ט"ז על יורה דעה קסא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהכל דבר אסור כו'. בטור כתב חוץ מקרקע כגון שהלוה לו חמשה גפנים כו' והוא נלמד מכלל ופרט שיש בפסוק דבעינן גופן ממון ומטלטלין יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו פחות משוה פרוטה שאין גופן ממון והרמ"ה ס"ל דפחות משוה פרוטה מקרי ממון אלא שאין מוציאין אותו בדיינים וכתב הרא"ש אבל בעבדים ושטרות ליכא למעוטי דלא שייך רבית אלא בהלואה דניתן להוצאה אבל בשאלה לא שייך רבית אלא שכירות והקשה ב"י דאטו עבדים ושטרות מי לא שייך בהו הלואה שנותן לו עבד אחד שיתן לו אחר זמן שנים אחרים וכן בשטר כו' ור"ל שלא יחזור לו אותו העבד בעין והוה עליה שם הלואה וכתב מו"ח ז"ל דבזה הוה באמת רבית גמור ודבריו תמוהין דלא קאמר הב"י אלא דשייך גם בעבדים רבית בכה"ג אבל מ"מ התורה מיעטה גם העבדים דבכל מקום שממעטינן מכלל ופרט קרקע בפרק הזהב אמרינן דגם עבדים נתמעטו לפי שהוקשו לקרקעות והכי נמי דכוותיה אלא שתמוה לי הא אם אומר בלשון הזה השאילני עבד אחד ואחזור לך שנים לא שייך בזה לשון שאלה כי השואל עבד הוא מחזירו רק ששאלו לעבודה וזה שאומר שלא יחזירנו בעין הוה מכירה ומה לי בזה שאומר לשון שאלה וזה דומה לקונה חפץ מחבירו ואומר השאילני חפץ זה ואחזיר לך בעדו סך זה היהיה בזה תורת שאלה ודאי זה אינו דבדבר שעומד להוצאה כמו מעות אין נופל בו לשון שאלה אלא דקשה לי הא דכתב הרא"ש דזה מקרי שכירות דהיינו אם מחזירו בעין ובענין השכירות עושה עמו רבית וזה באמת אסור אפילו בעבד דהא אסור לומר נכוש עמי ואעדור עמך במשנה סוף פרק איזהו נשך ופירש"י משום שממתין לו שכר פעולתו וכ"כ הטור סימן ק"ס וזהו כמו עבד כדאיתא בח"מ סי' רכ"ז בשלחן ערוך סעיף ל"ג שכתב השוכר את חבירו כו' דהוה כקונה אותו לזמן ואין לעבדים אונאה וא"כ הכי נמי נימא לענין רבית דהא גם רבית מיעט מאותו כלל ופרט דאתמעט אונאה ויש לומר דאין הכי נמי דמן התורה אתמעט עבדים בכל גווני שזכרנו אלא דמדרבנן אסור כמו לענין שבועה דאתמעט קרקע ועבדים מן התורה ואפילו הכי יש שם היסת הכי נמי בזה לענין רבית שיש איסור בזה מדרבנן בכל דבר. ואין להקשות א"כ גם לענין אונאה נימא דיהיה אונאה מדרבנן ויש לומר דלא באו רבנן להוציא ממון בשביל זה נגד דין תורה משא"כ כאן לא אמרו להוציא ממון דהא בכל רבית דרבנן אין מחזירין אלא אמרו שאסור לעשות כן ולפ"ז קשה על הב"י שכתב ואע"ג דהרא"ש כתב דשרי משמע היינו מן התורה אבל מדרבנן מיהו אפשר דאסור עכ"ל למה כתב לשון אפשר והלא ודאי אסור מדרבנן כמו שהוכחנו מן המשנה שזכרנו וכן מוכח ממה שכתב בסימן קע"ו בסופו השוכר את הפועל לעשות עמו בימות החורף כו'. ומה שכתב ב"י בשטר פשיטא דלא קשה מידי דכשמלוה לו השטר מלוה לו הממון ועיקר ההלואה הוא הממון ופשיטא שיש בו רבית גמור ולא ממעטינן שטר כלל שאינו שייך בו הלואה ובב"י הביא עוד דעת הרשב"א שסבירא ליה דלא דרשינן כאן כלל ופרט וא"כ לא נתמעט שום דבר מאיסור רבית וכן כאן משמעות פסק השלחן ערוך:
אגר נטר. פירוש בשביל המתנת המעות נותן לו שכר:
סעיף ה
עריכהיוצאה בדיינים. נראה דוקא אם תבעו וראיה מדברי רש"י פרק הרבית (דף ס"א) וז"ל והיו כופין אותו ב"ד להחזירו אם תבעו בחייו עכ"ל ומזה כתבתי בח"מ סי' ט' באחד שטען אין לו לשלם ולא נמצא לו ממון רק מה שלקח אחד כבר ממנו רבית קצוצה והנושה בא לקחת זה הרבית בשביל הלוה דאין הדין עמו דכיון שאין כאן תביעה מן הלוה אין שום כפייה מהב"ד על המקבל הרבית להחזירו. ועוד ראיה דהא אמרינן כאן דאין הבית דין יורדין לנכסיו רק שהיו כופין אותו לקיים מצות עשה וחי אחיך עמך כמו שכתב ב"י בשם נימוקי יוסף וכאן אין שייך זה דהא כשנוציא הרבית לא יבוא לחיותו של לוה:
סעיף ו
עריכהאין הבנים צריכים וכו'. דאמר קרא אל תקח מאתו נשך לדידיה אזהר רחמנא ולא לבריה:
סעיף ט
עריכהדבר מסוים. דלא לימא גלימא דמכסי בה האי הוא גלימא דרביתא וכן בכל דבר שהוא מסויים:
סעיף י
עריכהמוציאין ממנו כל הדינר. בגמרא איתא דלא יוכל לומר כי שכרתי ביוקר היינו שהייתי סובר שבא לי בריוח מכח הרבית אבל עכשיו שאני צריך להחזיר הרבית כדאגרי כ"ע הוא דאגרנא דיכול לומר סברת וקבילת. ונראה פשוט דה"ה אם קנה ממנו חפץ או קרקע באותו סך שלקח הרבית לא די להחזיר לו המקח עכשיו דכיון שהוא סבר וקיבל המקח הוי ליה כאילו נתן לו במזומן כל הדינר כיון דלדידיה היה שוה לו דינר ועכשיו אינו יכול לכופו שיקח ממנו החפץ דכבר נתחייב לו דינר בעדו והוא אינו חפץ ליקח בחובו חפץ זה דאינו שוה אלא חצי דינר והא דנקט בגמרא ובטור בזה בשכירות ולא במקח דרבותא קמשמע לן דאף בשכירות דלא אלים קניניה כ"כ כמו במקח אפ"ה יכול לומר סברת וקבילת מכ"ש במקח דאלים קניני' דסבר וקבל וכן מורה לשון הרמב"ם שכתב שהרי בדינר שכר ממנו והרי קבל עליו וזה פשיטא שייך גם במקח שהרי קנה בדינר ושכן קבל עליו. כתבתי זאת לפי שבפרישה כתב מדאמר הטור שכר ולא קנה יש לדקדק דבקנה חפץ ממנו בדינר ואין שוה אלא חצי דמחזיר לו הכלי כעין שקנאו מה שאין כן בשכירות דכבר השתמש בו דחייב דמים דמי שכירות שכבר עבר עכ"ל ולע"ד לא נראה כן דלמה ישלם בשכירות במה שנשתמש טפי ממה שמגיע עליו לפי הראוי ומאי שנא ממחזיר לו הכלי שקנה ממנו דהא אם מחזיר לו הדמים בעד השכירות מה ששייך עליו הוא כמחזיר לו הכלי כעין שקנה ממנו והא עינינו רואות דעיקר הטעם משום דסבר וקיבל והוא גם במקח וגם בעלמא הוה דינא הכי דמי שיודע ששוה פחות ממה שהוא נותן לו ואפ"ה נותן לו דאין לו אונאה והמקח קיים ולמה יחזור כאן במקח אלא ברור שאין חילוק כאן וגם במקח צריך להחזיר לו דינר שלם:
סעיף יא
עריכהכגון שהוא מפורש בשטר. דאם לא כן הרי העדים פסולים דרשעים הם שמעידים שחתמו על איסור:
רק הקרן.) פי' הכל נכלל בתורת קרן והעדים לא ידעו שיש שם רבית אלא שהעדים אחרים יודעים שיש כאן רבית) ובזה פסק כרמב"ן:
וכל מי שבא לידו יקרע השטר. כצ"ל והטעם בהגה' אשר"י לפי שהוא עובר בקיומו ובב"י היה נוסחא ישנה מוטעת לפניו בלשון זה אובד בקיומו והאריך בביאורו ללא צורך כי בדפוסים חדשים כתוב להדיא כמו שזכרתי:
אינו גובה בו אפי' הקרן. מבואר בב"י בשם מהרי"ק דהיינו מכח השטר אבל אם לוה מודה בקרן חייב לשלם הקרן ובח"מ סי' נ"ב מביא רמ"א וי"א שפטור אפילו מקרן אפילו הודה וכתבתי שם שאין שום דעה סוברת כן ולאו הלכתא היא: