ט"ז על יורה דעה קכ

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה

כלי סעודה. דכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש באש אלא צרכי סעודה של מתכות דכתיב אך את הזהב וגו' וכל הנזכר בקרא הוא נקרא מתכות וזכוכית גם כן יש לו דין מתכות כיון שאם נשבר יש לו תקנה בהיתוך. וטעם הטבילה כדי שיצאו מטומאתו של עובד כוכבים לקדושתו של ישראל:

או מעיין של ארבעים סאה. ב"י הקשה על מה שכתב הטור ולא נהירא כו' דהא גם בטומאה פסק בסי' ר"א דבעינן מ' סאה ותירץ בד"מ דהטור מקשה לפי סברת ספר המצות שכתב אע"ג דמעיין כו' ש"מ) דלדידיה סגי בפחות ממ' סאה בטומאה אלא דמחמיר בטבילה זו על זה תמה רבינו דמאי שנא ולא ניחא לי מצד לשון הטור גם מצד הדין דודאי גם הסמ"ק סבירא ליה דבאשה לא סגי לה במעיין שהוא פחות מארבעים סאה אלא דבכלי טמא סגי בי' ונ"ל פירוש דברי הטור בדרך זה דהך טבילה בכלי עובד כוכבים ילפינן לה בפרק בתרא דעבודת כוכבים ממה שנאמר וטהר ובאמת אין שום משמעות של וטהר שיהיה ע"י מים ואימא במידי אחרינא גם מה שאמרו שם דילפינן מן אך במי נדה אין בזה הכרע דפשוטו דקרא קאי על מי חטאת כדפרש"י בחומש אלא ע"כ אנו מפרשים הך וטהר דהוא ע"י מים כיון דכתיב בכלים טמאים במים יובא וטהר מזה אנו למדים במה מצינו דגם הך וטהר בכלי עובד כוכבים קאי ג"כ על מים ואחר שמפורש דוטהר קאי אמים אנו מפרשים גם מי נדה על מים שהנדה טובלת בהם וקמ"ל) דלא סגי פחות ממ' סאה כנדה כדאיתא בגמרא ובטור גרסינן יותר מבטבילת טומאה ורצונו לומר כלים טמאים והכי קאמר כיון שאין אנו יודעים שטהרה במים בכלי עובד כוכבים אלא מטבילת כלים טמאים לא נחמיר יותר מהם לענין מעיין אלא במאי דגלי רחמנא לענין מקוה שתהיה כנדה:

יטבול בלא ברכה. דהציפוי בפנים אינו אלא לנוי:

סעיף בעריכה

ודוקא שלחלח ידו במי מקוה כו'. מקום הניח הרב להתגדר פה כי כבודו במקומו מונח שלא דק כלל בהג"ה זו הגם כי נמשכין אחר דברי המרדכי סוף עבודת כוכבי' כמו שנעתיק בסמוך בשם ד"מ מ"מ צריך להבין דברי המרדכי ולפרשם כמו שנציע לפנינו אי"ה ותחלה נזכיר עיקרא דהא מילתא דזכר הטור והש"ע דהדחת ידו במים מהני והוא מה ששנינו במשנה פרק ח' דמקואות האוחז ידו באדם ובכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח את ידיו במים טהורים ר"ש אומר ירפה את ידיו כדי שיבואו בהם המים ופר"ש הדיח ידו קודם אחיזתו טהורים לפי שמשקה שעל ידו מתחבר למי המקוה ואין כאן חציצה וכן הביא בטור סי' קצ"ז וז"ל שמשקה טופח שעל הידים חיבור למי המקוה עכ"ל וכ"כ סוף ת"ה הארוך וז"ל לת"ק די אם הדיחה ידיה במים מפני שמשקה שעל ידיה טופח כדי להטפיח ומתחבר במי המקוה ואין כאן חציצה עכ"ל והוא ע"פ מה ששנינו פרק ו' דמקואות ומושכו ומשיקו אפילו כשערה דיו פירוש דמיירי התם שרוצה לטהר מים פסולים ממי מקוה כשרים דע"י שמשיק אותם כחוט השערה נטהרו כל הפסולים והלכה רווח' היא דמשקה טופח כדי להטפיח מועיל לחבר למקוה כשירה כדאיתא בפרק ב' דגיטין (דף ט"ז) זהו כוונת המשנה שזכרנו שהאוחז באדם או בכלי ידיח ידיו במים דהיינו שקודם שיאחז הכלי ילחלח ידיו אפילו במים תלושים וע"י חיבורם למקוה יהיו גם המים שעל ידו כבר כמי מקוה ממש ע"י השקה וע"כ זכר התנא ואחריו הפוסקים לשון הדחה בעלמא ככל הדחות שהם בתלושין ודלא כרמ"א שפי' דברי הטור דוקא במי מקוה אלא אף תלושין מועילים מטעם השקה. ומ"ש הד"מ בשם המרדכי סוף ע"ז שצריך דוקא מי המקוה הנה ז"ל המרדכי שם גם הורה שיש לאדם ליזהר להטביל לזכוכית מלא מים ויתנהו בדלי מלא מים והדלי שקוע בבור שלא ישיבוהו על שוליו פן יהיה חציצה מפני כבידו של כלי שחוצץ אלא יטהו על צדיו ויתגלגל הנה והנה בתוך הדלי בבור וא"ל מ"ש מפרסת רגל אדם העומד בקרקע במקוה ואין חוצץ משום דאמרינן שהמים קודמין לשם טרם יתן רגלו בארץ כדתנן פרק ז' דמקואות הטבילו בו את המטה אע"פ שרגליה שוקעים בטיט העבה כשירה מפני שהמים מקדימין די"ל דוקא במקוה שלם שהם מחוברים אבל כשנותן הזכוכית בדלי אפילו מלא מים אינו מועיל כי הם תלושים וגם יש ליזהר בהא דתנן פרק ח' דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים עכ"ל מזה למד רמ"א לפרש כאן שהדחה שהזכיר הטור הוא במי מקוה ובאמת זהו ענין אחר דהמרדכי מיירי מכובד הכלי שהוא מפסיק במקו' שהוא שוכב ואין שייך שם לומר שהמים שתחת הכלי יהיו נטהרים בנשיקה ממי המקוה אלא דוקא אם היו כבר תחת הכלי מים כשרים של המקוה אז אף על פי שכובד הכלי מפסיק עד שתאמר שאותן המים שתחת הכלי הופסקו לגמרי ממי המקוה מ"מ נשארו בחבורין ולא נפסלו ויש להם חיבור מכל צד שיהיו נשארים בהכשירן משא"כ במים תלושין בכלי שאתה צריך לטהרן ע"י נשיקה ולעשות עליהם טהרה מעיקרא בזה צריך חיבור טוב וכיון שיש כובד בכלי לא מיקרי חיבור טוב אבל באמת מי שטובל כלי בידו במקוה אין צריך למי מקוה אלא כיון שאין שם כובד כלי שפיר הוי נשיקה למים התלושים שהם טפוחים על ידו כבר עם מי המקוה אלא דמ"מ צריך האדם הטובל כלי שלא לאחוז בכח בכלי דא"כ יהיה ג"כ כמו כובד הכלי שזכרנו אלא דיבוק בינוני כמו שאמרו בנדה הטובלת בכמה דוכתי לענין עיניה ושפתותיה וזהו כוונת המרדכי שזכרנו שכתב וגם יש ליזהר כמ"ש במתניתין האוחז כו' דקשה וכי מתניתין אתא לאשמועינן אלא דקמ"ל שיש ליזהר שלא יהדוק כ"כ בחוזק דאע"פ דהת"ק פליג על ר"ש דס"ל ירפה ידיו וס"ל דא"צ לרפות ידיו מ"מ דיבוק בינוני צריך גם לת"ק ולא בחוזק וזהו פשוט וכן ראיתי בספר משמרת הבית של הרשב"א דף ק"צ שכתב וז"ל וקי"ל כת"ק דא"צ לרפות ידיו אלא כל שהדיח ידיו תחלה ואינו דוחק הרבה עולה להן טבילה. ונ"ל דהטור ס"ל דאם מהדקו בידו דיבוק בינוני מותר אפילו לכתחלה ולא גזרינן שמא יהדקנו בכח מאד ולא יועיל חיבור מי מקוה וזה שכתב ומיהו אם לחלח כו' אין לחוש דקשה מאי אין לחוש היה לו לומר מותר או שפיר דמי אלא דקמ"ל שאין לחוש שמא יהדק מאד בכח. והרא"ש מיקל עוד דלא ס"ל כובדו של כלי מפסיק ומבטל החיבור של תלושים שעל ידיו עם מי מקוה שהרי כתב בהלכות מקואות וז"ל מפני שהמים מקדימים ונגעו ברגלי המטה קודם שנגעו בטיט ואותן המים מחוברין למקוה הלכך לא הוי חציצה כדתנן פרק ח' דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורים ומטעם זה א"צ להגביה רגליו בשעת טבילה מפני שהמים מקדימים עכ"ל הרי שהשוה דין זה להדחת ידים ששם הווין מי הדחה תלושין ומכל מקום כיון שהמרדכי מחלק בין כובד הכלי או אינו כובד יש להחמיר וע"כ מי שרוצה להטביל כלי ילחלח ידיו אפי' במים תלושין ויאחז הכלי דיבוק בינוני ויטבילו והרוצה להטביל כלי מלא מים תלושין בדלי תלוש מן המים ולשומן במים עם הכלי אז צריך שיהפכנו על שוליו כי זהו כמו האדם האוחז בכח בכלי וטובלו כי האדם האוחז הוא בחיריי והוא יכול לאחוז שלא בכח גדול משא"כ בכלי מלא וכבד אא"כ שהדלי שקוע במים ומוריד הכלי לתוכו אז לא איכפת לן בכובד הכלי כיון שכבר יש מים כשרים בתוכו וכמו שאמרנו ובלבוש כתוב שבתוך המים יתננה מיד ליד הגם שהוא דרך טוב כי באותו דרך אין איסור אפי' אם אוחז בכח מאד וכמ"ש באו"ה סוף כלל נ"ח דין צ"ו מ"מ אין זה דרך המשנה שזכרנו כלל שנקט הדיח ידיו במים תחלה ודברי הטור וש"ע לא מתפרשים כלל בדרך זה אלא בדרך שאמרנו ואפילו בתלושין סגי כיון שאין כאן כובד כלי ולא דבוק בכח עלתה לו טבילה כהוגן אפילו לכתחלה ואפילו לדעת המרדכי שזכרתי דס"ל דכובד הכלי חוצץ אפילו אם נתלחלחו הידים תחילה במים תלושים ואין לחוש כאן כלל שמא יאחזנה בכח דהלכה פסוקה היא דאין חוששין לזה אפי' בטומאת נדה כמו שיתבאר בסי' קצ"ח סעיף כ"ח בסייעתא דשמיא:

סעיף געריכה

יברך על טבילת כלי. בד"מ כתב בשם המרדכי פרק השוכר יש מצריכין לברך על טבילת כלי מתכת שלא יהא במשמעו שאר כלים שאין חייבין בטבילה עכ"ל וכן הוא בהגהות אשר"י עכ"ל ותמהתי דא"כ יברך ג"כ על כלי מתכות של סעודה דלא לשתמע אף שאינם של סעודה אלא ע"כ שא"צ להזכיר בברכה כל פרטי פירושי המצות. ולא דמי לברכת נר של חנוכה ולא סתם נר דהתם עיקר המצוה היא של חנוכה כמו הכא בכלים וברכת כיסוי הדם בעפר שפורש פירוש המצוה כתבנו במקומו הטעם שהוא מברך על שני כיסויים על כן נראה לע"ד שאין לשנות מהמנהג בזה כלל ואח"כ מצאתי גדולה מזו בסוף או"ה בתשובה וז"ל אך מהר"ז רונקי"ל השיב שאין להזכיר כלי רק להטביל סתם:

סעיף דעריכה

טריפידי"ש. בל"א דרי"א פו"ס אבל פדילייא"ש פי' רוס"ט בל"א:

סעיף העריכה

סכין של שחיטה. במרדכי כ' הטעם דלא חשיב כלי סעודה דהא אסור לחתוך בו אפילו צונן והא דבהמה חזיא לאכילה מ"מ עדיין צריכה בישול עכ"ל. וכן הסכין שמפשיטין בו אינו משמש לאכול בו כמו שהוא עתה כ"כ באו"ה. ונראה כיון דכ' רמ"א על זה וטוב לטובלו בלא ברכה ה"ה בכלי ברזל שמתקנים המצות שכתב אח"כ דא"צ טבילה ה"נ יטבילנו בלא ברכה דחד טעמא אית בהו אלא דרמ"א כתבו כאן לפי שבאו"ה כתבו לזה בהג"ה על זה ובטור חשיב מספריים בין הכלים שאין בהם צרכי סעודה והוא מדברי התלמוד סוף עבודת כוכבים דפריך רב אשי אפילו זוזי דסרבלא נמי פרש"י מספרים שגוזזין בהם בגדי צמר ומשני כלי סעודה אמר רחמנא וכתב בפרישה דמספרים דנקט הטור היינו אפילו מה שגוזזין בהם ירק. ומו"ח ז"ל חלק עליו וכ' עליו דלא דק דשל ירק חשי' כלי סעודה דהא בח"מ סי' צ"ז חשיב ליה כלי שעושין בו אוכל נפש ע"כ. ואני אומר דיפה כ' בפרישה. דהא בסוף פרק המקבל אמרי' דסכינא דאשכבתא הוי של אוכל נפש ופרש"י דהוא סכין של קצבים שמקצבים בו בשר והנך רואה שהסכין שמפשיטין בו הוא ניהו סכין של קצבים ואינו טעון טבילה והוא מטעם שזכרנו אלא דע"כ אין ענין כלי שעושין בו אוכל נפש לענין כלי סעודה כלל והמקשה דפריך מזוזי דסרבלא הוי מצי למפרך משל ירק אלא דעדיפא פריך ותו דהא בח"מ שם חשיב סכין של שחיטה וכאן פסק המרדכי והש"ע דא"צ טבילה ודברי הפרישה הם אמת. וכתוב באו"ה דה"ה בברזל שמתקנין בו קרעפלי"ך בפורים או שמגרדין בו העיסה שבעריבה רק אם מסירין בו השרוף מן הלחם כשמוציאין אותו מהתנור צריך טבילה ע"כ ובכולן הטעם דכל שצריך לדבר המשתמש לבישול א"צ טבילה:

סעיף ועריכה

כלי עץ שיש לו כו'. החשוקין בל"א רייפי"ן וכתב בטור בדין זה א"צ טבילה אפילו למי שהולך אחר המעמיד פירוש דהיינו ר"מ בפרק קמא דשבת כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכו אבר רבי מאיר מטמא שהולך אחר המעמיד דהיינו האבר מעמיד הכלי שיוכל להשתמש בו הוי ככולו אבר ועל זה אמר אפילו ר"מ מודה כאן דלא אמרינן כאלו כולו מתכת כיון שאין התשמיש דרך אותו הצד:

סעיף זעריכה

צריך טבילה. בטור כ"כ בשם ספר המצות וסיים וז"ל כיון שמשתמש בשל כסף אבל מבחוץ לא אף על גב דמעמיד ויש מחמירין להטבילו בלא ברכה ופירש ב"י לדרך השני שלו שהוא עיקר בעיניו דכוס של כסף שהוא עומד על ידי כלי עץ המקיפו סביב ומחברו שצריך טבילה וכדאמרינן גבי כלי עץ שיש לו חשוקים של ברזל אבל מבחוץ לא דהיינו אם הכסף מבחוץ והעץ מבפנים אע"פ שהכסף הוא מעמיד העץ כמו אותו כלי עץ שיש לו חשוקי ברזל) שא"צ טבילה והיש מחמירין קאי אתרוייהו בין הוא של כסף ומעמידו עץ בין איפכא דמספקא להו אי אזלינן בתר המעמיד או לא ע"כ פירוש שלו. ולע"ד תמוה אם פי' בטור דברי הסמ"ק כן דא"כ היה לו לפסוק גם בחשוקים של ברזל דלעיל מיניה כן דהא לב"י חד דינא אית להו והוא סותר דברי עצמו תוך כדי דיבור שהרי פסק בסמוך לו ממש דא"צ טבילה בחשוקי ברזל אפילו למאן דהולך בתר המעמיד ע"כ נראה דהטור פירש דברי הסמ"ק שמיירי בכלי תוך כלי שכן הוא בסמ"ק בהדיא כלי כסף בתוך כלי עץ והוא בענין שהחיצוני נראה קצת גם בפנים ע"כ שפיר יש עליו שם מעמיד כההיא דרבי מאיר פרק קמא דשבת דלעיל אלא דס"ל להסמ"ק דלא אזלינן בתר החיצון שהוא מעמיד אלא בתר עיקר התשמיש שהוא כלי גמור רק שקצת נראה כלי החיצוני בפנים ועל זה אמר שיש מחמירין באם החיצון של כסף והוא מעמיד גמור לטובלו אבל אין להחמיר ולברך אבל ברישא שהפנימי של כסף ושם עיקר התשמיש בשל כסף ודאי צריכה טבילה בברכה דכל שמשתמשין באותו פנימי אין במעמיד כח לבטל ולפטור אותו מטבילה וכן בסמ"ק שבידינו כתוב בהדיא ויש מחמירין להטביל היכא דמעמיד בלא ברכה שמע מיניה דקאי אהאי לחודיה וכן נראה מדברי הש"ע כאן שתחילה כתב בחשוקין של ברזל שא"צ טבילה ואח"כ כתב בכלי של כסף כאן דצריך טבילה דמשמע כדינו אפי' בברכה משמע דהדר ביה ממה שכתב בב"י וס"ל דיש מחמירין לא קאי אלא אכסף בחוץ וכדפרישית וכ"כ מו"ח ז"ל ולא כמ"ש בלבוש דבהאי טבילה שזכר הש"ע בסעיף ז' שהיא בלא ברכה אלא צריכה טבילה בברכה וזהו ברור ולא עוד אלא אפילו בסיפא דהטור דהחיצון הוא כסף כיון שהוא מעמיד צריך טבילה בברכה שכן מוכח ממה שכתב רמ"א בסעיף י' ואם מקצת הכסף כו' כמו שכתבתי שם דפוסק כמ"ד הולך אחר המעמיד וא"כ ה"ה נמי כאן אבל לענין הלכה כתבתי בסעיף י' שאין לברך לא כאן בחיצון כסף ולא התם בנתן מקצת כסף:

סעיף חעריכה

לחתוך קלפים. כ' ב"י ה"ה אם קנאו לסחורה א"צ טבילה בהגהת אשר"י מסיים בזה כיון שהוא שאול בידו למד ב"י אם קנאו צריך טבילה וכמ"ש רמ"א בסמוך אבל באו"ה כלל כ"ח דין פ"ז כתב כיון שאם היה הישראל הא' רוצה לשמשו לסעודה אפילו עראי היה צריך לטובלו ממילא נתחייב בידו מקרי וע"כ ישראל השני השואל ממנו צריך לטובלו ותמיה לי מאד על רמ"א שלא הביאו לא בד"מ ולא כאן. וצ"ל דיש לטובלו בלא ברכה וה"ה השואל כלים מישראל החנוני לצורך סעודה יטבלנו בלא ברכה אלא דיש לחנוני להודיע זה למי שיקנה אותו ממנו אח"כ שלא יטבלנו שנית בברכה כנלע"ד:

סעיף טעריכה

ואם לאו. בגמרא אמרינן אמר מר בר רב אשי אבא משכן ליה עובד כוכבים כסא דכספא ואטבליה ואשתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזבינא אי משום דחזי לעובד כוכבים דדעתיה לשקועי וע"כ פסקו הפוסקים דאי בודאי חזינן דדעתיה לשקועי צריך טבילה ואי לא הוי ספיקא ומשמע דאפי' בודאי אין דעתיה לשקועי יש ספק אי צריך טבילה מכח משכנתא כזבינא אלא דהטור כתב בלשון זה ואם אינו יודע אם דעתו לשוקעו מבעיא כו' משמע דאם בבירור אין דעתו לשוקעו ודאי א"צ טבילה. ובב"י כתוב ובדלא דעתיה לשקועיה הוא דאיבעיא לן כו' וכן עיקר ונראה דהטור קמ"ל רבותא דאפילו כל שאין ידוע בודאי דדעתיה לשקועיה א"צ טבילה וכ"ש בודאי לאו דעתיה והא דלא אשמועינן רבותא איפכא דאפי' דאין דעתו יש לטובלו בלא ברכה דזה אינו אלא חומרא בעלמא. ומו"ח ז"ל כ' דבאין דעתו לשקועיה אסור ישראל להשתמש בו משום גניבת דעת העובד כוכבים והביא ראייה מספר מהרי"ל הלכות פסח שכתב שאין נכון להשתמש בשום כלי עובדי כוכבים טרם נחלטו ביד ישראל אא"כ הורשה בכך וע"כ לא התיר הטור כאן בלא דעתו לשקועיה. ואני אומר אם היה כאן איסור גניבת דעת ודאי לא היה מועיל דעתו לשקועיה וכמ"ש משכנתא כזבינא דהא במשכן דישראל פשיטא שדברים אלו לא מועילים ואם יש איסור בעובדי כוכבים בזה הוה כישראל ולמה היה רב אשי משתמש במשכונו של עובד כוכבים שלא מדעתו מצד משכנתא כזבינא גם הטור ושאר הפוסקים לא היו מדברים במי שעושה איסור ואפשר שמהרי"ל היה מפרש דרב אשי השתמש ברשות העובד כוכבים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה לא כתב הטור ביש ודאי שלא דעתו לשקועיה דהא גם באין ידוע אם דעתו לשקועיה יש איסור מצד גניבת דעת לפי זה. אמנם נראה לע"ד היתר ברור להשתמש במשכן של עובד כוכבים שלא ברשות דלא עדיף מהפקעת הלוואתו דבח"מ סי' שמ"ח דהיה מותר [ () ר"ל בימיהם לפי שנהגו אז כן העובדי כוכבים בהפקעת הלואת ישראל וע"כ מדדו להם ישראל כמדתה.] דבפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ג) פרש"י שאין זה גזל ממש כי ליכא חילול השם דלא ידע עובד כוכבים בהדיא דמשקר כו' והא דאמרינן ס"פ הניזקין רב כהנא אמר שלמא למר פרש"י כי יהיב שלמא לעובד כוכבים לא נתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו. וכתבו התוס' וצ"ע אי מותר לעשות כן משום גניבת דעת וכן בפג"ה ולעיל בסוף סי' קי"ז דאסור למכור לו נבלה בחזקת כשירה לא דמי לכאן דהתם מוציא דבר שקר מפיו כדי להטעותו ולקבל ממנו החזקה טובה או מוותר ממון בשביל שקר זה וזהו כמו גניבה מכיסו וזהו אסור בעובד כוכבים כמו בישראל משא"כ בהך דהכא אפי' אם יכול לעשות טצדקי ולעכבו כולו לעצמו אין בזה איסור כיון שכבר תחת ידו הוא בהיתר שמסרו לו בשביל הלוואתו ועמ"ש עוד בסי' רצ"ב ס"ב בענין גניבת דעת של עובדי כוכבים אם הוא בשב ואל תעשה כמו שאמר לו העובד כוכבים. וכן ראיתי בקהלות גדולות שבימי הסוכות משתמשים בבגדים המצויירים משכנות של עובדי כוכבים לנוי סוכה ומשאילין לאחרים רבים וכן שלימים וחלילה לומר דכולהו עבדי איסורא ובאמת גם במהרי"ל לא חתם מהרי"ל עצמו על זה אלא המעתיק אפשר ששמע וטעה כנלע"ד:

סעיף יעריכה

ישראל שנתן כסף כו'. רמ"א הביא ויש חולקין והם ב' דעות בדברי הטור והב"י נדחק בפי' הדברים כאשר העיד על זה בעצמו שפי' הכל הולך אחר המעמיד היינו שהעובד כוכבים העמיד הכלי ואין זה בכלל הולך אחר המעמיד לא בגמרא ולא בפוסקים ומו"ח ז"ל פי' דריצב"א מיירי שהעובד כוכבים נותן הכסף הצורך לתיקון וחולק על הדין היוצא מדברי הדעה הראשונה ולא על גוף הדין ומכח זה כתב דרמ"א לא דק כאן כל זה איננו שוה לי והנלע"ד פי' ברור בזה דמחלוקת זו היא בעצמה מה שנחלק בעל הגהת סמ"ק עם הסמ"ק דהיינו שהסמ"ק כתב הטעם מפני שלא נקרא שמו של עובד כוכבים עליו וכמ"ש הטור וכתב בעל הג"ה עליו וז"ל משמע דר"ל אפילו לא היה מחזיק רביעית קודם לכן ובתוס' פירשו בע"א לפי שאין עיקר הכלי של עובד כוכבים הוא ולפ"ז בשלא היה מחזיק רביעית קודם לכן א"כ עיקר הכלי של אומן עובד כוכבים הוא לדברי האומר הכל הולך אחר המעמיד וכן כתב הריצב"א בהדיא דצריך טבילה היכא דלא מחזיק רביעית עד כאן לשונו. והנה כוונת הטור ג"כ הכי כי זה פשוט באם העובד כוכבים נותן הכסף לכל הכלי דצריך טבילה ואם נותן מעט בענין שמעמיד את הכלי זה תלוי בפלוגתא דהולך אחר המעמיד וביאורו בטור לעיל בשם ספר המצות וכאן לא בא אלא לפרש פלוגתא אליבא דמ"ד אומן קונה בשבח כלי דפסק הטור כוותיה בקצת מקומות בספר הטורים והנה דעה ראשונה סבירא ליה דהפטור בתיקון עובד כוכבים תלוי בטעם שלא נקרא שם העובד כוכבים עליו ואנן נקרא שמו בעינן כמעשה מדין מש"ה אין חילוק בין מחזיק או לא דגם בלא מחזיק תחלה רביעית קודם התיקון מ"מ לא נקרא שם העובד כוכבים עליו אחר התיקון וקמ"ל הטור רבותא ל"מ אם נתן ישראל לעובד כוכבים לתקן כלי שבור ונותן לו הכסף לתקן דקנה העובד כוכבים שבח הכלי דהיינו אותו התיקון שהוא דבר מועט פשוט שא"צ טבילה דלא נקרא שמו עליו אלא אפילו נתן הישראל כסף לעובד כוכבים ועשה כלי מחדש ויש כאן שבח גדול בכלי והעובד כוכבי' האומן קנאו סד"א דצריך טבילה קמ"ל כיון דלא נקרא שמו עליו א"צ טבילה וריצב"א חולק וסבירא ליה דכיון דעובד כוכבים האומן קונה בשבח כלי ל"מ אם עשה כלי חדש מכסף ישראל דיש שבח גדול פשיטא שצריך טבילה אלא אפילו אין לעובד כוכבים אלא תיקון קטן ודבר מועט קנה בשבח הזה מכל מקום צריך טבילה כיון שאותו מועט הוא המעמיד הוה ליה כאילו נתן הכסף לתיקון משלו כיון שהוא קנאו וממילא עיקר הכלי הוא שלו וצריך טבילה וכדעת הגה' סמ"ק שזכרנו ולא אכפת לן על קריאת שמו של עובד כוכבי' עליו או לא זהו פירוש מרווח בסייעתא דשמיא ואין בו גמגום מכל מה שהקשה ב"י ויפה פסק רמ"א שיש לטבול בלא ברכה כלי שנתן ישראל הכסף כו' והא דלא הביא אפי' נותן כלי שבור ולא היה מחזיק רביעית שזכר ריצב"א לפי שבזה לא הכריע רמ"א כמותו ועוד אפשר שזהו בכלל לעשות כלי שזכר הש"ע דכל שאינו מחזיק רביעית לאו כלי הוא. ובחנם כתב מו"ח ז"ל עליו שלא דק אלא יפה דק:

ומ"ש ואם מקצת הכסף כו' זהו ממרדכי פ' השוכר הביאו ב"י וז"ל ומיהו אם ניקב למטה מרביעית ולא היה מחזיק מפני הנקב ונתן עליו חתיכת מתכות צריך טבילה דקי"ל הכל הולך אחר המעמיד עכ"ל ופי' ב"י וד"מ דמיירי שחתיכת מתכות נתן העובד כוכבים משלו וכך הם דברי רמ"א גם כאן באופן זה דוקא ולפי דעת ריצב"א שזכרתי בסמוך הוי הדין כן אפי' משל ישראל כיון שהוא קנה שבח הכלי והוא מעמיד אלא דהמרדכי לא ס"ל כן ועל כן הצריך המתכות משל עובד כוכבים וקשה לי דדברים אלו במרדכי הם בכלי של ישראל שבור שלא היה מחזיק רביעית דכשנותן העובד כוכבים החתיכה משלו הוא גורם לעיקר הכלי אבל בעושה הכלי חדש מכסף של ישראל והעובד כוכבים נותן מעט משלו מי יימר דאותו המעט בא למקום המעמיד אדרבה נימא דבטל ברוב הכסף של ישראל והוא כמו כולו של ישראל דבכ"מ אזלי' בתר רובא ע"כ נראה דהך טבילה בלא ברכה קאמר וכן משמע מסידור לשון רמ"א שכתב אח"כ וכן אומן כו' יטבילנו בלא ברכה וכן מוכח עוד דהא המרדכי תלה הוראה זו במאי דפסק הכל הולך אחר המעמיד וכבר נתבאר דטור בשם ספר המצות מסיק דבשביל דבר המעמיד יש להטביל בלא ברכה והיאך נאמר דרמ"א פסק כמ"ד הולך אחר המעמיד לברך עליו אלא ברור כיון דפלוגתא היא אין לברך בשביל מעמיד כדעת היש מחמירין בטור שהבאתי לעיל סעיף ז' ע"כ צריך טבילה בלא ברכה לעיל בחיצון של כסף וכאן במקצת כסף והוא מעמיד:

יטבילנו ג"כ בלא ברכה. קשה הא באו"ה כלל נ"ח דין ע"ד כתב וז"ל עובד כוכבים הנותן כסף לישראל לתקן לו כלי וקנה הישראל ממנו ואפילו קודם שהגיע ליד עובד כוכבים צריך טבילה עכ"ל. משמע אפי' בברכה ונראה טעם רמ"א דעיקר טעם או"ה דמחייב טבילה בזה הוא דאין אומרים בזה אומן קונה בשבח כלי כמ"ש שם לפני זה דדוקא בשבח כלי אמרינן כן ולא בכלי עצמו דהאומן אינו רשאי להחזיקו לעצמו הלכך אין שם האומן עליו וכיון שראה רמ"א דפוסקים אחרים ס"ל דאומרים בזה אומן קונה בשבח כלי כמו שזכרתי בסמוך בשם ריצב"א ע"כ הכריע כאן דיטביל בלא ברכה אלא דמה שכתב רמ"א אח"כ או שנתן מקצת מתכות משלו דא"צ טבילה אהיכא קאי אי אדסמיך ליה שישראל עושה לעצמו פשיטא שהרי אפי' נתן העובד כוכבים כל המתכות קאמר ברישא דא"צ טבילה ואי אדלעיל מיניה דעושה לעובד כוכבים קשה כיון דאנו חוששין לומר שמא א"א כאן אומן קונה בשבח כלי ממילא הוי כלי של עובד כוכבים מה יועיל בזה שישראל האומן נותן מקצת הכסף כיון דרובו של כלי הוא של עובד כוכבים וזה דומה לקונה כלי מן העובד כוכבים ויש בו נקב וישראל מתקנו בכסף ישראל וכי בשביל זה יפקע חיוב מצד העובד כוכבים ועכשיו אנו תופסים שאין לישראל חלק בו מצד אומנתו הוה כמו זה ממש דהא נקרא שם העובד כוכבים עליו והלא ק"ו יש ממ"ש רמ"א בסמוך אם מקצת כסף שנעשה ממנו כלי של עובד כוכבים צריך טבילה מטעם דהולך אחר המעמיד שהוא של עובד כוכבים אע"ג דרוב הכלי של ישראל מכ"ש אם רוב הכלי של עובד כוכבים ומיעוט של ישראל דצריך טבילה ותו דאפילו שם מעמיד אין כאן דהא עושה כלי חדש וכבר בטל ברוב של עובד כוכבים וכמו שזכרתי בסמוך ומנא לן להפקיע כאן מדין חיוב טבילה לגמרי ואפי' אם תפרש דהעובד כוכבים נותן רק מקצת עדיין קשה מאי שנא דלעיל חייב טבילה בלא ברכה וכאן פקע חיוב טבילה לגמרי ע"כ נראה דט"ס יש כאן והך או שנתן מקצת כסף שייך קודם אבל אם כו' וקמ"ל שם שני רבותות האחד דאם נתן העובד כוכבים כל המתכות אפ"ה לא יברך ואם לא נתן אלא מקצת משלו אפ"ה צריך טבילה. וכן נראה לע"ד עיקר להכניס דין זה בכלל צריך טבילה בלא ברכה ובזה אין מכשול לפנינו:

סעיף יאעריכה

וחזר ופדאו א"צ טבילה. כתב רש"ל ואפילו אם נתייאש מלפדות אבל אם מתחילה השכין אדעתא שלא לפדות צריך טבילה עכ"ל ואע"ג דלעיל יש ספק בישראל שיש לו משכון מעובד כוכבים הכא שאני וראייה מפ' כל שעה (פסחים דף ל"א) דאמרינן דיש פלוגתא אי קני ישראל משכון מעובד כוכבים אבל עובדי כוכבים מישראל דברי הכל לא קנה:

ישראל שגנבו כו' א"צ טבילה. כיון שאינו רשאי להחזיקו בפרסום לא נקרא שם העובד כוכבים עליו ואע"פ שזה נתייאש ממנו כ"כ או"ה בגליון:

סעיף ידעריכה

אין מאמינים קטן כו'. לפי שטבילת כלים דאורייתא ואם טבלו לפני גדול עלתה טבילה כתב הטעם בת"ה דאפילו להרא"ש דס"ל נדה שטובלת צריכה כוונה מ"מ כאן אפשר לגדול שילמד להקטן שיכוין לטהר ועוד דבטבילה זו שאינה מטומאה לטהרה מאן לימא לן דבעי כונה ע"כ ומדלא כ' כאן רמ"א שצריך שילמדנו הגדול משמע שתופס כתירוץ האחרון דכאן לא בעינן כוונה כלל:

סעיף טועריכה

עלתה להם טבילה. לכאורה משמע הלשון דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא אבל באמת אינו כן דהא במקור דין זה דהוא תשובה להרמב"ן כתוב שם בלשון זה ומה שאמרת מהו להטביל כלי ע"י עובד כוכבים זה לא שמעתי אבל נראין הדברים שהוא מותר שלא אמרינן דבעי כוונה אלא לנטילת ידים לאכילה שהוא משום סרך תרומה עכ"ל משמע דאף לכתחלה שרי וההוא תשובה היא של הרשב"א ובאותה תשובה שם לעיל מיניה כתוב שלענין נטילת ידים צריך כוונה או כוונת הנוטל או כוונת הנותן ואפ"ה הקיל לענין טבילת כלים אפי' לכתחלה. ומו"ח ז"ל כתב שהרשב"א הקיל לפי סברתו דסבירא ליה גבי נדה שטבלה בלא כוונה אבל לדידן דמחמרינן בנדה יש להחמיר גם בטבילת כלי ע"י עובד כוכבים ואגב טירדיה בגירסא לא עיין בסימן קצ"ח בב"י דהרשב"א ס"ל נדה צריכה כוונה ותו הרי לפניך שהרשב"א מחמיר אפילו בנטילת ידים לאכילה ואפ"ה מיקל בטבילת כלי מכ"ש דמיקל טפי מבנדה אבל תמיה לי היאך יברך על מה שיטביל העובד כוכבים) והישראל אינו עושה כלום ע"כ אין ראוי לעשות כן לכתחלה ומשום הכי כתב הש"ע כאן לשון דיעבד אבל אם הישראל מטביל ג"כ איזה כלי באותה שעה אלא שהעובד כוכבים מסייע לו להטביל שאר כלים נמצא דקאי הברכה על מה שהישראל עושה שפיר דמי ומזה מיירי תשובה לרמב"ן שזכרתי. כן נלע"ד:

סעיף טזעריכה

יתננו לעובד כוכבים במתנה כו'. נ"ל דהאי תיקונא אינו אלא לפי שעה דהיינו לאותו שבת או בחול כל זמן שאין לו מקוה אבל לאחר השבת או שיזדמן לו מקוה כיון שישתקע עולמית ביד ישראל ודאי הוי כלקוח בידו ולא עדיף ממשכן עובד כוכבים ביד ישראל ודעתו לשקוע דצריך טבילה ותו דגבי טלי' שאולה מצינו ג"כ שפטורה מציצית כל ל' יום ואח"כ חייב דנראה כשלו ע"כ ה"נ נראה דצריך טבילה אחר שאפשר לו לטבול אפי' בברכה אבל כיון שאין זה מפורש בפוסקים יש ליזהר שיטביל כלי אחר עמו משום חשש ספק ברכה: