פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה

(א) חוטי ציצית שנפסקו — רבינו הטור מביא בשם שאלתות, דבעוד הציצית במצותן אסור להשתמש בהן, וכן באתרוג לאכול אותו והושענא להריח בה, דילפינן מדם שנאמר: "ושפך וכסה", במה ששפך יכסה, שלא יכסה ברגליו שלא יהיו מצוות בזויות עליו. וכתב עליו: ואפשר לחלק, דשאני דם, כשמכסה ברגל עושה המצוה דרך בזיון, מה שאין כן כאן, וטוב להחמיר, עד כאן לשונו. ותמה בית יוסף, מאי שנא חוטי ציצית דמותר, מאתרוג דאסור למיכליה. ועוד הקשה מפרק במה מדליקין, דאמרינן בנר חנוכה דאסור לרצות מעות כנגדו, וילפינן מדם, שלא יהיו מצוות בזויות עליו, וכן נוי סוכה. הרי מפורש שהנאה מדבר מצוה עד שלא עברה מצותו חשוב ביזוי מצוה. ומורי חמי ז"ל תירץ, דהטור לא בא להתיר בעודו לבוש בהן, אלא במונחים בקופסא קאמר, דאף על פי שעומדים ללבישה, מכל מקום כיון שאין חיוב אלא בטלית שרוצה ללבוש מותר וכו'. וזה תמוה, דבהא ודאי גם השאלתות מודים דמותר, ומנא ליה דהשאלתות אוסר בזה. ונראה לעניות דעתי דברי רבינו הטור ברורים, והם על פי דברי התוס' פרק במה מדליקין דף כ"ב שכתבו, בנוי סוכה יש תרי טעמי לאיסור: חדא משום מוקצה, וחדא משום ביזיון. וצריכי תרווייהו, דאי משום מוקצה לא היה אסור רק ביום טוב ולא בחול המועד, ואי משום בזיון היה מותר בנפלו. אבל השתא דאיכא תרתי, אסור בנפלו אפילו בחול המועד. הא לך דמשום צירוף יום טוב אסור גם בחול המועד, אם כן הטור שפיר קאמר להתיר להשתמש בציצית אפילו בעודו עליו, דמשום מוקצה אין שייך כאן, דדוקא בשבת ויום טוב שייך זה, דהיינו מה שהקצה בבין השמשות שלהם. ומשום בזיון מצוה אין כאן, דבאותה שעה שמשתמש, אין מבקש אז בעת ההיא להיות עליו שם מצוה. ואם כן לא דמי לכל האסורים, דלנר חנוכה לא דמי, דשם מיירי שרוצה להשתמש בשעה שיש חיוב להיות הנר דולק, ואי אפשר לומר שאינו מבקש לעשות המצוה בעת ההיא, דאם כן יצטרך אחר כך לכבות ולהדליק מחדש דהא הדלקה עושה מצוה, אלא ודאי שבאותה שעה רוצה לעסוק גם כן במצוה, ואם כן עושה המצוה עצמו בבזיון דומיא דדם. וגם כן לא דמי לאכילת אתרוג ולהריח בהושענא, דאלו אין אסורים מחמת בזיון מצוה, דגם כן הוה כמו ציצית שאינו רוצה לעשות אז המצוה, אלא דהם דומיא לנוי סוכה, דיש איסור מחמת מוקצה ביום טוב, וזהו גורם איסור אפילו בחול המועד כמו שכתבו התוס'. הכלל העולה, דנר חנוכה ונוי סוכה שרוצה להשתמש בשעת עשיית המצוה הויין דומיא דדם, ואפילו בנוי סוכה שנפלו יש איסור, אף על גב דלא הוה דומיא דדם דהא אין שם בזיון, מכל מקום אסור אפילו בחול המועד מטעם מוקצה, כיון שכבר נאסר ביום טוב, וכמו שכתבו התוספות שזכרתי, והוה בזה כמו אתרוג שרוצה לאכלו והושענא להריח, דאז אין עושה המצוה, מכל מקום אסור מטעם מוקצה. ונמצא ששפיר אמר הטור שלא כדברי השאלתות, דסבירא ליה דילפינן אתרוג והושענא מדם, ואם כן היה לנו גם כן לאסור תשמיש של ציצית. אבל באמת לא ילפינן אתרוג והושענא מדם, דשם עושה המצוה בבזיון, ואם כן יש להתיר בציצית, דיש תרתי לטיבותא כמו שכתבנו, על כן יש היתר גמור אפילו בעודן עליו לעשות מהם תשמיש ואחר כך יחזרו למצותן, זהו ברור ונכון מאד בסייעתא דשמיא. אלא שרבינו הטור לענותנותו ביטל דעתו וכתב שטוב להחמיר, כן נראה לעניות דעתי:


(ב) במקום מגונה — מסיים בשם מהרי"ל, שנהג לגונזם ולהניחם תוך ספר אחד, או לעשות בהם שום מצוה, עד כאן לשונו. ולפי זה נראה דהוא הדין בסכך סוכה, טוב שלא לעשות בו לצורך דבר שאינו כבוד למצוה שעברה:

סעיף געריכה

(ג) מותר ליכנס כו' — נראה היינו דוקא בבגד שעשוי למלבוש ובו ד' כנפות, נתחייב בציצית. אבל בטליתות של מצוה שלנו שאינן רק להתפלל בהם, אין נכון שיכנס לבית הכסא, דוגמא לדבר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים", דרשינן דרך ארץ, בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהם את הכוס, וקל וחומר להאי מילתא שמיוחד לדבר קדושה דוקא. והלא גם בסעיף שקודם לזה נתן חומרא לטלית של מצוה שבלה טפי מציצית שנתקלקלו, לפי דעת השולחן ערוך סעיף א. ומשום הכי כתב הטור סימן ח' בטלית שפשט כדי ליכנס בו לבית הכנסת. ואף על פי שכתב בית יוסף שם דלאו משום איסור נקט רבינו כן, אלא מיירי שאי אפשר לעשות בו צרכיו אם לא בהפשטת טלית, נראה לעניות דעתי יותר נכון דרך שכתבתי. ואף שאין ראיה לאיסור, מכל מקום לא גרע מההוא דרך ארץ שזכרנו. אבל מכל מקום הטלית קטן שלובשין תחת הבגד שאנו נוהגים בו, בזה ודאי מותר ליכנס לצרכיו, כיון שהוא מכוסה. ועוד נראה לי, דגם כן ההולכים מבית הכנסת [ל]בית הכסא לפנות והם מלובשים קיט"ל, צריך שיפשיטו הקיט"ל, כיון שבגד זה מיוחד להתפלל בו, כן נראה לי: