התורה והמצוה ויקרא טו א-ג
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
ספרא | מלבי"ם על פרשת מצורע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קיח עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה א:
[א] "בני ישראל" מטמאים בזיבה ואין העכו"ם מטמאים בזיבה. ואעפ"י שאינם מטמאים בזיבה מטמאים כזבים ושורפים עליהם את התרומה (ואולי יש לגרוס כאן אין שורפים עליהם-- מלבי"ם) ואין חייבים עליהם על ביאת המקדש
דברו אל בני ישראל: כבר בארתי (ויקרא סימן ז) שאחר שהרבה פרשיות אין מתחילין בלשון "דבר אל בני ישראל", במקום שמתחיל כן בא למעט ולהוציא עכו"ם שאין מטמאים בזיבה. (וכמ"ש בשבת דף פג, נדה דף לד).
ומ"ש ושורפין עליהם את התרומה כן הוא גם בתוספתא דזבין וכן דעת ר"ת בפירושו עמ"ש בשבת (דף טז) במה שאמרו על ו' ספיקות שורפין את התרומה על ספק מי רגלי אדם וכולי אבל בנדה (דף לד) אומר דקריו של עכו"ם טהור עבדי לה רבנן הכירא דלא לשרוף עליו תרומה וקדשים וכן כתבו התוס' נדה (דף לג ע"ב ד"ה ורמינהו) ורמב"ם (פרק ב מה' מטמא מו"מ). ולפי זה יש לגרוס פה "ואין שורפין" וחילוק הקרבן אהרן בין מגע עצמו למגע הזיבה לא ידעתי מנא ליה. ועי' בר"ש (בפ"ב דזבין משנה א) שהאריך בזה.
סימן קיט עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה א:
אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים? ת"ל "ואמרת אליהם".
דברו אל בני ישראל ואמרת אליהם: כבר בארנו (ויקרא סימן ג) ההבדלין שבין לשון "דבור" ובין לשון "אמירה", שהדיבור מורה על דיבור הכללי המבטאיי, והאמירה מבארת תמיד ענין הנאמר בפרטות. וכשאמר "דבר אל בני ישראל" מציין שידבר עמם איזה דיבור ואינו מציין עדיין מה ידבר. ובמ"ש "ואמרת אליהם" פירושו וכזאת וכזאת תאמר, כי בדיבור הכולל שבפרשה זאת הודיעו עניני טומאת זיבה ותחתיו אמירות פרטיות שהם דיני זב ודיני זבה ונדה והלכותיהם המיוחדים שכל אלה נכנסים תחת הדיבור הכללי.
והנה במ"ש "דבר אל בני ישראל" יש לומר רק בני ישראל ולא נשים וגרים כמו שכתבנו (ויקרא סימן ח וסימן קצא) שכל מקום שכתוב "בני ישראל" אין נשים וגרים בכלל, אבל על ידי שאמר "ואמרת אליהם" מבאר שגם פרטי האמירות יהיו אל בני ישראל ובזה מבואר ששם "בני ישראל" לא בא בדוקא למעט נשים דהא נאמרה אמירה לזבה, וכמו שאינו דוקא לענין נשים כן אינו דוקא לענין גרים (וכמ"ש בפרשת תזריע סימן א) וכמו שכתוב לקמן (סימן קפג) "ואשה"-- בין גיורת בין משוחררת, וכמו שכתבנו שם.
ומטעם זה תמצא בכמה מקומות שדריש "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" לרבות גרים, וכמו גבי שחוטי חוץ (ספרא אחרי פרשה ו משנה א) "ואמרת אליהם"-- לרבות הגרים, כי שם נמצא בפרטי האמירות "איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל". וכן שם (פסוק י, יב, יג) באר שנאמרה גם לגרים והוא הדין שהדיבור הכולל שעליו אמר "דבר אל בני ישראל" נאמר גם לגרים. וכן בפר' ערכין (ספרא בחוקתי פרשה ג משנה ג) "ואמרת אליהם"-- לרבות הגרים, כי שם מבואר בפרטי האמירות שנאמרו גם לנשים בין פר' ערכין, בין הפרטים שאחריהם כמו שכתבו בספרא (שם פרק יב משנה י) "ואם גאל יגאל "-- לרבות האשה, ושם (פרק ?? מ"ד) "ואם המר ימירנו"-- לרבות האשה, וכמו שהדיבור לבני ישראל אינו דוקא לענין נשים הוא הדין לענין גרים.
ובמס' נזיר (דף סא) "דבר אל בני ישראל"-- ולא לכותים, "ואמרת אליהם"-- לרבות העבדים, והיינו גם כן משום דבפרשת נזירות כתיב "איש או אשה" הרי שם "בני ישראל" לאו דוקא. וכן בסוטה (דף כו) אשת גר ואשת משוחרר פשיטא! מהו דתימא "דבר אל בני ישראל" ולא גרים, קמ"ל. אימא הכא נמי? "ואמרת" רבויא הוא. פירושו גם כן משום דפרטי האמירות בסוטה נאמרו לאנשים ונשים וכמו ששם "בני ישראל" בא בדרך ההרחבה, לא בדיוק לענין נשים, כן לא בא בדיוק לענין גרים.
ובענין זה מצאתי כמה דרושים נפלאים בספרי זוטא שגבי חלה כתב בספרי זוטא (מובא בילקוט דף רכו) בני ישראל חייבים בחלה ולא העכו"ם. או בני ישראל לרבות הגרים. "ואמרת אליהם" לרבות נשים ועבדים. פי' משום דבין האמירות הפרטיות שבפרשה זאת כתוב "וכי תשגו ולא תעשו וכולי תורה אחת לאזרח ולגר" והוא הדין שהדיבור הכולל של הפרשה שייך גם בגרים. (ומה שחלק הדרוש לשתים לאו דוקא רק כוונתו שמן "דבר ואמרת" לרבות גרים ונשים ועבדים משוחררים).
וגבי ציצית כתוב בספרי זוטא הובא בילקוט (דף רכח ע"ג) "דבר אל בני ישראל"-- בני ישראל חייבים בציצית ולא עכו"ם. או בני ישראל פרט לגרים. אמרת "ויאמר ה' אל משה" לרבות יחידים. "דבר אל בני ישראל" לרבות הגרים. "ואמרת אליהם" ריבה עבדים משוחררים. צריך גם כן להגיה "דבר אל בני ישראל" לרבות יחידים, "ואמרת אליהם" ריבה גרים ועבדים. ופירושו משום דבאמירות הפרטיות אמר "ולא תתורו אחרי לבבכם"-- זו מינות, "והייתם קדושים", וזה נוהג גם בגרים והוא הדין להדיבור הכללי ובזה תבין מ"ש בספרי "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם"-- אף הנשים במשמע. ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמה, שלדעת ת"ק כיון שאמר "ואמרת אליהם" הלא בפרטי האמירות לאו ד"לא תתורו אחרי לבבכם" וכדומה שוה בנשים ובאנשים, והוא הדין בדיבור הכללי של ציצית. והראיה ממ"ש בספרי זוטא [מובא בילקוט דף ר"ד(?) ע"ג] על "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" וז"ל "דבר אל בני ישראל"-- בני ישראל מתודים ואין מתודים לא על ידי עכו"ם ולא על ידי תושבים. או בני ישראל פרט לגרים?... "איש" לרבות הגרים. ולא מרבה לה ממ"ש "דבר אל בני ישראל" כי שם לא כתיב "ואמרת אליהם" ומזה מבואר שבכל המקומות הנזכר לא מן "דבר אל בני ישראל" מרבה גרים רק מן "ואמרת אליהם".
אולם משמע הפך זה ממ"ש בספרי זוטא (מובא בילקוט דף רכה ע"ב) בפ' נסכים וז"ל "דבר אל בני ישראל"-- משל צבור הנסכים באים ולא משל יחידים ולא משל גרים ולא משל נשים ועבדים. מנין לרבות גרים ונשים ועבדים שישקלו או ישתתפו? אמרת "וידבר ה' אל משה" לרבות יחידים, "דבר אל בני ישראל" לרבות גרים, "ואמרת אליהם" לרבות נשים ועבדים. וכן דריש גבי תמיד (מובא בילקוט רמז תש"פ) וכן גבי פרה (מובא בילקוט רמז ??) ונראה לפרש מאמרים אלה בדרך אחר כי קיי"ל דגרים חייבים לשקול ונשים ועבדים אין חייבים לשקול כמ"ש בשקלים (פרק א) משום דכתיב "ונתנו איש כופר" ולא אשה. ושם לא כתיב "בני ישראל" למעט גרים. והשתא בפ' נסכים ובפר' פרה ובפר' תמיד שכולם באים משל ציבור מתרומת הלשכה כמ"ש בשקלים (פרק ד מ"א) התרומה מה היו עושים בה? לוקחים בהם תמידין ומוספין ונסכיהם, ושם (משנה ב) פרה ושעיר וכולי באים מתרומת הלשכה, ושם (משנה ג) מותר שירי הלשכה מה היו עושין בה? לוקחין יינות שמנים וסלתות וכולי, ותחלה אמר דאין באין משל יחידים בין ישראל בין גרים ואחר כך אמר דבכל זאת במ"ש "וידבר ה' אל משה" שכוון על הדיבור שמסר אליו תורה שבעל פה כמו שכתבתי (ויקרא סי ג באורך) היה ה[די]בור(?) שיבא מתרומת הלשכה וכיון שהגרים שוקלים שקליהם לתרומת הלשכה אם כן במ"ש "דבר אל בני ישראל" כולל גם הגרים שעל כרחנו יש להם חלק בתמיד ובנסכים ובפרה, וכיון ש"בני ישראל" לאו דוקא לענין גרים הוא הדין לענין נשים. ולכן במ"ש "ואמרת אליהם" הוא אמירה שרשות לנשים ועבדים להשתתף אם ירצו לשקול.
סימן קכ עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה א:
"איש"-- אין לי אלא איש, מנין לרבות את הקטן? ת"ל "איש איש" דברי ר' יהודה. ר' שמעון בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, הרי הוא אומר "והזב את זובו לזכר ולנקבה". "לזכר"-- כל שהוא זכר, בין גדול בין קטן. "לנקבה"-- כל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה.
איש איש: שם הבא כפול בא להורות על הריבוי והכללות-- "איש איש מבית ישראל" היינו כל איש, "ויהיו עושים גוי גוי אלהיו" כל גוי, "וקח מאתם מטה מטה" מטה אחד מכל שבט. ודעת ר' יהודה שבא שם הכללות לרבות הקטן כי שם "איש" במובנו המדיוק הוא על האיש הגדול בשנים שזה ההבדל בין "איש" ובין "אדם" כמו שכתבנו בפ' ויקרא (סימן י) אבל כשכפל "איש איש" רצונו לומר כל איש ואיש, ומורה הכללות, לא הגדלות בשנים. ולדעת ר' יוחנן בן ברוקה אין צריך לזה שזה נשמע מלשון "זכר ונקבה" שכולל גדולים וקטנים, ומה שכפל שם "איש" הוא לישנא בעלמא כלשון בני אדם (ומובא ערכין ג, נדה לב ומב) ויתבאר בכלל דברה תורה כלשון בני אדם.
סימן קכא עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה א:
[ב] "כי יהיה"-- מן הדיבור ואילך. והלא דין הוא! טימא בנגעים וטימא בזבים. מה נגעים פטר בהם לפני הדיבור אף זבים יפטר בהם לפני הדיבור קל וחומר! ומה נגעים שטימא בהם אנסים פטר בהם לפני הדיבור, זבים שלא טימא בהם אנסים אינו דין שיפטור בהם לפני הדיבור?! לא אם אמרת בנגעים שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן, תאמר בזבים שטומאתם וטהרתם בכל אדם! הואיל וטומאתם וטהרתם בכל אדם לא יפטר בהם לפני הדיבור... ת"ל "כי יהיה"-- מן הדיבור ואילך
כי יהיה זב מבשרו: כבר בארתי (תזריע סימן ב) שלפי חוקי הלשון וכלליו היה ראוי לאמר "אשר יהיה" ובא מלת "כי" תחת מלת "אשר" ללמד שאינו מטמא בזיבה רק מן הדיבור עיין שם באורך.
ושואל למה לי קרא? הלא נדע זה בקל וחומר מנגעים שחמירי מזבים שטמא בהם אנסים. ומשיב שבצד אחד נגעים קילי שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן. וכמוהו דריש ולמד בספרא שם (בסימן הנ"ל) ושם מפורש.
סימן קכב עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה א:
[ג] "כי יהיה זב"-- יכול אפילו זב מכל מקום יהיה טמא?... ודין הוא! טימא בזב וטימא בזבה, מה זבה מקום שמטמא בטומאה קלה מטמאה טומאה חמורה, אף זב במקום שמטמא בטומאה קלה מטמא טומאה חמורה. [ד] לא אם אמרת בזבה שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים, תאמר בזב שהוא מטמא בג' ראיות ליום א'?! הואיל והוא מטמא ג' ראיות ליום א', יטמא מכל מקום... ת"ל "מבשרו"-- ולא כל בשרו. [ה] אחר שחילק הכתוב זכיתי לדין: טימא בזב וטימא בזבה. מה זבה מקום שמטמאה בטומאה קלה מטמאה טומאה חמורה אף הזב מקום שמטמא בטומאה קלה מטמא טומאה חמורה.
[ו] "מבשרו"-- עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו. והלא דין הוא! ומה אם הזבה שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים -מטמאה בפנים כבחוץ, זב שהוא מטמא בג' ראיות ליום אחד אינו דין שיטמא בפנים כבחוץ?! ת"ל "מבשרו"-- עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו
[ז] "מבשרו" טמא ולא מחמת דבר אחר. מכאן אמרו בז' דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק לזיבה: במאכל ובמשתה, בקפיצה, במשא, ובחולי, ובמראה, ובהרהור. משנזקק לזיבה אין בודקין אותו-- אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים כי רגלים לדבר.
כי יהיה זב מבשרו:
שימוש המ"ם יורה ג' דברים: ( א ) לפעמים יורה על הקצת כמו שכתוב "מן העוף"-- ולא כל העוף ודומיה, ועל זה בנוי הדרוש הראשון (שבמשנה ג,ד,ה) "מבשרו"-- ולא כל בשרו, רק במקצת בשרו דהיינו מבשר הערוה הזוב, משם מטמא, לא הזב מהבשר ממקום אחר. ואמרו שאי אפשר ללמדה במה מצינו מזבה שממקום שמטמאה טומאה קלה שהוא טומאת נדות (שקל לערך הזיבה שאינו צריך ז' נקיים ולא קרבן) מטמאה טומאת זיבה החמורה והוא הדין הזב יטמא טומאת זיבה ממקום שמטמא טומאת קרי הקלה, שיש להשיב דשאני זב שמטמא בג' ראיות ליום אחד (כמ"ש לקמן פרק א), ועל כן צריך קרא "מבשרו". ועתה שגילה קרא דרק מקצת בשרו זכינו לדין המה מצינו הנ"ל שמקום המטמא טומאה קלה יהיה מקום שמטמא טומאה חמורה.
( ב ) לפעמים יורה שימוש המ"ם על המקום שממנו-- "ונהר יוצא מעדן", "אשר לקח מן האדם", וזה הבדלו מן שימוש הב' כמו שהוא בכל הפעלים המורים על התנועה, שאם אחריהם שימוש המ' מורה יציאתה מן המקום, ואם אחריהם שימוש הב' הם בתוך המקום כמ"ש "דם יהיה זובה בבשרה"-- שמטמאה בפנים כבחוץ, ופה שאמר "זב מבשרו" (דריש במשנה ו ובנדה דף מג:) שתצא חוץ לבשרו וצריך הלימוד שלא נלמד ק"ו מזבה.
( ג ) ולפעמים ישמש המ"ם להוראת הסבה כמו "ולא יספר מרוב", "והיית משוגע ממראה עיניך", "גלתה יהודה מעוני". וזה שדרש (במשנה ז) "מבשרו"-- ולא מחמת דבר אחר, שיהיה בסבת בשרו לא בסבה אחרת.
ומ"ש מכאן אמרו הוא בזבים (פרק ב משנה ב) ופרק התרא דנזיר (משנה ד).
ומ"ש משנזקק לטומאה היינו לאחר שראה ראיה שנייה שלא באונס. [ומ"ש ספיקו ושכבת זרעו היינו ספיקו מחמת שכבת זרעו כגון שראה שכבת זרע תחלה וטיפה זיבה אחר כך, שקודם שנזקק לטומאה, הקרי מטהר את הזיבה, אבל אחר שנזקק לטומאה רגלים לדבר שאין אותה ראייה מחמת אונס]
אולם יותר נכון בעיני שהגם שסדרו הג' דרושים על מלת "מבשרו", הם נסמכים ונדרשים מן ג' פעמים "בשר" המיותרים פה שממה שכתב ( א ) "כי יהיה זב מבשרו" פירושו ששם בשר כינוי אל הערוה כמו "אשר בשר חמורים בשרם", "גדלי בשר". ( ב ) ממ"ש "רר בשרו" מלת "רר" מורה הגרירה לחוץ כמו שיתבאר (בסימן קכו). ( ג ) ממ"ש "או החתים בשרו מזובו" שלפי דרכי הלשון אחר פעלים היוצאים יבא מלת "את", לא מ"ם השימוש, והיה לו לומר "חותם בשר" בפועל או בנפעל, דרשו שהבשר היה הפועל והסבה לזה, לא דבר אחר.
סימן קכג עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה א:
[ח] "זובו טמא"-- לימד על הזוב שהוא טמא. הלא דין הוא! ומה אם הזב -שהזוב גרם לו טומאה- הרי הוא טמא, הזוב -שהוא גרם לטומאה- אינו דין שיהיה טמא?! שעיר המשתלח יוכיח! שגרם לטומאה והרי הוא טהור, [ט] אף אתה אל תתמה על הזוב שאף על פי שגרם לטומאה, לא יהיה טמא... ת"ל "זובו טמא"-- לימד על הזוב שהוא טמא
[י] יכול הדם היוצא מן האמה שלו יהיה טמא? ת"ל "הוא"-- הוא טמא ואין דם היוצא מן האמה שלו טמא אלא טהור.
כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא: שיעור הכתוב כי יהיה זב זובו מבשרו, ויש פה סירוס בלשון מה שבא שם "זובו" שלא במקומו ששם הפעולה יבא תמיד אחר הפעל. וחוץ מזה כבר בארנו (ויקרא סימן יג) באורך שכל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו דרוש. ולכן דרשו שהזיבה בעצמה טמא. ומ"ש "כי יהיה זב מבשרו" הוא נושא המאמר ו"זובו טמא" הוא נשוא המאמר (ובמ"ש הלא דין הוא פלפלו בגמ' (נדה דף לה ודף נה) ובתוס' שם באורך ועיין בקרבן אהרן ואכמ"ל בזה לפי דרכנו).
וכבר התבאר אצלינו בכל הספר שמלת "הוא" הבא אחר השם או העל הוא למותר שבא כ"פ בלא דיבור המציאות הוא כמו "ואברהם זקן", "ואדוני חכם" ונדרש תמיד למעט דבר אחר ומעט שרק זובו הוא טמא ולא דם היוצא מן האמה ומובא ביבמות (דף קה) ובנדה (דף נו) עיי"ש.
סימן קכד עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה א:
[יא] אין לי אלא זובו, מימי רגליו מנין? ודין הוא: ומה אם רוק שהוא יוצא במקום טהרה הרי הוא טמא, מימי רגליו שהם יוצאים ממקום טומאה אינו דין שיהא טמא?! הדם היוצא משם יוכיח! שהוא יוצא ממקום טומאה והרי הוא טהור [יב] ואף אתה אל תתמה על מימי רגליו שאף על פי שהם יוצאים ממקום טומאה לא יהיו טמאים... ת"ל "וזאת"-- לרבות את מימי רגליו.
[יג] יכול הזיעה, והליחה סרוחה, והראי יהיו טמאים?... ת"ל "הוא".
אוציא את אלו שאינם מטמאים טומאת משקים ולא אוציא דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האשה שהם מטמאים טומאת משקים?... ת"ל "זאת"
נמצאת אתה אומר תשעה משקים בזב: הזיעה, והליחה סרוחה, והראי-- טהורים מכלום. דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האשה-- טמאים טומאת משקים. זובו, ורוקו, ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה.
וזאת תהיה טומאתו בזובו: אם תעיין במקרא תראה שכל מקום שבא התחלת ביאור ענין שאין לו המשך אל הקודם בא בלא וי"ו החיבור-- "זה יהיה לך מקדש הקדשים", "זאת התורה אדם כי ימות באהל", "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד", ואחר שלפי דורש חז"ל פסוק זה אין לו המשך אל הקודם שתחלה דיבר מטומאת היבה כמ"ש "זובו טמא" ופה ידבר מאיכות טומא הזב, היה לו לומר "זאת תהיה טומאתו" בלא וי"ו החיבור. מזה הכריחו חז"ל שגם פה ידבר בדרך הדרוש גם מטומאת הזיבה שכמו שמ"ש "זובו טמא" כולל טומאת הזב כפי הפשט וטומאת הזיבה כפי הדרוש, כן מ"ש "וזאת תהיה טומאתו בזובו" כולל טומאת הזב וגם טומאת הזיבה שהיא טומאתו ר"ל הטומאה היוצאת מגופו. ובאר שבין "רר בשרו" ובין "החתים בשרו" ר"ל בין שיצאה הזיבה כריר לח, בין שיצאה עבה, הזב והזיבה טמאים. ומזה הוציאו שגם מי רגליו טמאים. וזה על פי מה שכתב הרמב"ם (פרק א מהל' מטמא משכב ומושב) ששכבת זרע ומימי רגליו של זב טמאים משום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה וזה נכלל במ"ש "רר בשרו"-- אף שיצאו רירים מעורבים במי רגליו.
ואמר (במשנה ט) שהזיעה והליחה והראי נתמעטו ממ"ש "זובו טמא הוא" ולא זולתו. אמנם דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה, יש סברה לדמותם לרוק שטמא, אחר שמטמאים טומאת משקים אם נגע בהם שרץ, לכן אמר מלת "זאת"-- רק זאת שהוא הזיבה ומי רגלים שיש בהם צחצוחי זיבה, לא זולתה.
ובנדה אמר עוד מה רוק שמתעגל ויוצא ואינו נבלע, ועי' בגמ' שם ובתוס'. ולמה שכתבנו דברי חז"ל קרובים אל הפשט ואין להאריך.
ומ"ש תשעה משקים טמאים וכולי מובא כריתות (דף יג:), נדה (נה:), סוף מכשירין, ושבת (דף קמד).