טור אבן העזר יג
<< | טור · אבן העזר · סימן יג (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכהכל הנשים שמתו בעליהן או גירשום - לא יתארסו עד שיהו להן ג' חדשים אחר מיתת הבעל או אחר הגירושין, חוץ מיום המיתה והגירושין וחוץ מן היום שנתארסו בו. אפילו נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, אפילו היה לה כעס עם בעלה, או שהיה הוא או היא חולה שבודאי לא שמשו, או קטנה, או זקנה, או עקרה ואילונית - כולן צריכות להמתין שלשה חדשים.
ואם נשתהה הגט בין כתיבה לנתינה, כתב רב אלפס שמונין שלשה חודשים משעת כתיבה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב משעת נתינה.
מעשה באחת שנתגרשה ויצא קול של פסול על הגט, והצריכו רבינו תם גט אחר מפני הלעז, על אף שכשר היה, והתירה להנשא מיד, ולא הצריכה להמתין ג' חדשים אחר הגט השני כיון שלא הצריכה גט שני אלא לבטל הגט. ור"י אומר שצריך להמתין שלשה חדשים אחר הגט השני, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
ואפילו אחר ביאת זנות, כגון שנאנסה, או נתפתתה - צריכה להמתין שלשה חדשים. ודוקא גדולה, אבל קטנה שנאנסה, או נתפתתה, או יוצאה במיאון - אינה צריכה להמתין.
וגיורת שנתגיירה ושפחה שנשתחררה - אפילו גדולות אינן צריכות להמתין. אבל גר וגיורת שנתגיירו ביחד, צריכים להמתין.
ושבויות, אפילו גדולה, כתב הרמ"ה שאינן צריכות להמתין, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שצריכין להמתין.
ואם קדש או נשא תוך שלשה חדשים - צריך לגרש. ומשמתינן ליה אי לא מגרש, אבל אין כופין אותו בשוטים. ואפילו אם הוא כהן שתאסר עליו - צריך לגרש. ואם הוא ישראל, יחזירנה אחר ג' חדשים.
ואם קדש תוך ג' חדשים וברח - לא משמתינן ליה ואין כופין אותו ליתן גט כיון שגילה דעתו שאינו רוצה לכונסה. והורה ה"ר יחיאל ב"ר יוסף שלכתחילה אומרים לו ברח ובהכי סגי. וכתב אדוני אבי הרא"ש: וייראה דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק שירחיק עד שיהיה שיעור חזרתו אחר שלשה חדשים, דלא מסתבר שיקדש בעיר זו ויברח לעיר אחרת, דאם כן בטלה תקנת חכמים.
ולא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו - עד שיהא לולד ארבעה ועשרים חדשים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו, לא שנא אם היא אלמנה או גרושה, אפילו אם גמלה הנער או נתנתו למינקת אסורה, אפילו נשבעה המינקת על דעת רבים שלא תחזור בה, אפילו אם נשבעה לאדם גדול כמו אלו שהולכים בחצר המלך, ולא אמרינן כיון שאדם גדול הוא תירא המינקת לחזור בה.
אבל אם מת הולד, או שגמלתו בחיי בעלה, או שאינה חולבת לעולם כגון שיש לה צימוק דדים, או שפסק חלבה בחיי בעלה, או ששכרו לה מינקת בחיי בעלה, כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שאינה צריכה להמתין.
עבר ונשאה או קידשה - יגרשנה, וצריך ליתן לה כתובה אם תתבענה לו. ולכשיגיע זמנו לכנוס, יכנוס אם ישראל הוא, וצריך לכתוב לה כתובה אחרת.
וכתב ה"ר מאיר מרוטנבורק ז"ל: אפילו אם הדיר הנאת תשמיש עליו על דעת רבים עד שעה שיגיע זמנו לכנוס, אפילו הכי צריך להוציא.
ואם ברח והרחיק נדוד עד מקום שאינו יכול לחזור ממנו תוך כ"ד חדשים - אין צריך להוציא.
שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל: [1]הבא על נערה ונתעברה ממנו, והודו שניהם שממנו נתעברה, ואומר שבא עליה לשם קידושין, ואחר כך נתקדשה לשמעון וגירשה שמעון ורצתה לינשא לראובן, אם צריכה להמתין שלשה חדשים אחר גירושי שמעון, כיון שידוע שהיתה מעוברת מראובן לא שייך הבחנה ואינה צריכה להמתין ג' חדשים, או לא.
תשובה: צריכה להמתין ג' חדשים, שקדושי ראובן לא היו כלום כיון שלא היו בעדים, וקדושי שמעון היו קדושין גמורים, אף על פי שהיתה מעוברת מראובן תחילה, לא חילקו חכמים, אלא בכל הנשים הצריכו להמתין שלשה חדשים.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל הנשים שמתו בעליהן או גרשום לא יתארסו עד שיהו להם שלשה חדשים אחר מיתת הבעל או אחר הגירושין משנה בפרק החולץ (דף מא) ואע"ג דרבי יהודה ורבי יוסי פליגי במתני' ואמרו הנשואות יתארסו וא"ר יוחנן דהכי הלכתא פסקו הפוסקים כת"ק שהוא ר"מ וכתבו הרי"ף והרא"ש דטעמא משום דאמרינן בתר הכי בגמרא דהדר ביה ר' יוחנן ועוד דקי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו כדאיתא בפרק אע"פ (ס:):
ומ"ש חוץ מיום המיתה והגירושין. מסקנא דגמרא שם (דף מג.) צריכים להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו והא דלא יתארסו היינו שלא יתקדשו אבל לשדך מותר וכן מבואר בתשובת הרא"ש בתחלת כלל צ"ג ועיין שם וכן בתרומת הדשן סימן רי"ז ומ"מ צריך להזהר מלתת רשות לשדך אם לא ע"י שישבע המשדך שלא יכנוס בבית המשודכת עד סוף הזמן כדי שלא יבואו לידי תקלה וטעמא דצריכות להמתין ג' חדשים אמר שמואל משום דאמר קרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני ופירש"י ולזרעך אחריך. שאין השכינה שורה אלא על הודאין שזרעו מיוחס אחריו רבא אמר גזירה שמא ישא אחותו מאביו וייבם אשת אחיו מאמו ויוציא את אמה לשוק ויפטור את יבמתו לשוק פי' אם לא תמתין האשה אחר בעלה ג" חדשים אפשר שתהא מעוברת מבעלה הראשון ואומרים בנו של אחרון הוא ופעמים שישא בתו של ראשון שלא מאמו ונמצא שנשא אחותו מאביו ואפשר שימות בנו של אחרון בלא זרע ומייבם זה אשתו בחזקת שהוא אחיו מאביו והוא אינו אלא אחיו מאמו ואפשר שימות זה האחרון בלא בנים ואשתו זקוקה ליבם ומדמין שזה בנו הוא ומוציא את אמו לשוק בלא חליצה וגם אפשר שימות בנו של ראשון בלא זרע ואין לו אח אחר מן האב אלא זה והם מדמין שזה בנו של אחרון הוא ואין לאותו המת אח ליבם את אשתו ונמצא יבמתו נפטרה לשוק בלא חליצה ומכאן משמע בהדיא דמחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין וכ"כ בסמ"ק והריב"ש בתשובה סימן תס"ב כתב מיהו גר וגיורת שהיו נשואים כנתגיירו צריכים להמתין שלשה חדשים מלזקק זה לזה כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה כדתניא בפרק החולץ:
ומ"ש אפילו נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין שם במשנה (דף מא):
ומ"ש אפילו היתה לה כעס עם בעלה או שהיה הוא אוהיא חולה וכו' כולן צריכות להמתין ג' חדשים ברייתא שם (דף מב:) ובפרק אע"פ (דף ס:) הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיתה לה כעס בבית בעלה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורים או שהלך בעלה למ"ה או שהיה בעלה זקן או חולה עקרה וזקנה אילונית וקטנה והמפלת אחר מיתת בעלה ושאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר' מאיר מסיק בפ' אע"פ דהלכה כר' מאיר בגזירותיו ופרש"י הרי שהיתה רדופה רוב ימיה להיות בבית אביה וכו' כל אלו אין דרכן להתעבר: שאינה ראויה לילד. שנעקר בית הריון שלה: בגזירותיו. בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן דאע"ג דאין כאן להבחין ביו זרעו של ראשון לשל שני דהא לא מיעברא לא פלוג רבנן בתקנת גזרות שלהם בין אשה לאשה וגזרו סתם שתמתין כל אשה ג" חדשים כתב רבינו בסימן קס"ד דיבמה שמת היבם צריכה להמתין ג' חדשים אחר מיתת היבם כתב הריב"ש בתשובה סימן ר"מ דאשת סריס אדם נמי צריכה להמתין ג' חדשים כתב רבינו ירוחם בנכ"ב בח"ה מיאנה בבעלה בקטנותה ונשאת לשני בתוך ג' חדשים הולד דשני הוי והרי הוא בנו לכל דבר פשוט בפרק נושאין (ק:) וכ"כ הרמ"ה עכ"ל ובכנ"ג ח"ג כתב קטנה שיוצאה במיאון אינה צריכה להמתין פשוט בפ"ד אחין (לד:). ואם נשתהא הגט בין כתיבה לנתינה כתב הרי"ף שמונין ג' חדשים משעת כתיבה וכו' בפ"ב דגיטין (דף יח.) איתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה וקאמר תלמודא תניא כוותיה דרב ותניא כוותי' דשמואל וקאמר בתר הכי רב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי משעת כתיבה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי משעת נתינה וכתב הרא"ש רב אלפס לא הביא אלא תניא כוותיה דשמואל וכתב וכן הלכתא ודבריו תמוהין למה פסק הלכת' כשמואל הא קי"ל הלכתא כרב באיסורי ועוד דרב פפא ור"ה בריה דרב יהושע דאינון אמוראי בתראי עבדי כרב ויש ספרים שכתוב בהם והלכתא משעת כתיבה משמע דהרי"ף אינו גורס אותו מאחר שלא כתבו בהלכותיו ובכל אשכנז וצרפת נהגו משעת נתינה כרב עכ"ל והרמב"ם פי"א מה"ג פסק כשמואל דאמר משעת כתיבה ואפשר שהיה גורם כגירסת ספרים דידן דגרסינן והלכתא משעת כתיבה ואפילו אם לא היה גורס כן י"ל דכיון דרב אשי דהוא בתרא טובא ומאריה דתלמודא הוה עביד משעת כתיבה הכי נקטינן ואפשר שזה היה טעמו של הרי"ף ז"ל ועוד שבירושלמי פ' החולץ כ"כ בפרוש וכן פסק סמ"ג וכן דעת הרשב"א והר"ן וריב"ש ז"ל וגם בס' אורחות חיים הביא סברת הרי"ף בלבד:
מעשה באחת שנתגרשה ויצא קול של פיסול על הגט והצריכה ר"ת גט אחר מפני הלעז וכו' ולא הצריכה להמתין ג' חדשים וכו' ור"י אומר שצריך להמתין ג' חדשים אחר הגט השני מחלוקת ר"ת ור"י כתבו התו' והרא"ש והר"ן והמרדכי בסוף גיטין (צ.) וכתב ה"ה בפ"ט מהלכות אישות שנ"ל דינו של ר"ת אמת:
ומ"ש רבינו וכן היא מסקנת א"א ז"ל אע"פ שהרא"ש לא הכריע בין ר"ת לר"י משמע לרבינו דמדהביא דברי ר"י שהוא דוחה דברי ר"ת ולא כתב עליו כלום נראה שהוא סובר דדחייה נכונה היא וכ"כ בפי' בתשובה כתבתי בסימן י' וכן נראה מדברי הרשב"א וכ"כ בהדיא בתשובה ודאי משני היא מונה שהוא היא מתגרשת בו וכל גט שב"ד מצריכין ליתן ממנו מונה ובתשובה אחרת כתב והיא בתשובות להרמב"ן סימן קל"ב מסתברא אחר שיצתה בגט צריכה להמתין ג' חדשים ואין לך יוצאת בגט שאינה צריכה ואע"פ שאין קידושיה קידושין גמורום ויכולה לצאת בלא גט שהרי קטנה שהשיאוה אמה ואחיה הכל יודעין שיכולה למאן ואפ"ה כל שיצאה בגט צריכה להמתין וכ"ש זו שיצא עליה קול והצריכתה אותה גט יאמרו קמו רבנן בקידושין וקידושי מעליא הוי ואפ"ה לא אצרכוה לאמתוני ואע"ג דלרווחא דמילתא הוציאוה בגט נמצאת מצריכה כרוז ואפי' דנכריז איכא מאן דשמע בקידושין ובגירושין ולא שמע בהכרזה וכההיא דריש פרק החולץ (לו.) וכיוצא בזה בתשובה אחרת בסימן תק"ן וכ' בתשובה אחרת על אלמנה שיצא עליה קול שנתקדשה לראובן והלכו אוהביה אצל ראובן וקבלו גט ממנו ואותו ראובן נשבע לאחר נתינת הגט שאותו קול היה שקר ושלא חדשה מעולם נ"ל פשוט שהיא אסורה בקרוביו והוא אסור בקרובותיה ואין השבועה עושה כלום דכל שנתן גט מעצמו כופין אותו אפי' ליתן כתובה כדאיתא פ' האומר כ"ש שהיא אסורה לינשא תור ג' חדשים ובתשובה אחרת כתב וז"ל כבר נשאלתי על דבר זה בלשון רחב ומבואר שכך היה המעשה שנערה היתה משודכת לבן ראובן ולא נתקיים המעשה ואח"כ שדכה אביה ליהודה ונתקדשה לו קידושין ודאין ואתר הקידושין עמד ראובן ואמר שהוא היה שליח בנו לקדשה בפני אביה ולא מיחה ושקדשה בפני ב' והאחד מת והנערה ואביה מכחישים אותה ואותו עד שאמר בפניו קדשה זו ודאי לא היתה צריכה גט דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ועוד דאינו נאמן לומר דבנו עשאו שליח דלא חציף אינש לווי' לאבוה שליח (עי קידושין מה:) ועוד שאפילו קול שחוששין לו לאחר אירוסין לא חיישינן ומי שאמר שגירש בגט שלא כראוי עשה שאין כאן בית מיחוש כלל וכל שלא היתה צריכה גט ממנו אפי' נתן לה גט אותו גט אינו פוסל לכהונה שזו לא נתגרשה מאישה אלא מאיש שאינו אישה וכאותה ששנינו פרק האשה רבה (נב.) שדרש ר"א בן מתיא וכאותם גיטים שבריש פרק כל הגט (כד.) ואין חוששין משום הרואים דכל שהגט אינו גט חספא בעלמא הוא ואינו פוסל לכהונה וכל שאינו פוסל לכהונה שהוא דבר תורה כ"ש באשה זו שאינה צריכה גט כלל שאינה מעכבת מלינשא מיד משום גזירותיו דר"מ דזו ודאי אינה בכלל הגזירות ואם נפשך לומר הרי שנינו בפ' האומר (סה.) קדשתני והוא אומר לא קדשתיך ואתמר עלה בגמ' א"ר כופין אמאי לימא לא ניחא לי דאיתסרא בקרובותיה ואם איתא היכי מיתסר הוא בקרובותיה והלא הוא צווח שאינה אשתו לא היא דשאני התם כיון שהיא אומרת שנתקדשה לו ואפשר שהוא כדבריה הרי הוא בספק גט אבל לאחר שנתברר שלא היה בדברי ראובן זה כלום מאותן הטעמים הגלוים גט זה שנתן שגעון בעלמא היא ואין בו ממש ולא חיישינן ליה לכלום לא לאסרה לכהונה וכ"ש להצריכה ג' חדשים עכ"ל עיין במרדכי דקידושין פרק האומר כתב רבינו ירוחם כל אשה המתגרשת מחמת קול שיצא עליה שנתקדשה מותרת לינשא מיד ואינה צריכה להמתין ג' חדשים פשוט בתוספות פרק המגרש (צ.) וכן מוכח שם עכ"ל:
ואפילו אחר ביאת זנות כגון שנאנסה או נתפתתה וכו' ודוקא גדולה אבל קטנה שנאנסה או נתפתתה או יוצאת במיאון אינה צריכה להמתין וגיורת שנתגיירה וכו' בסוף פרק ד' אחין (לד:) אמר שמואל וכולן צריכות להמתין שלשה חדשים חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה אבל קטנה בת ישראל צריכה להמתין ג' חדשים במאי אי במיאון והאמר שמואל דלא בעיא ואי בגט הא אמר שמואל חדא זימנא אלא בזנות דגזרו רבנן קטנה משום גדולה ל"א אמר שמואל כולן צריכות להמתין ג' חדשים חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה וקטנה בת ישראל אינה צריכה להמתין ג' חדשים במאי אי במיאון הא אמר שמואל חדא זימנא אי בגט הא אמר שמואל דבעיא דאמר שמואל מיאנה בו אינה צריכה להמתין ג' חדשים נתן לה גט צריכה להמתין ג' חדשים אלא בזנות וזנות בקטנה לא שכיח גיורת ומשוחררת דשכיחי בהו זנות ליגזור הוא דאמר כר' יוסי דתניא הגיורת והשבויה שנפדו ושנתגיירו ושפחה שנשתחררה צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר"י ור' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד ותניא תו אנוסה ומפותה צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר"י ר"י מתיר ליארס ולינשא מיד ואסיקנא דטעמא דר' יוסי משום דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר ואידך חיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה וכתב הרי"ף על ברייתא דאנוסה ומפותה חזינן למקצת רבוותא דפסקי בהא הלכתא כר"י ואנן לא ידעינן מהיכן גמרי להאי פסקא דהא קי"ל ר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי וכתב הרא"ש על זה וז"ל והרז"ה כתב כיון דמחמירים כולי האי בהבחנה דפסקי כר"מ דעקרה וזקנה ושאינה ראויה לילד צריכות להמתין ואין הלכה כר"י במה שמיקל בענין זה כ"ש דאין הלכה כר' יוסי בהא שהוא מיקל יותר וחיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה ועוד דשמואל בלישנא בתרא לא ס"ל כר' יוסי באנוסה ומפותה מדלא קא ממעט אלא קטנה בת ישראל בזנות אבל גדולה צריכה להמתין אע"ג דבגיורת ומשוחררת סבר שמואל כר' יוסי באנוסה ומפותה מיהא כר"י ס"ל ולאו מטעמיה אלא משום דגזר בגדולה בת ישראל זנות אטו נישואין ובקטנה דלא שכיח בה זנות לא גזרו בה אבל בגיורת ומשוחררת אפילו גדולה לא החמירו בהבחנה דידה למגזר זנות אטו נישואין אבל בנישואין אפילו גר וגיורת צריכות להמתין כדתניא בפ' החולץ ובשבויה לא סבר שמואל כר' יוסי שהרי לא הזכיר אלא גר וגיורת כיון דבת ישראל היא מחמיר בה כר"י ע"כ ורבינו סתם כל דבריו אליבא דהרא"ש ז"ל. ומ"ש בשם הרמ"ה דשבויה אפילו גדולה אינה צריכה להמתין טעמו משום דסבר דהלכה כר' יוסי בהא נמי והרמב"ם בפי"א מה' גירושין פסק באנוסה ומפותה כדעת הרי"ף שפסק כר' יוסי וכ' ה"ה שיש מן האחרונים שהסכימו לדברי הגאונים הפוסקים הלכה כר' יהודה אבל מדברי הרמב"ן והרשב"א נראה שהסכימו לדעת הרי"ף כתב הריב"ש בסי' רצ"ז שהמזנה תוך ל' יום לגירושין או לאלמנה אין קונסין אותם מפני שעברו על גזירת חכמים שלא תינשא עד צ' יום ואין מענישין אותם אלפ מפני הזנות עצמו. וכתב בסימן ל"א שפילגש מיוחדת לאיש שרוצה ליכשא לאחר אפילו לר"י צריכה להמתין צ' יום וכן כתב הר"ן בתשובה סימן ס"פ: [%ג] שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירה ממתינין צ' יום אפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותן צ' יום כדי להבחין בין זרע שנזרע בחדושה לזרע שלא נזרע בקדושה הממאנת אינה צריכה להמתין לא גזרו אלא בגרושה וכן המזנה אינה צריכה להמתין מפני שמשמרת עצמה שלא תתעבר וכתב ה"ה שפחה שנשתחררה וכו' פי' דברי רבינו הם בשפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים בעכו"ם ובעבדותן הא לאו הכי אינן צריכות להמתין שאע"פ שהן בחזקת מזנות אשר מזנה משמרת עצמה שלא תתעבר וכר"י דאמר הכי והכרח הוא שהוא סובר כן דבשאינן נשואות פלוגתא הוא דר' יהודה ור"י וכן נחלקו באנוסה ומפותה ואחר שרבינו פוסק כר"י באנוסה בת ישראל וכדעת ההלכות שהרי בפירוש פסק כן שם שמואל כלישנא בתרא וכ"כ המפרשים בודאי בגיורת ושפחה שאין להם בעלים אין צריך להמתין ג' חדשים אע"פ שיש להם חלוקים באנוסה ומפותה וזהו שלא כתב רבינו בשבויה צריכה להמתין לפי ששבויה א"א שתבעל אלא בזנות ולא הוצרך רבינו לפרש כאן דדוקא כשהיו נשואות לפי שסמך לו על מ"ש בסמוך וכן המזנה אינה צריכה להמתין ואם אין דעתו כן איני יכול להלום דברוו לפי הגמרא עכ"ל ויש לתמוה שאם זה היה דעת הרמב"ם ה"ל לכתוב דין שפחה וגיורת בשאינן נשואות ויפסוק כר' יוסי דאינן צריכות להמתין ולכן נראה שאפשר לומר דאע"ג דפסק הרמב"ם כר' יוסי באנוסה ומפותה מ"מ בגיורת ומשוחררת לא פסק כוותיה אלא כרבי יהודה דאמר צריכות להמתין וטעמיה מדתניא בפ' החולץ גר וגיורת צריכות להמתין ג' חדשים וההיא בפשטא כר' יהודה אתיא : ואם קדש או נשא תוך ג"ח צריך לגרש וכו' וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל נ"ד סי' ז':
ומ"ש ואם קידש תוך ג"ח וברח לא משמתינן ליה וכו' בר"פ החולץ (דף לז.) אתמר קדשה בתוך ג' וברח פליגי בה רב אחא ורפרם חד אמר משמתינן ליה וחד אמר עירוקיה מסתייה הוה עובדא ואמר להו רפרם עירוקיה מסתייה ופירש"י קידש בתוך ג'. שום אלמנה או גרושה: עירוקיה מסתייה. לא בעינן למכפייה דלכתוב גט דגלי אדעתיה דלא בעי לכנוס עד זמנו וכתב נ"י על זה כתבו מן המפרשים דמדבריו נראה שאילו כנס ממש כייפינן ליה בשמתא עד שיגרש או יהא בנידוי עד שיגיע זמנו לכנוס וכ"כ הראב"ד ז"ל והוסיף עוד לומר שקונסין אותו לאחר זמנו שלא יכנוס עד שיעברו עליו כמנין הימים שעמד עמה בתוך צ' יום ואין זה דעת התוס' ודעת אחרים מן המפרשים וכתבו דיינו שנכוף אותו לגרש בגט עד זמנו בלבד ויש שפירשו דאכי' בשכנס נמי עירוקיה מסתייה וקדשה לאו דוקא ודכ"ע אם קדש ולא כנס משמתין אותו עד שיגרש או יעמוד בנדויו כל צ' יום והרמב"ם נראה שהוא סובר שמנדין אותו מפני שעבר אדרבנן אבל אין כופין אותו להוציא ואפילו בכונס אלא שמפרישין אותו וכשברח עירוקיה מסתייה להצילו מן השמתא דעבר אדרבנן וכתבו עליו דאינו מחוור עכ"ל. וכתב עוד והא דמשמתין למקדש או כונס תוך ג' חדשים כיון שעברו ג' חדשים ונמצאת שאינה מעוברת שרינן ליה וכנס לה אבל אם נמצאת מעוברת עומד בנדוי עד שתלד ותניק כ"ד חדש או עד שיגרש ודעת קצת רבותי דכל שהיא קטנה ואינה ראויה לילד שאין המתנתה אלא משום גזירה דר"מ אם עבר וקדש או כנס לא כייפינן לגרש ולא משמתינן ליה אאיסורא דעבד כדי שלא יוציא אלא כופין אותה להפרישה ג' חדשים כיון שזמנו קצוב ובתוספות מגמגמים בזה הריטב"א ז"ל עכ"ל וז"ל הרמב"ם פי"א מה"ג המארס בתוך צ' יום היו מנדין אותו אירס וברח לא היו מנדין אותו כנס בתוך צ' מפרישין אותה עד אחר זמן ויעמוד עם אשתו וכתב ה"ה לדברי רבינו אין מכריחין אותו לגרש לא באירוסין ולא בכניסה אלא מנדין אותו מפני שעבר על גזירת חכמים ואם ברח הועיל לו להצילו מן הנדוי ובהשגות כתוב אומר אני מנדין אותו עד שיגרש וכו' ואין בדבריו הכרח ומ"מ י"מ שסוברים כדעתו שהנידוי הוא עד שיגרש וכופין אותו לגרש ואם ברח עירוקיה מסתייה: ומ"ש אבל כנס לא סגי ליה בלא גירושין יש מן המפרשים סוברים כן וי"א דה"ה לכונס אם ברח עירוקיה מסתייה ומ"ש ונ"ל שמפריש אותה אחר צ' כימים שעמד עמה בתוך צ' היא חומרא יתירא ואין לה סמך בגמ' וכבר נחלקו עליו בזה הרמב"ן והרשב"א ז"ל ודברי רבינו נראין להקל בשל דבריהם עכ"ל ומדברי הר"ן בתשובה שאכתוב לקמן בסימן זה נלמוד שיש לסמוך על הרמב"ם בזה וכן נ"ל לפסוק דכדאי הם הרמב"ם והר"ן לסמוך עליהן וכל שכן דמידי דרבנן הוא כתב הריב"ש בתשובה סי' ר"ב על אשה שנתגרשה מחמת שהיה בעלה סריס אדם וקדשה אחר תוך ג"ח והשיב עבריין הוא דקי"ל כר"מ שגזר בכל הנשים לכן עכ"פ או ילך לו או תנדהו אף אם לא תרצו להחמיר עליו. לכוף אותו לגרש והשתא מ"ש רבינו אם קדש או נשא תוך ג' חדשים צריך לגרש ומשמתינן ליה אי לא מגרש ואם קדש בתוך ג"ח וברח לא משמתינן ליה ואין כופין אותו ליתן גט כיון שגילה בדעתו שאינו רוצה לכונסה כבר נתבאר שיש מפרשים שסוברים כן משמע דברי רבינו שהוא סובר כדברי רש"י והמפרשים הסוברים דלא אמרי' עירוקיה מסתייה אלא בקדש דוקא אבל אם כנס לא סגי ליה בלא גירושין:
ומ"ש גבי משמתין ליה עד שיגרש אבל אין כופין אותו בשוטים מבואר בתשובות הרא"ש כלל נ"ג סי"ו וז"ל והם דקשיא לך למ האין כופין בשוטים הנה ידעת דברי ר"ח שהביא ראיה מן הירושלמי שאין מעשין אלא לפסולות ואף לדברי רש"י שפי' דכל כפייה היא בשוטים יש לחלק דשאני הכא שאין גט זה אלא לזמן:
ומ"ש ואפילו אם כהן הוא שתאסר עליו צריך לגרש נלמד מדברי השאלתות שכתבו גבי מעוברת חבירו כמו שאכתוב בסימן זה:
ומ"ש רבינו שהורה ה"ר יחיאל ב"ר יוסף שלכתחלה אומרים לו ברח וכו' אהא דאמר בר"פ החולץ עירוקיה מסתייה כ' הרא"ש פירש"י ולא בעי' למכפייה למיהב גיטא דגלי בדעתיה שאין רצונו לכנוס עד זמנו משמע מתוך פירושו דלכתחלה נמי אמרינן ליה ערוק דסגי בגילוי דעתו שאין רצונו לכנום וכן הורה ה"ר יחיאל ב"ר יוסף מפריז ז"ל מארץ היון מ"כ:
ומ"ש רבינו בשם הרא"ש ויראה דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק וכו' כך כתב בפרק הנזכר: ב"ה ואין נראה כן מדברי הפוסקים שסתמו דבריהן ומ"ש לא מסתבר וכו' דא"ה בטלת תקנת חכמים אינו טענה דהרבה צער הוא לו שיניח מלאכתו בעירו וילך לו בורח לעיר אחרת: וכתב רבי' ירוחם אם עברה ונשאת תוך ג"ח בדקינן לה בכל מיני בדיקות אם היא מעוברת ואע"ג דאמרינן דאין בודקין נשואות כדי שלא תתגנה על בעלה הכא שנשאת שלא ברשות תתגנה ותתגנה כ"כ הרמ"ה בפרק החולץ עכ"ל: וענין בדיקה זו בפרק הנזכר:
לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ברייתא בפרק החולץ וטעמא מפרש התם בגמרא (מב.):
ומ"ש עד שיהא לולד כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו ויום שנארסה בו מסקנא דגמרא שם (דף מג.) וכתב המרדכי שם בשם מור"מ דכ"ד חדש מלאים בעי' ואם שנה מעוברת לתינוק ובהגהה הפ' הנזכר כתב שיש גדולים שפירשו דכ"ד חדשים בחדשי הלבנה דהיינו אחד מלא ואחד חסר שהם תש"ת ימיס ובהגהות מרדכי דקדושין כתוב נ"ל דלאותם דמפקי ב' שנים מנא תבשל הם כ"ד חדש י' ימים כ"ח שעות ר"ד חלקים אבללאותם המפרשים דמפקי ב' שנים מן הנביא שמואל דב' שנים ינק מאמו א"כ שתי שנים הוי כמו שהם אם מעוברת אם שלימות אמנם לפי מסקנא דפרק בתרא דערכין (לא:) נראה שאין מחשבין אלא כ"ד חדש של לבנה ע"כ והגהות מיימון כתבו בפי"א מהלכות גרושין מדתלו רבנן בחדשים ולא אמרו שתי שנים ש"מ חדש העיבור סליק למנין כ"ד חדשים דקים להו לרבנן דתינוק סגי ליה ביניקת כ"ד חדש ואפילו אם השנה מעוברת ובת"ה סי' רי"ו האריך בדין זה עיין עליו ובכתבי מה"ר איסרל"ן סי' פ"ב וקע"ח ולענין הלכה נקטינן כדברי ההגהות דמסתבר טעמייהו:
ומ"ש ל"ש אם היא אלמנה או גרושה כתב כן לאפוקי ממה שפסק רבינו שמשון דגרושה אינה צריכה להמתין כ"ד חדש דלא משעבדה להניק את בנה וכתבו התוספות הרא"ש והר"ן והמרדכי בפ' אע"פ והגהות מיימון בפי"א מהלכות גירושין שר"ת חלק עליו ואסר אף בגרושה והביא ראיה לדבריו וכ"פ בשאלתות וכן דעת הרמב"ם בפי"א מהלכות גרושין שלא חילק וכתב ה"ה שכן נראה מן הגמ' דמניקה דומיא דמעוברת ולזה הסכים הרשב"א ז"ל וכתב ומיהו בגרושה דוקא בשהניקתהו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן לא דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל ואפילו בשכר עכ"ל : וכתב בהגהות מרדכי פרק החולץ (דף תס"ג) מניקה שנתעברה בזנות בא מעשה לפני ה"ר מרדכי טור"משא והתירה ואמר דאפילו ר"ת האוסר הוי משום שכופה אבי התינוק ובזנות מי יכוף ולכן התירה ולא הודו לו חכמים דמ"מ ב"ד יכופו אותה והביא ראיה לאסור מדברי התוס' :
ומ"ש אפילו אם גמלה הנער או נתנתו למניקת אסורה אפילו נשבעה המניקת או נדרה ע"ד רבים וכו' כתובות (דף ס:) ת"ר נתנה בנה למניקה גמלתו או מת מותרת לינשא מיד רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סבור למעבד עובדא כי הא מתניתא אמרה להו ההיא סבתא בדידי הוה עובדא ואסר לירב נחמן איני והא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא שאניבי ריש גלותא דלא הדרי בהו ואסיקנא והלכתא מת מותרת גמלתו אסורה ופירש"י דבי ריש גלותא. אלמנות שהיו בהן מניקות ונתנו בניהם למניקה והתירום לינשא: דלא הדרי בהו. מניקה שפסקה להניק בניהם יראה לחזור בה לפי שבני אדם מאויימים הם אבל באינש אחריני דלמא הדרא בה המניקה וחוזר הבן אצל האם ומסתכן וז"ל הרא"ש אפילו נתנה בנה למניקה או גמלתו אסורה לינשא עד כ"ד חדש דחיישינן שמא תמהר לגמלו כדי שתנשא ויסתכן הולד וכן נתנו למניקה חיישינן שמא תחזור בה המניקה והא דשרא רב נחמן לנשי דבי ריש גלותא אלמים וחזקים היו ולא היו רשאות לחזור ודבר ידוע דלא אתי למישרי באשה אחרת אבל שאר נשים אפילו נשבעה המניקה או הדירה ע"ד רבים שלא תחזור בה אסור דאתי למיחלף ולמשרי היכא דלא נשבעה וכ"כ שם המרדכי בשם ר"י הזקן דאין להתיר ע"י שתתן המניקה ערבון גדול שלא לחזור בה ולדמות ע"י כן לדבי ר"ג כי דבי ר"ג לפי שהכל יראים מהם היו ידועים וניכרים ואין לגזור בהן אטו שאר בני אדם כי החילוק שבינם לשאר בני אדם מפורסם וידוע לכל אבל לשאר בני אדם אין להתיר ע"י שום ערבון דלא כ"ע ידעי באותו ערבון ויבא להתיר בלא ערבון וכ"כ הריב"ש שם וכתב ואין לנו לחוש לחרבן ביתו ולא לקלקול הבחורה דלא עקרינן תקנתא דרבנן מפני הני טעמי וכתב עוד הרא"ש בתשובה כלל נ"ד כבר היה באשכנז באחד מגדולי הארץ והורה הל' למעשה באשה מניקה ששכרה מניקה לבנה והדירה ע"ד רבים שלא תחזור בה והתירה לינשא תוך כ"ד חדש וחלקו עליו כל חכמי אשכנז והחזירוהו מדבריו והוא הביא ראיה לדבריו מדבי ר"ג דמחמת יראתם לא הדרה המניקת הנזכר כיון דהדירה ע"ד רבים ליכא למיחש לחזרה ומורי הר"ח גם הוא נחלק עליו והאריך בתשובה וכתב דלית הלכתא כרב נחמן דשרא לבי ר"ג מדמסיק תלמודא הלכתא מת מותרת גמלתו אסורה אלמא דס"ל לתלמודא דאין שום צד היתר דאי הוה שום צד היתר לישמעינן הא וכל שכן מת ועוד הביא ראיה לדבריו ממה שהשמיטו הרי"ף ז"ל ולא הביאו בהלכותיו עכ"ל:
ומ"ש רבי' אפילו אם נשבעה לאדם גדול כמו אלו שהולכים בחצר המלך וכו' כן כתב בתשובה הנזכרת וגם בסוף כלל י"ח משום דאף רב נחמן לא התיר אלא בר"ג שהיה יחיד בארץ שלא היה כי אם ר"ג אחד והיה כמו מלך בישראל אבל אם באנו להתיר לכם אנשי בית המלך נמצא שנעקור תקנת חכמים וה"ה כתב בפ' י"א מהלכות גרושין על הא דרב נחמן שרא לדבי ר"ג יש מפרשים שפסקו כן ואמרו דלאו דוקא לדבי ר"ג אלא לכל הדומה להם בזה ויש מי שכתב שאפילו באיש דעלמא אם בשבעה מניקת להניקו כל ימי הנקתו שמותר ואין זה עיקר שרבינו וההלכות לא הזכירו הא דר"ג או שהם סבורים שאינה הלכה או שלא אמרו אלא בדר"ג בדוקא שנודע לכל פחדם על הבריות וכתב הרשב"א בתשובה סי' תש"ך נראה שאפי' לר"ג כל שהניקתו האם עד שמכירה לא תנשא אלא כופין אותה ומניקתו מפני סכנת הולד כמו שנזכר פרק כ"א מהלכות אישות עכ"ל וגם הר"ן כתב בפרק אע"פ שיש מי שכתב דלאו דוקא דבי ר"ג אלא כל כיוצא בו ואחרים התירו עוד אפילו לאיניש דעלמא אם נשבעה המניקת להניקה כל ימי ההנקה ולא נ"ל כן דבגמרא אמרי' רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו סברי למעבד עובדא כברייתא וכו' וא"ל רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא כו' כלומר דאע"ג דאין כאן להבחין בין זרעו של ראשון דהא לא מיעברא לא פלוג רבנן וה"נ לא פלוג רבנן במניקה שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו ומעתה ק"ל כיון דאפי' בשאינה ראויה לא פלוג אמאי מפלגי בדבי ר"ג אלא ודאי צ"ל דשאינה ראויה לילד וכיוצא בה לית לה קלא ואתי לאחלופי אבל דבי ר"ג קלא אית להו ומעתה אין להתיר בנשבעה דהא לית לה קלא והרי"ף לא כתב הא דר"ג ולא הרמב"ם בפי"א מה' גרושין ולא ידעתי למה שאין לדחותה מהלכה מדתניא הרי שהיתה רדופה וכו' דאלמא לא פלוג רבנן בהא דרב נחמן גופיה דפסק כר"מ שרי להו לדבי ר"ג אלא ודאי היינו טעמא משום דדבי ר"ג קלא אית להו ולא אתי לאיחלופי ואפשר שהשמיטו זה משום דס"ל דדוקא ר"ג ואין לנו כיוצא בו עכ"ל ובתשובה כתב בסי' נ"ח הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו ההיא דר"ג אין ספק שדעתם הוא שאין ללמוד ממנה וכמה מעשים באו לידי בדבר זה ואסרתי אע"פ שהיו רוצים לעשות בענין כמה חזוקים וכל מי שמבקש עילה בדבר זה להקל אינו אלא פורץ גדרם של חכמים ולפי' בנדון זה אם אין כאן אלא אירוסין בלבד כמו שנראה מכתבך ראוי להפרישו ממנה אבל אין כופין אותו לגרש שאע"פ שיש מי שסובר כן כיון דבפ' החולץ לא שנינו אלא ואם נשאת יוציא אין לנו אלא בנשא אבל במארס לא וזהו דעת הרמב"ם וראוי לסמוך עליו אבל אם נשאה כופין אותו לגרשה עכ"ל:
ומ"ש אבל אם מת הולד כבר נתבאר בסמוך דהכי אסיקנא בגמ' מת מותרת:
ומ"ש או שגמלתו בחיי הבעל או שאינה חולבת לעולם וכו' או שפסק חלבה בחיי בעלה או ששכרו לה מניקת בחיי בעלה כתב א"א הרא"ש שאינה צריכה להמתין ז"ל הרא"ש בפרק אף על פי היכא שגמלתו בחיי בעלה בראה שמותרת לינשא דליכא למיגזר מידי ולא גזרינן אטו לא גמלתו בחייו דכה"ג לא גזרינן דא"כ היכי שרא לדבי ר"ג ליגזור אטו לא נתנתו למניקת אלא לא גזרינן אלא שמא תחזור בה המניקה או שתמהר לגמלו דודאי מינכר בין נתנה למניקה ובין לא נתנה ובין גמלתו ללא גמלתו וכן משמע הלשון מניקת שמת בעלה שהיתה מניקתו כשמת בעלה ומטעם זה נראה להתיר אשה שדדיה צמקו ואינה רגילה להניק לעולם או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לה מניקת בחיי בעלה עד כאן לשונו ומשמע דושכרו לה מניקת אדלעיל קאי שצמקו דדיה או פסק חלבה ולאו מילתא באפי נפשה הוא ורבינו שכתב או ששכרו לה נראה שמפרש דמילתא באפי נפשה הוא וכתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ג מ"ש בספר המצות בתשובת הגאונים שאינה נקראת מניקת חבירו אם פירשה מלהניקו ונתנתו למניקת ג"ח קודם מיתת הבעל אם הלכה נקבל ואפשר שזהו טעמם של גאונים שלא מצינו בתלמוד אלא מעוברת חבירו ומניקת חבירו ומשמע הלשון שמת בעלה והניחה מעוברת ומניקה וכיון שהיתה מניקה בשעת מיתת בעלה החמירו בה חכמים שלא תנשא בכל צד אלא אם מת הולד אבל אם פסקה מלהניק ונתנה בנה למניקת בחיי בעלה לא מיקריא מניקת חבירו ולא חלה עליו תקנת חכמים אבל לא ידעתי טעמיה למה צריך ג' חדשים קודם מיתת בעלה ושמא היה ידוע אצלם שבתוך ג' חדשים אפשר שיחזור החלב לאשה אבל כשפסקה ג' חדשים מלהניק אפשר שצמקו דדיה ולא ישוב החלב אף אם תרצה להניק וכתב עוד הנה כתבתי לך זה פעמים מה שקבלתי מרבותי לפי סברת התלמוד ועל מה שכתבת שר"מ מקוצי כתב בחבורו שאם פסק חלבה ג' חדשים קודם מיתת הבעל דלא מקרי מניקת בעלה ומותרת לינשא על זה כתבתי ותבררו הישר בעיניכם כי רציתי להסתלק מן הדבר כי לא אורה להתיר מה שקבלתי מרבותי לאסור אמנם תליתי הדבר בך אם תרצה לסמוך בשעת הדחק על מה שכתב הר"מ ז"ל בשם הגאונים הרשות בידך אמנם חדשת דבר בכתבך שכתבת שלפעמים היתה מניקה בתענוג לבתה באותן ג' חדשים ולשון ר"מ הוא כך שאינה נקראת מניקת חבירו אם פירשה מלהניקו ונתנתי למניקת ג' תדשים קודם מיתת הבעל ומאחר שלא מצינו התרה אא"כ מת הולד ובאנו לסמוך על הר"מ בשם הגאונים צריכין אנו לדקדק בלשונו שכתב אם פירשה מלהניק דמשמע פירשה לגמרי ופסק חלבה ואינה מניקה כלל וע"ז כתבתי טעם לדברי הגאונים וזו האשה לא פסק חלבה שהיתה מניקה לפעמים אף לדברי הגאונים ז"ל איני רואה היתר ומה שכתבת שמעכשיו צמקו דדיה כי אינה מניחה אותו אפ"ה אסרו חכמים דחששו דכל אשה תגמול את בנה כדי שתנשא ולא רצו להתיר אלא מת בנה ואף בזה יש אוסרים משום עובדא דההיא שוטה שחנקה את בנה הרי מצינו שמאד החמירו חכמים בדבר מי יפרוץ אשר גדרו וכתב עוד שם ועל המניקה אם היא אשה שיש לה חלב להניק את בנה אפילו לא הניקה דלא פלוג רבנן בכל אשה שראויה להניק בין הניקה בנה בין לא הניקה לא תנשא אבל אשה שיש לה צמוק שדים ואינה מניקה בשום פנים אותה ודאי לא מקריא מניקה ואינה צריכה להמתין כ"ד חדש עכ"ל: וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' תס"ג וז"ל הר"ן בתשובה סימן י"ב על דברי הר"מ מקוצי שכתב בשם תשובת הגאון שאין קרוי מניקת חבירו אם נתנה בנה למניקה ג' חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל בתוך הג' חדשים ואף ע"פ שאיני יודע בגמרא סמך לדברי הגאון מכל מקום דברים ברורים הם בטעמם וכל שכן שהן דברי קבלה וכנ"ל בטעמו של גאון שכיון שתקנה זו שתקנו חכמים שלא ישא אדם מניקת חבירו מפני תקנת הולד נתקנה היכא שאין לולד תקנה אין לאסור אשה מלהנשא וידוע הוא בדרכן של נשים שפוסקות קצת זמן מלהניק נפסק חלבן ואין ראויות עוד להניק והזמן הזה שקצב הגאון ז"ל אפשר שהלך בו אחר רוב נשים שיש שנפסק חלבן בהפסק חדש ויש בהפסק ז' שבועות ויש בהפסק ב' חדשים אבל אחר שלשה חדשים סבור הגאון ז"ל שרובן נפסק חלבן ולא ישאר לאשה חלב אחר הפסק שלשה חדשים אלא לאחת מני אלף ולמה שהוא מיעוטא דמיעוטא לא חיישינן ולא עבדינן תקנתא ואפשר ג"כ שנסמוך קצת השלשה חדשים להא דאמרינן בפ' אע"פ (ס:) לענין מעוברת שהחלב נעכר לאחר שלשה חדשים וכיון שזו שפסקה ג' חדשים בחיי בעלה אינה ראויה להניק את בנה בשעה שמת בעלה אינה קרוי מניקת חבירו ואין תקנה לולד בעיגונה זהו דעתי בתשובת הגאון ז"ל וכיון שהאיסור הזה אינו אלא מדבריהם ראוי לסמוך על זאת התשובה הלכה למעשה עכ"ל כתב הרשב"א בתשובה שאלת האשה שנתאלמנה והניח בעלה מעוברת וילדה ותוך ל' יום ללידתה פסקה מלהניק את בנה ונתנה בנה למניקה ותוך ששה לאלמנותה היא רוצה לינשא להבעל הודיענו אם מותרת אם לאו דהא איפסיקא הלכתא גמלתו אסור או דילמא התם בשהניקה אותו עד צ' יום שכופה ומניקתו מפני הסכנה אבל תוך זמן לא דסכנה ליכא תשובה נ"ל שלא נאמרו דברים אלו אלא בגרושה שיצאה שלא לרצונה ושיש לו אב למסמס ליה ביעי אבל אלמנה לעולם לא עד כ"ד חודש ותדע לך מדתניא נתגרשה אין כופין אותה להניק ואם היה מכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה ואם איתא ליתני נתאלמנה או נתגרשה אין כופין אותה להניק ועוד תניא מניקה שמת בעלה בתוך כ"ד חדש ה"ז לא תנשא ולא תתארס עד כ"ד חדש ומדקתני התם שמת בעלה בתוך כ"ד חדש משמע כל שמת תוך זמן זה ואפילו מת ביום שנולד ועוד תדע מדתניא התם נתנה בנה למניקה גמלתו או מת מותרת לינשא מיד וגרסי' התם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סבור למעבד עובדא כי הא מתניתא אמרה להו ההיא סבתא בדידי הוה עובדא ואסר לי רב נחמן א"ל רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא וכו' אלמא אף במניקה שמת בעלה גזרינן נמי בכל צד כיון דמקשי מהא רב פפי לרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ואף הם הודו ואמרו לאו אדעתין ולא מפקי מינה אלא מת ודבי ר"ג דמסתפי אינשי מינייהו ולא הדרי בהו ואי לא דמתפרשי הני תרתי בגמרא להיתירא אף אינהו הוה אסרי בגזירותיו של ר"מ הא כולהו אחריני אסירי עד כאן לשונו כתב בתשובת הריב"ש סימן תס"ב דאשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה שגם זו צריכה להמתין כ"ד חדש דכיון שזו נאסרה משום מעוברת חבירו דסתם מעוברת למניקה קיימה אפילו נתנה בנה למניקה אח"כ איכא למיגזר אטו לא נתנה ומשמע מדבריו שם ובסי' י"ג דה"ה לגרושה שילדה ולא הניקה את בנה וכתב בסוף דבריו ומה ששאלת איך נוהגים כאן אין לומר מנהג בדבר כזה שאינו תמידי אך כשאני נשאל מזה אני מורה להם לאיסור ואף אם אפשר שהורה איזה מורה הגס לבו בהוראה להקל ועשו מעשה על פיו פעם אחת כשקרה באיזה זמן אין זה מנהג ואיני חושש לו לפי שנאמר שהורה שלא כהלכה עד כאן לשונו ומדברי הרשב"א שכתבתי בסי' זה שכתב ה"ה בשמו ובגרושה שרי כה"ג ואפילו התחילה להניקו בעודה תחת בעלה אם אינו מכירה שרי וראיתי מורים עושים מעשה כדברי הרשב"א ולא מחיתי בידם כיון שיש להם אילן גדול על מי שיסמכו ועוד דמידי דרבנן הוא כתב ה"ה בהלכות אישות פי"ח על מה שכתב הרמב"ם יורש שאמר לאלמנה טלי מעשה ידיך במזונותיך אין שומעין לו אבל היא שרצתה שומעין לה דבר פשוט הוא וכן כתבו מן המפרשים ואמרו שאפילו היתה מניקה יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובה לאלתר ואע"פ שאינה רשאה לינשא תוך כ"ד חדש ללידת הולד וכן הסכים הרשב"א ז"ל עכ"ל וכ"כ בת"ה סי' רי"א שאם באה לגבות כתובתה מיד מגבי לה:
עבד ונשאה או קדשה יגרשנה וכו' בר"פ החולץ תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דר"מ וחכמים אומרים יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס אמר רבא ולדברי חכמים יוציא בגט ופרש"י לדברי חכמים דאמר לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס מיד עד שיגיע הזמן יוציא בגט ולא סגי ליה בהפרשה בעלמא ואסיקנא דאפילו אם הוא כהן שמגורשת אסורה לו לא עביד ליה תקנתא לומר דליסגי ליה בהפרשה אלא יוציא בגט ולא יחזיר עולמית:
ומ"ש רבינו שאם קדשה יגרשנה התוספות והרא"ש כתבו שם שה"ר יוסף מאורלינ"ש הורה באחד שקידש מניקת חבירו שלא להצריך גט אלא להפריש בעלמא כיון דבלאו הכי אסירא ליה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה דדוקא בנשא הוא דאמרינן הכא דבעיא גט והם ז"ל חלקו עליו וכן כתבו ההגהות מיימוניות פרק י"א מהלכות גרושין בשם סמ"ג שה"ר יוסף מאורלינש הורה להתיר במקדש מניקת חבירו ולא הודו לו כל גדולי הדור וכן כתב השאלתות מעוברת או מניקת חבירו אי עברה ואינסבא או קידשה מפקינן לה בגט מיניה אפילו הוא כהן וכן כתב הריב"ש (סי' רי"ו) פרש"י עירוקיה מסתייה ולא בעי למכפייה למכתב גיטא דגלי דעתיה דלא בעי לכנוס עד זמניה נראה מדבריו שאם לא ברח מנדין אותו עד שיגרש אפי' באירס וא"כ בנדון זה שלא גילה דעתו שאינו רוצה לכנוס אף אם יברח עתה מנדין אותו עד שיוציא כדעת רש"י והראב"ד וכל האחרונים עכ"ל: ועיין בתרומת הדשן סימן רי"ו ומיהו הרמב"ם פסק בפרק הנזכר כדברי הר"י מאורלינ"ש שאם אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא לכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד וכתב ה"ה זה יצא לרבינו ממה שאמרו שם ואם נשא יוציא משמע דוקא נשא אבל קדש לא וכבר כתבתי שהר"ן כתב שראוי לסמוך על דברי הרמב"ם וכתבתי שנראה לו לפסוק כן וכתב הריב"ש בתשובה סי' ש"ס שנראה מדברי הרמב"ם שמנדין אותו משום דעבר אדרבנן שכן כתב הוא ז"ל במארס בתוך תשעים של הבחנה :
ומ"ש רבינו וצריך ליתן לה כתובה אם תתבענה לו כן כתב הרא"ש בתשובה שאכתוב בסמוך:
ומ"ש וצריך לכתוב לה כתובה אחרת זה פשוט ואפילו לא פרע לה כתובה כשיגרשה אין אותה כתובה עולה לה לפי שכבר נמחל שעבודה וכדאמר ר' אסי בפ"ק דמציעא (יז.) ופרק הכותב (פה.):
ומ"ש בשם הר"מ מרוטנבורק שאפילו אם הדיר הנאת תשמיש עליו ע"ד רבים עד שעה שיגיע זמנו לכנוס אפ"ה צריך להוציא כ"כ בשמו הרא"ש והמרדכי בר"פ החולץ ותשובת מיימונית דשייכי לספר נשים:
ומ"ש ואם ברח והרחיק נדוד עד מקום שאינו יכול לחזור תוך כ"ד חדשים אין צריך להוציא כ"כ הרא"ש שם גבי מקדש אלמנת חבירו תוך שלשה וברח דאמרי' עירוקיה מסתייה יראה דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק וכו' וכן המקדש מעוברת או מניקת וברח לפי משך הזמן ולפי ההרחקה והרמב"ם כ' בפי"א מהלכות גירושין על מעוברת ומינקת נשא וברח ואח"כ בא וישב עם אשתו אין בכך כלום וכתב ה"ה לפי דעת הר"א שאמר למעלה דבכונס תוך שלשה אפילו ברח כופין אותו להוציא כ"ש הכא שכופין אותו להוציא אבל רבינו סובר דלכל גוונא עירוקיה מסתייה עכ"ל: כתב מהרי"ק בשורש קל"ה שנשאל מהר"ם על מי שקידש תוך ג' חדשים והיא נדה וטרם שתטהר מנדתה עברו שלשה חדשים והשיב לאסור:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל הבא על נערה ונתעברה ממנו וכו' בכלל כ"ג סימן ח'. כתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ג סי' ה' שנשאל על הנושא מעוברת חבירו ומינקת חבירו כשמגרשה אם יש לה כתובה והשיב כיון דגט כריתות יהב לה גביית כתובתה תלוי בדעתה ואם תרצה תתבע כתובתה כשאר כל הנשים המת רשות ואם תרצה לחזור אליו יכולה לומר לא אחזור אא"כ תכתוב לי כתובה אחרת עיין בתשובת הריב"ש כי שם תמצא לקח טוב בדינים שבסימן הזה:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל הנשים וכו' פסק כר"מ במתניתין פרק החולץ שגזר בכל הני אע"ג דלא מיעברה מן הראשון ורבינו נקט בדרך רבותא תחלה אמר לא יתארסו אפילו נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין דכיון דליכא אלא איסורא למבעל קודם שנכנסה לחופה א"כ שפיר איכא למגזר בראשון דילמא התיחד עמה ודילמא בעל וכן בשני איכא למיגזר בהרי א"נ גזרינן אירוסין אטו נישואין אחר כך אמר אפילו היה לה כעס וכו' דאע"ג דליכא איסורא מ"מ ודאי לא שמשו אפילו הכי גזרינן אטו היכא שאין הכעס גדול כ"כ ואין החולי כ"כ דאפשר שהיו משמשין מטותיהן א"נ גזרינן כעס וחולה אטו אין שם כעס ולא שום חולי אח"כ אמר או קטנה או זקנה וכו' דודאי לא מיעברה כלל אפילו שמשו אפ"ה גזרינן קטנה משום גדולה וזקנה משום ילדה וכו' דלא פלוג רבנן בתקנת גזירה שלהם בין אשה לאשה:
מעשה באחת שנתגרשה וכו' טעמו של ר"ת כיון דאשכחן סוף גיטין באשה שיצא עליה קול שנתקדשה מראשון ובא אחר וקידשה קידושי תורה אחר רב הונא מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא מ"ט אתא למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין ואפילו הכי היכא דיצא עליה קול מזה ומזה אסיקנא הילכתא דמותרת לשניהם וכדכתב רבינו לקמן בסוף סימן מ"ו וטעמא דכיון שאין כאן אלא קול בעלמא לא החמירו לגזור ה"נ בהך גזירה דהבחנה כיון שאין הגירושין אלא כדי לבטל הקול אין להחמיר לגזור ור"י שדא ביה נרגא דאין ראי' דשאני התם דהוי קול מזה ומזה אבל בקול אחד יש להחמיר כדמוכח התם ע"ש בתוספות:
ומ"ש וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל שם בפסקיו הביא דעת ר"י באחרונה שדחה לדברי ר"ת אלמא דכך מסקנתו ועוד דבתשובתו שהביאה רבי' סוף סי' מ"ו כתב בגט שלא ניתן אלא לרווחא דמילתא מפני הקול אע"ג דלא היתה צריכה גט דינו כגט גמור כי מי יודע שלא היתה צריכה גט מן הדין וב"י הביא תשובה זו לעיל בתחלת סימן י' ע"ש:
ואפי' אחר ביאת זנות וכו' פירוש אף על גב דאשה מזנה מתהפכת ומזנה הלכה כרבי יהודה דחיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה ובקטנה פסק כלישנא בתרא דשמואל כיון דזנות בקטנה לא שכיחא לא גזרו וביוצאה במיאון לתרתי לישני דשמואל אין צריך להמתין דלא גזרו אלא בגרושה ובגיורת ושפחה אפילו גדולות לא גזרו משום שכל שדעתה להתגייר משמרת עצמה שלא תתעבר כלישנא בתרא דשמואל אבל גר וגיורת שנתגיירו ביחד דאין חוששין אם תתעבר צריכות להמתין ולהבחין בין זרע שנזרע בקדושה לשלא בקדושה כתב בהג"ה מיימוני פי"א מה"ג ע"ש התוספות מכאן משמע שהגר מותר בגיורת י"א שיש במדרש שאסורים בנשאת בעכו"ם גזירה שמא יחזרו לסורם עכ"ל וכ"כ במרדכי פרק החולץ:
ומ"ש ושבויות וכו' טעמא דהרמ"ה דהשבויה נמי משמרת עצמה שלא תתעבר ודינן כשפחה וגיורת וכר' יוסי ודעת הרא"ש דהשבויה אינה ברשות עצמה ואינה יכולה לשמור עצמה כשפחה וכר' יודא דפליג אר' יוסי:
ואם קדש או נשא תוך ג' חדשים צריך לגרש ומשמתינן ליה אי לא מגרש וכו' ר"פ החולץ (דף לז) איתמר קדשה בתוך ג' וברח פליגי בה רב אחא ורפרם חד אמר משמתינן ליה וחד אמר ערוקיה מסתייה הוה עובדא וא"ל רפרם ערוקיה מסתייה ופירש"י ערוקיה מסתייה. לא בעינן למיכפייה דלכתוב גט דגלי אדעתיה דלא בעי לכנוס עד זמנו עכ"ל אלמא דאי לא ברח כופין אותו לתת גט ומשום דאיכא למימר דדוקא בקדש בלבד אבל אם גם נשאה תוך ג' חדשים דליכא תקנתא בגירושין שכבר נתבלבלה ההבחנה אין צריך לגרש אלא להפריש אותן עד אחר זמן ויעמוד עם אשתו להכי קאמר רבינו דליתא אלא אפילו גם נשאה איכא חששא דהבחנה דאין כל אשה מתעברת מיד ובכל ביאה וביאה איכא למיחש השתא הוא דמיעברה הלכך בין קדש ובין נשא כופין אותו להוציאה ונקט פלוגתייהו בקדש לרבותא דאע"פ דלא עבר כל כך משמתינן ליה וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל צ"ד דין ו' וכתב ג"כ דאין כופין אותו בשוטים דר"ח הביא ראיה מן הירושלמי דאין מעשין אלא לפסולות ואפילו לר"י דכל כפייה הוא בשוטים שאני הכא שאין גט זה אלא לזמן אין כופין בשוטים עכ"ל וסתם רבינו דבריו ע"פ דעת הרא"ש אבל הרמב"ם בפי"א מה"ג פסק דאין כופין כלל לגרש וגם מחלק בין אם קדש דמנדין אותו אבל אם כנסה אין מנדין אלא מפרישין וכו' ודעת הראב"ד בהשגותיו דאם קידש מנדין אותו עד שיגרש כפירש"י והרא"ש ורבינו ואי עריק לא כייפינן ליה לגרש אבל כנס לא סגי בלא גירושין וע"ש:
ומ"ש ואפי' הוא כהן וכו' למדו מדין מעוברת חבירו כמ"ש בסמוך: ואם קדש בתוך ג"ח וברח וכו' ר"פ החולץ כתבתיו בסמוך וע"פ פירש"י ומביאו הרא"ש לשם בפסקיו דכיון דגילה בדעתו שאינו רוצה לכנוס עד זמנו א"צ לגרש ומשמע להדיא מדברי רבינו דאם עבר וכנס לא סגי בלא גירושין וכדכתב הראב"ד וכן פי' ב"י דברי רבינו וכ"כ בנ"י ומ"ש הר"ר יחיאל דלכתחילה א"ל ברח וכו' טעמו דהכי משמע מפירש"י דבגילוי דעת שאין רוצה לכנוס סגי כ"כ הרא"ש על שמו ומיירי בקדש בלחוד ולא נשאה כדפי':
ולא ישא אדם מעוברת חבירו וכו' בפרק החולץ (דף מב) מסיק דטעמא דהתם מעוברת למניקה קיימא דכשתלד מניקתו ואי מינסבא דילמא מיעברא לאחר לידתה ומיעכר חלבה וקטלא לברה ברעב דלא יהיב לה בעל ביצים וחלב להאכילו כיון דלאו בריה הוא אע"ג דאפשר למיתבעינהו ליורשים של בעל הראשון אשה בושה לבא לב"ד ולתבוע ליורשים בשביל בנה ועל כרחה ימות בנה ברעב:
ומ"ש ל"ש אם היא אלמנה או גרושה וכו' כך היא דעת ר"ת דלא כרבינו שמשון הזקן וכך הסכימו כל המפרשים עיין בתוס' לשם ובפ' אף ע"פ (דף ס') מיהו נראה דבגרושה היכא דאין הולד מכירה וגם אין האשה רוצה להניח את בנה מותרת להנשא אף לר"ת ודעימיה דלא החמיר ר"ת בגרושה אפילו באינו מכירה אלא כשרוצה להניק אותו דוקא ודלא כדמשמע מדברי הרא"ש בפ' החולץ אבל באלמנה אפילו אינו מכירה ואינה רוצה להניק לא תנשא ומכל שכן באשה שילדה דלא תנשא אפילו אינו מכירה ואינה רוצה להניק והארכתי בתשובה בכל זה בס"ד מיהו במופקרת לזנות עשה מעשה הרב כמוהר"ר יודא מינץ סג"ל והתירה לינשא ע' בתשובותיו בסי' ה' וכ"כ מהר"ם איסרלש ז"ל בהג"ה:
ומ"ש אפילו אם גמל הנער וכו' מסקנא דגמרא פ' אע"פ:
ומ"ש ואפי' אם נשבעה לאדם גדול וכו' כ"כ הרא"ש בתשובה סוף כלל י"ח ומשמע דבנשי דבי ר"ג גופייהו הוה מתיר דהלכה כר"ג אלא דאלו שהולכין בחצר המלך אינן דומין לדבי ר"ג ע"ש בכלל נ"ד סי' ב' ועיין בדין מניקה לקמן בסי' פ"ב:
ומ"ש או שכרו לה מניקת בחיי בעלה פי' כיון שנתנה בנה למניקת בחיי בעלה לא מיקריא מניקת חבירו ולא חלה עליו תקנת חכמים וכ"כ הסמ"ג בשם תשובת הגאונים ואע"ג שכתב לשם שנתנתו למניקת ג' חדשים קודם מיתת הבעל סמך רבינו על מה שהשיג עליו הרא"ש בתשובה כלל נ"ד וז"ל אבל לא ידעתי טעמים למה צריך ג' חדשים קודם מיתת בעלה ושמא היה ידוע אצלם שבתוך ג' חדשים אפשר שיחזור החלב לאשה כו' סמך רבינו על תחלת דבריו להקל בספק איסור דרבנן וס"ל לרבינו נמי דמה שכתב הרא"ש בפרק אע"פ וז"ל נראה להתיר אשה שצמקו דדיה או פסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מניקת בחיי בעלה עכ"ל דהאי ושכרו הוי כאילו אמר או שכרו והכי משמע מדחזר וכתב בחיי בעלה דאי כפירוש הב"י דאדלעיל קאי שצמקו דדיה או פסק חלבה ולאו מילתא באפי נפשיה היא לא היה צריך לומר ושכרו לו מניקת בחיי בעלה אלא ושכרו לו מניקת דהא אדלעיל קאי שאמר בחיי בעלה ותו דלא היה צריך לומר כלל דשכרו לו מניקת אלא ודאי מילתא באפי נפשיה הוא וכתב כן ע"פ תשובת הגאונים שהביא הסמ"ג ונטה להקל אע"ג שאין שם ג' חדשים והכי מסתברא:
עבר ונשאה וכו' ברייתא בפ' החולץ ופסק כחכמים דאם נשא יוציא בגט ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס ואם קדשה ולא נשאה מסקנת התוס' והראב"ד דינו כאילו נשאה דלא כה"ר יוסף מאורליינש והרמב"ם דבהפרשה סגיא ולא צריך גט וזו היא דעת רבינו:
ומ"ש דצריך ליתן לה כתובה כו' כ"כ הרא"ש בתשובה כלל נ"ג סי' ה':
ומ"ש ע"ש הר"ם מרוטנבורג כ"כ הרא"ש והמרדכי על שמו ר"פ החולץ ואיכא למידק אמאי כתב מהר"ם דין זה טפי להחמיר גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו מלגבי הבחנה וי"ל דבהבחנה פשיטא דיש להחמיר טפי כדכתבו התוס' ר"פ החולץ בד"ה ולא קתני יפריש וכ"כ הרא"ש לשם וה"ט כדאמר רבא התם (דמ"ב) דטעמא דהבחנה גזירה שמא ישא אחותו מאביו וייבם את אשת אחיו מאמו ויוציא את אמו לשוק ויפטור את יבמתו לשוק משא"כ במעוברת ומינקת חבירו דאיכא ספיקי טובא דילמא מיעבר' וכו' ואפ"ה קאמר מהר"ם דצריך להוציא ואצ"ל בהבחנה ועוד נראה עיקר דמהר"ם עיקר דבריו הם על מ"ש התוס' בד"ה ולא יפריש דבסוטה כשהיא מעוברת ומינקת חבירו שקינא לה ונסתרה דלא חיישינן שיבא עליה כיון דאסירא ליה מדאורייתא ולא בעיא גט דאין להביא ראיה מדבריהם דה"ה בהדירה ע"ד רבים דאסורה נמי מדאוריי' דלא בעיא גט דיש לחלק דדוקא סוטה דמאיסה עליה וסני שנסתרה תחתיו לא חיישינן שמא יבא עליה כיון דאסירא ליה מדאורייתא אבל בעלמא חיישינן אבל אה"נ דה"ה גבי הבחנה נמי חיישינן והכי דייק לישנא דכתב אבל בעלמא חיישינן דאלמא דכל היכא דלא מאיסה עליו חיישינן אע"ג דאסירא עליה מדאורייתא בין במעוברת ומינקת חבירו ובין בהבחנה:
ומ"ש ואם ברח והרחיק נדוד וכו' ר"פ החולץ לאחר שכתב הרא"ש דין קדש תוך ג' וברח ויראה דבריחה זו צריכה שתהיה מרחוק וכו' כתב וכן המקדש מעוברת או מינקת וברח לפי משך הזמן ולפי ההרחקה עכ"ל ומשמע דדוקא בקדש אבל בנשא מעוברת ומינקת לא סגי בלא גט וכדפי' גבי הבחנה ויש לתמוה למה לא ביאר רבינו זה פה דמלשונו שכתב בסתם משמע דקאי אמ"ש לעיל עבר ונשאה או קדשה והא ליתא דדוקא בקדשה דגילה בדעתו שאינו רוצה לכנוס כדפי' לעיל:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל וכו' דעת השואל היתה דאיכא למימר כיון ששניהם מודים לשם קידושין נתכוונו אם כן קידושי שמעון אינן תופסין באשת איש גם הגט אינו כלום וראובן שהחזירה לביתו דינו כמחזיר גרושתו דאין צריך להמתין ג' חדשים והשיב הרא"ש דאדרבה קידושי ראובן אינן קידושין כיון שלא היה שם עידי יחוד וקידושי שמעון בפני עדים קידושין גמורים הם והגט הוא גט גמור ואע"ג דהיה ידוע דשמעון לא בא עליה ומה שהיא מעוברת מראובן הוא אפ"ה צריכה להמתין ג' חדשים דלא חילקו חכמים וכו':
דרכי משה
עריכה(א) בהגהת אלפסי פ' החולץ דאלו ג' חדשים הם צ' יום כל חדש ל' יום:
(ב) לעיל סי' ו' מדין יצא קול גירושין:
(ג) וא"ז כתב דאם נאנסה תחת בעלה צריכה להמתין ודוקא שלא נבעלה תחלה לבעל אבל אם נבעלה תחלה לבעל תלינן שמבעלה נתעברה ואינה צריכה להמתין:
(ד) וכתב באור זרוע דגר וגיורת שנתגיירו מותרין לעמוד ביחד דלא כי"א שאסרו לעמוד ביחד שלא יחזרו לסורם:
(ה) אמנם מהרי"א ומהרי"ב וא"ז פסקו דכופין אותו לגרש וכן הוא בתרומת הדשן סי' רי"ו דכן פסקו הרבה גדולים וכתב מהרי"ו מי' ע"ג דוקא כשעבר וקדשה במזיד אבל בשוגג די בהפרשה ודוקא ששניהם שוגגין אבל כשהיא מזידה צריכה גט וכשמפרישים אותן אין צריכין הרחקה כמו בברח אלא די בברח לעיר אחרת מהלך ב' או ג' ימים וגם יעשה שבועה שלא ישוב אל המקום שהיה שם עד תום כ"ד חדש וכתב בתרומת הדשן סי' רי"ו הא דמחלק בין שוגג למזיד הם דברי א"ז ודוקא שוגג לגמרי כגון ע"ה שלא ידע שהיא אסורה אבל אם יודע שהיא אסורה לו אלא שמורה לו איזה היתר מיקרי מזיד והאריך שם בזו וכתב לבסוף דלא נהיגין להך דא"ז וע"ש וכתב בנימין זאב סימן קכ"ט דאין לסמוך על זה אלא בכהן שאם יגרשנה אסורה לו להחזירה אבל בישראל צריך לגרשה עכ"ל וכן משמע בתרומת הדשן סי' רי"ו דבכהן יש להקל עכ"ל ול"נ דבכהן יש לסמוך אדברי הרמב"ם והר"ן ומיימון וב"י ובישראל יש לסמוך אדברי מהרי"ו כנ"ל הלכה למעשה כתב הריב"ש סי' ש"ס דאם גרשה אסור לדור עמה במבוי אמנם רשב"א כתב דבדבר שהוא דרבנן אינה אסורה אלא לדור עמו בחצר אבל במבוי שרי וא"כ ה"ה כאן עכ"ל ולעיל ס"ס י"א כתבתי בשם הרא"ש דאסור לדור עמה במבוי ובמרדכי פ' החולץ ע"ד מצאתי הגהה בשם מוהר"ם דאם לא כפו אותו עד שעברו ג"ח שוב לא כייפינן ליה להוציא דכיון שעברה עברה עכ"ל נ"ל דלדברי הרמב"ם שכתבתי לעיל דס"ל דאף תוך ג"ח אין מנדין להוציא רק מנדין אותו על שעבר על תקנת חכמים א"כ אף לאחר ג' ראוי לנדותו על כך אלא שאין כופין אותו להוציא אף למאן דאמר דס"ל דתוך נ' כופין להוציא כנ"ל ע"כ שם במרדכי שאם קידש תוך ג' והיתה נדה ולא יכולה לטהר עד אחר ג' א"ה כופין אותו להוציא עכ"ל וע' תשובת מוהד"ם אלו בתשובות השייכים לח' גדה וע"ל סוף סימן זה אם גירשה אי צריך ליתן לה כתובה עוד למטה ס"ס זה דין אשה מעוברת אם צריכה להמתין ג"ח.
(ו) אבל בא"ז כתב דדוקא אם ברח מעצמו אבל לא סגי דאנו כופין אותו לברוח מה שהיה בדעתו לכנוס.
(ז) דלא כהגהת מרדכי פרק החולץ דף תס"ח ע"ב דפסק דסגי בהכי:
(ח) ודברי הרשב"א הן בהר"ן פ' אע"פ דף תצ"ה עמוד א' ובתשובת ריב"ש סי' תס"ג וסי' י"ג משמע דאף גרושה שילדה לאחר שנתגרשה ולא הניקה את בנה מעולם אפ"ה אסורה:
(ט) וכדברי האוסרים כתב נמוקי יוסף פרק החולץ דף תי"ח וכן הוא בהגהת מרדכי דכתובות דף קמ"ט ע"ב וכן פסק מהר"י בתשובותיו סי' ה' והתיר לאשה אלמנה מזנה לאחר שמת אבי הילד לינשא תוך כ"ד חדש והאריך שם בטעמים ועיקר טעמו כי היתה מופקרת ונכשלים בה רבים לכן התירו לינשא ובעלה משמרה וכתב כי הסכימו עמו חביריו וצ"ע בתשובת מהר"י ע"ל הלכות כתובות סי' ק': , וכן הוא בנ"י פ' החולץ דף תי"ח ע"ב ובהגהת מרדכי דכתובות דף תקע"ט ע"א דבעינן דפסקה מלהניק בחיי בעלה ג"ח וכ"כ הרי"ו בתשובה סי' ק"ב ובסי' ק"ך וכן הוא בתשובת מוהר"ם פדו"א סי' ל':
(י) וכן הוא בתשובת מהרי"ו סי' ק"ב ק"ך ובתשובת מוהר"ם פדוא סימן ל"ב דאין חילוק בין התחילה להניק בין לא התחילה:
(יא) וע"ל ריש סי' זה מה שכתבתי לענין הל':
(יב) וכתב הריב"ש בתשובה סי' ש"ס דבמקום שכופין להוציא בגט אסור לדור עמה במבוי דומיא דכהן שגירש:
(יג) ומשמע בתשובת הרא"ש כלל נ"ז סימן ס"ה דה"ה אם קידש תוך ג"ח צריך ליתן לה ג"כ כתובה.
(יד) וכן הוא במרדכי ריש החולץ ובתשובת מיימוני השייכים לספר נשים והרא"ש:
(טו) וכן כתב הרמב"ם פי"א מה"ג דלא כר"י דף תי"ד ביבמות דכתב דמעוברת ומניקה לא מהני בריחה:
- ^ להלן מכנהו ראובן.