זה, שכיון שבמקום שהוא עיקר מקום הדין כתב סברתו, לא חיישינן למה שכתב בפרק מי שמתו, שאינו עיקר מקומו. ועוד, שהרי רבינו בטור יורה דעה סימן שמ"א כתב: ובשבת ויום טוב אוכל בשר ושותה יין ומברך, וחייב בכל המצוות, ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת, חל עליו אנינות ליאסר בכולן משעה שמחשיך, עד כאן; ואם היינו מפרשים דבריו כאן כפשטן, יקשה דידיה אדידיה, הילכך צריך לפרש כמו שכתבתי, וקיצר כאן וסמך על מה שכתב בהדיא בטור יורה דעה, שהוא עיקר מקומו. ומטעם זה קיצר גם כן עוד במה שכתב דביום טוב חייב, ולא חילק בין יום טוב ראשון לשני, וביום טוב ראשון עצמו בין אם רוצה לקוברו בו ביום על ידי כותים לאינו רוצה לקוברו בו ביום; וסמך על מה שכתב חילוקים אלו בטור יורה דעה.

ואפשר לומר עוד, דכיון דלא שייך למימר דביום טוב ושבת לעת ערב פטור או חייב אלא בשאר מצוות, אבל לא לקריאת שמע, דלעת ערב לאו זמן קריאת שמע הוא, דשל שחר כבר עבר זמן חיובה, ושל ערב אכתי לא מטא זמנה, לא הוה ליה לרבינו לכתוב כאן, אלא "והני מילי בחול, אבל בשבת ויום טוב חייב"; אלא דמשום דלא נלמוד מכאן לכל המצוות, שחייב בהם כל יום שבת ויום טוב אפילו בשעה שמחשיך על התחום, לכך כתב חייב כל היום עד הערב וכו'. וכיון שלא כתב כאן אלא מה שצריך לדיני קריאת שמע, לא חשש לברר דבריו וסמך על מה שכתב בטור יורה דעה, שהוא עיקר מקומו:

המשמר המת אפילו אינו מתו פטור — ברייתא בריש פרק מי שמתו (דף יח.). וכתב הר"ן בפרק הישן, שאף על פי שהוא יכול לקיים מצוות בעודו משמר, פטור, מפני שכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות, אף על פי שאפשר. והיינו טעמא דחופר כוך למת פטור, אף על פי שדרכן של חופרין דבתר דמחו בה טובא מפשי פורתא, ואף על גב דבעידנא דמפשי אפשר לקיים המצוות, פטור מטעמא דאמרן. ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה, יכול לצאת ידי שניהם, דבכהאי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן מהיות טוב אל יקרא רע, עד כאן. ומיהו לדעת התוספות והרא"ש שם, היכא שאפשר לו לקיים שתי המצוות, צריך לקיים את שתיהן:

היו ב' משמרין זה משמר וזה קורא — ברייתא פרק מי שמתו (שם): היו ב', זה משמר וזה קורא, וזה משמר וזה קורא. ותני תו בברייתא: בן עזאי אומר, היו באים בספינה, מניחו בזוית זו ומתפללין שניהם בזוית אחרת. ואמרינן בגמרא: מאי בינייהו? אמר רבינא: חוששין לעכברים איכא בינייהו. ופירש רש"י: תנא קמא חייש לעכברים אפילו בספינה. ומשמע ודאי דהלכה כתנא קמא, ומשום כן לא חילקו הפוסקים בין ספינה לשאר מקומות:

וכן החופר קבר למת פטור — ברייתא בפרק היה קורא (דף יד:). ומפורש שם שאם היו ב', זה חופר וזה קורא, ולא הוצרך רבינו לכתוב כן, לפי שמדין היו שנים משמרים שכתב בסמוך נלמד כן. ונראה דהיינו בחופר כוך, שהוא חופר בכותל הסלע, שהחופר מוציא הוא בעצמו העפר; אבל בקברות דידן שהם בעומק כעין בור, שצריך שנים, אחד לחפור ולשום העפר בתוך הקופה, ואחד מלמעלה להוציא הקופה עם העפר, וגם יכולים ב' או ג' לחפור בבת אחת, כל הצריכים לעשות ביחד פטורים. וכך הם דברי הרמב"ן בתורת אדם, וכתבם רבינו בטור יורה דעה סימן שס"ה. ואם יש אחד או ב' נוספים, אותו הא' או שנים קורין, ואחר כך באים להתעסק בקבר, ונשמטין מהמתעסקין כמספרם וקורין, וחוזרין אלו להתעסק ונשמטין אחרים, עד שנמצא שקראו כולם ולא נתבטל שום דבר מעסק הקבר כלל:

וכל אדם אסור לקרות בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת — בפרק משוח מלחמה (דף מג:), כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: מת תופס ד' אמות לקריאת שמע. ובריש פרק מי שמתו (דף יח.) קאמר דהוא הדין לבית הקברות. ומשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ג מהלכות קריאת שמע, שאם קרא בצד המת או בבית הקברות, יחזור ויקרא. וחלק עליו הראב"ד, ואנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מי שמת וכו' משנה וברייתא ואוקימתא דרב אשי ר"פ מי שמתו דכל שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי:

ומ"ש או אפילו אינו מוטל עליו לקוברו וכו' בפרק ואלו מגלחין כתב הרא"ש ע"ש ר"י כשנפטרה אמו הודיעו לר"ת אחי' שהיה בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין קודם קבורה וא"ל טעם מאחר שיש לה בעל שהיה מתעסק בקבורתה אינו אסור בבשר ויין כיון שאינה מוטלת עליו ואיני יודע אם היה רבינו מיקל בכך אם היה בעיר עמה ע"כ ונ"ל סבר' חלושה וקלושה דא"כ אחי המת יאכלו בשר וישתו יין כיון דבניו יורשין ממונו חייבין בקבורתו אלא לא פלוג רבנן וכל המתאבלין אוננין וכולן קרואים מוטל עליהם לקוברו אפילו אינו בעיר דלא בעינן מוטל לפניו עכ"ל אבל בפ' מי שמתו כתב על דברי ר"ת ולפי טעם זה אף אם היה בעיר מותר ומילתא דתמיהא היא דא"כ לא ינהוג האנינות אלא בבנים לא באביו ולא באחיו ולישנא דתלמודא לא משמע הכי אלא כל המתאבל הוי נמי אונן עכ"ל נחלק הרא"ש על ר"י שאמר איני יודע אם היה רבינו מיקל בכך אם היה בעיר עמה ונחלק גם על ר"ת ואמר דכל המתאבל הוי נמי אונן וכן סתם רבינו דבריו בכאן כדברי הרא"ש אבל לפעד"נ לומר דלר"ת ודאי דאם היה בעיר עמה היה אסור לאכול בשר ולשתות יין דכיון דעל כולם מוטל לקוברה הי מינייהו מפקת אלא דלפי שהיה בעיר אחרת ובעלה היה עמה בעיר התם הוא דאין מוטל עליו לקוברה לילך חוץ לעירו ליטפל בקבורתה מאחר שהבעל שהיה עמה מטפל בה ולר"ת ודאי ה"ה איפכא שהיה ר"ת עמה והבעל בעיר אחרת דלא היה נאסר בעלה בבשר ויין כיון שאחיה עמה בעיר ומטפל בקבורתה ומ"ש בר"פ מי שמתו במסקנא דכיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי היינו דוקא כשאין עמו בעיר שום קרוב המתאבל עליו התם אותו קרוב שנודע לו בעיר אחרת חייב לצאת לו מעירו ולטפל בקבורתו כאילו מוטל לפניו ואסור בבשר ויין ואם נודע לכולם כולם חייבים לילך מעירם דהי מינייהו מפקת כיון דכולם שוים בין שכולם עמו בעיר בין שכולם בעיירות אחרות ונודע לכולם ולא התיר ר"ת לעצמו בבשר ויין אלא לפי שהיה בעיר אחרת ואצל אחותו היה בעלה עמה כדפי' ובכה"ג כתב גם הרמב"ם בסתם דמי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מק"ש עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות עד שיקברנו עכ"ל דמשמע כולם פטורים היינו דוקא בכולם שוים כדפי' אבל מודה לר"ת באחד בעיר עמו והאחרים בעיירות אחרות דהאחרים כולם פטורים דלא כב"י שכתב שהרמב"ם והרא"ש בחדא שטה אזלי דאין לזה הכרח כל עיקר והכי נקטינן דמעשה דר"ת רב היא ושרי ליה מאריה להרא"ש שכתב על ר"ת המאיר לכל ישראל באור תורתו לומר עליו וסברא חלושה וקלושה היא אלא סברא אמתית היא ודלא כמו שפסק בש"ע בי"ד ריש סי' שמ"א כדעת רבינו כאן וכמ"ש הרא"ש משום דהיה מפרש דהרמב"ם והרא"ש בחדא שטה אזלי דליתא גם הרשב"א כתב בתשוב' כר"ת ומביאו ב"י כאן והוסיף להתיר אפילו עמה בעיר והא ודאי נמי ליתא אלא אין להתיר אלא דוקא כמעשה דר"ת שהיה בעיר אחרת ובעלה עמה בעיר א"נ איפכא:

ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי כך היא הסכמת התוספות וה"ר יונה והרא"ש בר"פ מי שמתו דמפני כבודו של מת שמוטל עליו לקברו אינו רשאי לקרות דנראה כאינו חושש לכבודו כיון שעוסק ומחשב בלבו בדבר אחר אפילו בדבר מצוה שעוסק בק"ש אלא לבו יהא פנוי לחשב על צרכי המת דה"א בירושלמי ואע"פ שהמרדכי והאגודה והגהת מיימוני כתבו ע"ש ראבי"ה דכיון דבירושלמי קמיבעיא להו אי משום כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו ולא אפשיטא ע"ז סומכין שמתפללין והולכין לב"ה כשיש עוסקין ומשמרים עכ"ל לא נהגו העולם להקל וכ"כ מהרש"ל בתשובה סי' ע' דלא נהגינן להקל כראבי"ה בזה ואיכא להקשות דבסי' הקודם גבי חתן כתב רבינו המתלוקת דלהרי"ף והרמב"ם רשאי להחמיר ולקרות ור"ח והרא"ש פסקו דאינו רשאי וכאן סתם דבריו גבי אונן דאינו רשאי להחמיר ולקרות כהסכמת התוס' והרא"ש ולא כתב המחלוקת דלהרמב"ם רשאי להחמיר ולקרות ונראה ליישב דגבי חתן כך אמר רבינו אע"ג דהפוסקים נחלקו אי רשאי להחמיר ולקרות או אינו רשאי משום דמיחזי כיוהרא וא"כ בפלוגתא דרבוותא היה הדין נותן שלא לקרות דשב ואל תעשה עדיף אפ"ה בזמן הזה שאין מכוונין כ"כ יש לפסוק כפוסקים המתירין ורשאי לקרות דלא מיחזי כיוהרא וא"כ ממילא חזר החתן ונכנס תחת החיוב שחייב לקרות ק"ש אבל גבי אונן אין חילוק בין זמן חכמי התלמוד לבזמן הזה דכיון דאין זה כבודו של מת שיהא עוסק בדבר אחר אפי' בעסק דבר מצוה הילכך אינו רשאי לקרות אף בזמן הזה ואע"פ דאיכא מאן דפסק לקולא דרשאי לקרות ועל כן לא הביא רבינו דעת המתירין כאן וסתם דבריו לחומרא והכי נקטינן ודלא כמ"ש ב"י כאן להקל כהרמב"ם וראבי"ה דאם יש לו מי שישא משאו דרשאי לקרות וכן פסק בש"ע כאן דליתא אלא כמ"ש בש"ע בי"ד סימן שמ"א דיש אומרים דאינו רשאי להחמיר ולקרות אפילו יש לו מי שישא משאו:

וה"מ בחול אבל בשבת וי"ט חייב כל היום עד הערב אבל בערב אינו חייב לפי שיכול להחשיך על התחום ולהתעסק בצרכי קבורה כצ"ל וכ"כ הרא"ש בפרק מי שמתו שיכול להחשיך ומשמע אע"פ דאינו צריך להחשיך ולא יהא מחשיך על התחום היום אפילו הכי כיון שהוא יכול להחשיך פטור אבל בי"ד סי' שמ"א כתב ואם צריך להחשיך על התחום וכולי וכמסקנת הרא"ש בפ' ואלו מגלחין וקשיין דברי הרא"ש וגם דברי רבינו דידיה אדידיה וכך הקשה ב"י ונדחק בפירושו ע"ש אבל לפע"ד נראה דבפ' ואלו מגלחין בדברי הרא"ש ובי"ד דמיירי בשאר כל המצות לא מיפטר מחיובן אלא בצריך להשהות על התחום אבל בפרק מי שמתו בדברי הרא"ש וכן בדברי רבינו כאן דמיירי לענין ק"ש דבעי לקרותה באימה וביראה ברתת ובזיע ובכוונה גדולה לכתחלה הלכך מיפטר מקריאתה אף בא"צ להחשיך אלא כיון שיכול להחשיך נמי פטור כנ"ל ליישב דלא קשיין לא דברי הרא"ש ולא דברי רבינו אהדדי והכי כקטינן ודלא כב"י דהכריע בספרו דאף לק"ש אינו פטור לעת ערב אלא בצריך להחשיך אבל בא"צ חייב לקרות שמע וכן פסק בש"ע ולפע"ד דליתא אלא בק"ש פטור אפילו א"צ להחשיך אלא כיון דיכול להחשיך נמי פטור:

המשמר המת אפילו אינו מתו פטור כלומר דאלו מתו אפילו אינו משמרו פטור כיון שמוטל עליו לקוברו כדלעיל וה"א ריש פרק מי שמתו:

וכל אדם אסור לקרות בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת כצ"ל בריש פרק מי שמתו דאף בבית הקברות אינו אסור אלא בתוך ארבע אמות לקבר וע"ל בסי' מ"ה מ"ש בס"ד. ועיין עוד בי"ד סי' שס"ה:

דרכי משה

(א) עיין לעיל סימן ל"ח אימת אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה. ושאר דינים אלו עיין ביורה דעה סימן שס"ה: