ט"ז על אבן העזר קכ

►| ט"ז • על שולחן ערוך אבן העזר קכ |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

ואף אם שלוחו ואף אם שלוחו כו' לאפוקי מדעת הרמ"ה בטור וז"ל האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי א"צ לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אע"ג דכתכו מדידהו ויהבו לה כיון דבשליחות כא עבדי מכי יהבי לה בשליחותיה דבעל כמאן דיהבי ליה לבעל והדר בעל ויהיב לאתתי' דמי דכיון דיהיב לאתתא בשליחותיה כמאן דאקנויי אקני ליה לבעל לגרושי ביה כו' עכ"ל קמ"ל דלכתחילה יתן לו הסופר לבעל:

משל הבעל דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן דיתן משלו ושלוחו כמותו:

שהבעל מצוי דמן הדין א"צ לזה שהכל מוכר הסופר להבעל בעד אותו פשוט שנותנ' היא לסופר בין הקלף והדיו בין שכר עמלו ואקנויי מקנו רבנן להבעל ואע"ג דלא משיך כלום כשר שהרי אומר לשניהם כתבו ותנו גט לאשתי והוא הולך למדה"י וה כותבין בלא כלום הקנאה ולא ממעטינן אלא שלא יהא וכתב' היא או שלוחה אבל זה מקרי וכ' הוא כיון דרבנן אקנו ליה מיהו אם הכל של האשה צריכה היא לאקנויי ממש להבעל את הגט דלא תקינו רבנן להבעל אלא פשיטי דספר' כ"כ ב"י בשם הרמב"ן מ"ה כ' כאן כשהבעל מצוי דהיינו וכו' אבל ע"י שליח שיכתבו ויתנו א"צ לזה ולפ"ז אם הבעל שוכר את הסופר על שיכתוב לו גט א"צ כלל שום זכי' מן הסיפר לבעל דודאי השכירות כולל גם הקלף והדיו אלא שנהגו בכל גווני שימסור לו הסופר וכתוב בסדר גיטין שיגביה הבעל הכל ויקננו בהגבהה וכתב הטור בשם הרמ"ה האומר לעדים כתבו ותנו גט לאשתי א"צ לזכות לו קודם כתיבה אלא אף ע"ג דכתבו מדידהו ויהבו לה כיון דבשליחותייהו קעבדי מכי יהבי לה בשליחותיה כמאן דיהבי לבעל והדר בעל ויהב לאתתיה דמי דאקנויי אקני לבעל לגרושי ביה ונמצא זכות לבעל וגירושי אשה באין כאחד עכ"ל פי' שגמר השליחות היא בשעת נתינת הגט לאשה ואז מתחיל זכות הבעל ג"כ ובפריש' דחק לפ' בע"א:

וי"א דאף הקולמוס אבל דיעה ראשונה לא הוצרך הקולמוס דאין כאן חסרון הניכר בגט והמנהג כסברא בתרא.

ומפני תקנת עגונות כו' נראה דה"ק דאם נותנת היא השכר שפי' הוה גט ולא אמרי' דהוה וכתבה ונתנה דחכמים מקנו ליה אותו השכר כאילו הוא שלו אבל אם נתנו סתם גט ולא פירשו מי ישלם שכר נראה דאין הסופר יכול לכופה ליתן השכר אלא הבעל ישלם כעיקר הדין אע"פ שהסכימה לקבל גט מ"מ תוכל לומר אדעתא דהכי לא הסכמתי ועוד יש הוכחה לזה בסמוך.

סעיף ב

גזל נייר כו' הטור בשם הרמ"ה כתב טעם לזה דאינו חייבת להחזיר לו דהוא שינוי שם ושינוי מעשה דהיינו מעיקרא (שמו נייר) והשתא שמו גט ושינוי מעשה מכח הכתב ומכאן ראיה דאין עליה חיוב לשלם שכר הגט דאל"כ בלא"ה לא הוי גזל לגבי דידיה כיון שאין התשלומין עליו:

אפי' קודם יאוש שהרי אינה חייבת להחזירו לבעלים ויש כאן יאוש ושנוי מעשה. טור:

ולא פרע ליה כו' הא סברת ב"י מטעם דאין כאן שנוי שם ולא שנוי מעשה לא קרינן ביה ונתן דהא לאו דידיה והנה דין זה נפתח בגדול ונסתיים בגדול ולענד"ן תמוה ביאור הוא דבשלמא בדין דהרמ"א שגזל נייר הוא שפיר גזל שגזל מן א' מן השוק את הנייר ונכתב הגט שלא כדין ע"כ הוצרך לטעם דשנוי שם אבל בזה ששכר הסופר לכתוב לו גט ונכתב בכשרות רק שנתחייב לו מעות בעד זה ה"ל לסופר שכר פעולה אצל הבעל ודמים בעלמא בעי לשלם ליה כפי מה שקיצץ עמו וזה דומה למ"ש בסי' כ"ח לענין קידושין דבשכיר' פעולה אינה מקודשת ולא הוה אלא מלוה וה"ה נמי לענין גט כאן דאין על הבעל אלא חוב לשלם לו דמים דודאי אם יחזיר הגט להסופר אינו פטור מתשלומין א"כ ה"ל כמו בגזל נייר וכתב גט דקנאו בשינוי שם דודאי חייב עכ"פ לשלם לו דמים בעד הנייר ואפ"ה דוה גט ה"ה נמי כאן מכ"ש לפמ"ש בסעיף א' שקודם שיכתוב הסופר גט יקנה לבעל את הנייר דפשיט' שאין לו עליו אלא דמי שכירתו ואף שאיני כדאי להכריע על אלו הגדולים בפרט להקל נגדם מ"מ נראה ברור דהך אינו מגורשת שכתב הרמ"א ע"פ ב"י אין לומר בו דלא הוה מגורשת כלל וקדושין מאחר לא תפסו בה דחלילה לימר כן ודי בזה שלחומרא אינה מגורשת ואסור לאחר אבל אם קדשה אחר ודאי צריכה הימנו גט כנלע"ד ברור:

סעיף ג

שיהיו העדים כו' רש"י פי' הסופר והעדים וכתב ב"י בשם נ"י כלו' דלא סגי בהכרת פנים ושיסמוך על האחרים בשמות משום דהוה מלתא דעבידא לגלוי. אלא צריך שיכיר שמותיהן נ"כ עכ"ל וכתב ב"י הפי' אם הוא אינו מכיר שמם אע"ג דמכיר אותם בצורת הפנים לא סמכינן לכתוב על סמך שנשאל אח"כ שמותם לאחרים אבל אין סברא לפרש אם שאלנו לאחרים על שמותם והגידו לנו שלא לסמוך עליהם עכ"ל ועל פירושו שלא נסמוך על השאלה אח"כ בשמות (קשה) והא אפי' בשאר שטרות קי"ל בח"מ דבקיום אין לכתוב במותב תלתא הוינא וכו' ואתו פלוני ופלוני והעידו כו' עד שיעידו תחלה מטעם דמחזי כשיקרא ונראה דקמ"ל כאן דה"א כיון דמצינו דאפילו ע"א או קרוב מהני להעיד על שמותם מטעם דעביד לאגלויי והו"א דא"צ הכרה כלל בענין שמותיהם אלא הם עצמם נאמנים קמ"ל דלא סמכינן ע"ז אלא צריך דוקא הכרה בשעת כתיבה ולא מהני בזה מה דעבידו לגלוי' אלא דעכ"פ בעינן הכרה וסגי בזה ע"פ עצמו או קרוב וזהו באמת אפילו בשאר שטרות:

מכירים ויודעים שמא יבואו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהם בשמות אחרים ויודו זה לזה כ"כ רמב"ם:

וי"א דאף הסופר צריך להכיר ונראה הטעם דהא בעינן כתיבה לשמה ע"כ צריך שיכיר שמה. וי"א דגם הסופר כן כתב הטור הסופר והערים והאריך ב"י שהסופר כדי נקטה ורמ"א ס"ל דדוקא נקט וטעמו דבגט תליא מלתא בכתיבה לרבי אליעזר דס"ל עידי מסירה כרתי ומאי וכ' אכתב הגט דבעי לשמה וכ"כ מו"ח ז"ל ואני תמה מאד א"כ בשעת הסכנה דכותבין אע"ג שאין מכירין מאי אהני סכנה לבטל עיקרו של גט מן התורה דבעינן לה לשמה ותו תמוה ביותר דהא הכרה זו סגי בע"א ואפי' קרוב וא"כ ל"ל הכרת הסופר ולא די בהכר' העדים ואפילו א' מן העדים לחוד סגי ותו ל"ל טעמא משום קנוניא לפי זה אלא ברור דהך הכר' לאו משום לשמה היא דאף בלא הכר' את שמה הוה לשמה כיון שכותבין גט זה לשם איש זה יהיה מי שיהי' המגרש את אשתו תהיה מי שתהי' ודי בזה בלא הכרה שום א' מהם אלא ההכר' היא בשביל שלא יערימו לעשות קנוני' ובשעת הסכנה לא חשו לזה והטור דנקט העדים והסופר ר"ל או הסופר ואפי' זה לאו דוקא אלא אחד מן השוק ואפי' אשה סגי כנ"ל דלית מאן דחש לזה הי"א דלבעי הכר' לשלשתן דהיינו ב' עדים והסופר וזה פשוט לע"ד:

אפי' ע"פ ע"א הטעם דהוה מלתא דעבידא לגלוי:

ובשעת הסכנ' במתני' אמרי' מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופירש"י שהיה מפרש שמו ושם עירו והטעם בזה שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה וא"כ ה"ה בכל גווני שא"א להכיר להם באים לפנינו אנו מאמינים להם ומ"ה מביאים גיטין שנכתבו בארצות אחרות אף שבודאי אין שם היכר להאשה אלא במקום דלא אפשר לא גזרו בשביל קנוניא:

סעיף ד

ולכתחלה יאמר אל הסופר לפני העדים כצ"ל:

אפי' אמר לב"ד תנו כו' זה דעת דבי יוסי דאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי צריכים ללמוד שיכתבו ויחתמו ויתנו לאשה וטעמו דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח וכ"ש אם לא הזכיר נתינה אלא אמר כתבו וחתמו ובטור לא נקט הך בבא דתנו אלא כתבו וחתמו לחוד וכ' בית יוסף דלא דק ונראה פשוט שיש חסרון בדברי הטור בבא אחת וכן צריך להיות ואפילו אמר לג' שיש עליהם תור' ב"ד אפי' אם אמר להם תנו צריכין ב"ד לכתבו ולחתמו ואין להם לאחרים לעשותו וכ"ה בגמ' ובקיצור פסקי הרא"ש והסופר דילג מתיבת ב"ד לתיב' ב"ר השני וטעות כזה רגיל בהעתקת ספרים:

אפי' אמר להם אמרו לסופר רבו פתרונים בענין זה בטור ובר"ן כמו שהאריכו בדריש' ופריש' בשם הרבה מפרשים וגם מו"ח ז"ל הלך לפי דרכו ואם באנו לסדר הדיעות ולהקשות עליהם ילאה הכותב והקורא ע"כ אמרתי לברר העולה ע"צ האמת בסייעתא דשמיא ותנוח דעתי יש להקשות בטור שכתב שצריכין הב"ד דוקא ולכתוב ולחתום ובסימן קמ"א כתב בהדיא דלא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח אלא כשמוס' לו דבר לעשותו אינו יכול למוסרו לאחר כגון מי שעשה שליח לחתום גט שאינו יכול למוסרו לאחר לחותמו אבל כשאומר לו בהדיא לומר לאחר לחותמו יכול לעשות כדאמרי' לקמן באומר לשנים אמרו לפלוני שיכתוב ולפלוני לפלוני יחתמו דלא הוי מילי עכ"ל וכאן כתב אפי' בגט לא מהני וא"ל דהתם שאני שזכר בפי' מי הסופר והערים בשמם וכאן לא אמר אלא סתם סופר ועדים בלא שמם דא"כ אמאי אמר כאן עד שישמעו מפיו ה"ל לומר עד שיזכיר שמם ותו דבסי' קנ"ד בסופו כתב אפי' אמר לג' אמרו לפלו' שיכתוב ולפלוני לפלוני שיחתמו לא יכתבו עד שישמעו קולו עכ"ל הרי שאין לחלק בזה ותו דקדקו כל הרואה דברי הטור כמ"ש בסימן קמ"א כדאמרינן לקמן ולא מצינו שום דבר מזה לקמן בספר הטור עד שהרש"ל הוצרך לפרש דקאי על ספר ח"מ דשם זכר דין אומר אמרו לענין מתנה וזהו אינו מסתבר כלל לפרש כן ובדרישה העיד שבספר ישן אין שם האי תיבה לקמן עוד ראוי לישב דברי הב"י במ"ש כאן נמצא לפי דעת הר"ן כל שלא אמר אמרו אלא מינה את הסופר פלוני לכתוב לו גט ולעדים כו' וכל היכא דאמר להם אמרו לסופר פלוני ויכתוב ופלוני ופלוני ויחתמו פסול דאיכא למיחש מחמת כיסופא דסופ' מחתמי ליה עכ"ל ומזה נמשך למה שכתב אח"כ דלהר"ן באומר אמרו לסופר כו' והוא עשה כן כמו שצוה הבעל דפסול מדרבנן ותמה עליו בדרישה תימא גדולה על הרב הגדול ב"י שכתב כן דז"א דמבואר בהר"ן כמה פעמים דהאי משום מילי לא ממסרן וא"כ פסול מן התורה ולא ידעתי שוב ליישבו. ומו"ח ז"ל כתב בקונט' האחרון דהב"י כתב זה במייחד ופורט הסופר והעדים וע"כ לא הוי מילי פסול מדרבנן ולא דק דא"כ אפי' מדרבנן כשר כיון דחושב זה לשליחות וכל שליחו' כשר לגמרי להר"ן והרמ"ה. והנלע"ד לתרץ כל זה על נכון. ותחלה נפרש דברי הר"ן במה שקשה בדבריו למעיין בו במה שהעתיק בדברי ב"י אלא שהב"י קיצר בהעתקת הלשון וכר"ן גופיה האריך יותר ע"ש דתחלה כ' שהרמב"ן כ' וא"ת שאין חולק ר' יוסי אלא לאומר אמרו סתם אבל לא במברר הסופר והעדים (כו') ואח"כ הביא הר"ן דברי הרמ"ה לחלק באומר אמרו באופן זה אמרו לסופר שאני ממנה אותו שליח לכתוב ולפלוני ולפלוני שאני ממנה אותם שלוחים (וכו' משמע מלשון זה דלא הויין שלוחים אלא בלשון זה שמפרש בהדיא שעושה אותם שלוחים א"כ מאי מקשה הר"ן אח"כ ולא נ"ל כן דאי הכי מאי מקשה וליחוש דלמא כו' ואתם חתומו כו' מאי קושיא יש על המקשן הזה טפי ממה שיש על המקשן הראשון דפריך וליחוש ושמא כו' ולפלוני ולפלוני ויחתמו כו' דהא חד ענינא הוא ממש דמאי שנא (אמר אמרו) לפלוני ולפלוני לאמרו אתם חתמו ומה דקשה ע"ז קשה ע"ז ותו קשה במאי דמסיק הר"ן אבל בממנ' סופר ועדי' מדעתו ליכא למיחש לחורבה כו' א"כ מאי פריך המקשה מאתם חתומו הא התם אין טעות בו ע"כ ודאי לא יאמר כן להרבות ממזרים. וכמו שהקשה על הרא"ה על כן נלע"ד דדברי הר"ן מתפרשים בדרך זה דהרמב"ן ס"ל דלשון אמרו לפלוני שיכתוב ופ' ופ' שיחתמו מורה על שליחות מסתמא כמשמעות הלשון וע"כ הוקשה לו למה לא יועיל השליחות אע"פ שהוא שלא בפניו וע"ז אמר דאין לתרץ דאה"נ דמהני זה והתלמוד לא אוסר אלא באומר בפירוש מדעתיכם דאז מוכח דאין כאן שליחות אבל באומר סתם ולא זכר מדעתיכם אה"נ דמהני זה אינו דהא מזכיר בהדיא לפלוני ופלוני ויחתמו וזה אין מורה על מדעתיכם דאם הוא נותן להם כח לפי דעתם למה יחד פלוני ופלוני הלא המה יעשו מה שלבם חפץ. וע"ז תירץ הרמב"ן דאה"נ דמיירי אפי' בעושה שליח ולא אמר מדעתיכם ואפ"ה פסול מטעם דאין העדים נעשים שלוחים בגט עד שישמעו מהבעל כיון דבעינן לשמה וכ' ונתן והרא"ה הקשה על רבו הרמב"ן ומסיק דיש חילוק בין אמירה סתם למינוי שליח ובמינוי שליח גופיה הוסיף הוא דאינו אלא באומר בפי' שעושה אותם שלוחים אבל כל שלא זכר זה אע"ג דאמר סתם ולא אמר מדעתיכם הוה במו מדעתיבם אע"פ שזכר פלוני ופ' דהיינו שאתם מדעתיכם תאמרו לפ' ופ' כו' וע"ז הקשה הר"ן נהי דהמקשן הראשון שאומר לפלוני ופ' יש לפרש דבריו שאינו אומר בלשון שליחות וא"כ לא לזכור שם הבעל שהוא המשלח ואיכא כיסופ' אבל המקשן השני שזכר ואתם חתמו דזהו שליחות גמור כדרך כל המשלחים שמצוים לאדם שיעשה איזה דבר ולא הוצרך להזכיר שהוא עושה שליח דדוקא באומר לפלוני ופ' והיינו שלא בפניהם אפשר לומר שהוא נותן רשות להשנים שהמה יאמרו כן מדעתם לאותן שזכר ע"כ צריך להזכיר השליחות בפירוש משא"כ באומר להם אתם חתומי דהוה שליחו' גמור ואפ"ה פריך המקשן השני דיש שם כיסופא אע"ג דמזכיר שם הבעל על השליחות וזה סותר דברי הרא"ה אח"כ מסיק דבאמת הוא סבר ומסכים לדעת הרא"ה דיש חילוק בין שליחו' לסתם אלא דעצם החילוק מה נקרא שליחות חזר הר"ן לדעת הרמב"ן דהיינו אפי' כסתם שזכר ופרט שמות הסופר והעדים הוה שליח ולא אמרי' דלא הוי שליחות אלא באומר מדעתיכם בפי' בזה דוקא לא הוה שליחות ואסור משום דהוי מילי ולא ממסר לשליח וזהו שכתב הר"ן הלכך ע"כ מאי דפסל ר' יוסי באומר אמרו מדעתיכם משום דמילי לא ממסרן לשליח פי' שאמר בהדי' מדעתיכם וגם בכאן יש הג"ה טעות בדפוס חדש שהגיה כאן באומר אמרו בין במברר בין מדעתיכם לא הבין המגיה זה הפשט כלל ושלח ידו להוסיף בדברי הר"ן שלא כמשפט:

ונמצא מסקנת הר"ן דג' חלוקים יש כאן דכל שאמר מדעתיכם בפירוש הוה ביטול שליחות ובזה הוה מילי ואסור מדאורייתא אבל באומר בלא מדעתיכם ופירש פלוני ופלוני הוה תיכף שליחות ומותר מן התורה דאין כאן מילי אלא דיש כאן איסור מדרבנן משום חורבא דהם יסברו שאע"פ שדעתו שיהיו שלוחים מ"מ הוא מסר להם כח לשנות השליח אם ירצו כיון שהוא לא מינם בעצמו והיה לו לומר בפירוש אני ממנה פלוני ופלוני שלוחים בפניכם ע"כ יבא חורבא דסופר מכח זה ומ"ה פריך המקשן השני שפיר ליחוש שמא יאמר אתם חתומו כיון שאין הוכחה שרוצה דוקא בהם שיאמרו לסופר לחתום וא"ל א"כ בכל מקום שמצוה לעדים ניחוש לזה זה אינו דדוקא הכא יעשו כן משום כסופא דסופר שעל ידם היא מצוה לסופר חיישי' לשנוי בשביל כסופא דסופר משא"כ בעלמא למה ישנו את תפקידם אבל אם באמת אומר בפירוש כן א"כ עושה פלו' ופ' שלוחים וכמו שזכר הרא"ה ודאי מותר אפי' מדרבנן שהם רואין שרצונו דוקא שיהיו שלוחים מפיו ואין בידם לשנות לא ישקרו במזיד וע"פ (זה) יפה ויפה כתב הב"י דבאומר אמרו לסופר פלו' ויכתוב ולפלו' ויחתמו והם לא שינו מדבריו דכשר מן התורה דאין כאן מילי כיון שיש כאן שליחות אלא מדרבנן פסול דנפק מיניה חורבה כמו שזכרנו דיסברו שהרשות בידם לשנות מה שירצו אבל באמת אם אומר בפירוש שעושה אותם שלוחים לא ישנו כלל להרבות ממזרים ומותר אפילו מדרבנן וכדעת הרא"ם אבל להרמב"ן בבל גווני פסול מדאורייתא ער שישמעו מפיו ובסי' קנ"ד כ' הדין האמיתי שבאומר אמרו לפלו' שיכתוב כו' אסור לומר לאחר אע"פ שאין כאן מילי מ"מ אסור מטעם חורבא כמו שזכרנו ובסי' קמ"א נראה דתיב' לקמן צ"ל לשמואל דהיינו בגמ' איתא דשמואל ס"ל כר"י בחדא דמילי ממסרן לשליח ופליג עליה בחדא דהיינו באומר אמרו והני כשמואל כיון דהוי שליח ולחורבה לא חייש כיון דס"ל חתם סופר פסול אבל אנן חיישינן לחורב' אע"פ דקי"ל חתם סופר פסול דאזלת הכא לחומרא והכא לחומרא דבעינן אומר אמרו חיישי' שמא יסברו דחתם סופר כשר ובחתם סופר חיישינן שמא יסברו דאומר אמרו כשר כמ"ש הרא"ש בפ' המגרש וס"ל להטור דחורב' שייכי אפי' באומר בפי' שליחות וראיתי בשם רש"ל שכ' ג"כ שכוונת הטור דאין האיסור משום מילי אלא משום דבעינן וכתב לה וכדעת רמב"ן ותמוה לי מאוד דא"כ למה כ' הטור סי' קמ"א דיכול אמרו לאחר לחתום א"ו כמ"ש מ"ה כתב כאן עד שישמעו מפיו זולת זה אין תקנה בכ"מ שזכר סופר ואפי' בסתם ולא פרט שמו מ"ה כ' הטור בסימן קמ"א דלענין השליח לקבלה שעושה האשה ונתנה לו רשות לעשות שליח אחר שכ' הרמ"ה איסור כזה משום דהוה מילי דהוא דס"ל אפי' במידי שהוא שליחות גמור שייך בו מילי בזה חולק עליו הטור ואמר שיכול אדם לומר שיחתום אחר דבזה ל"ש מילי ולא חורבה שהרי לא נזכר כלום מהסופר דגרמא מחמת כסופ' דסופר וא"כ ה"ה נמי בשליח של אשה דלשם דזה לא הוה מילי כיון שיש כאן שליחות כדאמרי' לשמואל דמתיר באומר לשנים אמרו לפלו' כו' דבזה ס"ל דמותר אפי' מדרבנן דדוקא במידי דלא הוי שליחות כלל שאומר מדעתיכם פסול מדאורייתא מצד דהוה מילי אבל ביש בו משום שליחות מותר לדידיה מן התורה אלא דאנו מחמירין מחשש חורבה כדלעיל וכאן באשה שמינתה שליח לקבלה אין שייכת חורבה זו ע"כ מותר כאן בשליח האשה אפי' מדרבנן וכן אומר לאחד אמור לפלו' שיחתום ולא זכר מכתיבה כלום נמצא דהכל נכון בסייעתא דשמיא בעיון הנמרץ:

הוי ספק מגורשת נראה טעמו דספק אם חתם סופר ועד כשר ממילא אומר אמרו פסול דנפיק מיניה חורבה כדלעיל וספק אם חתם סופר ועד פסול ממילא אומר אמרו כשר ואזלינן לחומרא כאן וכאן ע"כ הוה ספק מגורשת וא"כ גם בחתם עד וסופר הוה ספק מגורשת:

סעיף ח

כתבו וחתמו ותנו. במשנה לא הוזכר וחתמו אלא דכתבו ותנו וחתימ' בכלל הכתיבה וכתב ב"י דמדזכר הרמב"ם והטור גם וחתמו משמע דלא סגי בלא וחתמו ומתנית' לישנ' קטיעא נקט ולעד"נ דודאי ל"צ האי וחתמו דגם בלא זה הוי דינא דשנים מהם חותמין אלא דקמ"ל רבותא אפי' אם אמר בפי' לעשרה גם החתימה ה"א דקפיד שיחתמו דוקא כול' דדוקא כתיבה סגי בא' שא"א בע"א משא"כ בחתימה קמ"ל אפ"ה סגי בשנים מהם כנ"ל ונכון:

סעיף ט

אמר כולכם חתומו חותמין כולם ואם מנאן בין שמונה כו' כצ"ל:

והאחרים משום תנאי כו' זה לשון הרמב"ם ולא קפיד אלא על שני' הראשונים ש היו כשרים וב"י מביא דעת ר"ת דבאמצע או בסוף פסול לכ"ע ע"ש ויש ט"ס בב"י כמ"ש בד"ה אבל לפי מה שכתבו תו' כו' שכתבו שם אם חתמוה כשרים קודם כו' כצ"ל אפילו אם לא חתמו הכשרים כו' דבזה עיקר הפלוגתא בין שיטת הר"ן לשיטת התוס' אליבא דר"ת. עוד בב"י בד"ה ועל מ"ש ר"ת כו' לא ירדתי לסוף דעתו בזה כי דבריו סותרים זא"ז כמ"ש וכי אמרינן אי חתים בתחלה קרוב או פסול דהיינו שהחתים תחלה וגם חתום קודם הכשרים דזהו לשיטת הר"ן שזכר קודם דתליא מלתא בחתימ' קודם והלא כתב ב"י עצמו לעיל בסמוך דכשיש ב' תנאים הא' שיחתום הכשרים קודם והשני שחתם קרוב או הפסול למעלה בתחלה בשטרות כשר לכ"ע ובגיטין אמרי ליה כשר ואמרי ליה פסול הרי דאפילו בתרתי לטיבותא פסול ללישנא בתרא וכאן כתב דוקא בחתם פסול תחלה (וגם קודם הכשרים) פסול ללישנא בתרא תו קשה בדבריו במ"ש נ"מ היכא שחזר הבעל והוציא מכלל היה דלמ"ד כוגם משום עדים צריך לבטל עדות כולם כו' תמוה מאד אי אחר שנתן הגט לידה מה מועיל ביטול העדות כולם דמה שעבר בפסול עבר וצריך ליטול ממנה ולגרש פעם שנית אפי' אם ביטל כלם ואי מיירי בשלא נתנו עדיין ודאי מהני אפי' למ"ד משום עדים שיבטל שאר העדים שהם הפסולים וליתנו להאשה מכח העדים הכשרים ולחתום הכשרים לחוד ואי כבר חתמו גם הפסולים ולא נתנו עדיין א"כ אין שייך לבטל הפסולים אפי' למ"ד משום תנאי דהא נעשה התנאי שחתמו כלם אלא באופן זה נראה לעשות נ"מ דעדיין לא חתמו רק הכשרים למ"ד משום התנאי יכול לבטל אח"כ התנאי כמ"ש לקמן סימן קמ"ג סעיף י"ד משא"כ למ"ד משום עדים צריכים לחתום קודם נתינת הגט וביומיה דוקא ולמ"ד משום תנאי יוכל להמתין לחתום הכשרים עד אחר נתינת הגט ואח"כ לבטלו וזה בכלל במה שאמרו בגמ' איכא בינייהו דחתום בי תרי ביומיה ואינך מכאן ועד י' ימים דמה לי שחתם אחר י' ימים או שביטל תנאו אח"כ וזהו מוכרח דאל"כ למה לא עשו בגמ' נ"מ שלישי מזה אלא ודאי דהיינו הך והעיקר על קושיות ב"י דלאמרי לה פסול אין נ"מ בין הלשונות רק אחד דהיינו דהתם בי תרי ביומו וכו' אבל לא נ"מ השני בקרוב או בפסול דבזה פסול לכ"ע כתב ב"י ומשמע לי דמאן דפסול בחתם תחלה קרוב או פסול היינו דוקא באומר כולכם דהא אאומר כולכם אתמר בגמרא דין זה אבל בלא כולכם אפילו חתם תחלה לכ"ע כשר וטעמא כיון דלא אמר כולכם הרי יודעים דלשנים לבד הוא אומר כו' וכשרואין יותר משנים אומרים דאותו קרוב ל"מ לעדות לפיכך חתמו שנים כשרים ובלבד שיהא חתום תחלה. מיהו לשיטת התוס' דמפרשו טעמא בגט ויאמרו שהפסול לשם עדות חתם כיון דחותמין דוקא זה בפני זה מי יגיד להם אם אמר כולכם או לא לפיכך נ"ל לדעתם בגמ' דאי חתם בתחלה קרוב או פסול מלתא באפי נפשיה הוא בין שאומר כולכם או לא אמר מתוקמ' ע"כ ותמוה לי דמ"ש תחלה דוקא באומר כולכם והיינו לשיטת הר"ן אליבא דר"ת למה הוצרך ר"ת לחלק בין חתמו הכשרים תחלה ואח"כ חתמו הפסולים למעלה מכח הקושיא דכאן פסול בשטרות ובפ' המגרש אמרי' דמילוי קרובים כשר הא בלא"ה לק"מ דשאני הכא דאמר כולכם חתומו משא"כ בפ' המגרש כמו שחילק הב"י ולעד"נ דודאי מאי דפסלי' כאן לכל הדיעות הוה אפי בלא אמר כולכם דהא הטעם משום אחלופי בשטרות וזה אין תלוי בכולכם אלא חשש שרואין החתימות ויבאו לטעות ומי יכריז דבר זה שנעשה באמירת כולכם וכמ"ש הרב לשיטת התוס' והא דאתמר דין זה דחתום קרוב או פסול אחר דין כולכם חתומו היינו לפי שאז צריך לחתימת כולם ע"כ מפרש התלמוד היאך דין חתימת הפסולים משא"כ בלא אמירת כולכם אין רגילות לחתום יותר משני' ומלתא דלא שכיחי להחתים יותר ללא צורך אבל אי איתרמי כך ודאי הויין כל הדינים כמו בכולכם ועפ"ז נ"ל ליישב דברי הרמ"ה שהבי' הטור וז"ל דלכתחלה אין לקרוב או לפסול לחתום עמהם אפי' חותם בסוף אפי' חתמו שנים הראשונים ביומו והקרוב או פסול אח"כ ואי חתם בדיעבד בתר דחתימו תרי כשר והוא דחתימי הנך ביומי' עכ"ל והקשה ב"י הא עכ"פ צריך להחתים הפסול כדי לקיים התנאי ודחק לתרץ דה"ק שאין כותבין גט כזה דכיון שאין להפסול (לחתום לכתחלה) עמהם (וכ"ז שאינו חותם) לא נתקיים התנאי (לכן אין כותבין גט כזה) מיהו אם עבר וחתם בו כשר הוא וק"ל הא אמרינן בגמ' דאי חתם פסול עמהם למ"ד משום תנאי כשר משמע אפי' לכתחלה ולמ"ד דפסול משמע אפי' דיעבד ככל סתם פסול ומנ"ל לרמ"ה להכריע דבדיעבד כשר ואפי' לגירסת הרי"ף דגרס מחתם לכתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול קשה דהא בלא חתימה לא יתנו הגט כלל וא"כ אין החילוק של לכתחלה ודיעבד שייך לחתימת דלשון לא יחתום לכתחלה משמע שאפשר בלא"ה אלא נלע"ד דהאי חתם פסול הנזכר בגמ' קאי אבל גיטין דעלמא בלא אמירת כולכם וכמ"ש ב"י לשיטת התו' ע"ז אמרו דבשלמ' בכולכם חתומו ע"כ צריכין יותר בשנים דלא סגי בלא"ה אבל בשאר גט דאמרי לה כשר משום דתנאי הוא פי' דכל הרואה יאמר בודאי תנאי היה ביניהם כך ואמרי לה פסול היינו לכתחלה משום אחלופי בשטרות וע"כ צריך אתה לפ' כן לשיטת התוס' וכמ"ש ב"י וא"כ למה לא נפרש כי לרמ"ה וס"ל דאם אמר כולכם דהכרח הוא לחתימ' כולכם הוה דיעבד כיון דא"א בלאו הכי אלא דבסתם גט יש איסור לכתחלה לעשות כן לגירסת הרי"ף א"ש טפי מחתם לכתחלה כו' פי' שאפשר בלא"ה והוא עושה כן שלא לצורך בזה פליגי כנלע"ד נכון:

ואומר כולכם זה לשון הרמב"ם נראה פרושו כאומר כולכם המנויין ואע"ג דהב"י צידד בזה לפ' כולכם ממש אינו מסתבר לפרש כן בפרט שהטור פסק כפירוש כלם יחתמו בחשבון שמינה בין אם היו יותר מחשבון שמינה בין לא היו שם יותר מחשבון שמינה בודאי גם מסתמא גם הרמב"ם נתכוין לזה:

סעיף יא

תקנו חכמים כו' בגמרא סוף המקבל איתא כן אתקין ר' יהודא בגיטא כתובו או כולכון או כל חד מנכון חתומו או כולכן או כל תרי מנכון אמר רבא זימנין דגאיז ליה לדבורא ואמר כולכון ולא אמר כל חד מנכון ואתי לפסולי פירוש שמא לא יהא אחד במעמד כתיבתו או לא יחתמו כולם אלא אמר רבא כתובו כל חד מנכון פירוש ולא לימא כולכם וקשה על מה שהצריכו תקנה כזה ממ"נ אם לשון אכ"מ. תקנו חכמים כו' בטור כ' פרש"י תיקון חכמים בגט שאדם מצוה לכתוב גט במעמד רבים שיכתבו בפי' שכך אמר כתובו כ"א מכם שלא יטע לומר שצוה לכלם משמע מדבריו שיפרשו שכך אמר אפי' אמר סתם ושאר מפרשים פירשו שתקנו שיפרשו דבריו עכ"ל ומל' סעיף זה שהוא הרמב"ם משמע כשאר מפרשים ומ"מ צריך ביאור לפירש"י שהכותבים יפרשו והמגרש עצמו לא אמר אלא סתם וזה אינו מסתבר דקשה ממ"נ אם לשון המגרש מורה על פי' זה שוכתבים העדים הכותבים ל"ל תקנה ואם יש פי' אחר מה מועיל התקנה דשמא המגרש לא כוון לזה הפי' ונלע"ד דה"פ שהמגרש לא אמר כלל לשון כולכם אלא אמר בפני עשרה כתבו גט לאשתי ממילא א"צ לכתוב אלא א' בשביל כלם ושנים יתתמו בשביל כלם אלא שראו חכמים שאותן שנים שיכתבו הדברים שהמגרש אמר להם ע"כ לא יכתבו בסתמא שהמגרש צוה להם דהא באמת לא צוה להם בפרט אלא אמר להם בכלל כתבו אע"פ שהדין נותן שלא יחתמו רק שניהם מ"מ הוא לא אמר כן והאיך יכתבו דבר שאינו אמת א"כ ע"כ צריך שיכתבו דברים כהוייתן שאמר בפני עשרה כתבו ועפ"ז כותבין אנחנו שנים מהם וא"כ יבא לידי מכשול שישמעו אחרים דבר זה ולא ידעו החילוק שבין אומר כולכם או לא ויסברו כמו שמועיל כאן כך מועיל באומר כולכם וג"כ לא יחתמו רק שניהם ע"כ תקנו לפי המסקנא בגמרא שהכותכים עדות זו יכתבו שהמגרש אמר להם כתובו כ"א מכם וחתומו כל שנים מכם וזה אינו שקר כי באמת כן הוא הדין לפי מאמר המגרש שלא אמר כולכם אלא שהם יכתבו כן בפי' כדי לבטל טעות הרואים מעשה זה וא"צ לפי פי' זה דהמגרש לא אמר כלום למה אמרו בגמ' התקינו בגט דכולכם כו' י"ל דה"ק בענין דין גט הנוגע בחילוק דכולכם ובזה ניחא הכל והב"י פי' שצ"ל מדברי רש"י שכוונתו שיהיו כותבין ע"פ מאמר הבעל שיאמר כן וכפי' שאר מפרשים שהביא הטור ואין הלשון משמע כן דלמה זכר כלל הלשון שיכתבו הכותבים אלא היה לו למנקט הלשון שיאמר הבעל להסופר ולפי מה שפרשנו ניחא בס"ד.

אם לכתיבה יאמר להם כל אחד מכם יכתוב כו', בטור כתב ומיהו כתב גאון דאפי' בתר תקנה אי אמר סתם ולא אמר כולכם כשר אע"פ שאמר במעמד כולם עכ"ל האי ולא אמר כולכם אינו שייך לרבותא כלל דהתחיל דהיינו שיהיה גם בזה רבותא כמה שלא אמר כולכם אלא עיקר הרבותא במה שאמר סתם דהיינו במעמד כולכם כמו שסיים בסוף ומ"ש ולא אמר כולכם הוא טעם למה אמרי' רבותא זאת להתיר הא הוי כאומר כולכם לזה נתן טעם כיון שלא אמר בהדיא כולכם: