ט"ז על יורה דעה קיט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהאין לסמוך עליו. פי' לקנות ממנו:
וי"א אפילו ממי שאינו חשוד כו'. בד"מ כתב אמנם המנהג אינו כן אלא מחזיקין כל אדם בחזקת כשרות וכיון שלא כתבו הרב כאן משמע שאין לנהוג כן ונכון הוא בפרט שאנו רואין קלקול הדורות ולא אכשר דרי:
סעיף ב
עריכהמתארח אצלו. דאע"ג דחשיד אלפני עור וגו' מ"מ איהו עצמו לא חשיד לאוכלו:
עובר עבירה לתיאבון. כבוד הרב במקומו מונח ודבריו תמוהים בהג"ה זו דברשב"א שהביא הב"י כתוב שמי שעובר עבירה באחת מעבירות נאמן הוא בשאר איסורין וכ"ש אם עושה לתיאבון כו' וא"כ אמאי כתב הרב הג"ה זו אי במוחזק שעובר עבירה בשאר איסורים הא אפילו שלא לתיאבון נאמן לאיסור זה ואי באיסור זה מוחזק. שעובר אפילו אם הוא לתיאבון ודאי אינו נאמן ומ"ש ב"י לקמן בסי' זה בשם הרשב"א דמומר לתיאבון נאמן אפילו לאותו דבר וכרבא פ"ק דחולין עכ"ל רצונו לומר שמצינו בו היתר דהיינו כל שיש היתר ואיסור לפניו לא שביק היתרא ואכל איסורא אבל בלא"ה אסור כמ"ש הטור סימן ב' דבלא בדיקת הסכין אסור לאכול משחיטתו והכא נמי היאך נאכל עמו שמא לא היה לפניו היתר ואכל איסורא וא"כ היאך יאכלו אחרים אצלו וא"כ האי אינו מקרי חשוד דקאמר הרב ודאי אין לו ביאור כלל. והיותר קשה לי דלא מצינו שיהיה חשוד גרע טפי מעובר לתיאבון דאי תימא דשם חשוד מורה שעושה כן במזיד אפילו יש היתר לפניו שביק אותו ואוכל איסורא דא"כ הוי ליה עובד כוכבים גמור כמ"ש רמ"א בסימן ב' דמי שאוכל נבילות שלא לתיאבון דיני כמומר להכעיס והיאך ס"ל לרשב"ג בפרק עד כמה דהחשוד על איזה דבר יכול לדון ולהעיד עליו. גם ראייה ממה שכתב ת"ה הארוך דף קי"ט וז"ל ועוד אם אתה חושד אותו בכך הרי אתה חושדו בעובד כוכבים גמור שמתכוין להכשיל ולהעביר עכ"ל ואי ס"ד דחשוד הוא שאינו חש לאיסור כלל הרי באמת הוא כעובד כוכבים גמור כמו שזכרנו אלא פשוט שאינו גרע מעובר לתיאבון אם כן מאי קאמר דלא מיקרי חשוד. וכתוב בד"מ בשם הגהת אשר"י שמי שחשוד על איסור שאסור לאכול עמו אפילו דברים המותרים שמא יאכילנו דברים האסורים גם כן ע"כ:
סעיף ג
עריכההרי שנתן לחמותו החשודה על האיסור אסור שבושה מחתנה. כן צריך להיות:
סעיף ד
עריכהחשוד גם עליו. פי' עונש חשוד יש עליו שלא למכרו כלל אפילו באם לא רצה למכרו רק לבדו:
לבוא לקנות כו'. בפרק עד כמה (בכורות דף ל') איתא בגמרא ההוא טבחא דהוה חשוד לזבוני תרבא דאטמא בחילוף שומן דכנתא קנסיה רבא לזבוני אפילו אמגוזי אמר ליה רב פפא לרבא כמאן כרבי יהודה דס"ל דקונסין אותו למכור כל דבר אי כר' יהודה אפי' מים ומלח נמי לעולם כר"ש דלא קניס אלא במידי דדמיא לאיסורא ובאיסור גופיה דמידי דעביד לאיסורא דהיינו אמגוזי דסתם דרדקי גרורים ומשוכים בתר אמגוזי ואזיל ומשבש לבני טבחים באמגוזי ומוכרן לבני הטבחים ומביאין לו החלב וגונבין אותו מאביהם והוא מזבין ליה בחילוף שומן. וקשה על רבינו הטור למה כתב שהאיסור היה באגוזים שהרגיל הנערים לבא אצלו ולקנותו ממנו באגוזים שנותן להם שלא כאותו סגנון הנאמר בגמרא ובאמת קשה טפי על הגמרא למה לא אמר רבא ג"כ בסגנון זה שזכר הטור וא"ל דמעשה שהיה כך היה שהיה נחשד ללמד את הנערים שיגנבו חלב דא"כ למה לו לרבא לומר סתם תינוקות גרורים בתר אגוזים תיפוק ליה אפילו בלא כך סתמא אלא כיון שבאותו פעם היה כך ע"כ נראה לע"ד ליישב הכל דצריכין אנו לב' דברים בזה. האחד שדבר זה הוא היה צורך בו למכירה שנעשית בעבירה ועי"ז נעשית המכירה. השני דאותו קנס שלא למכור את הצריך לו אינו אלא אם יש בו אח"כ חשד איסור בפני עצמו והשתא לק"מ שהטור נקט מה היה צורך באגוזים למכירת האיסור וגם הגמרא ס"ל דבר זה אלא דהגמרא נקט מה שייך אח"כ האיסור בפני עצמו באגוזים בלא מכירה זו ע"כ נקט דיש חשד כיון שהנערים נמשכים אחר האגוזים יש לחוש שע"י זה ילמד אותם לגנוב חלב מאביהם ואנו חושדים אותו שמא כבר עשה כן ע"כ קנסינן אותו להבא בזה ואין להקשות מנא ליה להטור שכן היה שהרגיל את הנערים לבוא אצלו לקנותו דהוכיח זה מדאמרינן בגמרא סתם דרדקי כו' ש"מ שאותו חשד אינו אלא מצד שיש ספק אם נעשה כן ואנן בעינן שיש בירור שהיה בו צורך למכירה ע"כ שהיה בענין שזכר הטור. והטור לא בא כאן לפרש הטעם מה יש לחוש אלא עיקר הדין מה שנעשה באמת ובפרישה כתב דאפילו לא ראינו שנעשה איסור ע"י אגוזים אנו חוששין שמא יעשה איסור ע"י זה שירגילם לבוא אצלו ואינו נכון דהא הטור כתב והיה מרגילם כו' דמשמע שכן נעשה באמת ומו"ח ז"ל הגיה בטור לקנותו מהם ולע"ד נראה ברור כמ"ש ומ"מ יש כאן קושיא על הב"י שכתב וידוע דהלכה כר"ש וזה אינו דבעירובין (דף מ"ז) מסקינן דהלכה כר' יהודה לגבי ר"ש כמו שכתב שם הרא"ש אלא דמ"מ כאן יפה כוון ב"י דהלכה כר"ש אלא מטעם אחר דהיינו כיון דרבא ס"ל כוותיה כמו שזכרתי הכי קי"ל:
סעיף ה
עריכהחשוד על הקל. פי' כשנהנה ממנו אינו נאמן ליקח ממנו אבל בלא הנאה שלו ודאי אמרינן מומר לדבר אחד לא הוי מומר לשאר עבירות חוץ משבת ועבודת כוכבי' כמו שכ' סי"ב כ"כ בפרישה והב"י בסוף סימן זה מחלק דבמין אחד דהיינו שכולם בדבר מאכל אז אמרינן חשוד לדבר חמור חשוד לקל אבל בשני מינים לא:
סעיף ז
עריכהמי שהוא חשוד בדבר כו'.גם בזה נפלאת דעת הרב רמ"א ממני דהרשב"א בתשו' שהביא ב"י לא כ"כ רק לענין עדות שאינו נפסל בזה כמו שמביא שם אח"כ לענין קוברי מת בי"ט ראשון אבל לענין נאמנות שיאכלו עמו או יקנו ממנו ודאי בשאר דברים מותר אפילו בעובר עבירה במזיד וידע שהוא איסור ואי באותו דבר דחשיד לאוכלה מחמת דלא משמע ליה שיהא איסור פשיטא שלא יסמכו עליו אחרים כיון שהוא חושב אותו להיתר וכמו שמסיים רמ"א עצמו כאן מיהו לאותו דבר אינו נאמן וא"כ למאי נפקא מינה הוי אינו חשוד:
סעיף ח
עריכהאפי' בשבועה. דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא ועובר על אותה השבועה וא"כ גרוע הוא מחשוד לאותו דבר ואינו נאמן:
סעיף יא
עריכהאינו עושה יין נסך. הטעם כי העובד כוכבים מילתא דמסתבר הוא שהוא שקר וכשאומר שמאמין הוא להנאת יצה"ר ואמונתנו טובה היא ואמיתי' ומלתא דמסתברא היא:
סעיף יג
עריכהמה שאכל אכל כו'. הכי איתא במתני' בבכורות (דף ל"ז) לענין כהן ששחט הבכור ומכר בשרו עד שלא הראוהו לחכם את המום אם שרי ליה למכור ופירש רש"י יחזיר הדמים משום קנס דאיסור ספק הוי עכ"ל משמע מזה דאפי' אם האיסור הוא ספק טרפה מה שאכל אכל ויחזיר הדמים ולא חשבו אכילתו להנאה כלל:
מדברי סופרים אז אם היו הפירות קיימין. כן צריך להיות וזהו סברת רמב"ם דבאיסור מד"ס כיון שאכל חשבינן אכילתו להנאתו ולא יחזיר לו דמים:
סעיף יד
עריכהדינו כמוכר דברים שאסורים מד"ס. הטעם דמדין תורה אין צריכין בדיקת הריאה כיון שאין ריעותא לפנינו סמכינן ארוב בהמות שהם כשרים אלא דחכמים הצריכו בדיקה ע"כ מה שאכל מנכה לו ואפ"ה מה שלא אכל ממנה יחזיר לו ויתן לו המעות בעדם דמקח טעות הוא ואף על גב דגבי טבח אמרינן בח"מ סי' ש"ו דפטור לשלם בדין זה שהוא אסור משום ספק שאני התם שבאת לחייבו על מעשה שלו ע"כ אין עליך לחייבו אלא בוודאי ולא מספק משא"כ כאן בין המוכר ולוקח אפילו אם הדבר ספק מ"מ מקח טעות הוא ואדעתא דהכי לא יהיב ליה זוזי על כן יחזיר לו מעותיו וכן כתב הריב"ש סימן תנ"ח הביאו ב"י בקיצור כאן ובב"י כתב בשם א"ח בשם חכמי הה"ר וז"ל מעשה במחט שנמצאת בריאה בתוך הבשר לאחר חיתוכה ואסרו הבהמה ומה שמכר וקיבל המעות לא יחזיר שהאיסור אינו ודאי אלא מפני הספק אסרו הבהמה שא"א לבודקה בנפיחה ולענין ממון המוציא מחברו עליו הראיה עכ"ל הנה דימו דין זה לההיא דטבח שזכרתי וזה ודאי אינו מטעם שכתבתי אלא דמ"מ יפה דנו חכמי הה"ר דהתם אפשר דמיירי שאכלו הבשר קודם שנודע שהיא טרפה ובזה אין לקנוס להחזיר הדמים וכמו שאכתוב בסמוך סעיף י"ד אי נמי מטעם אחר ואפילו לא אכלוהו עדיין דמי יימר שבלעה המחט קודם שקנאה הלוקח שמא אחר כך בלעה וכההיא דח"מ סי' רל"ב סעיף י"א בשלחן ערוך דאם תוך שלשה ימים קנאה המוציא מחבירו עליו הראיה אבל אם ברור לנו שנעשה ברשות המוכר כגון שלאחר שחיטה מכרה לו ברור הוא דמקח טעות הוא ויחזיר לו מעותיו כל שלא אכל הבשר ואם אכלו פטור הטבח המוכר אע"ג דספק איסור דאורייתא מכר לו מ"מ אין כאן שייכות קנס דהא הוא עצמו לא ידע מזה מה שאין כן לענין מקח טעות כל שישנו לבשר עדיין אין מועיל לו מה שלא ידע מזה דכל שהוא משום מום חייב להחזיר אע"ג שגם הוא נתאנה וזה פשוט בח"מ סימן רל"ב סעיף י"ח בהג"ה. אבל באמת אם ידע המוכר מזה הספק ומכר לו ודאי אע"ג שאכלו הלוקח יחזיר לו המעות כההיא דבכור שזכרנו בסמוך ובלבוש כתב שאם נולד ספק טריפה שאין הדרך לבדוק אחריו כגון שנמצא מחט בריאה כו' ואסרינן לה מספק אפי' הבשר קיים א"צ להחזיר הדמים שהוא מוחזק בהם והנה הוא סותר דברי עצמו שכתב בח"מ סימן רל"ב בספרו סעיף י"ב וז"ל ובטריפות דלא שכיחי אפילו הוא דבר שאנו אוסרים מספק הוי מקח טעות ולא יכול המוכר לומר אייתי לי ראייה דטריפה היא כו' עכ"ל והם דברי רמ"א שם ועיקר ודבריו כאן שלא בדקדוק ונמשך אחר דברי ב"י בשם חכמי הה"ר וכבר זכרנו שדינם דין אמת ולא מטעמייהו כנלע"ד ברור ופשוט:
ואם מכר לו דבר מבהמה כו'. פי' אע"ג כתב הש"ע באם בא הטריפה מכח שלא נבדקה הריאה כהוגן אמרי' שאם אכלה מנכה לו המוכר ולא יחזיר לו מ"מ היינו דוקא במידי דהבדיקה אינה הכרחית כההיא דריאה שזכרנו דמן התורה אין צריכין בדיקה כל זמן שאין לפנינו ריעותא אבל אם יש פה ריעותא ממילא צריכה בדיקה אפי' מ"ה ואירע הדבר שאין יכולין לבדקה אע"פ שאכלה הלוקח חייב המוכר להחזיר דהרי ספק איסור דאורייתא מכר לו וכבר ביררנו דהיינו דוקא אם ידע המוכר מן הספק דאז דוקא שייך קנס משא"כ בלא ידע אז לא יחזיר אלא בלא אכלו מטעם מקח טעות:
סעיף טו
עריכהלמקום שאין מכירין כו'. כתב רש"ל בפ' ג"ה סי' ט"ז בסופו שעכשיו שהדור פרוץ ואין כח להעמיד על דין התלמוד אם יראה לחכמים שא"א לו לנוד ממקומו דטפלי תלוי ביה וצרות הבת עליו או כדומה לזה נותנין לו תשובה במקומו בסיגוף כדי שיהיה עומד במשקל הזה עכ"ל ועוד כתב שם בשם הר"ר מנחם וירזבור"ק דבפעם אחת שעובר חשבינן ליה מכשול ויש להזהירו שלא יעשה כן עוד וכתב רש"ל אף שמדברי התלמוד אין לו על זה שום הכרע מ"מ משום שאין בידינו כח לתקן פרצת הדור הניח הדבר להקל מדברי התלמוד בזה שבפעם האחת יזהירנו לפי ראות עיני החכם ויענישנו לפי הזמן והענין ע"כ מ"מ נראה דיש לאסור הכלים למפרע כל שהוא בספק אפילו בפעם הראשון:
ומ"ש בסעיף שאחר זה מסלקין אותו כתב ב"י בח"מ סי' ל"ד לדעת הרמב"ם שאם בודק לעצמו כיון שיש לו הנאת ממון אע"פ שעשה תשובה לא מתכשר עד שילך למקום שאין מכירין אותו והבודק לאחרים כיון שאין לו בה הנאת ממון מתכשר בתשובה:
סעיף יח
עריכהבקבלת דברי חבירות. מבואר ענינו בבכורות בפרק עד כמה (בכורות דף ל') שמקבל עליו עניני פרישות שאין נוהגין כן רוב המון העם:
סעיף יט
עריכהוכל זה אינו נוהג בחשוד וכו'. זה כתב על פי מה שכ' בב"י ואפשר שלא הקילו בכך אלא באיסורים של דבריהם כו' והנה אחר שזכינו שנתגלה לנו ספר משמרת הבית שחיבר הרשב"א שזכרתי אותו בסי' ב' סעיף ד' דלגבי מומר לתיאבון שאומר פלוני מומחה שחט לי אז דוקא נאמן ושם מיירי באיסור דאורייתא שהרי שחיטה דאורייתא וכ"כ שם בהדיא במשמרת הבית דאפילו בדאורייתא סמכינן על זה שאומר בפירוש איש פלוני משום דמירתת ומביא שם ראייה דעל כל פנים בעינן פלוני מומחה כיון דאפילו בדמאי שהוא מדרבנן בעינן הכי וכאן בגבינה יליף ג"כ מן דמאי אלמא דהך חשודים עכ"פ לא גרעי ממומר לתיאבון דהתם והכל ילפינן מדמאי דבדמאי פשוט דהוא לא גרע ממומר לתיאבון דרוב עמי הארץ מעשרין הן ואין שם אלא חשש בעלמא כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין דף ס"א) בפירש"י לאביי וכתבו התוס' ה"ה לרבא אלא פשוט הוא דהך סברא דפלוני מומחה הוא בעינן בין בדאורייתא בין בדרבנן והרשב"א לא בא אלא לומר דגם בגבינות צריך דוקא לזה ובשחיטה שהיא דאורייתא מהני זה עכ"פ ותרווייהו ילפינן מדמאי ועיין עוד במשמרת הבית שם תמצא דחשוד לא גרע מדמאי. ועוד ראייה דבסי' פ"ו אנו סומכין אפי' על דברי עובדי כוכבים כשאומר ביצים אלו מעוף פלוני הם והלא זה איסור דאורייתא. עוד ראייה מדין השני שכתב הרשב"א כאן דאם הביא לו מנחה כו' דאין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר וזה מצינו אותו אפילו באיסור דאורייתא דהא בסי' קי"ח איתא בישראל ששולח לחבירו ע"י עובד כוכבים ירך שחתוכה כדרך שישראל חותכין את הגיד מותר ואילו נמצא ביד עובד כוכבים ירך חתוכה כראוי אסורה דחיישינן שמא אחר שחתכה נודע לו שהיא טריפה כמ"ש התוס' בפ' ג"ה בסוגיא דשולח ירך ומזה מוכח דאין אדם נותן מתנה משלו בשם אחרים דאל"כ גם בשולח ע"י עובד כוכבים ניחוש שמא אין זה העובד כוכבים שליח לישראל אלא הישראל שלחה לו אחר שנודע לו שהיא טריפה וזה העובד כוכבים אומר לישראל אחר שישראל שולחה לו אלא ודאי שלא יתן משלו בשם אחרים והא כאן יש איסור דאורייתא ואפי' הכי מהני סברא זאת אלמא דגם בדאורייתא אמרינן כן דלא כדברי רמ"א והא שדקדק בית יוסף מדלא כתב הרשב"א דבריו אלא בגבינה של עובד כוכבים שהיא איסור דרבנן אין זה כלום שהרשב"א קמ"ל רבותא ברישא דאפילו באיסור דרבנן אינו נאמן כל שאינו אומר בפירוש מפלוני מומחה וכן משמעות דבריו שם. והא דתני רשב"א הטעם בדין השני שאין אחד נותן מתנה משלו בשם אחר ולא אמר משום דמרתת כמו ברישא דקמ"ל בזה אפילו אם הוא בענין דלא שייך מרתת כגון שידו תקיפה או כיוצא בזה מ"מ יש היתר מצד טעם אחר וא"ל למה זכר הרשב"א כאן בשם אחד מהמומחין והא כאן אין הטעם משום מרתת י"ל דכל מביא מנחה אין דרכו לומר סתם אדם שלח לך אלא מזכיר שם האדם ובפרישה נמשך ג"כ אחר דברי ב"י לחלק בין איסור דאורייתא או דרבנן וכל זה ליתא דהם לא ראו ספר משמרת הבית. וגם מצד ההוכחה שהוכחנו מבואר שאינו כן ובזה מתורץ ג"כ מה שהוקשה לבעל הפרישה מסימן ב' דנאמן אפילו אם אומר סתם מומחה שחט לי ובשביל זה תירץ מה שתירץ ולפי האמת גם שם צריך שיזכיר שם המומחה כמו שזכרנו:
בב"י הביא כאן בשם הרמב"ם דחשוד וכ"ש ע"ה נאמן על של אחרים להעיד עליו שהוא מעושר דאין אדם חוטא ולא לו. והקשה ב"י ממתניתין ריש פרק ד' דדמאי הלוקח פירות ממי שאינו נאמן ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל כו' אמר לו אחר כו' ואמאי אינו נאמן על של אחרים נ"ל דההוא מיירי שיש לחוש לרמאות שעשו קנוניא דכבר כתב ב"י בשמו דבכל מקום שיש לחוש לזה אינו נאמן וזהו נראה מדוקדק מלשון המשנה אמר לו אחר שאינו נאמן כלומר בענין שאינו נאמן אף בשל אחרים דהיינו שאומר שלי אינו מעושר ושל חבירי מעושר וקמ"ל דאף שלא בפני חבירו אינו נאמן. ומו"ח ז"ל תירץ דשאני התם דשכח לעשרו וכיון שבא תחלה לחיוב תו לא מהימן ע"ה לפטרו ולא דק דהא דנקט שכח לעשרו היינו דלכתחלה לא יסמוך על זה. שישאלנו בשבת דלא הקילו אלא בדיעבד מפני אימת שבת והא ראייה שאחר השבת חייב להפריש גם על מה שאכל בשבת כמ"ש הרמב"ם פרק י"ב דמעשר ולמדין אנו משיטה זו דבחשוד על שאר דבר יכול להעיד על של חבירו כל שאין נראה רמאות והנאה לו בדבר. אך קשה לי ממשנה פרק ד' דדמאי הנכנס לעיר ואינו מכיר שם אדם אמר מי כאן נאמן אמר לו אחד אני איני נאמן איש פלוני נאמן הרי זה נאמן ופריך עלה בירושלמי ועד אחד נאמן בתמיה וכתב הר"ש דאע"ג דבעלמא עד א' נאמן כאן שהוא חשוד אין ראוי להאמינו א"ר יוחנן קל הקילו באכסניא מפני חיי נפש וכתב הר"ש ולהכי נקט שאינו מכיר אדם אבל המכיר לא התירו כדקתני בתוס' עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל וכ"ז כדי להקל מפני שהוא גר ואינו מכיר אנשי המדינה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בחיבורו הל' מעשר פרק י"ב וז"ל במה דברים אמורים בזמן שאין מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם כו' וא"כ קשה מאי טעמא האמין כאן לחשוד בכל גווני על של אחרים ושוב ראיתי שהראב"ד בהשגות מקשה כן על הרמב"ם בסוף פרק י"ב והכסף משנה תירץ דהרמב"ם סבירא ליה דההיא דרבי יוחנן בירושלמי אתי לאוקמי מתניתין אפי' לר"מ דסבירא ליה החשוד על הדבר לא מעידו אבל אנן סבירא לן כרשב"ג דמעיד א"כ אין צריך לומר דדוקא באכסנאי מיירי ותמהתי על פה קדוש חה חשב בזה דהא הרמב"ם גופיה כתב על אותו דין דמיירי דוקא באכסנאי שאינו מכירו כמו שהעתקתי בסמוך ותו דהרי בתוספתא איתא להדיא כך כמו שזכר הר"ש לעיל א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה פסק כאן דחשוד נאמן בכל גוונא והראב"ד סבירא ליה דלא פסקו כרשב"ג אלא בבכור שאינו אלא משום קנס אבל בשאר דוכתי קים לן דחשוד על דבר לא דנו ולא מעידו כר"מ וכך יש לפסוק למעשה כנלע"ד: