ט"ז על אבן העזר קב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהאו גרושתו כן הוא בהדיא בגמ' פ' הכותב דף פ"ו אמר אמימר האי מאן דאיכא עלויה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא כו' משמע דבגרוש' איירי דהא נקיט דאיכא עלויה בטור נקט מי שמת ואלמנותו באה לגבות כו' וקשה למה שינה מלשון הגמרא ונראה דבגמ' לא אפשר למנקט אלמנה בדין זה דלפי דין נמ' מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לב"ח ולא לאשה אבל הטור כתב דינו אחר תקנת הגאונים דמטלטלי משתעבדי כקרקע א"כ הוה דין אלמנה כגרושה ע"כ נקט הטור כין זה באלמנה ועוד לפי מה שנעתיק אחר זה דסבירא ליה לרבינו תם דדין זה דוקא בגרושה קמ"ל רבינו הטור דלא קי"ל כן אלא כתירוץ בתרא:
אם זמן של אחר כולי. פי' זמנו של קנין:
סעיף ב
עריכהבזמן הזה אין לחוש וכמו שנתבאר לעיל סי' ק'. וזה קאי על מה שכתב שם הש"ע סעיף י"א ומ"מ לא נהגו כולי:
סעיף ג
עריכהאם זמן שניהם שוין כולי בסוגיא זו הקשה ב"י על דברי הטור והוא שלא בדקדוק כאשר נבאר בסייעת' דשמי' בפרק הכותב דף פ"ו איתא אמר אמימר האי מאן דאיכא עלויה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לב"ח יהבינן ליה זוזי ולאשה ארעא האי כדיניה והאי כדיניה פירש"י זה הלוה לו מעות וזו סמכה על שעבוד קרקע ומה שנתנה לו נכסי צ"ב דהיינו נדוניא הוא זכה בהן וזו צירפתן עם הכתובה על שעבוד קרקע ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לב"ח יהבינן ליה לאשה לא יהבינן לה מ"ט יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא פירש"י דיהבינן לב"ח משום נעילת דלת ולא חיישינן לאשה משום חינא לפי שיותר כו' ודוקא ששני השטרות נכתבו ביום א' אבל אם קדמה זמן הכתובה היא גובה עכ"ל והקשו התו' הא לעיל אמרינן במי שהניח פקדון ביד א' ויש ב"ח וכתובת (אשה) האשה קודמת משום חינא ותירץ רבינו תם דכאן בגרושה יש חשש נעילת דלת גבי ב"ח אבל לעיל דמיירי לאחר מיתה אין חשש נילת דלת דלא מסקי אדעתייהו על מיתת הבעל ועוד תירצו דין חילוק בין אלמנה לגרושה אלא דלעיל אין דין ב"ח לגבות מטלטלין אלא מצד שהם פקדון ביד אחרים וכיון דאי יהיב נפקד ליתומים לא מצי למנקט ליה בדינא כו' הרי דלר"ת במקום שיש חשש נעילת דלת בטל מקמי' טעם חינא אל האשה אבל במקום שאין חשש נעילת דלת מועיל להאשה טעם חינא והאי סברא ודאי ישנה גם לתתירוץ בתרא אלא דלא מחלק בין חשש נ"ר בין גרושה לאלמנה א"כ הא דאמרי' בגמרא חשש דנ"ד ולא מועיל טעם חינא להאשה היינו דוקא באם יש הפסד פרעון לב"ח לגמרי דהיינו דאין לשלם רק לחד דהיינו סיפא דאמימר אבל רישא דמיירי שיש ללוה מעות וקרקע אין שם נ"ד אלא מעלת הב"ח מצד האי בדיניה כולי דהיינו שהב"ח הלוה מעות והאשה סמכה על הקרקע אבל נ"ד אין כאן דהא יש עכ"פ פרעון לשניהם ואין מעלת הב"ח מצד טעם נ"ד או מצד האי כדיניה כו' אלא באם זמן שניהם שוה אבל אם זמנם אינה שוה אין שניהם אלו מועילי' לב"ח דהיינו מצד שנזכר כסיפ' דאמימר אם אין לשלם אלא לא' אין כאן מעלת טעם נ"ד לומר שתדחה האשה לגמרי וכן מה שנזכר ברישא דאמימר אם יש קרקע ומעות אין מועיל מעלות האי כדיניה כולי לומר שהב"ח יטיל המעות אלא הולכין אחר המוקדם דהיינו באם אין לשלם רק לחד נוטל המוקדם הכל ואם יש קרקע ומעות המוקדם נוטל המעות אפילו אם האשה קודמת לב"ח היא זכתה וזה אנו לומדים מפירש"י שכתב דאמימר מיירי דוקא בזמן ששניהם שוה אע"פ שרש"י כתב זה על סיפא דאמימר דהיינו באין לו לשלם רק לאחר מ"מ הסברא נותנת דגם ברישא יש חילוק זה כמו שנזכר בסמוך ובזה מבוארים דברי הטור שכתב וז"ל ולכאורה יראה כו' אבל אם חפץ יותר בקרקע כו' שומעין לו אבל הרמ"ה כתב שאין שומעין לו כו' וכתב ב"י דפליגי הטור והרמ"ה בזה דהטור ס"ל טעמא משום נעילת דלת ע"כ עדיף הב"ח ליטול המעות והרמ"ה ס"ל משום האי כדיניה כולי ומכח זה הקשה על הטור במ"ש אח"כ ואם קדם המוקדם כו' ע"ש ודבריו תמוהים מאד דאי שייך נ"ד ביש קרקע ומעות למה הוצרך בגמרא לומר טעם אמימר בזה משום יותר שהאיש כו' והא די לנו במ"ש אמימר כן ברישא דהיינו משום נ"ד ובחנם דחק לזה דהדברים פשוטים כמו שזכרנו דביש קרקע ומעות אין שייך נ"ד אלא מצד האי כדיניה כולי לחוד ופלוגתא דהטור ורמ"ה הוא בזה דהטור פי' מ"ש בגמרא האי כדיניה כו' היינו דנתנו מעל לב"ח כיון שהלוה מעות ראוי לחזור לו מעות אם טוב בעיניו ליקח מעות ואותה מעלה שיש לו בלקיחת מעות יש לו ג"כ בקרקע אם חפץ בה דיש לו ג"כ זכות ע"ז שיהיה לו הברירה והרמ"ה ס"ל אדרבא דהאי כדיני' שקאי על האלמנה הוא בדוקא שתוכל לומר דוקא קרקע אני חפץ אבל כ"ע ס"ל דלא שייך נ"ד (רק) בסיפא דאמימר דהיינו באין לו אלא קרקעה לאחד מהם ונבאר עוד מ"ש הטור ואם אין זמנם שוה המוקדם נותנין לו מעות כו' דקשה טובא כיון דבאין זמנם שוה אין שם מעלה לב"ח מן האשה ממילא הוה כמו שאר ב' ב"ח האחד מוקדם מחבירו ויש שם כדי חובת קרקע ומטלטלין דודאי לא שקיל מוקדם המעות דבזה לא מהני הקדימה ה"נ נימא בהאי בעל חוב ואשה ונראה לתרץ כיון שיש עכ"פ לב"ח מעלה מצד האי כדיניה כו' ולאשה יש מעלה מצד חינא ודוקא כשזמנם שוה מכריע מעלת הב"ח על מעלת האשה אבל לא בזמן שאינן שוה אז מכריע מעלת המוקדם לכל א' דהיינו מעלת של המוקדם קודמת למעלה שיש להמאוחר ע"כ אזלינן בתרי' משא"כ בשאר ב"ח אין מעלה נוספת לשום א' על מעלת הקדימה אש לא אזלינן בתר מוקדם ומה שהקשה ב"י כאן לק"מ מכח מה שזכרנו:
סעיף ד
עריכהאפילו יש לה נידוניא כו' עיין במ"ש בסעיף שאחר זה:
סעיף ה
עריכההיו כתובין בכתובתה כולי זהו לשון הרמב"ם והטור הביאו וכתב אחר זה ורש"י לא פי' כן אלא דין צ"ב כשאר הכתובה עכ"ל וכתב ב"י ואפשר דלא השוה רש"י צ"ב לכתובה אלא היכא דאיכא זוזי וארעא דלב"ה יהבינן זוזי ולאשה ארעא משום האי כדיניה אבל היכא דליכא אלא לחד מייניהו דאמרינן דלב"ח יהבינן ולא לאשה אפשר דאף לרש"י היינו דוקא בעיקר כתובה אבל בנדוני' הרי היא כשאר ב"ח וחולקת עמו אם זמנם שוה עכ"ל ורמ"א בסעיף ד' כתב אפילו יש לה נדונדיא כו' והיינו כדעת רש"י וכאן לא כתב שיש פלוגתא על דברי הרמב"ם משמע שהיה ס"ל דדברי ב"י דרש"י מודה לרמב"ם באם אין אלא לחד ממילא האי סעיף ה' מיירי דוקא באם אין שם אלא לחד וק"ל דהא רש"י פי' הטעם דבאם אינו אלא לחד דב"ח עדיף משום נ"ד וא"כ גם בנדוניא שייך נ"ד ומאי שנא מעיקר כתובה ונלע"ד שמחלוקת רש"י ורמב"ם תלוי בפי' הפשט בגמרא בסיפא דאמימר דאי לא חזיא אלא לחד דיהבינן לב"ח משום דיותר משהאיש רוצה לישא כו' דרש"י פי' דיהבינן לב"ח משום נ"ד אבל באשה אין נ"ד משום דיותר כו' וא"כ אין חילוק בין עיקר כתובה לנדוניא דתרוויהו יש משום נ"ד (לב"ח) אבל הרמב"ם כתב שם בפי"ז דאישות ואם נשאר כלום תטול ואם לאו תדחה מפני הב"ח שהרי ב"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא הסירה דבר שיותר משהאיש כו' עכ"ל א"כ לא ס"ל טעם נ"ד אלא מטעם שהפסיד ולפ"ז שפיר מחלקינן בין נדוניא לעיקר כתובה דבנדוניא גם היא יש לה הוצאה והפסד מה שנתנה לבעלה וא"כ יש מחלוקת שפיר בין רש"י לרמב"ם אפי' באין לשלם אלא לחד וא"כ (אין) לנו להלכה מה שכתב רמ"א בסעיף ד' אפי' יש לה נדוניא כו' דבזה יש מחלוקת בין רש"י לרמב"ם והש"ע הביא דברי הרמב"ם כאן דנדוני' הוה כשאר חוב בכל גווני אלא דנ"ל להשוות דעת הרמב"ם עם רש"י דכבר כתב ב"י לעיל סי' פ"ח דיש חילוק במקומות בענין כתובת צ"ב דבארצות רומניא והמערב כותבין לצ"ב בפרט דהיינו שהכניסה לו כלי פלונית בסך כו' אבל אנו אין כותבין שום כלי בפרט אלא כוללים הכל כו' ונראה שהרמב"ם מיירי כמו בארצות מערב ע"כ חלוקה נדוניא דהיינו צ"ב מעיקר כתובה ובהדיא כתב שם ב"י דהרמב"ם היה מנהגו כארצות המערב וא"כ רש"י לא חולק ע"ז אלא היה לו מנהג כמו אנחנו שכוללין הכל כמ"ש רש"י בדיא שצירפתן עם הכתובה ובזה מודה גם הרמב"ם דנדוניא הוה כמו עיקר כתוב' כנ"ל נכון מאוד בייעתא דשמיא:
סעיף ו
עריכההערב לאשה. בגמרא מ"ט מצוה קעביד ולא מידי חסריה וכתב בהנחית מרדכי דגיטין וז"ל ב' טעמים קאמר חדא דמצוה קעביד ועוד דלאו מידי חסריה ופעמים שנעשה זה בלא זה כגון שנעשה ערב לנכסי צ"ב בשעת נשואין דחסריה ממון אבל מצוה קעביד ואי נעשה ערב לאחר נשואין מן הכתובה ובקנין דערב שלא בשע' מעש' בעי (קנין) התם לאו מידי חסרי' אבל מצוה ליכא כיון דכבר נעשו הנשואין ואי בעינן הנהו תרי ביחד א"כ בהנהו תרי מילי דפר שי' דליכא אלא חדא משתעבד שפיר עכ"ל:
בערב דנדוניא חייב כשאר ערב כי דוקא במנה ומאתים דאין שם חסרון כיס אינו משתעבד אבל בעד הנדוניא הוה כמו שאר חוב: