ספרא (מלבי"ם)/פרשת מצורע זבים/פרשה א

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה א

[א] "בני ישראל" מטמאים בזיבה ואין העכו"ם מטמאים בזיבה. ואעפ"י שאינם מטמאים בזיבה מטמאים כזבים ושורפים עליהם את התרומה (ואולי יש לגרוס כאן אין שורפים עליהם-- מלבי"ם) ואין חייבים עליהם על ביאת המקדש

אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים? ת"ל "ואמרת אליהם".

"איש"-- אין לי אלא איש, מנין לרבות את הקטן? ת"ל "איש איש" דברי ר' יהודה. ר' שמעון בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, הרי הוא אומר "והזב את זובו לזכר ולנקבה". "לזכר"-- כל שהוא זכר, בין גדול בין קטן. "לנקבה"-- כל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה.

[ב] "כי יהיה"-- מן הדיבור ואילך. והלא דין הוא! טימא בנגעים וטימא בזבים. מה נגעים פטר בהם לפני הדיבור אף זבים יפטר בהם לפני הדיבור קל וחומר! ומה נגעים שטימא בהם אנסים פטר בהם לפני הדיבור, זבים שלא טימא בהם אנסים אינו דין שיפטור בהם לפני הדיבור?!    לא אם אמרת בנגעים שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן, תאמר בזבים שטומאתם וטהרתם בכל אדם! הואיל וטומאתם וטהרתם בכל אדם לא יפטר בהם לפני הדיבור... ת"ל "כי יהיה"-- מן הדיבור ואילך

[ג] "כי יהיה זב"-- יכול אפילו זב מכל מקום יהיה טמא?... ודין הוא! טימא בזב וטימא בזבה, מה זבה מקום שמטמא בטומאה קלה מטמאה טומאה חמורה, אף זב במקום שמטמא בטומאה קלה מטמא טומאה חמורה. [ד] לא אם אמרת בזבה שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים, תאמר בזב שהוא מטמא בג' ראיות ליום א'?! הואיל והוא מטמא ג' ראיות ליום א', יטמא מכל מקום... ת"ל "מבשרו"-- ולא כל בשרו.    [ה] אחר שחילק הכתוב זכיתי לדין: טימא בזב וטימא בזבה. מה זבה מקום שמטמאה בטומאה קלה מטמאה טומאה חמורה אף הזב מקום שמטמא בטומאה קלה מטמא טומאה חמורה.

[ו] "מבשרו"-- עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו. והלא דין הוא! ומה אם הזבה שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים -מטמאה בפנים כבחוץ, זב שהוא מטמא בג' ראיות ליום אחד אינו דין שיטמא בפנים כבחוץ?! ת"ל "מבשרו"-- עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו

[ז] "מבשרו" טמא ולא מחמת דבר אחר. מכאן אמרו בז' דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק לזיבה: במאכל ובמשתה, בקפיצה, במשא, ובחולי, ובמראה, ובהרהור. משנזקק לזיבה אין בודקין אותו-- אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים כי רגלים לדבר.

[ח] "זובו טמא"-- לימד על הזוב שהוא טמא. הלא דין הוא! ומה אם הזב -שהזוב גרם לו טומאה- הרי הוא טמא, הזוב -שהוא גרם לטומאה- אינו דין שיהיה טמא?! שעיר המשתלח יוכיח! שגרם לטומאה והרי הוא טהור, [ט] אף אתה אל תתמה על הזוב שאף על פי שגרם לטומאה, לא יהיה טמא... ת"ל "זובו טמא"-- לימד על הזוב שהוא טמא

[י] יכול הדם היוצא מן האמה שלו יהיה טמא? ת"ל "הוא"-- הוא טמא ואין דם היוצא מן האמה שלו טמא אלא טהור.

[יא] אין לי אלא זובו, מימי רגליו מנין? ודין הוא: ומה אם רוק שהוא יוצא במקום טהרה הרי הוא טמא, מימי רגליו שהם יוצאי ממקום טומאה אינו דין שיהא טמא?! הדם היוצא משם יוכיח! שהוא יוצא ממקום טומאה והרי הוא טהור [יב] ואף אתה אל תתמה על מימי רגליו שאף על פי שהם יוצאים ממקום טומאה לא יהיו טמאים... ת"ל "וזאת"-- לרבות את מימי רגליו.

[יג] יכול הזיעה, והליחה סרוחה, והראי יהיו טמאים?... ת"ל "הוא".

אוציא את אלו שאינם מטמאים טומאת משקים ולא אוציא דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האשה שהם מטמאים טומאת משקים?... ת"ל "זאת"

נמצאת אתה אומר תשעה משקים בזב: הזיעה, והליחה סרוחה, והראי-- טהורים מכלום. דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האשה-- טמאים טומאת משקים. זובו, ורוקו, ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה.