חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרקים יג-יד
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק יג
עריכה( א ) תלמוד לומר בבגד צמר או בבגד פשתים: ואין קרוי צמר סתם אלא של רחלים דכתיב (מלכים ב ג, ד) "ומישע מלך מואב היה נוקד וגו' ומאה אלף אילים צמר".
( ב ) המיוחדים: כלומר צמר בפני עצמו ופשתן בפני עצמו.
הכי גרסינן "מנין לרבות הכלאים הבא במקצתו ואחד מן שאר המינים הבא במקצתו, כלאים שבא בכולו ואחד מן המינים הבא בכולו תלמוד לומר בגד". והכי פירושו:
הכלאים: בגד של צמר ופשתים יחדיו.
הבא במקצתו: שהיה כלאים רק במקצת הבגד.
ואחד מן שאר המינים הבא במקצתו: פי' שנתערב צמר ארנבים או צמר גמלים במקצת הבגד של צמר ופשתים.
כלאים שבא בכולו: היינו שכל הבגד היה של כלאים שאין ראוי ללבוש ולהתכסות בו.
ואחד מן המינים הבא בכולו: כגון שטרפן זה בזה ועשה מהן בגד.
תלמוד לומר בגד: וריבה כל הני דלא נפקי מכלל בגד ונטמאו בנגעים.
בגד ולא ארג בו שלש על שלש מנין ת"ל בגד: קשיא דהא אמרינן בפרק במה מדליקין (דף כז.) דדוקא כשארג בו שלש על שלש וכן תנן בנגעים פרק יב'. ואפשר דתנאי נינהו והני תנאי סברי כר' ישמעאל דפליג על ר"א. והגר"א גריס בסוגיין "אין לי אלא בגד שארג בו שלשה על שלשה" [היינו טפחים] "שלש על שלש מנין תלמוד לומר הבגד".
בגד שאין לו להיכן שיפשה: כגון שעלה הנגע בכולו וליכא לקיומי ביה "כי פשה וגו'".
תלמוד לומר והבגד: וי"ו יתירא לרבות.
שתוק עד שאדרוש: כלומר המתן אותי עד שאדרוש כל צרכי ומנין לך לדרוש כל אלו הדרשות.
דקל הרים אתה: בילקוט גריס "עוקר הרים אתה" ועיין בהגהות הגר"א.
( ג ) מה פשתן כברייתו: שפשתן אין דרכו לצביעה אלא להשתמש ממנו כדרך ברייתו.
( ד ) ולא אוציא את הצבוע בידי שמים: שיש צמר שמברייתו הוא שחור.
תלמוד לומר לפשתים ולצמר: השוה אותם פעם שני שיהיו שוות בלובן.
( ה ) של נפה וכברה: פי' שעושין אותו מזנב הסוס והפרה ואף דממעטינן לעיל שאר מינים הוה אמינא דהיינו דוקא בבגד.
ולא אוציא את של שער: אדם.
שלא הוכשר וכו': פי' שלא מצינו שיצטרך צמר להשרף בשביל שנטמא, מכל מקום בעניננו מצינו ששתי וערב שלו שנטמא על ידי נגע צריך אחר כך שרפה כדכתיב "ושרף את הבגד או את השתי וגו'".
( ו ) שער שהוכשר וכו': כגון שער של נזיר טמא אפילו גילח במקדש משלחו תחת הדוד של אשם ואליבא דר"מ כדאיתא בנזיר (דף מה:) אינו דין ששתי וערב שלו דהיינו של שער יקבל טומאה וישרפנו גם כן לבסוף.
( ז ) מיד: כלומר יכול יהיו שתי וערב של צמר ופשתים יטמאו מיד אחר שנטוו דאז אקרו שתי וערב אפילו לא נתלבן הפשתן ונשלק הצמר.
תלמוד לומר בגד: פי' דסמיך בגד צמר ובגד פשתן לשתי שכן אמר "בבגד או בשתי" להקישם להדדי.
השתי משישלק: ששורין אותו במים חמין שישים אותו רך ונמשך.
והאונין של פשתן: הוא מטוה של פשתן והוא גם כן שתי וערב אלא דקרא להו אונין מפני שאין ניכר בהם שתי מהערב מה שאין כן בצמר ניכר ההבדל שהשתי החוט בו הוא דק מאוד והערב החוט עבה.
משיתלבנו: נותנין היו האונין של פשתן לתוך התנור כדי שיהבלו ויתלבנו.
בכל שהוא: כיון דלא פירש השיעור.
משיארג בו שלש על שלש: דפחות מזה אינו חזי לא לעניים ולא לעשירים [ומזה סייעתא לגירסת הגר"א הנ"ל].
אף כולו: דהיינו שתי וערב אינו מטמא עד שיהיה שיעור בפקעת לארוג בו שיעור זה.
אפילו כולה שתי וכו': פי' שיהא בפקעת שיעור לעשות הכל ממנה, גם שתי גם ערב. וכן אם היא כולה ערב לחלק ממנה גם לשתי.
היתה פסיקות וכו': פי' פקעת זו יש בה כדי לארוג שלש על שלש אלא שהחוטין שבה מופסקין אינה מטמאה בנגעים לפי שאין ראוי לעשות מזה בגד אבל אם היו קשורים הוי חיבור ור' יהודה סבר דאפילו פסיקה אחת וקשרה שכל הפקעת לא נפסקה אלא במקום אחד וקשרה לא הוי חיבור.
( ח ) ודין הוא: ואין צריך קרא לזה.
מה שרצים וכו': כדילפינן בשמיני בפרשת שרצים.
( ט ) קל וחומר: ר"ל ועוד ק"ו.
שלא טימא בהם שתי וערב: דרק בגד או עור או שק כתיב שם.
תאמר בנגעים שטימא בהם שתי וערב: ר"ל הואיל ומצינו בהם חומרא זו יש להחמיר גם לענין זה שלא יפטור עורות שבים.
יפטור בהם עורות שבים: בתמיה.
תלמוד לומר בגד: פי' דכתיב "בבגד או בעור" ומקשינן עור לבגד.
הכי גרסינן תלמוד לומר או בעור [הגר"א]: ור"ל ד"או" ריבויא הוא.
כדרך חיבורו לטומאה: כדרך חיבורי שני בגדים אשר ישיבם אחת לענין טומאה שאם נטמא זה יטמא האחר והיא בשתי תכיפות.
( י ) יכול אף עור המצה: שלא נעשה לו עדיין שום תקון דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ (שלא נמלח ובלא קמח ובלא שחיקת עפצים).
ועור האיפה: צ"ל החיפה. דהיינו שמליח וקמיח ולא עפיץ.
תלמוד לומר מלאכת עור: ומשמע עור אשר נגמר לו כל מלאכתו העשוי לו.
( יא ) עורות רצועות: עור העומד לעשות ממנו רצועות ועדיין לא עשאם והא דתנן בנגעים פי"א משנה י"א (משנה, נגעים יא, יא) כל הראוי ליטמא טמא מת מטמא בנגעים כגון רצועות מנעל וסנדל -- התם מיירי ברצועות מתוקנתו כבר אבל הכא בעור העומד לכך שעדיין מחוסר מלאכה הצריכה לענינה.
( יב ) עורות אוהלים: המתוקנים למלאכת אוהלין.
שאינם כלים: פי' שאינם עשויים לקבל כדרך הכלים.
לרבות עורות אוהלים: וכ"ש עור שנעשה בהם כלי או עור האיצבא.
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק יד
עריכה( א ) אי מה צמר וכו': פי' כיון דהקיש עור לבגד צמר יכול אני לומר שיוקש לכל דבר, מה צמר הוא צמר רחלים שהוא הנקרא צמר סתם והוא מן הבהמה דקה הנאכל, אם כן אף עור לא יטמא בנגעים אלא אם כן יהיה של בהמה דקה ומן המותר באכילה.
תלמוד לומר בעור בעור ריבה: דכתיב "בעור" שני פעמים לרבות כל מין עור.
תלמוד לומר בגד: הוא מה דכתיב "בבגד או בעור" וקרא יתירא הוא דהא אדכרינהו לכולהו בקרא קמא והוי ליה למכתב "והיה הנגע ירקרק או אדמדם והראה אל הכהן" ולמה ליה למכתב "בבגד או בעור וגו'", שמע מינה לאקושי עור לבגד.
או בעור לרבות את הצבועין: היינו דהוה ליה למכתב "או עור" וכתיב "בעור" לרבות [כ"מ מהגהות הגר"א וכעין מה דדריש בשבת (דף כז.) עי"ש, אלא דשם דרש מזה לרבות את הטמאים והכא כבר דרש זה בהלכה א' מן בעור בעור].
ר"ש אומר וכו': הכריע ואמר תרוויהו לדרשא "בבגד" לאקושי לעור ולמעוטי מצבוע בידי אדם "או בעור" לרבות צבוע בידי שמים.
( ב ) מלמד שאין מטמאים בפתוך: דהיינו מעורב ירוק ואדום ודרש זה מדכתיב "או" לחלק.
יכול לא יצטרפו: לשיעור גריס.
ת"ל והיה הנגע, משמע דשניהם מצטרפים לשיעור נגע.
( ג ) בבגד ולא בנימין: שאם נראה הנגע בנימי הבגד אשר נשארים בסופו הנימין טמאים, מידי דהוי אשתי וערב. אבל הבגד טהור. והכי איתא בנגעים פרק יא.
בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור מה תלמוד לומר: פי' דהכתוב מסיים על כולם "נגע צרעת הוא" מה תלמוד לומר.
שיש בו לעשיר ולעני: דסתמא דקרא מיירי בבגד הבינוני שראוי להשתמש בו עשיר ועני. ומנין כשיש בו לעשיר ולא לעני, כגון שהוא בגד דק יותר מדאי שאינו לעני להשתמש בו מפני שהוא עסוק בטרחו ובמשאו. אי נמי יש בו לעני ולא לעשיר, כגון שהוא עב מאוד ואין דרכו של עשיר ללבשו כלל [ראב"ד].
לא לעני ולא לעשיר: כגון שהוא בלוי כ"כ שאינו חזי אף לעניים.
( ד ) צרעת כגריס: פי' דהוה ליה למכתב "נגע הוא" וכתב "צרעת" ללמוד ממחית בשר חי דכתיב שם "צרעת נושנת היא" והתם שיעורו כגריס.
הלא דין הוא: ולמה צריך קרא לזה.
( ה ) מה בבתים כשני גריסים: כדלקמן בפרשה מצורע ריש פ"ו.
( ז ) תחלה: עיין לעיל בפרשה ה' סוף פ"ח.
( ט ) זה פשיון הסמוך כל שהוא: שאם הנגע עצמו ניתוסף בשיעורו אפילו כל שהוא נטמא.
את הרחוק: דהיינו שנתהוה עוד נגע בבגד אף על פי שבשאר נגעים נידון כנגע אחר וצריך רק הסגר עבורו אבל בעניננו נידון כפשיון ונטמא על ידי זה.
תלמוד לומר בבגד: דמשמע בכל שטח הבגד אפילו ברחוק.
( י ) והחוזר כגריס: פי' לאחר שקרע הנגע מן הבגד ואם תראה עוד באותו הבגד נגע כגריס שורף לאלתר.
( יא ) מוסגר מנין שאסור בהנאה: בעת הסגרו.
הכי גרסינן אי מה מוחלט עשאו מוכין: כצ"ל. ור"ל דאפילו אם הכהו וטרפו ונעשו כעין מוכין לא הועילו מעשיו ואסור בהנאה.
יכול אף מוסגר כן: יהא אסור בהנאה אפילו לאחר שקצצו מחתיכת בגד ועשאו מוכין.
הכי גרסינן תלמוד לומר כי צרעת ממארת טמא הוא: משמע הוא טמא ולא המוסגר והיינו באופן זה.