ט"ז על יורה דעה קסב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהאסור ללות סאה כו'. נ"ל דדרך מקח מותר דהיינו אם מוכר לו סאה וישלם לו בזמן קצוב סאה אחרת תחתיה דהוה קרוב לשכר ולהפסד דאז אפי' בהלואה אין כאן איסור אלא מדרבנן ממילא כשהוא דרך מקח מותר לגמרי דהא מן התורה מותר בדרך מקח אפילו בקרוב לשכר ורחוק להפסד ובזה מותר אפי' מדרבנן אין שייך לומר מקח טעות כשמתייקר כמו שנזכיר אי"ה בסי' קע"ג סעיף ט' וכ"כ בהדיא בנמוקי יוסף תחילת הפרק וז"ל דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקילו בו בענין זה שהוא פירות בפירות עכ"ל:
דבזמן הזה מטבע של זהב כו'. הטעם דבזמנינו רוב בני אדם יש להם מטלטלין ברשות' דשוה זהב ואם היו רוצים למכרם בזול יכולים למכרם והוה כלוה סאה בסאה ויש לו ואפי' אין לו רק זהב אחד יוכל ללוות עליו כמה זהובים אבל גבי סאה בסאה לא מהני מטלטלין רק מזומנים דאין דרך לקנות פירות רק במזומנים אבל דרך הוא למכור מטלטלין בעבור זהובים וכן כתוב בפסקי מהרא"י סימן נ"ד:
סעיף ב
עריכהאם יש ללוה מעט כו'. בגמרא פרק הזהב אמרינן דרב אוזיף דינרין מברתיה דר' חייא אתא לקמיה דרבי חייא א"ל זיל שלים לה טבין ותקולין ופרכינן והא פירי נינהו והוי ליה כמלוה סאה בסאה דאסור ומשנינן רב דינרי הוה ליה והוי ליה כאלו אומר המתן עד שיבוא בני כו' וכתב נ"י בשם הר"ן משמע מהכא דכל כהאי גוונא אפי' לא אמר בהדיא וטעמא דכל שיש בידו שרי משום דמעכשיו אלו שבידו הם נקנים למלוה וכשהוקרו הוקרו ברשותו דכיון דרבית סאה בסאה הוא דרבנן לא גזרו בכהאי גוונא עכ"ל ויש לתמוה מאי קא משמע לן הר"ן פשיטא דשרי ותירץ ב"י דקא משמע לן דאין צריך לפרש דדעתו להקנות לו טיפה נגד טיפה דאם כן המלוה שהוא עם הארץ דלא ידע ליתסר אלא כיון דמדרבנן הוא בטעמא כל דהו אקילו בה רבנן כן נ"ל כוונת ב"י ע"כ. ונראה דכן מוכח מדברי הגמרא שהוצרך לומר דהוה ליה כאומר עד שיבוא בני כו' והלא די במה שתירץ דרב הוי ליה דינרין ותו קשיא לי מאי סלקא דעתיה דרב שהלך לדין לפני רבי חייא וכי לא ידע רב דמי שיש לו מותר להלות סאה בסאה אלא דבר ברור הוא דהמעשה היה שברתי' דרבי חייא לא ידעה שהיה לו דינרין לרב ולא גילה לה בשעת הלואה ומ"מ אין שם בשעת ההלואה לא על רב ולא עליה איסור דרב לא אמר לה הלויני דינר בדינר אלא סתם הלויני דינר ואפשר שישלם לה בדרך היתר וכן משמע הלשון רב אוזיף דינרין ולא דינרין בדינרין ואיירי דאח"כ נתייקרו הדינרין והיה רב סובר אע"פ שבאמת היו לו מ"מ כיון שלא ידעה אסור לה ליקח דינר זהב כדין סאה בסאה אם נתייקר וגם שם נתייקרו הדינרין והשיב רבי חייא שישלם לה טבין ותקולין וברשותה אתייקרו אע"פ שלא ידעה מ"מ תקנו חכמים הדינרין שברשותו של רב לה ומקולי הדברים אמרו כאן כיון שהאיסור רבית בזה הוא מדרבנן ועל זה כתב הר"ן ש"מ כו'. ואין להקשות ממה שכתב הרמב"ם וב"י מביאו וכ"פ בסמוך סעיף ג' היה לאותו המין שער בשוק וידוע לשניהם משמע דידיעת שניהם בעינן וכמ"ש בב"י שאני התם דלא שייך לומר שנקנו לו למלוה דהא של אחרים הם דהיינו אנשי השוק וא"כ אין היתר אלא שידעו שיש שער בשוק משא"כ ביש לו די"ל דחכמים הקילו וכן מוכח מלשון הרמב"ם פרק י' מהלכות מלוה וזה לא היה לו מאותו מין כלום ולא נקבע שער בשוק עדיין או שלא ידעו שער השוק הרי זה אסור ללוות סאה בסאה כו' הרי שנקט תחילה תרי מילי ואח"כ כתב שלא ידעו שער השוק ולא כתב או שלא ידעו שיש לו אלא מוכח דבהיתר דיש לו א"צ לידיעה כלל ואפשר שגם אם הלוה לא ידע בשעת ההלואה בבירור ג"כ מהני כיון שבאמת יש לו ונקנה לו כן נ"ל נכון לפי דעת הב"י ומו"ח ז"ל כתב לחלוק על הב"י דבעינן ידיעת שניהם גם ביש לו כמו שצריך בשער שבשוק ול"נ כמו שכתבתי נכון וברור דאל"כ מה חידוש יש בעובדא דרב ובפי' הר"ן שכתב שמע מיניה כו' אלא שהענין היה כמו שכתבתי לעיל ומ"מ נראה שבאם רוצה להלות חטין בחטין מכח היתר דיש לו ודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר וכן בהיתר דשער שבשוק אלא דחילוק יש ביניהם באם לוה ולא ידע מן ההיתר דבהיתר מצד יש לו מותר כיון שנקנה לו על פי חכמים ובהיתר מצד שער שבשוק אסור ליתן לו החטים אם נתייקרו כן נראה לע"ד עיקר להלכה:
או ילוהו לו כו'. ב"י הביא בשם תלמידי הרשב"א דאם הלוהו סאה שאינו לוה עליה משום דסאה זו להוציאה לוה אותה וכתב על זה דלא נראה לו דאע"ג דלהוצאה ניתנה לו ילוה עליה שהרי כל חטים שביד האדם להוצאה עומדים ואפ"ה לוה עליהם עכ"ל והנראה לע"ד דס"ל לתלמידי רשב"א ודאי אם הלוה לו כבר סאה ופסק בדרך היתר ודאי יכול להלות עליה אפילו כמה סאין כיון שיש לו כבר סאה ברשותו ולא אסרי אלא אם בא עכשיו לעשות היתר שיוכל להלות בזה אין היתר אלא שיתן לו סאה אחת במתנה ונמצא דקרינן שפיר יש לו על אותה סאה אבל אם רוצה להלות לו עכשיו כדי שיוכל על ידי זה להלות הרבה סאין זה לא יועיל דכל עיקר ההיתר מחמת יש לו הוא דיכול להחזיק זה הסאה לשלמה לו אח"כ במה שילוה לו וזה אינו שייך כאן דהא אותו סאה גופה ניתנה להוצאה ויחזיר לו אחרת תחתיה ולא יחזירנה בעין אם כן אין כאן לומר שתהיה אותה סאה במקום תשלומין על אחרת ומ"ה כתב הרשב"א בתשובה הביאה ב"י בסמוך וז"ל וכדי לעשות בהיתר נותן סאה אחת חטים להקל כו' ולא כ' ילוה וכן סמ"ק וכל בו נקטו היתר נתינה ולא הלואה מטעם שאמרנו ועל כן כתב רשב"א גופיה הבאתיו ריש סי' קס"ג סעיף א' דאם היתה לו כבר הלואה מועלת להלות אח"כ הרבה והיינו בדרך שכתבתי תחלה שהיתה נעשית שלא לשם היתר עכשיו אלא היתה בהיתר בפני עצמה כן נראה לע"ד:
סעיף ג
עריכהשער בשוק. הטעם כיון דשכיחי למזבין דמי לאומר הלויני עד שיבוא בני וכתב הרא"ש אפי' אין לו מעות כלל ללוה הוה היתר זה דיכול לקנות מן השוק באשראי או ללות מחבירו והיינו דוקא סאה בסאה אבל אם הלוהו מעות אסור אע"פ שיש שער בשוק כיון שאין לו כמו שיתבאר בסימן קס"ג. וכתב עוד דאם יצא השער במקום אחד אע"פ שבמקומות שסביבותיו לא יצא סומכים על מקום ההוא:
סעיף ד
עריכהשיתן האריס הזרע. פי' שבאריס יש היתר ללוות מב"ה סאה בסאה מטעם שאין כאן הלואה אלא כאלו התנה שיטול ב"ה הסאה הראשונה משדה שלו וזה מועיל דוקא אם נעשה בתחלת ירידתו של אריס להקרקע דנוכל לומר דאדעתא דהכי נחית וקבל עליו כן אבל אם כבר מוחזק בה ומלוה לצרכו הוה כאחר ואסור משום הכי אם הוא במקום שנותן אריס הזרע וכל כמה שלא נתן הזרע יכול בעל הבית לסלקו אע"פ שירד כבר כיון שאינו יכול לקיים מה שמוטל עליו ע"כ יכול ב"ה להלות לו והוה כאלו יורד לתוכה מחדש אחר ההלואה אבל במקום שב"ה נותן הזרע רק שזה האריס נתן חן שלו על קרקע זאת דוקא לעבדה על כן הוא מוותר משלו שיתן הוא הזרע ולשנות ממנהג עיר אז יש חילוק אם הריצוי זה של האריס נעשה קודם שירד לתוכה נמצא דאדעתא דהכי דוקא ירד לשם על כן כל כמה דלא יהיב זרע בטלה ירידתו ויכול ללוות מב"ה והוה כאילו נחית השתא מחדש אבל אם כבר ירד לתוכו סתם כמו שאר אריסין ואחר כך נתרצה לשנות וליתן הוא הזרע אז אינו יכול ללוות מבעל הבית כיון דאין בעל הבית יכול לסלק אותו מאחר שירד סתם רק שעכשיו הוא רוצה להיטיב עמו לוותר משלו בזה אין היתר ללוות מבעל הבית ובטור כתוב והאריס נתרצה ליתן משלו אז אינו יכול ללוות מבעל הבית סאה בסאה אלא אם כן הלוהו מיד כשירד לשדה כו' הך כשירד רצה לומר קודם שירד וכ"פ ב"י ור"ל שהריצוי וההלואה הם נעשים בפעם אחת דסברא הוא דכשהוא מתרצה הוא באופן זה שהבעל הבית ילוהו על זה כתב שהריצוי צריך שיהיה קודם הירידה ובאמת לא איכפת לן אז בהלואה אף שתהיה אחר הירידה כיון שיכול לסלקו כמו שאמרנו והא דנקט אא"כ הלוהו רצונו לומר שהריצוי נעשה על זה כן צריך לדחוק לשונו לפי פירש"י ונראה לי דגם בבעל הקרקע נותן זרע והאריס התנה אחר שכבר ירד מותר לפעמים להלות מבעל הבית דהיינו אם חייב האריס עצמו חיוב גמור שהוא יתן הזרע שאם לא יתן יסתלק מן הקרקע אע"פ שכבר ירד נמצא דעכשיו הוא נחית מחדש אחר ההלואה:
סעיף ה
עריכהיברר המלוה וכו'. הטעם דהא אין הלוה מכחיש השטר אלא טוען שנעשה באיסור וא"ל ממה שכתב רמ"א סימן קס"ט סעיף כ"ה דאם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל שאני התם שיש חילוק ביניהם אם הלוה לו מעות בהיתר ויש הרבה התירים המצויים סברא הוא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ומ"מ שבועה צריך כיון שבא להוציא משא"כ כאן בהלואת פירות שאין היתר אלא ביש לו או שער שבשוק ומצוי הרבה ששניהם אינם על כן יברר דוקא כן נראה לע"ד:
דלא מהני בלא דעת הלוה. קשה לי מאי שנא מפרוזבול בח"מ סי' ס"ז סעיף כ"ב דמהני אפילו שלא בפניו דהקילו בו כיון שהוא מדרבנן וכאן נמי הוא מדרבנן דהא סאה בסאה הוא מדרבנן וכבר כתב ב"י סי' קס"ב וז"ל כיון דמדרבנן היא בטעם כל דהו אקילו בה וק"ו הוא מפרוזבול דכאן טפי מסתבר דניחא ליה ללוה בזה שהוא מקנה לו דאל"כ יעשה גם הוא איסור א"כ ודאי נימא דגם כאן מהני כשמקנה לו שלא בפניו וצ"ע:
סאה חטין בסאה דוחן אסור. הטעם בסה"ת כיון שהם שני מינים ולפעמים אינם שוות ע"כ ולא תקשה ממ"ש בסי' קס"ג סעיף ב' תן לי חטין שאני רוצה למכור וליקח יין דשרי ביש לו דהתם מכירה ודרך מכירה כן הוא למכור כדי להרויח בו אח"כ מה שאין כן בהלואה שאסור להרויח בפרעון הלואתו: