חנה אריאל/השפלות והשמחה/יד
ועפ"י הדברים האלה יפתח לנו שער גדול להבין ולהשכיל בענין הקו שיורד ומתעגל במקום פנוי, שיובן עניינו שהוא כמו שהנמשל בתשבע"פ בא במשל. שר"ל הי"ס דתשבע"פ מתלבשים במהות ענין העולמות דבי״ע לגלות בהן בחי' פנימית רצה"ע בעולמות שברא. שמהו"ע רצה"ע הוא באצילות דוקא כמ״ש בלק"א סימן מ׳. פי' כי אצילות הוא ענין העולמות במדרי' אלקות. וכמשי"ת אי"ה סי׳ (ל״א). ובמדרי' ההיא יתכן שם רצון האלקי. ושם הוא שורש התומ"צ, ומסירת התושבע"פ לחכמים הוא הכח ועוז - להמשיך רצון העליון גם לעולמות בי״ע, לחדש בהן הלכות בכל עולם ועולם לאמור שאם יארע כך וכך - רצה"ע בו כך וכך. ומי הוא זה שיוכל להעתיק אור רצון העליון שבאצילות אל העולמות בי״ע - הלא הוא רק כח הנמשל דתורה מקדמונו של עולם כנ״ל. נמצא שאור קדמונו של עולם בא בקרב חכמי ישראל בבחי' י"ס דתושבע"פ ע"י התלבשותו בלבוש המשל הקדמוני - שהן גוף ההלכות שקבל משה מסיני. ובהלכות ההן ועל ידן - נמשך אור הי"ס הנ״ל להמשיך אור רצה"ע בעולמות - לחדש שם ההלכות. ככה יש להתבונן שהקו"ח אור א"ס - יורד להיות הוא נמצא במקום פנוי וחלל, בבחי' עיגולים שהן דוגמת ההלכות עצמן שמסר משה ליהושע - ובבחי' יושר שהוא דוגמת הגמרא ושמוש ת"ח. [וזהו מה שרצינו לבאר שהקו שהוא אא"ס בעצם - כמשל אור הנמשל דתורה. יורד ומתעגל, שזהו כמו הלבוש דמשל של התורה, ובמקום הפנוי שהוא כמו ענייני העולם שההלכות מורות רצה"ע בהן. בדרך אור נזרק ונפסק - הן גופי הלכות שמדברות כסוכה ומבוי גשמיים] וע"י העיגולים ויושר הזה יתגלה אא"ס דקו"ח עצמו, בבחי' עולמות היוצאים מאד״ק שהן כל העולמות שבמק"פ הזה, להמציא בהן כל מה ששיער בעצמו בבחי' חידוש במקום שלא הי׳ נמצא מחמת הצמצום דמק"פ שהוא צמצום גמור באד״ק שאינו כולל רק מה ששיער ולא יותר כנ״ל. וחל עלי׳ שם "עולם". רק שהו״א ר"ל הקו עצמו הוא מקומו של העה"ז. כי לולא המשכת הקו גם ההעלם אין לו שם מציאות שם וד״ל. וכמ״ש בעי״מ ס״ג ועיי״ש. והקו כולל את ההעלם הנ״ל בעצם, כמו משל מאור קדמונו של עולם דתורה העצמי, שהוא כולל אבי״ע בהשוואה כנ״ל, רק שבא בדרך הפסקה. דהיינו כמו שאור קדמונו של עולם הנ״ל בא ונמשך בקרב חכמי ישראל להיות הם המדברים וממציאים רצה"ע בבי״ע ולא הקב״ה בכבודו ובעצמו כ"א מפי חכמי ישראל דוקא כנ״ל, מאיר בני אומר וכו׳. [והמשל הזה בערך כח האש היסודי הנמשך בעיגולים ויושר הנז״ל סי׳ י״א. ומ״ש מקודם המשל מגופי ההלכות דסוכה ומבוי הגשמיים הוא בערך כח השלהבת הנז' שם ודו״ק בזה], ולכן אין העולם דהיינו בחי' ולא יותר האמור, וד״ל מקומו לפי שהוא לא נגלה אלא ע"י עיגולים ויושר דאד״ק הנ״ל. והמשל לזה הוא שכדאמעוט לבא לא היו יודעים הלכה בכח ואור התשבע"פ עצמה מחמת שנשתכחו ההלכות, ולא נמצא האור לפרט זה בעיגולים ויושר, ככה מה שלא בא בעיגולים ויושר דאד״ק והוא העולם, דהיינו ההעלם ד'ולא יותר' אין העולם מקומו אלא צמצום גמור הוא. ואמנם האדם הזה נברא למלא את כל העולם הזה (ד'ולא יותר') כבודו ית׳ - בכח הקו"ח שבקרבו, כמו שחכמי ישראל בכח הי"ס דתשבע"פ ממציאים רצה"ע בעולמות, וכמו שחכמי ישראל פועלים בבחי' ראי׳ שלהן בעולמות, כמ״ש כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. ככה בכח הראיה דאד״ק נעשו הכלים דעקודים שהן כמו בחי' עוני, וכמשי"ת אי"ה, ובחי' הכלים דנקודים שהן בחי' מיתה כידוע.
וביאור הדברים: שכמו שע"י נתינת עין דחכמים - פועל ההסתכלות שלהם המשכת אור וכח בעולם להמעיט מהות 'ההעלם' הקשה העומד לנגדם ומעלים התפשטות אורם שיתבטל בבחי' עוני או בבחי' מיתה, וכדוגמא זו הוא ענין בח' הכלים לאורות, שעיקר הכלי הוא חללו, שהחלל הוא המעטת ישות הכלי, והכנתה לקבל בתוכה איזה דבר ליהנות בו. שקודם עשיית החלל לא הי׳ יכול להתקבץ הדבר שנהנין ממנו, כמו המים או היין עם חומר מהות הכלי, והי׳ נבדלים זה מזה. והחלל שהוא המעטת ישות החומר מקבצם יחד, ר"ל המים עם הכלי. ועד"ז יובן שאור הסתכלות דאד״ק פעל בהעלם דמק"פ (שהוא ענין 'ולא יותר' הנ״ל) בחי' חלל ובית קיבול לאורות דאד״ק המתפשטים ממנו, שמצד עצמן הן נבדלים ממהות ההעלם הזה, וההעלם מנגד לאור [כי האור הוא מקומו של עולם גם-כן, והעולם אינו מקומו, והרי-זה כמו התנגדות המורדים והפושעים בתלמידי-חכמים, שאעפ״י שהם פושעים ומורדים אעפ״כ יניקת נר״ן שלהם הוא מנר״ן של תלמידי-חכמים דוקא כמ״ש בלקוטי אמרים] ועל-ידי ההסתכלות פועל המעטה בניגוד ההעלם שיוכל האור להיות נמצא וההעלם לא ינגד לו, רק שאף על פי כן אין התגלות האור כי-אם מה שבא בכלי, כמשל המים שבחלל הכלי וממילא שהכלי עושה בו תמונה, דהיינו שהתגלות האור הוא לפי ערך איכות ומהות הכלי בזכות ועוביות ומראה וגוון. שהגם שהאור זך יותר וכולל גוונים יותר, אך לא נתחבר ממנו עם הכלי כ״א ערך התמונה כמו שהיא. ומה שיש בכח האור יותר נשאר בבחינת הבדלת הערך מהכלי ולא נכנס בתוכו, וד״ל.
וכמו שעל-ידי לב חכמים עד שלא נתמעט, כמו קודם שמת משה היו יכולים לגלות הלכות חדשות בעולמן עד שלא דרך העלם שכל ומדות של עצמן כנ״ל ס׳ הקודם בהגה״ה. ככה ע״י בחינת השמיעה דאד״ק [שהוא בחינת בינה כידוע בעץ-חיים, ובינה נקראת לבא במאמר פתח אליהו] נמשך בחינת ומדריגת אורות בעולם, שהאורות הן בחינת הגילוי דקו-וחוט עצמו. שזהו כל השלימות המקווה שיאיר אור אין-סוף כמו שהוא קודם הצמצום גם בכל המקום הפנוי. שהגם שגם עכשיו נתמלא המקום הפנוי באד״ק בעיגולים ויושר שלו ואח״כ באבי״ע, עדיין הוא פנוי ממה שהי׳ קודם הצמצום שהי׳ בבחינת אין-סוף, דהוא ושמו בלבד, דהיינו שגם העולם מקומו כדלעיל סי״ב. ולעתיד-לבא ימלא כבוד ה׳ את כל הארץ למטה מטה, בכל עילוי המדריגות דלמעלה מעלה עד שיהי׳ העולם מקומו גם למטה במקום הצמצום-פנוי. וכל זה הולך ונעשה על ידי אצילות אורות בכלים דעקודים נקודים וברודים, ובי״ע ומעשה התחתונים בתורה ומצות.
* הגה״ה: וכן כל העולמות רבים ועצומים שלמטה מעקודים נקודים וברודים כמ״ש בעץ-חיים, שגם הם מבקיעת הקו-וחוט חוץ לעיגולים ויושר דאד״ק. היינו גם-כן לגלות אור אין-סוף במקום ההעלם דולא יותר. ולא הרחיבו הדיבור בהם בספרי הקבלה, שנראה שהם רק מתן שכר ולא שייך בהם שום עשי׳ ותיקון בכוונה ורעותא דלבא.
ולפי-זה יהי׳ המשל מפסקי הלכות בעולם, שהם הכנה להיות אח״כ עליית הכשר עילוי אחר עילוי, וירידת הפסול מטה מטה עד שיבוער רוח הטומאה לגמרי מן הארץ. אל האור הבא דרך עיגולים ויושר עצמן דאד״ק חוץ לכלי הדק שלו, דהיינו במקום ההעלם דולא יותר הנ״ל. כמ״ש בכתבי האריז״ל שאד״ק הוא כמו יסוד לעולמות, והם עומדים בחוקו למטה מן ההוה. וזהו לומר שהוא מאיר ובא אור הכנה לעולמות דאצילות וכו׳ וכל ההשתלשלות השלימות דמקוו׳ הזה. וז״ש דמחשבה קדומה דאד״ק צופה ומביט עד סוף כל הדורות היינו בפנימיותו. והפנימית היא כעין בחינת מאור להאיר אור החיצונית בבחינת עד סוף כל הדורות. והמשל אל אורות אח״פ שהן בחינת הכלים היוצאים דרך נקבים. וכן אור העינים דאד״ק מנתינת עין דחכמים כנ״לף ומבינת לבם עד דלא אמעוט לבא. והארה ראשונה היא בבחי׳ עקודים בכלי אחד כל הי׳ ספירות, וגם המקיף עם הפנימי עקודים יחד כמ״ש בעץ-חיים, ומאיר ובא בבחי׳ מטי ולא מטי וכמו-שנתבאר שם.
וביאור הדבר. דהנה ידוע שכל דבר ודבר שבעולמות, בחינת היש שבו שרשו הוא מן בחינת המקיף, שמקיף וסובב לאור הפנימי שהוא חיותו וצורתו של אותו הדבר, כמו על דרך-משל אילן ופירותיו, שכח הצמיחה מקוטן לגודל באילן ופירות, והלחלוחית שבאילן וטעם שבפרי. הוא בחינת האור פנימי שבהן, ודבר ה׳ הוא במאמר תדשא הארץ - נמשך ובא מן הארץ בלחלוחית כח הצמיחה וטעם הפרי. ואמנם חומר האילן והפירות שהוא היש המורגש שבהן. גם הוא נמצא ובא בדבר ה׳ הזה המקיף לכח ואור הזה דצמיחת וטעם הפרי הנ״ל. ופירוש לשון מקיף, הנה ידוע גם-כן שאין רוצה-לומר שאינו נמצא כלל בפנימית, אלא וודאי הוא עיקר מציאותו רק שאינו נגלה בו בכח הצמיחה ובטעם, והיינו כמ״ש במקום-אחר שדבר ה׳ הוא בחינת אור וכח האין-סוף המתצמצם ונמשך דרך בחינת אותיות, שהן בחינת מגבילים לאור האין-סוף שלא יאיר אלא כעין האותיות. שהגם שאין סוף להתפשטותו, וגם בהתלבשותו באותיות מגבילים יוכל להתפשט בבחינת אין סוף ואין קץ ולא יכלה כחו ח״ו, אבל כל התפשטותו יהי׳ רק מעין בחינת האותיות על ריבוא רבבות אופנים, אין קץ למספרם. שאחרי שנתלבש באותיות הללו, בבחינת דבר ה׳ כמו אותיות פרי תאנים או ענבים לא יופשט מהן, והתפשטותו עד אין קץ ותכלית יהי׳ רק על-פי הוראת האותיות, והתפשטות זה דבחינת אין-סוף מגיע עד בחינת התהוות היש מאין. ופירוש יש מאין הוא התהוות החומר מהרוחניות והצורה שזהו כח האין-סוף. ואי-אפשר לעמוד על הדבר ולהשיג איך היא ההמשכה מן רוחנית להיות נעשה גשמיות. דבשלמא המשכת מדריגה נמוכה ממדריגה גבוה. יש אפשריות לעמוד עד הדבר ולהשיגו, דהיינו המשכת שכל בשכל קטן שממשיך הרב דבר חכמה גדולה ורמה ועמוקה שאי-אפשר להתלמיד לעמוד מצד עצמו על הדבר ולנגוע בקצה שלה כלל מפני עובי שכלו וקטנותו. והרב ברוחב שכלו וזכותו משיג אותה. ומצמצם אורה כמו צמצום המשפך (שקורין לייקע) בגשמיות וממשיך מן הרחב אל הקצר, ומן הזכות אל העוביות ועכירות, שגם שם תמצא הד״ח. והיינו לפי שעל כל-פנים הכל הוא ענין שכל, אבל להתהוות מן המשכת והתפשטות הרוחניות יש גשמי אין זה כי-אם מאין ליש, וכמ״ש באגרת-הקדש מאמר איהו וחייוהי. שזהו נקרא כמו בלתי סיבה קודמת ליש הזה. ורוצה-לומר בלתי סיבה מושגת ונתפסת בשכל הנבראים כולם שהן מוגבלים ואינן יכולים לקלוט ולתפוס בחינת אין-סוף בהרגשת שכלם. וקמי בחינת אין-סוף עצמו רוחנית וגשמיות שוה לגמרי ונמצאים שניהם כאחד יחד. וזהו שבהתלבשות כח האין-סוף באותיות דבר ה׳ - תאנים או ענבים, תהי׳ פעולת האין-סוף המהווה גשמיית יש מן האין, להתהוות ישות התאנים דוקא או הענבים ולא פרי אחר. והתהוות זו מאור מקיף דוקא הוא שאינו מושג לנבראים כלל כנ״ל, והוא מקיף את האור-פנימי שהוא כהצמיחה מקוטן לגודל וטעם הפרי כנ״ל, שזהו דבר המושג למוגבלים גם-כן אור פנימי. וזהו שנתחלק המקיף והפנימי לשני דברים מחולקים, שהמקיף הוא כח התהוות היש שהוא בלתי מושג. והפנימי הוא האין הבא לידי השגה והרגשה בצמיחה מקוטן לגודל שהוא מושג, כמשל שכל הרב והתלמיד הנ״ל. אך באמת שניהם דבר ה׳ אחד הוא. ויש להבין ולדקדק בזה היטיב מה בין התלבשות כח האין-סוף בבחינת המקיף, שגם הוא מלובש בדבר פרטי דוקא כענבים או תאנים. ובין התלבשות אור בפנימי כאמור.