ט"ז על אבן העזר קג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהושלא בהכרזה דדוקא אם מוכרים ב"ד כדי ליתן לה אז צריך הכרזה משום דאם יטעו בפחו' משתו' ההפסד על היתומים משא"כ בהיא עצמה מוכרת מפסד' לעצמה אם תפחו' ע"כ א"צ הכרזה והא דמוכר' שלא לבב"ד הטעם משום שאין אדם רוצה לתתבזה אשתו בב"ד או משום חינא ונ"מ לגרושה למ"ד משום חינא איכא ולמ"ד משום ביזוי גרושה לא איכפת ליה ביזויה וכ"כ בסעיף ג' להלכה כטעמה דביזוי:
סעיף ב
עריכהולכן אף אם מכרו ב"ד כו' ז"ל תשוב' הרא"ש כלל ס"ג וששאלת על קרקע של יתומים שהכריזו ב"ד למוכרה להגבו' לאלמנה כתובתה ואחר ההכרזה מחלה ליתומים כתובתה ושלחה מצד אחר מורשה שלה להגבו' כתובתה ומכרו ב"ד הקרקע וכתבו אחריות המכר על היתומים ועתה רוצים היתומים להוציא הקרקע מיד הלוקח כי אומרים שלא כדין מכרוה כי כבר מחלה להם אמם כתובתה תשובה מרמה עשו ולא תעשינה ידיהם תושיה כי בית דין כדין מכרוה כי לא ידעו מחילה טמירתא ואחריות המכירה על היתומים ואי אינש דעלמא הוה מוציא הקרקע מיד הלוקח (היו) היתומים (מחויבים) ליפרע כי אחריותו עליהם להעמיד הקרקע ביד הלוקח או לפרוע לו דמי הקרקע ועתה נמי שהם עצמם באים להוציא מיד הלוקח האחריות עליהם וממילא נשאר הקרקע ביד הלוקח עכ"ל ובטור ס"ס ק"ד מביא תשובה אלא שכתב שם בסוף הלכך אינה מחילה וישאר הקרקע ביד הלוקח עכ"ל. וקשה כיון שאין כאן מחילה כיון דטמירתא הוה והוה כמו מתנה טמירתא בח"מ סי' רמ"ב א"כ המכירה היא מכירה גמורה ופשיטא שזכה הלוקח ומה לנו להזכיר אחריות כאן ובפרישה סימן ק"ה כתב בשם רש"ל דטעם הרא"ש כאן משום שכבר הכריזו עליה הב"ד וא"כ היה להם לפרסם הדבר והיינו מרמה עכ"ל נראה כוונתו דודאי בעלמא מחילה טמירתא היא מחילה שפיר ול"ד למתנה דשם אמרינן שלמרמה עשה כן בסתר משא"כ מחילה שאין בה רמאו' אלא דכאן כיון שהדבר ניכר שנעשו רמאו' א"כ ה"ל כמו מתנה טמירתא ומ"ה לא הוה מחילה והא דזכה אחריות בכדי נקטי לרמז שיש כאן מרמה דהא היתומים בעלמא האחריות עליהם להשגיח בטובת הלוחק ודוגמא לזה יש לומר כאן דהם גורמים ביטול המכירה מחמת שלא פרסמו המחילה וא"כ אין דין זה תלוי כלל באחריות ולא נקטי' אלא לדוגמא בעלמא ומ"ה לא כתב הטור תשובה זו בסימן ק"ג ששם כתב גוף הדין של האחריות שהיא על היתומים אלא בס"ס ק"ד ששם מיירי בדיני מחילה להורות שאין כאן מחילה כיון שהיתה הכרזה ונעשה מרמה בדבר אלא שלשון רמ"א כאן אינו מדוקדק שתלה דין זה בדין אחריות על היתומים וא"כ אם היה נכתב בפירוש שלא יהיה אחריו' על היתומים היו היורשים מוציאין מן הלוקח וזה ודאי אינו דאין להוציא הקרקע ממנו עד שיקבל מעותיו דלמה יפסיד הוא בחנם והאשה שקבלה המעות שם ודאי צריכה להחזירה אלא דשם מיירי שהאשה פזרה המעות וא"א לקבל ממנה ע"כ לא היה לו לרמ"א לכתוב לשון ולכן בזה גם גוף הדין אינו בענין שזכר רמ"א אלא בדרך שזכר הרא"ש דהיינו שנזכר שהיה שם ערמה אז המחילה בטילה:
סעיף ד
עריכהאם ב"ד מוכרים כולי ז"ל הטור אם ב"ד מוכרים ונותנים לה אינה נשבעת אלא שלא אתפסה צררי ושלא תפסה היא משלו כלום ואם היא בעצמה מכרה צריכה לישבע שבועות צררי ושלא גבתה יותר ושלא זלזלה בנכסים עכ"ל נראה מבואר דבריו דמכירת עצמה מוסיף שבועות שלא זלזלה אבל שבועה שלא תפסה ודאי אין חילוק בה אלא שיש בזה שינוי לשון דהיינו במכירת ב"ד אין שייך לשון שלא גבתה יותר דהא לא גבתה כלום כי אם ע"פ ב"ד ע"כ נשבעת שלא תפסה מעצמה כלום אבל במכירה עצמה שהיא גבתה מעצמה צריכה לישבע שלא גבתה יותר מן המגיע לה ובכלל הזה שלא תפסה מעצמה דאלו תפסה יותר הוה גבתה יותר דהרי הכל נעשה עפ"י עצמה זהו פשוט לע"ד אלא שבפרישה כתב במכירת עצמה ג"כ תשבע שלא תפסה יותר אלא שרבינו קיצר וכתב שבועת צררי שהוא לשון הגמ' עכ"ל ולא דק בזה (דזה) אינה אלא (במכרו ב"ד כ"כ הטור) עוד כתב שם בפרישה וז"ל ושלא תפסה היא משלו נראה דשבועה זו היא ע"י גלגול דשבועות צררי ומ"ה בגרושה שאינה נשבעת אצררי אינה נשבעת שלא תפסה בטענת שמא וא"ש נמי הא דמסיק רבינו בס"ס (צ"ח) וז"ל אבל לרש"י אפילו אם נאבדו אותן שייחד לה א"צ שבועה דתו (לא) מייחד לה אחריני דקשה הא אעפ"כ תתחייב שבועה שלא תפסה משלו כלום אלא ודאי לא משבעינן לה ע"ז בטענת שמא כ"א ע"י גלגול שבועה דצררי עכ"ל ואני הוכחתי בסי' צ"ז דשבועה שלא תפסה אינה קשורה בשבועת צררי אלא שהיא תביעה אחרת בע"פ אלא שאין לה מקום אם היא לא תובעת כתובתה אבל כשתובעת אז יש עליה לישבע אף שבועה זו כיון שבאה להוציא וא"כ ההיא דרש"י שזכר הטור ס"ס צ"ח דאם נגנבו או אבדו המטלטלין שא"צ שבועה היינו שבועת צררי שהיה טענה שהכתובה נפרעת כבר מבעלה זה א"צ לישבע אבל השבועה שלא תפסה משלו כלום דרך גניבה זה אינו תלוי בכתובה אלא כתביעה אחרת בע"פ ויש עליה חיוב כל שבאה להוציא ממון והא דאמר בגמ' שם בפ' עאפ"י דבייחד לה מטלטלין א"צ שבועה היינו שבועת כתובה שהיא צררי ואין שם עסק בשבועת תפיסה אלא מקומה בפ' הכותב בסוגי' דהמושיב אשתו חנונית ומ"ש דגרושה א"צ לישבע על תפיסה דבר זה אינו כמבואר בסימן צ"ג דגרושה נשבעת על הכל והיינו כשהמגרש אומר שתשבע וביתמי אנן טעינן שתשבע על הכל עיין סימן צ"ז:
סעיף ה
עריכהולקחה לעצמה דאמרינן לה מאן שם לך מי החזיקך באלו הכנסים שאין אדם יכול לזכות במקח אלא מיד המקנה לו וי"א ס"ל דב"ר הדיוטות כמו יושבי קרנות הם לפיכך אינה חזקה:
סעיף ו
עריכהאלמנה שהיתה כתובתה כולי ז"ל הטור היתה כתובתה ר' ומכרה שוה ר' בק' והוזל שאינו שוה אלא ק' והיה רוצה לקיים כו' התו' כתבו ע"ד תימא קצת אף על גב דהוזל המקח מ"מ תחזור בו לגבי הלקוחות שהרי המכר לא היה כלום ותחזור הקרקע להיתומים וי"ל הואיל ובשעה שקיבלה הקרקע היה שוה ר' מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות יתמי ולהכניסה לרשות הלוקח והרי היא כמי שנתכוונה לקנות הקרקע עכ"ל וזה העתיק בטור אלא שהוסיף וכתב והיא רוצה לקיים המקח והקשה ב"י כיון דטעמא דדין זה דהוה כאלו כוונה לקנות הקרקע א"כ מאי אירי' היא רוצה לקיים המקח אפי' אינה רוצה נמי עכ"ל ונראה לי ביאור דברים אלו דלק"מ קושיית התוספות הנ"ל בדרך זה דכיון דיש כאן ביטול מקח והוה כאלו לא היה המקח כלל אם כן חזרה הקרע ליתמי וכאלו היא באה עכשיו לתבוע כתובתה צריכה לשלם מחדש ר' שלה וע"ז תירצו כיון שהיא עסקה במכירה הנ"ל ממילא היורשים נסתלקו ממנה כאלו היא קנתה הקרקע מהם באותה שעה וקבלה ר' כיון שהיתה שוה ר' וא"כ ל"ק מה שהקשה ב"י דהיינו בזה הענין שנבאר דאיתא בסיפא בשוה ק' ומכרה בר' דהריוח ליתמי וכלל בזה הא דיש כאן ב' חלקים הא' הוא לפי סך שהיה שוה באמת הב' הוא לפי ערך המקח שנמכר דבר זה והנה בשניהם הפסידה האשה דהיינו ברישא שנתאנה האשה אזלינן בתר שוויה הדמים לא בתר המקח וההפסד שלה שנתקבלה ר' כשיעור השיווי ובסיפא שנתאנה המוכר אזלינן בתר שיעור המקח והריוח ליתמי והטעם בגמרא דהריוח הכל לבעל המעות דהיינו יתומים ששלחוה למכור ולא היא שהיא אינה אלא שליח ובזה צריך אתה לומר שזה דוקא באם הסכים הלוקח שיהיה המקח קיים אע"פ שנתאנה דאל"כ הרי המכר בטל והקרקע בחזקת יתמי ואין שייך כאן להזכיר החילוק דמי יקח הריוח דהא אין כאן מקח כלל אלא ודאי דמיירי שהלוקח מרוצה במקח וע"כ המקח קיים וע"כ נוטלים היתומים שהם המשלחים את האשה ליקח את הריוח אבל ברישא שנתאנה האשה ודאי אם לא הסכימה האשה במקח אחר שנתאנית צריכה היא לקבל ההפסד וזה פשוט כיון שכבר הוה כאלו קנתה היא הקרקע באותה שעה שמכרה ללוקח ואזלינן בתר שווי הדמים דהיינו ר' ולא אזלינן בתר המקח דהא נתבטל אח"כ מאחר שהיא אינה מסכמת במה שנתאנה והדר לרשותה כיון שהוא שלה אלא אפילו אם היא רוצה במקח ונשאר קיים דניזול בתר המקח קמ"ל דאפי' הכי אזלינן בתר שיווי הדמים ולא בתר המקח ואם כן הא דנקט ברישא שהוא רוצה במקח היינו לרבותא ועל כרחך לומר כן דאי אפשר לומר כן שברישא לא הפסידה האשה אלא אם היא רוצה דוקא ודאי תמוה וכי בשופטני עסקי' דלמה תתרצה היא במקח ואם כן הא דנקט ברישא שהוא רוצה במקח היינו לרבותא ועל כרחך לומר כן דאי אפשר לומר כן שברישא לא הפסידה האשה אלא אם היא רוצה דוקא ודאי תמוה וכי בשופטני עסקי' דלמה תתרצה היא במקח כדי שתבא לידי הפסד אלא ודאי שנקט דבר זה לרבותא דאפי' הכי ההפסד שלה וכ"ת מנא ליה לטור רבותא זו הא לא קשה דבסיפא שנתאנה הלוקח שם מיירי דוקא בלוקח מסכים דהא אזלינן בסיפא בתר סך המקח וא"כ צריך להיות המקח קיים וכיון דרישא וסיפא בחדא מחת' מחתינהו ממילא ברישא מיידי ג"כ אפי' באשה שנתאנית מקיימת המקח והמקח נשאר קיים אפ"ה לא אזלינן בתר המקח אלא בתר שיווי הדמים וההפסד שלה כנ"ל נכון מאד בס"ד:
סעיף ז
עריכהואפילו היא אומרת אני אחזיר כו' ול"ד מ"ש בסעיף שקודם לזה במכרה שוה ר' בעד ק' דהמכר קיים וההפסד שלה כבר תירץ ב"י שאני הכא דהכתובה לא היתה אלא ק' נמצא דהמותר על ק' אין שייך לומר שיהיה ההפסד שלה לנכות לה מכתובתה משא"כ לעיל שכתובתה ר' שייך לומר ההפסד שהוא מותר על ק' ינכו מכתובתה וכן איתא במתני' בהדיא בזה היתה כתובתה מנה כו' ויפה תירץ וכן איתא בסי' צ"ג היכא דמכרה למזונו' שוה מנה ודינר במנה דהמכירה בטלה דגם שם לא שייך לומר שהפסד יהיה שלה דהא אין כאן חיוב אלא בעד המזונות ומה שתקבל מן הלוקח יהיה לך למזונות להבא ועד יום המכירה אין שום חוב שנאמר שהיא תפסיד דדוקא בכתובה שכבר יש לה חיוב אמרינן שהמותר תפסיד ממה שחייב לה כבר וא"ל עד הטור שלא זכר האי מלתא שאין לה אלא כתובה מנה הא ל"ק מידי דהא סיים על זה אפי' רוצה ליתן ליתומים מה שטעתה ולא אמר שינכה לה מכתובתה אלא ודאי מבואר שמרמז דלא היה לה כתוב' רק פחות מדמי המכירה וזה ברור לע"ד:
סעיף ח
עריכההיתה כתובתה כו' זה דעת רבינו האי בטור ועיין בח"מ סימן קפ"ב, מה שכתבתי שם במחלוקתם בזה: