חפץ חיים על ספרא/מצורע זבים/פרשה א


ביאור - פרשתא אעריכה

( א ) ואף על פי שאינן מיטמאין בזיבה:    מן התורה.
הכי גרסינן מטמאין כזבים:    את אחרים מדרבנן דגזרו על העכו"ם שיהא כזבין לכל דבריהם כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור.
ושורפים עליהן את התרומה:    היינו אם נגעו הן עצמן בתרומה אבל על זובן וקריין אין שורפין כדאמרינן בפרק בנות כותים (דף לד.) דעבדו בהו רבנן היכרא כי היכא דלא לישרוף עליהן תרומה וקדשים ולכך טיהרו קריו של עכו"ם (הר"ש משנ"ץ והסמ"ג עשין ר"כ).
הכי גרסינן ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש:    היינו אם נגע באדם ונכנס למקדש בשוגג אינו חייב קרבן על ביאתו דטומאתו לאו דאורייתא (כן גרס הר"ש והגר"א וכ"כ הקרבן אהרן וכן איתא בילקוט).
ואת העבדים:    אפילו אינם משוחררים כדאיתא במשנה ריש פ"ב דזבים ( הגהות מהרי"ד ).
איש אין לי אלא איש:    פי' אילו לא כתיב אלא פעם אחד "איש" היינו ממעטינן קטן.
הכי גרסינן מנין לרבות את הקטן:    ולא גרסינן "את האשה" דאשה בהדיא כתיב בה דמטמאה בזיבתה וכן בפרק בנות כותים לא גרס אלא קטן (קרבן אהרן והגר"א בהגהותיו). ויש דמתרצין גירסא זו מפני שיש הרבה דינים שלא נתפרשו בה כגון הסיטות מגופה ומשכבה ומושבה ורוקה ומימי רגליה וזובה ומרכבה גם כן אינו מפורש בה ( ראב"ד ור"ש ).
תלמוד לומר איש איש:    ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
הכי גרסינן ולנקבה בין גדולה וכו'.


( ב ) כי יהיה מן הדבור ואילך:    מדלא כתיב "כי יזוב" וכתב "יהיה" לשון עתיד משמע מעת שדיבר אל בני ישראל אבל הראיות שראה מקודם כמאן דליתא דמיא.
ק"ו:    כמו ועוד ק"ו.
שטימא בהם אנסים:    כגון מחמת מלחת או דברים אחרים המזיקין את האבנים.
פטר בהם לפני הדיבור:    כדלעיל בפרשת נגעים פ"א הלכה ב'.
זבים שלא טימא בהם אנסים:    כדלקמן בהלכה ז'.
אלא בכהן:    שצריך לזה אמירת כהן כדלעיל שם בפ"א הלכה ט'.
בכל אדם:    היינו מעצמם ע"פ הדין שיאמר לו מי שהוא.


( ג ) אפילו זב מ"מ:    מחוטמו או מפיו.
טימא בזב וטימא בזבה:    ששניהם מענין אחד מענין זיבות.
מה זבה מקום שמטמאה:    כלומר המקום אשר ממנו בא אליה טומאה קלה והוא דם נדות וקרא לה טומאה קלה בערך הזיבה לפי שאינה טעונה ז' נקיים ולא קרבן הוא מקום אשר ממנו לצא לה טומאה חמורה והיא טומאת זיבות שהיא חמורה שממנו צריכה ז' נקיים לטהרתה וקרבן.
אף הזב מקום אשר ממנו מיטמא טומאה קלה:    והיא טומאת קרי מהמקום ההוא יטמא טומאה חמורה ולא אם זב ממקום אחר.


( ד ) אלא בשלשה:    ראיות לג' ימים. שעל ידי זה נעשית זבה גדולה להזקק לז' נקיים ולקרבן.
בג' ראיות ליום אחד:    כדלקמן והואיל דמחמרינן ביה כל כך נחמיר ביה גם כן דיטמא מכל מקום.


( ה ) אחר שחילק הכתוב:    וגילה לנו שמקצת בשרו מטמא ולא מכולו בזה זכינו לדין שאמרנו שמהמקום אשר יצא ממנו טומאה קלה ממנו יצא החמורה כמו הזבה כי בזה בודאי יש לסמוך על הדין ואהני קרא ואהני דינא.


( ו ) עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו:    אבל כל זמן שלא יצא אף על פי שעומד לצאת לא נטמא האדם.
והלא דין הוא:    שיטמא אף על פי שלא יצא חוץ לבשרו ולזה צריך קרא.
מטמאה בפנים כבחוץ:    דמדאתא דם לבית החצון אף על גב דהעמידוהו כותלי הרחם טמאה כדדרשינן ליה לקמן בפרשתא ד' הלכה ד'.


( ז ) ולא מחמת ד"א:    ד"מבשרו" משמע שיזוב בהיות בשרו שלם מבלי שום אונס כלל.
עד שלא נזקק לזיבה:    היינו בראיה ראשונה וראיה שניה, דמשניה ואילך אין בודקין אותו, דאף על גב דראה שלישית באונס -- מטמא והוא זב גמור אף לקרבן.
במאכל ובמשתה:    שמא אכל הרבה או שתה הרבה שלפעמים גורם זה לזיבה וכן כל הני דקחשיב.
ובמראה ובהרהור:    מראה אשה אף על פי שלא הרהר והרהור אף על פי שלא ראה.
משנזקק לזיבה אין בודקין אותו:    פי' משראה שתים שלא מחמת אונס בשלישית אין בודקין אותו לקרבן הואיל ויש עליו כל טומאת זב למשכבות ומושבות ולספירת שבעה.
אונסו:    היינו אפילו ראה באונסו לאחר שנעשה זב בשתים וכנ"ל.
וספיקו ושכבת זרעו:    איתא בגמרא דאין הכונה ספק חזי זיבה או לא דבזה אין להחמיר אלא ודאי חזי וספיקו היינו ספיקו מחמת שכבת זרעו כגון אם ראה שכבת זרע תחלה וטיפת זיבה הבאה אחר כך אינה מטמאה שהרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת ועד שלא נזקק לטומאה הקרי מטהר את הזיבה משום דהוי אונס ולאחר שנזקק לטומאה אין הקרי מטהר את הזיבה שאין תולין שמחמת הקרי באה הזיבה (רע"ב ועיין בפירוש הר"ש).
כי רגלים לדבר:    שאין אותה ראיה מחמת אונס כיון שכבר נעשה זב.


( ח ) זובו טמא לימד וכו':    דתיבת זובו יתר הוא.
על הזוב שהוא טמא:    היינו למשא דלמגע לא צריך קרא דלא גרע משכבת זרע דהוא מטמא במגע (נדה נה, א).
שגרם לטומאה:    דכתיב "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו.
והרי הוא טהור:    שאין בע"ח מקבלין טומאה מחיים.


( י ) יכול הדם וכו' יהיה טמא:    פי' הדם עצמו יכול יהא טמא כזובו ורוקו ומימי רגליו. תלמוד לומר הוא. ולקמן בפ"א הלכה ו' קבעי על הדם היוצא מן האמה יהא טמא כמי שראה זיבה דמק"ו הוי אמרינן דאודם מטמאינן כמו לובן וקממעט ליה שם מקרא, וא"ת למה צריכין למיעוטא דידן תיפוק ליה מהתם. י"ל דהתם ממעט שאינו נעשה זב על פי ראיות דם מפי האמה ומיעוט דהכא דאחר שנעשה זב הדם היוצא מפי האמה אינו טמא כמו רוקו, דהוה אמינא דליהוי כרוקו ואפילו אם הוא יוצא מפיו יהא טמא וכדאיתא בגמרא, להכי איצטריך קרא (תוספות ד' נ"ו).


( יא ) שהם יוצאים ממקום טומאה:    ממקום הזיבה.


( יב ) תלמוד לומר וזאת לרבות וכו':    דכתיב "זובו טמא הוא וזאת וגו'" ודרשי האי "וזאת" אקרא דלעיל -- זובו טמא וזאת, כלומר ד"א נמי כזוב (רש"י בגמרא).


( יג ) והליחה:    היוצאה מן המורסה.
והראי:    מנקבים גדולים.
תלמוד לומר הוא:    והנה בגמרא מקשינן מה ראית לרבות מי רגלים מ"וזאת" וממעטינן דם מזובו טמא הוא, איפוך. ומשני דומיא דרוק, מה רוק שהוא מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע (פי' שהן מתאספין הרבה ביחד סמוך לבית יציאתן בשעה שהן צריכין לצאת וכשהוא רוצה להעמיד את עצמו ולשהות את נקביו חוזרין ונבלעין במקומן) ולאפוקי דם האמה שאינו מתעגל אלא ראשון ראשון מטפטף ויוצא. ובגמרא איתא לאפוקי נמי חלב האשה זבה שאף על פי שהוא מתעגל אינו חוזר ונבלע וממילא אימעט נמי זיעה וליחה וראי שאין מתעגל וחוזר ונבלע (ומכל מקום איצטריך עוד מיעוט להלן למעט חלב האשה וכה"ג משום דיש להם יתרון שהם מטמאים טומאת משקים).
מגפתו:    מכתו.
וחלב האשה:    זבה.
שהם מטמאים טומאת משקים:    לטמא אוכלין ומשקין כשאר משקין טמאים דכולהו אקרו משקה. דמעת עינו דכתיב (תהלים פ, ו) "ותשקמו בדמעות שליש", ודם מגפתו דכתיב (במדבר כג, כד) "ודם חללים ישתה" - אלמא דם חלל איקרי משקה ודם מגפתו נמי דם חללים הוא דמה לי קטליה כוליה ומה לי קטליה פלגא, חלב האשה דכתיב (שופטים ד, יט) "ותפתח את נאד החלב ותשקהו".
תלמוד לומר זאת:    דמיעוטא הוא דלא דרשינן לריבויא אלא הוי"ו ד"וזאת" אבל מלת "זאת" מיעוטא הוא.
טהורים מכלום:    אפילו מטומאת משקין דלא אקרו משקה.
מטמאים טומאת משקים:    כנ"ל אבל אינם מטמאים אדם וכלים.
מטמאים טומאה חמורה:    כדילפינן להו מקראי ולזה הם מטמאים אדם וכלים כמו הזב ודם היוצא מפי האמה דנתמעט למעלה אפשר דהוא בכלל דם מגפתו שהוא נקרא משקה וכי אימעיט מטומאה חמורה אבל לא מטומאת משקה.