ט"ז על אבן העזר קכא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהאין כותבין אותו דבעינן צווי הבעל לכתוב הגט דכתיב וכ' לה דהיינו או הוא (או) שלוחו וכאן אין שליחות לזה ע"כ משמע אפי' אם נתרפא ועברו וכתבו והוא מסכים לזה ל"מ כיון דעכ"פ הכתיבה שלא כדין וברשב"א כתב כלומר ואפי' נכתב באותה שעה ולאחר שנתרפא נתנוהו לו ונתנו לה פסול לפי שלא נכתב כמצות הבעל כיון שאין בדבריו כלום עכ"ל ואין למידק מלשון זה דאם נכתב אחר שנתרפא מהני דהא חד טעמא הוא כיון שלא נכתב במצות הבעל אלא הרשב"א לא נתכוין אלא ללמדנו דל"ת דאין כותבין ונוהגין בלא דעתו אבל אם מסכים לזה (ש"ד) קמ"ל דלא ואין חילוק בין נכתב בשעת חליו או אח"כ ועיין סי' קל"א מה שכתבתי בסעיף א':
ואם לא הגיע ה"ז ספק זה לשון הרמב"ם משמע אפי' לא הגיע ודאי יש ספק משום דעכ"פ הוא שכור ובטור כתב בשם הרמב"ם ספק אם הגיע ה"ז ספק משמע בלא הגיע ודאי אין כאן ספק וכתב ב"י דכן משמע לשון הרמב"ם לענין קדושין שכ' שכור שקידש קדושיו קדושין ואפי' נשתכר הרבה ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קדושיו קדושין ומתיישבין בדבר משמע שבודאי לא הגיע הוי קדושין ודאי וה"נ בגט ע"כ מסיק דמ"ש הרמב"ם בגט אם לא הגיע היינו שלא ברור לנו שהגיע כלומר ומספקא לן אם הגיע ה"ז ספק גט והרב המגיד כ' וז"ל בפ' הדר אמרינן שכור שלא הגיע כו' הרי הוא כפקח לכל דכריו ושמא היכא דאמר כתבו ולא אמר תנו כמי שאחזו קורדייקוס והוי ספק אם הוא כבריא וצריך שיאמר כתבו ותנו או שמא הוא כחולה ואפי' כלא אמר תנו וכן נראה שהרב כ' שכור אחר מי שאחזו קורדייקוס דאע"ג דהוא כפקח אינו כבריא עכ"ל וא"כ מ"ש רמב"ם ה"ז ספק היינו בלא אמר תנו אבל אם אמר תנו הוה גט גמור כמו קדושין ותמוה לי האיך אפשר לומר דשיכור א"צ שיאמר תנו והא איתא במשנה ומייתי לה פ"ק דגיטין דף י"ג בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתכו גט לאשתי הרי אלו יכתכו אע"ג דלא אמר תנו חזרו לומר אף המפרש בים והיוצא בשיירא ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן ואם איתא דשכור נמי א"ל תנו למה לא חושבה התנא. ולדידן ודאי יש להחמיר בכל שכור שהוא נשתכר הרבה לכל דבר להחמיר:
סעיף ב
עריכהדסמיה בידן ה"ז פסול בגמרא ר"ל ס"ל דכותבין בעודו בחליו דמדמי ליה לישן ור"י אמר לכשיתרפ' כותבין דמדמי ליה לשוטה ופרכי' ור"ל אמאי לא מדמי ליה לשוטה שוטה לאו סמיה בידן אבל האי סמיה בידן דאפשר לו ברפואה ר"י נמי אמא לא מדמי לישן ישן לא מחוסר מעשה האי מחוסר מעשה פ' שצריך רפואה וק"ל כר"י כתב הרמב"ם דאם כתב קודם רפואתו הוא פסול ותמה ב"י למה ב' פסול שהוא לשון ספק גט בלשון הרמב"ם היה לו לומר ה"ז בטל דהיינו ודאי אינו גט ותירץ דר"י נמי קאמר דהוה ספק כיון דלר"ל כותבין אפי' לכתחלה משום דסמיה בידן לא נפלוג מחלוקתן ולר"י נמי מהני סמיה בידן דמהוי דלא הוה אלא ספק וק"ל דא"כ למה צריך תלמודא לומר לר"י חילוק דמחוסר מעשה אמאי לא אמרינן דר"י מסתפקא ליה אי הוה כישן או לא וכמו שהוא האמת לדעת הרמב"ם אלא ודאי דר"י ודאי אינו גט קאמר וכ"כ הטור אינו כלום משמע לגמרי ונראה דהא דכתב רמב"ם ספק משום דיש ספק חולי זה אם הוא כמו קורדייקוס בגמרא או לא ע"כ כתב לשון חומרא:
סעיף ד
עריכהובשעת נתינה ובתוס' כתבו ואומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בנתים אפי' נתפקח לבסוף אינו מועיל ובתב ב"י על זה דבודאי אם היה שפוי (כשנכתב) ונתקלקל וחזר ונשתפה בשעת נתינת הגט כשר דהא כשאמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס ואמר אל תכתבו לכי צילא דעתיה כותבין ולא צריך לאמלוכי ביה אלמא אחיזת קורדייקוס לא ביטלו דבריו הראשונים כ"ש שלא תבטל מעשה כתיבת הגט וליכא למימר דהא דלא (ביטל) אחיזת קורדייקוס את דבריו היינו דוקא היכא דסמיה בידן אבל באין סמיה בידן יבטל דהא (ר"י) דק"ל כוותיה לא מפליג בהכי דכיון דמחוסר מעשה לשוטה מדמינן ליה אבל כוונת התו' שאם נתנוהו בשעת הקלקול אע"פ שנשתפה אח"כ לא אמרי' איגלאי מלתא דשיפוי היה כשנתן הגט והגט כשר אלא מספקא לן שמא שוטה היה והו"ל ספק גט עכ"ל ותמהתי מאד על גברא רבא כמוהו שסותר במקום אחר דבריו זא"ז דהא לעיל בסמוך כ' דס"ל להרמב"ם דר"י ס"ל נתנו הגט בשעת חליו ה"ל גט ספק דשמא יש לדמותו לשוטה א"כ מה קשיא ליה כאן דהא ר"י ס"ל דלא מפליג בין סמיה בידן דכיון דמספקי ליה לר"י אימא ה"נ אזלינן כאן לחומרא ונאמר דשמא שפיר יוכל לבטל כי היכא דאזלינן לחומרא בנכתב בעודו בחליו דשמא דומה לשוטה ואזלי' כאן לחומרא וכאן לחומרא אין זה אלא תמה על הרב ב"י ומה שפירש דברי התוס' שנתנו בשעת חליו האי פירוש' לא סלק' שפיר כלל דא"כ למה כתכו התוס' נתקלקל בנתים היה להם לומר נתקלקל בשעת נתינה אפילו נשתפה אחר נתינה לפי פירושו וקושיות הב"י דהא אין החולי מבטל הדברים הראשונים ק"ו משעת הכתיבה האי ק"ו פריכה היא דשאני הדברים הראשונים שאמר כתבו גט לאשתי דלא נתן זמן לזה אלא כל אימת שירצו יכתבו וכיון דלא כתבו עד אחר שחזר ונתרפא ממילא אין התחלה לשליחותייהו עד אותה שעה ולא היו כולם בשעת חוליו משא"כ בכתבו הגט בשעה שהוא שיפוי ונתקלקל דהיה כבר מוכן הגט בשעת הקילקול וכיון שבשעת דקילקול אינו בר גרושין ממילא הגט אין בו ממש באותה שעה ולא יועיל מה שנתרפ' לתקן מה שהיה מקלקל בשעת חוליו דכי היכא דאם כתבוהו בשעת הקילקול פסול אע"פ שהציווי היה בשעת שיפוי הכא נמי אם נכתב כבר נעשה מקולקל בשעת חליו וכ"כ הרא"ש בסדר הגט סוף גיטין ז"ל ואם שכיב מרע מצוה לכתב גט יזהר הסופר שיהיה החולה מיושב בדעתו מתחלת כתיבת הגט עד גמר נתינתו שאם תטרף דעתו בנתיים אע"פ שחזר דעתו עליו פסול עכ"ל משמע דלא כפי' ב"י והב"י כתב שיש שם ט"ס וצריך להגיה כתיבתו במקום נתינתו שהרי רבינו כתב הסדר ההוא וכתב עד גמר כתיבתו עכ"ל ולא נראה לע"ד להגיה דא"כ לא נתנו שיעור לשיפוי רק עד אחר הכתיבה והלא עכ"פ בעינן שעת הנתינה דכתב רבינו הטור ברמזים וז"ל צריך שיהיה דעתו מיושבת עליו אף בשעת כתיבה וכ"כ הרא"ש וא"כ היאך נתן גבולו עד גמר הכתיבה דמשמע ותו לא וזה אינו אלא ודאי הגירסא שלפנינו אמת ואין להגיה כלל ומ"ש הטור כאן שיפוי בשעת הכתיבה פירושו אפי' בשעת הכתיבה כ"ש בשעת נתינה ובאמת כיון שהתחיל השיפוי בשעת הכתיבה צריך שלא תקלקל אפילו בנתיים עד גמר הנתינה כנלע"ד לפסוק למעשה ולפ"ז גם מ"ש ב"י בסי' זה לענין אם התחילו לכתבו כשהיה שיפוי ונתקלקל והניח מלכתוב וחזרו ונשתפה וגמרו נ"ל דלפי מה שהוכחתי דשטותו אינו מבטל לא דברים ולא מעשים הראשונים הכא נמי דכוותיה וחוזר וגומר לכשישתפה עכ"ל ולפי מה שזכרנו אין יסוד לבנין זה:
סעיף ה
עריכהוהרכין בראשו דכיון שעושה מעשה בגופו הוה כמו השמעת קולו ועדיף מבתב ידו ועיין מ"ש בסוף הסי':
דבודקין אותו כו' בגמ' וליחוש שמא שיחא דלאו לאו נקטיה פי' חולי של שגעון המלמדו תמיד להרכין ראשו בהרכנת לאו או הן ואינו משיב על שאלתם ושיח' פי' השתחויה א"נ שיחא דהן נקטי א"ר נחמן דאמרינן ליה בסירוגין פירש"י לשחות בין הרכנה לשאלה ואח"כ חוזרין ושואלין אותו שאלה בעצמ' וליחוש שמא שיח' דסרוגין נקטי' דאמרי' ליה חד לאו ותרי חן ותרי לאו וחד הן דבי ר' ישמעאל תנא אומרים לו דברים של ימות החמה בימות הגשמים ושל ימות הגשמים בימות החמה מאי ניהו אלימא גלופקר' ששואלין אותו בימות החמה אם הוא מבקש גלופקרא שהוא בגד של ימות הגשמים ליחוש שמא קור אחדיה ואע"ג שמשיב הן לאו שוטה הוא אלא בפירי והטור כתב ששואלין דבר שראוי להשיב עליו אם רואים שדעתו מיושבת עליו שרומז על תשובת לאו הרכנה כדרך בני אדם על לאו לאו ועל הן הן ג' פעמים בכל אחת כותבין ונותנין ולא בדקו אותו ג' פעמים הן זה אחר זה אלא חד לאו ותרי הן ותרי לאו וחד הן ולא יבדקו בדברים הנמצאים באותו זמן אלא בקיץ שואלין אותו אם רוצה בפירות של חורף אם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואם ישיב לאו פיקח הוא משמע דהטור ס"ל דתרתי בעינן הא' שצריך חד הן ותרי לאו ותרי הן וחד לאו דהיינו כתירוץ של רב נחמן השנית לבדקו בפירות והיינו כרבי ר' ישמעאל ואם כן לא פליג ר' ישמעאל על מתני' דמפרשה ר"נ כמו שזכרנו וכ"כ התוס' אלא שכתבו דכל אחת הועיל לבדו דהיינו או כר"נ או כר' ישמעאל ובזה לא ס"ל לטור כן אלא תרוייהו בעינן. וסירוגין דנקט בגמ' מפרש הטור שהוא לשון דילוג כמו שמצינו לענין וסת לסירוגין בי"ד סי' קפ"ט לא כרש"י שהוא לשון המתנה דמשמע אפילו אם כסדרן זא"ז אלא שלא שואלין אותו אלא שלא כסדרן אפילו שלא כסדר הדילוג ולפ"ז א"צ להמתין בין השאלות ונראה דהטור לא קפיד דוקא אפירי אלא ה"ה כיוצא בזה במה שראוי עליה התשובה ההיא דהיינו כדאית' בירושלמי נכתב גט לאשתך הן לאמך לאו לאשתך הן לבתך לאו לאשתך הן לחמותך לאו וס"ל להטור נמי בזה שלא יהיו השאלות כסדרן אפי' בדילוג אלא חד הן ותרי לאו ותרי הן וחד לאו ולא כמ"ש ב"י דעת הטור דוקא בפירי ותו לא דמאי שנא ובש"ע פסק כן דא"צ תרתי בדיקות אלא סגי בחד לאו ותרי הן אפי' בכל מילי מה שאין התשובה ראייה על זה וממילא בבדיקו' פירי סגי בחד זימנא והיא דעת הסמ"ק ורבינו ירוחם וי"א שמבי' רמ"א היא דעת הטור ולא נתכוין לומר שע"י פירות לחוד סגי דא"כ היינו דיע' קמייתא אלא רצה לומר שהבדיקה של חד הן ותרי לאו כו' היא צריכא להיות בפירות כנלע"ד להחמיר כדעת הטור דתרווייהו בעינן:
אם רוצה שילקטו כו' כתבו התוס' דאמרו ליה אם רוצה פירי של ימות הגשמים בימות החמה ואומר הן כי אפשר בכבושים בדבש אלא ששואלין אותו אם רוצה שילקטו מן האילן וכתב הטור אם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואם ישיב לאו פקח הוא וק"ל דאם ירכין לאו על זה הוה פקח במה יודע פקחתו אדרבה שוטה הוא דמשיב שאינו רוצה באותן פירות דמשמע שאפשר הוא ללקוט אלא שהוא אין רוצה בכך ולפי מה שזכרנו דתרתי בדיקות בעינן דהיינו חד הן ותרי לאו וכו' ניחא זה וזה מדוקדק בלשון הטור ודאי שוטה הוא ואח"כ לא כתב ודאי פיקח הוא אלא נתכוין בזה דאם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואין מועיל לו אח"כ שום בדיקה עוד אבל אם משיב לאו אפשר שפיקח הוא מצד שאלה זו וע"כ מהני ליה הבדיקה השניה דהיינו חד הן כולי ואותן דס"ל בחדא סגיא נראה דצ"ל לדידהו דאי משיב הן הוה ודאי גיטו אינו גט אבל אם משיב לאו מודים הם דצריך בדיקה אחרת כמו שזכרנו ולא פליגי אלא דהבדיקה דחד לאו כו' לחודי' מהני לדידהו ולכ"ע אין היתר להנשא לאחר מחמת בדיקה דפירות לחוד אפילו אם אומר לאו אלא ספק כנ"ל:
סעיף ו
עריכהאו אילם השומע כולי לפי הנראה אילם מעיקרא לא בעי בדיקה דהא דאמרינן בפ' מי שאחזו דמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר כפקחין לכל דבריהם ולא השוה אילם מעיקרא לנשתתק אלא לענין שמוציא ג"כ ברמיזה אבל לא לענין בדיקה אלא שהב"י כתב בשם הרשב"א דלר' זירא אילם נמי אינו מגרש אלא בבדיקה כמו נשתתק והקשה ב"י למה צריך בדיקה אי מספקא לן דלמא כשוטה הוא נימא כשם שכנס ברמיזה כך יוציא ברמיזה כמו בחרש ואי מספקא לן דשמא הוא עתים חלים עתים שוטה לזה לא מהני בדיקה דשמא בתר הבדיקה נשתטה כמו דמצינו לענין חרש אליבא דר' אלעזר ר"פ חרש דמספקא ליה דעתי' חלים עתים שוטה ואמרינן שם דקידושיו קידושין דשמא היה חלים באותה שעה וגרושי לא מצי מגרש דשמא באותה שעה היה שוטה ה"נ נימא כן באילם מעיקרא והשאיר בצ"ע ולעד"נ לתרץ דשאני בדיקת האילם דהיא משום דיש אילמי שהם שוטים ויש שהם פקחים ע"כ הצריכו בכל אילם בדיקה קודם הגט לדעת מה טבעו של זה האילם ובאמת אם נבדק פעם א' ונמצא שהוא פיקח א"צ בדיקה אחרת לעולם אף אם יגרש שנית משא"כ בההוא ספק דיש לד' אליעזר כחרש יש לך צד שהוא עצמו פעם חלים ופעם שוטה ובזה לא מהני בדיקה וכיוצא בזה כתב ב"י עצמו בסימן זה לענין נשתתק בד"ה ובעל העיטור וז"ל מה שהקשה בעל העיטור דנהוי כעתים חלים ועתים שוטה י"ל כל שבדקנוהו ומצאנו דעתו מיושבת תו לא מספקינן ליה בשוטה ואם איתא דמחמת שטות נשתתק לא היתה דעתו מיושב בשום שעה עכ"ל וזה תמוה על הרב ב"י דבעל העיטור הקשה ג"כ קושיא זו על נשתתק כמו שהוקשה הוא כאן באילם ולעיל ניחא ליה בתי' זה וכאן השאיר בצ"ע וצ"ע במה שהשאיר בצ"ע.
כשהוא פיקח כולי דאז היה קידושין דאורייתא ולא תוכל להתגרש אלא גרושין גמורין:
מוציא ברמיזה. דכשם שכנסה ברמיזה מוציאה ברמיזה במשנה יש פלוגתא פלוגתא אם מהני קפיצה כמו רמיזה כמ"ש ב"י ופסק דקפיצה דהיינו עקימת שפתיים לא מהני אלא דוקא רמיזה שהיא בידיו וכראשו ונראה דאם כנס בקפיצה דמוציא ג"כ בקפיצה לד"ה ומשכחת לה קדושין ע"י קפיצה ע"י שליח:
וכתב מו"ח ז"ל דבחרש מעיקרא דאמרינן דמוציא כרמיזה כ"ש כתב יד דמהני דאיכא הוכחה שמבין בטוב יותר מהרכנה כדכתבו התוס' ריש דף ע"א בד"ה א"ר יוסף עכ"ל ולא דק בהוראה זאת דודאי יש יותר הבחנת חכמה מחמת כתב ידו ממה שיש ע"י רמיז' אלא בזה לדעת רב כהנא דיכול לגרש מתוך כתב ידו ורב יוסף נמי ס"ל כן אבל לפי המסקנא בדף ע"ב דאמרינן עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כולי ואמרי' דהך קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר יכול לגרש מתוך כתב ידו והרכנה מהני אפי' למסקנ' וטעמא דהרכנה היא ע"י גופו ואמרינן בירושלמי היא השמעת קול היא הרכנה וב"י מביאו בד"ה מי שנשתתק וכ"כ הרא"ש בתי' קמא ורשב"א שמבי' ב"י בסימן ק"כ ד"ה אבל דעת הפוסקים כולי דהרכנה עדיפא מכתב ידו וכ"ב הטור שם בשם הרא"ש בנשתתק דלא מהני כתב ידו ואע"פ שהרכנה סגי כמ"ש כאן ממילא ה"ה בחרש מעיקרא אם כנס ברמיזה דיוציא דוקא ברמיזה ולא בכ"י ומסיק ב"י לדעת הרמב"ם בסי' ק"כ בד"ה ואם נפשך דבחרש גמור אע"פ שעושה מעשה פיקח הוא כשוטה ואין בהרכנתו ולא בכ"י קול בן דעת אלא קול כסיל אבל כל שהוא בן דעת כתב ידו או הרכנתו היינו קולו מדעת שאר הפוסקים ע"פ התוספתא לפסול גט הנכתב ע"י פיקח גמור וכ"ש דמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר עכ"ל: