ט"ז על אורח חיים פא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהקטן שהגיע כו'. בגמ' איתא בהאי לישנא קטן שיוכל לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו כו' אר"ח והוא שיכול לאכלו בכא"פ אר"ח בריה דרב ייבא בגדול אע"פ שאינו יכול לאכלו בכא"פ דכתי' יוסיף דעת יוסיף מכאוב ופרש"י דגן כל ה' מינים קרוים דגן מרחיקין מצואתו משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת עכ"ל. וכתב ב"י שנראה מדבריו שאם לא אכל קטן זה עדיין כזית דגן אין מרחיקין מצואתו ואפילו הוא בן כמה שנים ונראה עוד מדבריו לכאורה שאע"פ שאכל כזית דגן אם עברו ימים רבים עד שא"א לומר שצואה זו היא מאותו דגן שאכל אין מרחיקין ממנו כו' אבל אינו נראה כן מדברי הפוסקים אלא מכוין שהגיע לשיכול לאכול כזית דגן בכא"פ אע"פ שעדיין לא אכל דגן כלל מעולם מרחיקין מצואתו ומי רגליו שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת עכ"ל. וכן הם דבריו כאן בש"ע ואיכא למידק מהיכן משמע לו מלשון הפוסקים דלא כרש"י והלא דברי הטור ורמב"ם היו ממש כל' גמרא וצ"ל כוונתו דהפוסקים רגילין לפרש יותר לשונם מדרך התלמוד שדבריו בקיצור וא"כ לא היה להם לפוסקים לכתוב יכול לאכול דמשמע אבל לא אכל באמת אלא ודאי דהאמת כן הוא אבל תמהתי מאד על מה שהבין הרב מדעת רש"י שכל שאכל מימים רבים כזית דגן א"צ להרחיק עכשיו מצואתו וזה א"א לומר כלל דא"כ הא דאמר בגמ' ובגדול אע"פ שאינו יכול לאכול בכא"פ כו' יהיה ג"כ דינו כן דאם לא אכל מיני דגן בימים רבים לא יצטרכו להרחיק מצואתו והא לא חמיר גדול מקטן אלא בשיעור א"פ אבל לא בענין אכילה עצמה שנא' שחמיר גדול מקטן בזה אלא ודאי דבאמת שוין הם בזה כי היכי דבגדול אע"פ שלא אכל מיני דגן ימים רבים כמו שנמצא אנשים כאלה גדילים בין ההרים הם עיקר חיותם ממיני חלב ולפתן וכי לא יצטרכו להרחיק מצואתן זה ודאי דברי שגעון מי שיאמר כן ה"נ בקטן שהגיע לכלל בכא"פ ודאי צריך להרחיק מצואתו אע"פ שלא אכל מיני דגן מימים רבים דחד דינים ממש אית להו וזה לא יכחישנו שום אדם וזהו בעצמו ג"כ כוונת רש"י שכתב משאכל כזית מאלו כו' ולא אמר אם אכל כזית מאלו אלא ברור כשמש דרש"י לא בא אלא לתת גבול וקצב' מאימת מתחיל ההרחק' מצואת הקטן והיינו משראינו שאכל פעם א' מאלו המינים בתוך כא"פ ואז צואתו מסרחת אח"כ הוי דינו כגדול ואפי' לא אכל אח"כ מיני דגן כבר נכנס בגדר ההרחקה ובני מעיו מסריחים כל מיני מאכל נמצא דאף דעת רש"י ככל הפוסקי' ויפה פסק בש"ע כל שהגיע לכלל שאחר כו' דרש"י מיירי בידוע לנו בקטן זה ע"פ אכילה שלו שראינו ובאמת אם לא ראינו ממנו שום אכילת מיני דגן לסיבה שלא נתנו לו אבל אם הוא ברור לפי הרגש בני אדם בטבע התינוק הברור הוא שהיה יכול לאכול דגן בשיעור אכילת פרס הוי כאלו ראינו שאכל כן ומרחיקין מצואתו ובחנם עשה הרב ב"י מחלוקת בין רש"י לפוסקים בזה. ויותר מזה אני תמה על מו"ח ז"ל שחלק על פסק הש"ע וב"י מכח שכל הפוסקים ס"ל כרש"י שכל שלא אכל דגן מעולם או אכל מימים רבים א"צ להרחיק מצואתו וזה אינו נראה כלל דגדול יוכיח כמו שזכרתי ופסק הש"ע ברור וקיים:
כזית דגן. פי' אפי' במיני תבשיל ודייסא כמ"ש רש"י בכל ענין אכילה:
בכדי שיוכל גדול כו'. אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי זה כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהיה ארוכה מזו עכ"ל רש"י: