פתיחת התפריט הראשי

ט"ז על אורח חיים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


בחמץ שמשייר כו'. הדין הוא כך הן מה שמצא ע"י בדיקתו ומצניעו לשריפה למחר הן מה ששייר מאכילתו ולא נקט כאן רק מה ששייר לאכילתו ולא מה שמצא בבדיק' כי לאו מילתא דפסיקא היא שימצא חמץ בבדיק' כי מסתמא כבדו כל החדרי' ואין בודקין רק מספק אבל השיור לאכיל' היא ודאית ובכולן צריך אזהר' שישמרנו מנטילת עכברי' בפניו ובחנ' האריך כאן מו"ח ז"ל ועש' מנהג להצניע החמץ הצריך לאכיל' קודם הבדיקה דאין בזה טעם כעיקר דלפני הבדיקה א"צ אזהרה דאף אם יטלנו העכבר הא א"צ אלא בדיקה והלא עדיין לא בדק אלא דאחר בדיק' צריך אזהר' שלא יצטרך בדיק' שנית וכ"ה בהדיא במנהגי' שא"צ להצניע החמץ שהוא לאכיל':

אם יטלנו עכבר כו'. ולא אמרי' דעכבר אכלתו דס' אכילה אינו מוציא מידי ודאי חמץ:

בליל' יבטלנו. בטור כתוב דהשתא אפי' אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו דהוה הפקר ולאו דיליה הוא אין פי' שיעבו' על מה שלא ידע אם לא יבטל אלא ימצא אותו אח"כ דשגיאות מי יבין וכ"מ מדברי הרא"ש שכ' בפירורין אי לא הי' בהם היתר מפני שהם אינם חשובין ובטלים הייתי עובר עליהם דכיון דקים לן שנשארו בבדיקה ממילא ה"ל כידוע וא"כ בגלוסקא יפה הוה האיסור דוקא כי משכח להו וע"ז פריך בגמרא וכי משכח להו לבטיל אלא פי' דנשאר חמץ שלא מצא בבדיקתו וימצאנו תוך הפסח דהכי אמרי' בגמ' דף ו' אר"ח הבודק צריך שיבטל מ"ט אי נימא משום פרורין הא לא חשיבי אמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלויה פירש"י חשובה היא בעיניו וחס עליה לשרפ' ומשהא אפי' רגע א' ועובר עלי' בבל יראה. ואח"כ מקשי' וכי משכחת לי' לבטלי' ומשני דילמא משכחת ליה לבתר איסורא. והקשו התו' ולפירש"י מה מקשה המקשן הא כבר אמר שחס עלה לבטלה אלא הפירוש של ודעתי' עליה הוא שלא בטל מאליו ול"נ דלק"מ דמתחלה אמר שאם לא יבטל אלא יסמוך עלמה שיוציאנ' לשריפה אם ימצאנה שמא יחוס מלשורפ' קצת ויעבו' וע"ז פריך דאי משכח לה לבטל' ובביטול לא חיישי' שמא יחוס מלבטל' כיון דאינו מבערה מן העולם:

דאיתי' ברשותי. בטור כתוב ולא יפרט לו' כל חמירא דאית' בהדין ביתא כדי לכלול אף חמץ שיש לו במקומות אחרים עכ"ל וק"ל מהי תיתי לו' כן דבר מיותר ונראה דה"א לו' כן משום לכלול החמץ שיש לאשתו ובניו שחלקם קמ"ל דטפי עדיף לו' ברשותי דבאמת הכל בכלל וק"ל לא ה"ל לתקן אלא כל חמץ דאית לי ותו לא ונ"ל דא"כ הייתי מפ' מאי לי לצרכי דהיינו שאינו מבטל אלא מה שהוא לצרכו ולא המותר ואי לא אמר דחמיתיה ודלא חמיתיה ה"א דמה דאמ' דאית לי היינו הידוע לו אבל לא במה שמסופק ע"כ תקנו כן:

וטוב לחזור ולבטלו כו'. עיין בטור שכ' הטעם משום דבפת ששייר למאכלו לא נתכוין לבטלו ויש לחוש שמא ישייר ממנו בבית ויעבו' עליו ויש להגי' מפני שהרא"ש נתן עוד טעם לזה משום דבפת שיבטל בלילה הוא חוזר וזוכה בו לכן גם כאן יש להגי' טעם זה וא"ת היאך כ' הרא"ש בטעם הא' מפני שחוזר וזוכה בו משמע דבשע' הביטול נתבטל ג"כ מה ששייר אלא שחוזר וזוכה בו והא אמר בלילה דלא חמיתיה משמע דוק' חמץ שאין ידוע לו ואין לו' דבאמת אי לא מבטל ביום או' גם בליל' דחמיתא ודלא חמיתא זה אינו שהרי הטור כ' כצ"ל דחמיתא ודלא חמיתא לדעת הר"ר פרץ אבל להרא"ש משמע שאינו או' אותו אפי' ביום וי"ל דלטעם הא' פי' ר"ל במה שהוא או' דלא חמיתא כולל אף מה שישאר חמץ שהצריכו לאכיל' וה"פ דלא חמיתא לבער וממיל כוונתו היה אף לאותו חמץ הידוע דמה שישאר ממנו ג"כ הוא לא ירא' לבער וא"כ י"ל דגם תמץ שמשייר הוא בכלל הביטול לכן צריך לכתו' הטע' מפני שחוזר וזוכה בו משא"כ לטעם הב' ס"ל דלא נתכוין כלל לבטלו לאותו חמץ כ"ה פירושו דהרא"ש בזה ואין לו' דלרמ"א שכ' בהג"ה ס"ז וטוב לשרוף קודם שיבטלנו כדי שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו וא"כ משמע שהוא שורף קודם איסורו והביטול ביום סמוך לו וכן אנו נוהגין א"כ ק' למה לדידן ביטול דלילה לבטל בשעת שריפה ויזכור אגב שריפ' דהא מאי דמקש' המקשן נבטלי' בשית כו' ומתרץ שבשעה הזאת אינו ברשותו ע"ש בגמ' אבל לפי המנהג אין אנו צריכין לכל זה כיון שהשריפ' היא קודם איסורו ויש לו' בשלמ' בגמ' היה מקשה שפיר כיון דזה זמן המסוים לכל דהיינו תחלת שעה ששית אבל למנהג דידן שכל א' שורף מתי שירצה א"כ לא הוי זמן מסוים כנ"ל:

שלוחו יכול לבטל כו'. זה דעת הטו' והמ"מ והר"ן וב"ה שסוברין בכ"מ שלוחו של אדם כמותו חוץ מהפרת נדרים ושאלה בבעלים דקראי כתיבי אלא שהר"ן מביא דעת אחרים שסוברים כיון שהביטול משום הפקר נגעו בה ושליח לא מצי מפקר ע"ש בב"י ולפ"ז אף מ"ש באשתו נמי לדיע' זו לא מצי לבטל ע"י אשתו דהא בודאי אף אשתו אינה יכולה להפקיר שלא מדעתו אלא דנ"ל לדמות זו למ"ש הרא"ש בקידושין פ"ק דאם קיד' אשה בגזל שלה מקודש' מפני שמסתמ' רוצ' אשה שיהיו המעו' לו במתנ' כדי שיהיו הקידושין תופסין ע"ש באריכו' וא"כ ה"ה הכא נמי אמרי' דכיון שרוצה להפקיע את עצמו מידי איסור חמץ מסתמא נתן את החמץ שלו במתנ' לשליח שלו כדי שיוכל לבטל ולפ"ז א"צ השליח לומ' חמצו של פלוני דמסתמא הוא נתנה לו במתנה ונ"ל עוד דכיון שהבעה"ב רוצה לעשות שליח לדבר מצוה כזו וכי בשופטני עסקי' שלא יעשה מצוה כזו בעצמו אלא דבסתמא הי' לו זה בהכרח דהיינו מפרש בשיירא וירא שלא יבא בתוך הפסח וישכח לבטל קודם הפסח ולכן עשה שליח ולכן יש לסמוך אמקילין:

ואם אינו עושה כו'. לכאורה הלשון הוא דחוק ונראה שרצה לו' אם יש לחוש שמא מאיזה סבה לא יעשה כן כנ"ל: