ט"ז על אבן העזר קמ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ג
עריכהלענין אם זרק גט לחצרו בטור כתוב שהוא מסופק בזה אם דין השליח כאשה לענין אם זרק לחצרו שתהי' מגורשת ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר עכ"ל וכתב ב"י לא ידענא מהיכן ס"ד לפלוני בינייהו עכ"ל ולעד"נ אדרבא יש לתמוה ע"ז דהא עכ"פ אין השליח שוה לגמרי להאשה דהיא יכולה לעשות שליח והשליח קבלה אינו יכול לעשות שליח אחר כמ"ש סימן קמ"א בטור נהי דידו כידה לענין קבלה לענין שוי שליח לא מצוי (משוי) כו' וא"כ הכי נמי נימא דגבי דידה ריבתא תורה שחצרה יהיה כידה אבל השליח אין לו זכות זה אלא שהוא עצמו יהיה דוקא במקומה אבל לא ע"י חצרה דדלמא חצרו תורת שליחות הוא ול"ד למ"ש פ"ק דב"מ (לענין) גט (דחצרה קונה לה) בתורת יד ולא בתורת שליחות דשמא דוקא היינו לגבי דידה דרבינן ליה מונתן אבל בשליח שמא כע"י שליח אחר דמי וצ"ע ועיין מה שהארכתי בזה עוד בסימן קמ"א בסעיף א':
סעיף ה
עריכהיכולה ג"כ לעשו' שליח להובאה נ"ל אם אין אומר כלום רק אחר שאמר לו אשתך עשאני שליח להולכה הוא נותן לו סתם די בכך דודאי נותן לו אדעתא דהכי וכ"כ ב"י בשם רשב"ץ ומו"ח ז"ל כ' דצריך שיאמר הילך כמו שאמרה ותמו' לי דבזה פשיטא דמהני ותו דא"כ לא הוה שתק הטור מזה:
ואפי' היתה אשת מוכה שחין כו' הטעם דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא:
יכול לזכות הגט פי' והיא מגורשת תכף כשיקבלנו האחר ועיין מה שאכתוב אח"ז בס"ד:
ויש מחמירין גם בזה היינו הר"ן בתשובה שמביא ב"י כאן דמביא הר"ן דעת הר"פ הכהן דאע"ג דאיבעיא לן המזכה לאשה במקום קטטה מהו ומסקינן דאפ"ה חוב הוא מטעם טן דו מ"מ כתבו הראשונים דהיכא דידוע לכל שהוא זכות כגון במומר דזכות הוא לה דלא שייך טן דו שהכן יודעין שלא תרצה לדור עמו וטוב לה המות ממנו ודאי זכות הוא לה וכן יש לנו לומר בנדון זה שאנו יודעים ששאלה הגט כמה פעמים ואנו רואים שמחשבתו לזכות מצי למזכי שליח בשבילה והר"ן חולק עליו וכתב כיון דאסקינא בגמרא דאפי' במקום קטטה חוב הוא לה סתמא אמרי' ואפי' תובעת להתגרש והכי אמרי' בירושלמי פ' המקבל וכ"ב הרשב"א שאפילו היתה אשת מוכה שחין וקטטה ותובעת להתגרש אין חוששין לה אלא חולצת או מתייבמת עכ"ל ולפי הנלע"ד דהר"ן אינו חולק על מומר שזכר הרי"ף דבזה לא שייך טן דו ולא פליג אלא על אותו דין שזכר הר"פ באשה שתבעה גט כמה פעמים דמ"ה לא נחשב לה לזכות ולא אזלינן בתר דעת' דההיא שעתא וע"ז תביא ראיה מההיא דמוכה שחין וקטטה דלא מהני תובע' להתגר' אבל במומר גרע מכל הנהו ואפשר דבזה מודה הר"ן ובד"מ וכאן בהג"ה ס"ל דהר"ן חולק אפילו במומר ונלע"ד אין זה הכרח ותו יש דעה להחמיר דהיינו מהר"מ שמביא ב"י בשם מהרי"ל דהביא מתחלה להקל במומ' ואח"כ כ' בשם מהר"מ דלפרש"י דצריך חליצה ביבם מומר דגם במומר שייך טן דו א"כ אסור לקבל לה גיטא דשמא אינה זכות הוא לה וכן נוהגין עכ"ל מהר"מ והנה יש לתמוה טובא שלפי מהר"מ שלמד דדעת רש"י שמחייב בחליצה במומר ולא מהני גט שלא מדעתה דה"ה במומר המגרש אשתו שאין לאחר לקבל בשבילה דהא כתבו הגהות מרדכי סוף גיטין והב"י הביאו בסי' זה דמעשה היה בימי רש"י על מומר שנתרצה לתת גט לאשתו דהורה רש"י שאחד יקבל בשבילה שלא מדעתה ואח"כ דברי רש"י סותרין אהדדי וראיתי בת"כ סי' רל"ז שמיישב קושיא זו וז"ל דיש לחלק שפיר בין גט אשה לזיק' יבמה דודאי לא ניחא לה לטן דו דמומר (רק) אין הדבר שנוי לה שתהא מקפדת כ"כ דנימא דבשביל זה לא נתקדש' לבעלה תחלה דברצון נכנסה בספק להתקדש לבעלה שהוא כשר שאפי' עלה על דעתה שתזקק למומר לא היתה נמנעת להתקדש לבעלה משום דשייך טן דו אף במומר דאולי יחזור בתשובה משא"כ בגט אשה דאין כאן ספק אלא ודאי היתה צריכה להיות טן דו עם המומר אם לא תתגר' הא ודאי לא ניחה לה כו' עכ"ל ובמחילה מכבוד הרב הגאון הזה שכתב כאן חצי דבר ולא דבר שלם דאם עלה על דעתה בשעת קידושין שימיר היבם ודאי היתה כוונתה שאז למפרע לא תהיה מקודשת לבעלה כי זה טוב לה יותר מהיות טן דו עם המומר אלא ודאי (לא) עלה על דעת' בשעת קידושין מומרות כלל אבל נראה לע"ד חילוק אחר דגבי בעלה מומר ודאי יש זכות גמור ואין חוב כלל בגט כי אין לה חבור עוד אליו משא"כ לענין זיקה שתקבל גט מבעלה כדי ליפט' מזיקת יבם אין זה זכות גמור דבעלה חביב אעפ"י שהוא חולה ומסוכן מ"מ היא מצפה שמא לא ימות וקשה לה הפירוד בזה אמרינן דמהני קצת סברת טן דו אפילו ביבם מומר וזה חילוק נכון ליישב דברי רש"י אבל מדלמד מהר"מ גט מזיקה לדעת רש"י ע"כ לא ידע הוא מההיא דרש"י לענין גט מומר של בעל אבל אנן דשמעינן לה מההיא דהגהות מרדכי ודאי יש לנו לחלק כמו שזכרתי והנה לעיקר מלתא להלכה אין לנו אלא הכרעות ת"ה שנזכיר שגם רמ"א סמך עליה דהיינו שת"ה הביא שם הרבה דיעות להתיר בבעל מומר רק שמהר"מ הנ"ל החמיר והביא עוד דע' לתו' בשם ירושלמי להחמיר דהיינו אפי' יש זכו' בבירו' אינו מועיל להתיר' להינשא וזה ודאי אינו לפי גמרתינו דודאי זכות מועיל וכן המנהג במומרת ההולכין אחר זכות שלה וע"כ כתב שם דמ"מ יש לעשות ע"צ היותר טוב שנוכל וכן מעשה במומר א' והיה ביהודתו סופר גיטין והיה יודע הלכות גיטין דחששתי לעשות שליח להולכ' פן יבטל הגט כו' לכך אמרתי אל המומר צריך אתה לתת הגט על ב' דרכים הראשון עיקר והשני לרווחא דמלתא ובכה תעשה תמסור תחלה לשם קבלה שתתגרש מיד ואולי יש גמגום אם תועיל קבלה זאת ולכן תחזור ותקח ממנו ותמסרנו לו לשם הלכה וכו' וא"כ ממ"נ שפיר אי הוה זכות כדעת הגאונים די בקבלה הראשונה ואפי' אינו די מ"מ המומר אסח דעתיה מלבטל השליחות כי יאמר שנסמך על הקבלה לחוד בשעת הדחק כו' עכ"ד ת"ה הרי דבשע' הדחק מותר מחמת פעם ראשון שניתן לקבלה וא"ל דבהאמ' אין היתר כלל אלא אחר נתינה השני' אלא (דהשליח) (צ"ל המומר) טעה וסובר שדי בנתינה ראשונה וכן כתוב בלבוש וז"ל ואח"כ אומרי' לו כדי להטעותו שאעפ"י שאשתך מגורשת מעכשיו כו' עכ"ל ואני אומר דהך להטעותו היא טעות דבהדיא כתב בסדר גיטין וז"ל אבל מ"מ ההוא טעמא דטן דו לא שייך גבי מומר ומ"מ לא סמכתי על סברותי ודאי לגמרי וצונו להבעל וכן עשה הבעל המומר חזר ולקח הגט מיד השליח ואמרתי לו אולי אין זכות לאשתך שתתגרש ממך ע"כ לא יכול זה לזכו' לה שלא מדעת' וכן הוה כו' עכ"ל ונ"ל דבאותו זכות בראשונה יש בו תקנה ג"כ שלא יחשוב לבטל הגט דסבר שיתירו אות' מחמת הדחק ע"י זכר הא' ולא יבטל הרי שגילה להמומ' הדין הברור לנו למה אנו צריכין ב' נתינות ואי לא הוה רק להטעותו לא הוצרכו לומר לו דשמא אין זכות כו' אלא אדרבה הי' לו לומר מגורשת גמורה היא בלא ספק בעולם אלא דעכ"פ לרווחא דמלתא צריך עוד לגט להולכה לפי דינינו אלא פשוט דהאמת מגלין לו שיש כן גט בשעת הדחק ואנו רוצים לעשות ע"צ היותר טוב נמצא שעי"ז לא יבטל דלא אהני מעשיו ואף אם יבטל באמת לית לן בה דאנו סומכין על הקבלה ותו דהאיך שייך כאן להטעותו דודאי אין חילוק בין למדן ללמדן ואין לדקדק מלשון הכתוב בסדר גיטין וסבר דיתירו אותה כו' דמשמע שאין האמ' כן והא לאו מלתא היא דכה"ג מצינו בגמ' פ"ק דב"מ לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו ופי' התוספות דכן הוא האמת וה"נ כן הוא דבשעת הדחק סמכינן על הנתינה הראשונה לחוד אלא דלכתחלה עבדינן ע"צ היותר שנוכל במשמעות לשון שכתב ת"ה צריכין לדקדק אחר תקנה שיצא בה כל החששו' הטוב שנוכל משמע שאם לא נוכל לעשותו כן מוקמינן לה אעיקרא דדינא שדי בנתינה בתורת קבלה לחוד וכן משמע בסדר גיטין שזכרתי שכתב שם לא סמכתי על סברתי ודאי לגמרי משמע אבל בשעת הדחק סמכינן עליה דע"ז מורה לשון לגמרי דזה מורה על לכתחלה ואיתא בסדר גיטין וז"ל על ששאלתני על גט מומר איברא כך ראיתי ושמעתי מכמ' גדולי עולם ולא שמעתי פוצה פה ומצפצף וכן נהגתי והוספתי ע"פ הגהות מרדכי ישן ומכאן דעתי על המומרי' ששחדום לשלוח גט לנשותיהם ודואגים פן יבטלו השליח ואמרתי לו שיאמר לשליח זכי בגט זה לאשתי ואז אינו יכול לבטלו עכ"ל מכל הנ"ל נראה דבנדון שמת השליח שלקחו מן הבעל מומר בתורת קבלה ומת בדדך ולא הגיעו ליד האשה כיון דא"א בענין אחר דהיינו שהמומר לא נודע מקומו איו ותצטרך להתעגן דבשעת הדחק בזה סמכינן שפי' על השליח לקבלה דזכו' הוא לה כדע' האחרוני' אלא דעדיין צריך לדקדק במ"ש רמ"א וידעינן שהיא מהדרת כו' משמע דבלא מהדר' כגון בענין זה שמת השליח לא מהני כלל וצריכה להתעגן אבל אחר העיון אין הענין כן דבת"ה סי' רל"ז אחר שכ' הדברים שזכרתי לעיל שע"צ היות' טוב יעשה ב' נתינות דלעיל כ' אחר זה וז"ל ועוד נראה אם אשת המומ' בקשה מכמה בני אדם מי שיוכל לפתות המומ' שיתן לה גט עושה לה טובה ואח"כ אירע ששמע א' מהם בקשת האשה ופתה את המומר לתת גט לאשתו כה"ג מצינו למסמוך על הנהו גאונים דס"ל דדי בקבלה לחוד דהא חזינן דזכו' הוא לה להתגרש הנה דלא בעינן מהדרת אחר גט אלא לענין שלא תצטרך לב' נתינו' בדלעיל אלא די בקבלה לחוד אבל מ"מ אם יש ב' נתינו' סגי אפילו אם לא יגיע לידה במקום שא"א כגון שמת השליח דסמכינן ארוב גאונים דמכשרי בקבלה לחוד וכן היא כוונת רמ"א שכתב דבמהדרת תליא מלתא היינו לענין זכות בקבלה לחוד סגי אפילו לכתחלה אלא שיש לי קושיא במה שזכר ת"ה דבמהדר' סגי בקבלה לחוד דהא הר"ן סבירא ליה דלא איכפת לן בתביע' להתגרש והעתקתי דבריו לעיל בסמוך דחולק על הר"פ דמתיר בקבלה לחוד אפילו באינו מומר רק ששאלה לפתות אותו על גט סגי בקבלת שליח ורמ"א דס"ל במהדרת תליא מלתא א"כ אפי' באינו מומר כיון דאיכא זכות לה כיון ששהתה אח"ז כבר וא"ל דתרתי למעליותא בעינן מהדרת וגם מומר דהא בת"ה מביא שם ראיה מפ"ק דקידושין דתליא מלתא באיש שגילה דעתו שחפץ בפלונית והשדכן קידש אותה לאותו איש דהוה קידושין הרי דאפי' בגלוי לחוד סגי ע"כ נראה דאפי' במהדרת בעינן ב' נתינו' הנזכרות בסוף סי' זה ובב' נתינות סגי אפי' באינה מהדרת וכמשמעו' האחרוני' כיון דא"א בע"א אין לך דחק גדול מזה וכ"כ באגודה הלכה למעשה אפי' בקכלה לחוד כמו שנעתיק אחר זה אלא שמהרי"ק דחק בפי' דבריו להחמיר ויתבאר בסמוך נגד דברי מהרי"ק דלא קי"ל כוותיה:
ויש מחמירין בזה היא דעת מהרי"ק בשורש קמ"א בענין מה שנוהגין להצריך גט לאשה שהמירה ע"י אחר אי מהני לה גט זה דודאי לפירש"י שפי' בשלהי האשה שלום דמבעיא לן מה לזכות גט לאשה במקום קטטה וכן במקום יבם שהספק הוא אם תתגרש מיד שזכה אחר הגט בעבורה או לאו דודאי הכא מתגרשת המומר' משזכה האחר הגט בעבורה שהרי ע"כ לא מבעיא לן אלא משום דשמא דצותא דגופא עדיף לה וכדפשיט מר"ל טב למיתב טן דו הא לאו הכי פשיט' דמזכין וא"כ הכא ליכא צותא דלא שייך כה למיתב טן דו שהרי היא אסורה עליו עולמית ודאי מזכין לה כו' אמנם לפי דברי רי"ף בפ"ק דגיטין גבי הא דתנן האו' תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דבדעבד א"י לחזור בו לדברי חכמים דסברי זכות לעבד שיוצא לחרות שכתב וז"ל וה"מ לענין חזרה לא מצי רבו למהדר כו' אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטא גיטא לידה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה וש"מ דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפוק לחירות לא נפיק עד דמטא גיטא לידיה ואשכחן זכייה בכה"ג כדלקמן כולי עד דגרסינן בפ' האשה שהלכה בעי מיניה רבא מרב נחמן המזכה גט לאשה במקום יבם מהו כו' עד א"ל רבינא לרבא המזכה גט לאשה במקום קטטה מהו עד ת"ש דאר"ל טב למיתב טן דו ע"כ דברי הרי"ף ומדהבי' כאן ב' המימרות הללו שהם ביבמות ובגיטין פ"ק גבי פלוגתא דר"פ ורבנן בזכיית גט שחרור לעבד אשר פירשו דוקא לענין חזרה ולא לענין יציאות חירות והתרה בבת חורין פשיטא שגם ההיא דיבמות מפרש כן לענין חזרה דבעל דוקא ולא לענין היתר אשה עד שיגיע גט לידה וכן יש לפרש ג"כ מ"ש באגודה פעם אחת אמרתי למומר לזכות גט לאשתו שהיתה במקום אחר וא"ל רבותי אשר יפה עשיתי עכ"ל אפשר לפרשו דמשום שהיה ירא מן המומר הזה מתחר' ומבטל הגט בטרם יגיע ליד אשה ומ"ה אמר לזכות לה ע"י אחר אבל לא להתירה עד שיגיע לידה וכדברי רי"ף עכ"ל וכתב שם שהתוספות והרמב"ם ס"ל כרש"י מ"מ כדאי הוא הרי"ף לחוש לדבריו באיסור תורה ואותן שנוהגין לזכות גט למומרת ס"ל כרש"י ותו' ורמב"ם דבמקום שהיא זכות לה א"צ כלל שיגיע גט לידה ותמהני טובא על הרב הגדול מהרי"ק בזה חדא אפי' לפי פירושו שס"ל דהרי"ף מצריך בהמירה עד שיגיע לידה לענין היתר למה לן לאכשולי נפשי' לפסוק דלא כרש"י ותו' ורמב"ם והמרדכי ס"ל ג"כ הכי והרא"ש ס"ל בהדיא פ"ק דגיטין דאין חילוק בין חזרא להיתר ונחוש לדברי רי"ף שהוא יחיד נגד כל הני. אמנם נ"ל דדברי מהרי"ק תמוהים מאד מנליה דרי"ף חולק בהמירה דאז הוה זכות גמור דבזה נראה דגם הוא ס"ל דמותרת תיכף בקבלת האחר דע"כ אינו מחלק בין חזרה להתרה אלא בשחרור עבד דיש סברא קצת לומר דחוב הוא לו לעבד דבהפקירא ניחא ליה טפי ואע"ג דרבנן דר"מ לא סבירא ליה האי סברא אלא ר"מ בדאיתא בפרק קמא דגיטין דף י"ג מ"מ התוספות כתבו שם דגם רבנן סבירא ליה האי סברא דניחא ליה בהפקרא אלא דגדול לו הזכות שלא יהיה משועבד יותר מהאי חובה דהפקרא וא"כ שיש עכ"פ קצת חובה סגי במעלה שיש לו זכות שלא יוכל לחזור אבל מ"מ בעינן להיתר הגעה לידה אבל המידה שאין שם חוב בשום אופן בעולם רק זכות לחוד אמאי נצריך הגעת הגט לידה וזה מוכח מדהוכיח חילוק בין חזרה להתרה מדתנן האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי לא יתנו לאחר מיתה דמשמע דבעינן נתינה לידה היינו בשחרור עבד שיש שם קצת חוב כמו שזכרנו ובגט לאשה הוה פשיטא חוב אבל בהמירה לא מיירי מתניתין דשם כ"ע ס"ל דלא צריך כלל הגעה לידה כיון שאין שם חיוב כלל דאל"כ יאמר התנא רבותא דאפי' בהמירה האשה לא יתנו לאחר מיתה ול"מ קבלת השליח ומה שפירש מהרי"ק מדהביא הרי"ף ב' מימרות דיבמות בפ"ק דגיטין ש"מ דיש חילוק בין חזרה להתרה לא ירדתי לסוף דעתו דהא מסקינן במזכה במקום קטטה דלא הוה זכות דניחא למיתב טן דו א"כ אין כאן ריח גט ויוכל אפי' לחזור וכן במזכה במקום יבום מסקינן דהוא ספק וא"כ ודאי קי"ל דיכול לחזור ולא מצינו כאן חילוק בין חזרה להתרה והא ודאי לא נתכוין מהרי"ק אלא לפ' הבעיא דשם דשמא יש זכות ובזה פי' דאם נימא דהוה זכות אין הזכות מועיל אלא לחזרה ולא להתרה דהא ודאי לאו מלתא היא דמנלן לפ' כן סברת הבעיין דטפי ניחא לן דמהני בכל גווני ותליא פי' את"ל דהיתה סברת הבעיין לחלק מ"מ אין אנו למדין מזה דכיון דלפי המסקנא אין כאן אפילו חזרה מכח מיתב טן דו וזהו עיקר כוונת הרי"ף שהביא בעיות אלו בפ"ק דגיטין במקום שהוזכר בגמ' בזה דאינו יכול לחזור דמצינו במקום אחד דאפי' לענין חזרה אינו מועיל אלא יכול לחזור בזה שיש סברא שיש חוב לה אבל בהמירה שנאסרה עליו הוה זכות לחוד ולא חוב ודאי זכין שלא בפניה אפי' להתרה וכרש"י ותוס' ורמב"ם ואין כאן מחמירין כלל וזה ברור לע"ד ותו אמינא אפי' לדעת מהרי"ק אין לנו לחוש לחומרא להצריך בהמירה שיגיע גט לידה דהא המנהג בינינו בזה לזכות גט למומרת כמו שאירע הרבה פעמים בעו"ה וכ"כ בת"ה סי' דל"ז ובא"ז כתב נמי דאשה הנאסרת על בעלה הבעל ימסור הגט למי שירצה ויאמר זכי בגט זה לאשתי ומגורשת בקבלתו של זה והיינו ע"כ מטעם זכין לאדם שלא בפניו וגם המנהג הוא באוסטרייך דמי שהמירה אשתו ורוצה ליקח אחרת מזכה לה גט ע"י אחר משום חרם דר"ג ואם תחזור היא בתשובה לאחר זמן מגורש' בקבלה זו ונראה לפי דעתו שכן הוא המנהג שלא להצריכה גט אחר עכ"ל וכ"כ רמ"א כאן ולעיל סי' א' דהמירה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר וכן נוהגין בקצת מקומות ובמקום שאין נוהגין אין להחמיר בו' עכ"ל הרי שלא יש חילוק במקומות אלא אם להחמיר על הבעל להצריכו גט משום חשש חרם דר"ג אבל בזה אין חילוק דאם גירשה ע"י אחד דמהני וממילא אם תשוב בתשובה תוכל לסמוך על גט זה שהוא כשר ע"י קבלת השליח ומהרי"ק שם ס"ל דבאמת אין לגרש את המומרת ע"י שליח קבלה כי אינו מהני לדעת הרי"ף אלא ישא אחרת בלא גירושין וא"כ תימא גדולה על רמ"א שהביא כאן דעת מהרי"ק כיון דהוא עצמו לא כ"כ בסי' א' ובודאי לא משגחינן בהאי י"א דהוא דעת מהרי"ק וגם הב"י כתב כאן דבסי' קמ"ה אכתוב נמי דברי מהרי"ק אלו עכ"ל:
סעיף ו
עריכהאבל אם אמר לו התקבל גיטה או הילך כו' כצ"ל גם בטור ובספרים שלנו כתוב הולך והוא טעות סופר וצ"ל הילך ובזה ניחא תמיהת ב"י שלא זכר הטור דין הילך:
וי"א דנתן לה הוה ספק ל' זה אינו מדוקדק דהא קודם לזה לא נזכר תן לה אלא הולך ותן לה והכי ה"ל לכתוב אמר תן לה י"א שהוא ספק מגורשת:
סעיף ח
עריכהאפי' הגיע גט כו' שהרי שליח עקר שליחותו ממה שנתרצה להיות שליח להובאה מפני שיש בו טורח יותר שצריך להגיע הגט לידה והבעל ג"כ לא עשאו שליח להולכה נמצא שאין כאן שליחות כלל ואפי' נמלך אח"כ להוליכו לה אינו כלום כיון שלא (בא) לידו בתורת שליחות כ"כ הטור וטעם כל זה שאותה אמירה שאומר הרי כמו שאמרה בדבר זה אין עליו שם שליחות כלל ממנו לגמרי אלא רצונו לו' איני מכניס עצמי בזה ואיני מבטל דבריה וכ"כ הרמב"ם וז"ל כלו' איני עוקר שליחותך אלא בין שעשתה אותך שליח קבלה או שליח הבאה הרי היא כמו שאמרה עכ"ל וא"כ שעיקר השליחות תלוי בה ובאמת נתבטל השליחות שלה כיון שעקר השליח שליחתו הכי אמרינן בגמרא דאמר כן רב אשי וא"ל ממ"ש בגמרא דהטעם תלוי בטעות שלו שטעה במה שעשאו שליח לקבלה דפרש"י דהיינו אליבא דמ"ד הטעם משום דאדבוריה דידה לא סמוך אבל לרב אשי לא הוי עלי' שם שליחות כלל:
ואם הבעל אמר לו הולך לה או זכה כו' הטעם בזה דהוא אינו משגיח כלל בשליחות שעשא' הוא מדאמר הוא לשון שליחות דהיינו בהולך הוא פשיטא שהוא עשאה מעצמו שליח להולכה ואפי' אומר זכה שהוא לשון קבלה אין אנו אומרים שסמך על דברי השליח שאמר לו בשביל האשה שליחות קבלה דאין אומרים כן אלא אם לא אמר הוא כלל לשון שליחות אז לא הוה גט אבל כל שאומר הוא לשון שליח אמרינן דשליח להולכה עשאו ובלשון זכי נכלל ג"כ הולכה ובגמ' הזכירו בזה גם אם אומר התקבל לה דמהני לכשיגיע לידה דהתקבל והולך קאמר והוה כאן כאלו לא שלחה כלל דמהני אומר התקבל כמ"ש סעיף ז' וכ"ש אם היא עשאתה באמת שליח לקבלה והוא אומר האמת בפני הבעל והבעל אומר זכי לה דמגורשת כמ"ש הטור דאז אנו מפרשי' לשון זכי כפשוטו והיינו דכוונתו בלשון זכי לה איך שיהיה מועיל הן לשון קבלה דהיינו אם היא עשאתו באמת לקבלה הן אם שינה השליח יהי' מ"מ להולכ' וכל זה הוא כיון שאמר הוא בעצמו לשון שליחות משא"כ באו' הרי כמו שאמרה דאז אינו לשון שליחות כלל מצד עצמו:
סעיף ט
עריכהאשתך עשאתני שליח להובאה בזה לא עקר שליח שליחותו אלא נתרצה להיות אפי' שליח להובא':
ואם נשרף כו' דספק הוא אי סמוך אדבורי' דידי' ממילא הוא שליח להובא' וע"כ אינו גט כיון שנשרף או אדבור' דיד' סמך ה"ל שליח לקבל' ומגורשת תכף:
סעיף י
עריכהעשאתו שליח לקבלה יש תיוהא בהג"ה כי היא מן תשובת ריב"ש שהעתיק' ב"י כאן ע"ש שכתב שצריך שיטלנו מן השליח ויתננו כו' משמע הלשון דזה מועיל להתגרש ואח"כ כתב שנתבטל' השליחות לגמרי מדעת האשה להתגרש במסירה הראשונה וצריך שתעשה האשה שליחות קבלה מחדש כו' ונ"ל דחסר מלת היה וצ"ל הי' צריך שיטלנו כו' דאי לקבלה נתכוון דהיינו כפי מאמר האשה הי' צריך לחזור וליטול כו' דהא מסיר' הראשונה היתה כדרך הולכה וע"ז סיים דא"א בכך דכבר נתבטל השליחות לגמרי כו' והי' צריך שתעשה היא שליחות מחדש לקבל' ויחזור ויתננו לו נמצא דאם רוצה אח"כ ליתן לשם הולכה מועיל שפי' שיחזור ויתננו לשם הולכה וכן מבואר בד"מ שהעתיק דברי ריב"ש אלו וז"ל דהכל תלוי בנתינת הגט ליד השליח דאי נתן הגט לידו בשעה שנתן שטר הולכה הרי נתבטל שליחות האשה וכשחזר ונתן לו שטר הקבלה אם דעתו שתתגרש מעתה צריך שיטלנו מן השליח ויחזור ויתננו לו שכבר נתבטל השליחות ההולכה וגם לקבלה אינו שליח שהרי אין הבעל עושה שליח לקבלה ושליחות האשה כבר נתבטלה בראשונה ולכך אם לא חזר ונטלו ממנו ונותו לו בתורת הולכה אפי' מגיע לידה אינה מגורשת אבל כו' עכ"ל הרי מבואר שבזה אין מועיל חוזר ונותן לשם קבלה אלא להולכה או לקבלה אם תחזור (האשה) ותעשנו לקבלה וא"כ מה זה שכתב רמ"א כאן אלא יחזור ויתננו לו לשם קבלת שליחות האשה דהא ודאי זה ל"מ אא"כ תחזור האשה ותעשנו שליח לקבלה וע"כ יש כאן ט"ס האי אלא וצ"ל אפי' אם יחזור ויתננו לו לשם קבלת האשה והיינו כמו שזכרנו. אבל לא ירדתי לסוף דעת ריב"ש בזה למה נאמר דדעת' היה דוקא על מסירה הראשונה וכיון שלא מהני מסירה ראשונה נתבטל השליחות לגמרי ולמה לא נאמר דמסירה ראשונה הוה כאלו לא היה ואינו אלא כמשחק בעלמא והשליחות לקבלה שלה מתחיל משעת מסירה השני' ומאי שנא מההיא דמביא גט ולא אמר בפני נכתב וכו' דיטלנו ויחזור ויתן כולי ואמאי לא אמרי' שם דלא עשאו שליח אלא עד שתתגרש במסירה ראשונה ותו איתא בסי' קמ"א סעיף נ"א די"א אם אמר לו טול ממנה חפץ פלוני כו' כיצד יעשה יטלנו הראשון מידה ויחזור ויתננה לו בתורת גירושין כו' אמאי לא אמרי' גם שם דהשליח בטל במסירה ראשונה כיון ששינה מדעת משלחו בנתינת החפץ תחלה אלא ודאי דמה שאינו מועיל ע"פ הדין תחלה הוה כאלו לא היה אותו המעשה וה"נ נימא כן ואמאי צריכה לעשות שליח קבלה מחדש ואולי היתה זאת כוונת רמ"א כאן בהג"ה דכתב דמועיל חוזר ונותן לשם קבלת האשה וצ"ע:
סעיף יא
עריכהואח"כ יאמר החכם כו' דממ"נ אם יש בקבלה די כמו שסוברים הגאונים דזכות הוא לה תו לא צריך מידי ואפי' אם אינו די מ"מ המומר אסח דעתיה מלבטל השליחות כי יאמר שנסמך על הקבלה לחוד' בשעת הדחק וכן הוא האמת במקום שא"א שמגיע לידה כגון שהמומר אינו בנמצא די לנו בקבלה וכמו שהארכתי לעיל סי' זה סעיף ה':