חנה אריאל/השפלות והשמחה/יג
והנה גם האבות קיימו כל התורה כולה. אך לא ניתנה להם רק שהשיגו התורה כמו שהיא בעולם דשורש נשמתם, ומשם נמשך על-ידי נשמתם היונקת משורשה גם אור התורה כולה לקיימה, אך לא ניתנה להם, כלומר שהם לא השיגו רק האור הנמשך ממנה, דהיינו בחינת המשל דכל עולם ועולם, ולא הנמשל שהוא מה שקדם לעולם כנ״ל, אבל משה קבל תורה מסיני כאשר ירד ה׳ עליו, שירידה זו היא בחינת קדמונו של עולם, שאבי״ע הם בהשוואה, ונגלה למטה כמו למעלה, ולכן לא הי׳ אתר דלא מליל מיני׳ עמהון כידוע. אף שהדיבור הי׳ נמשך מהר סיני ככתוב במפורש וירד ה׳ על הר סיני. וידבר אלקים וכו׳. אלא שהדיבור שהי׳ בהר סיני בירידת ה׳ עליו, הי׳ בבחינה זו דקדמונו של-עולם. ונגלה למטה ולמעלה, ולד׳ רוחות העולם בגילוי והשוואה אחת. נמצא מובן מזה שגילוי דירידה על הר סיני במתן התורה, יש בו הקדש עילוי על גילוי׳ בעולמות עליונים דאבי״ע. ששם אינו נגלה רק המשל וכאן נגלה גם הנמשל, וד״ל.
ובזה יובן דקדוק הלשון משה קבל תורה מ׳סיני ולא ב׳סיני. שאם הי׳ אומר ב׳סיני הי׳ משמע שהקבלה היתה בבחינת העולמות, והמשל שסיני הוא דבר בפני-עצמו והתורה שהיא המשל היא דבר בפני-עצמו. ובאמת אין זה עיקר קבלת התורה, כי-אם הנמשל דוקא, שלגבי הנמשל הוא בחינת ״ואין אלקים עמדי״, ולזאת מרמז מ׳סיני, וד״ל.
והיינו משה עצמו דוקא, שהוא פני חמה, רוצה-לומר בחינת אור העצמי כמו החמה שאורה מעצמה. אבל יהושע שהוא פני לבנה, שאור שלה הוא בבחינת קבלה מהחמה, דהיינו זיו החמה ולא אור עצמי, לא הי׳ יכול לקבל מסיני שהוא בבחינת ״ואין אלקים עמדי״. וכמו-שכתוב בזוהר בראשית (זהר חלק א כב ב). דאית אחד בשותפו, כגון דכר ונוקבא. דהיינו אור בבחינת משפיע ומקבל. אבל עילת העילות דהיינו אד״ק, עלי׳ אתמר ״ואין אלקים עמדי.
* הגה״ה: ויש להבין כוונת ענין אור העצמי ואור בבחינת הקבלה, על-דרך ביטול בעצם וביטול היש, שהביטול הוא במציאות היש דוקא. ועל-כן הביטול הוא בבחינת הקבלה, שהרי בעצמו יש הוא, וד״ל.
לכן אמר ומסרה ליהושע. שמשה על-פה ההלכות מסר כח התורה שבעל-פה ליהושע. וזה הי׳ כחו וגבורתו של משה, פני חמה להמשיך אור הנמשל דתורה גם בבחינת משפיע ומקבל [אבל וודאי שהאור עצמו לא נשתנה]. ובזה יובן מ״ש שהאכולות למדו תורה כמשה רבינו. רוצה-לומר בגילוי אור הנמשל, כמו שלמד משה פני חמה ההלכות שקבל מסיני, עם הנמשל דוקא בבחינת גילוי אור, שעל-זה דקדק לומר שקבל מסיני כנ״ל, ככה הי׳ כח המסירה מזה לזה יפה, עד האשכולות יוסי ויוסי דהוו גמירי עם אור הנמשל להדיא.
ועל-זה מקשה, והא שלשת אלפים הלכות נשתכחו, ואם הי׳ הנמשל גלוי להם, הי׳ להם לידע הכל בכח אור הנמשל. ומשני דאשתכח אשתכח, פירוש שהלכות שנשתכחו שהם בחינת המשל דתורה, נשתכחו. ובטל כוחם וגבורתם בזה, שאעפ״י שבכח התורה המסורה להם בשאר הלכות הי׳ יכולים לידע הדינים שנשתכחו, אבל לא היו בבחינת הכלי להיות גמירי אותם כמשה רבינו, כי דוקא אותן ההלכות שקבלו ממשה במסירה יש בהן כח הכלי הזה, ולא אותן ההלכות שמחדשים הם אח״כ בכח התורה המסור להם. [ומ״ש החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו, יש-לומר שככה הפלפול הי׳ נמצא גם בחינת כח הכלי. כמ״ש שמשה נהג עין טובה ומסר לישראל הפלפול, הרי הפלפול בא במסירה כמו ההלכות שלא נשתכחו, אבל מה שנודע להם משפט ההלכה בכח אור התורה, שהוא על-דרך החכמה דשתיק רב הנזכר בסי׳ הקודם, לא הי׳ בו בחינת הכלי הנ״ל] ולפי-זה משמע שעל-כל-פנים משפט ההלכות הי׳ יכולים לידע בכח התורה המסורה להם בפשיטות, ועל-זה מקשה והתני׳ אם רבו המטמאין טמאו או המטהרין טהרו. אלמא שגם משפט ההלכות יש בהם מחלוקת. ואי הוו גמירי כמשה, הוי להו למידע כולם בשוה מאחר שהי׳ משתמשים באורה של תורה עצמה. ועל-זה משני לבא הוא דאימעוט. פירוש מה שהלב מבין מתוך אור התורה לפסוק הלכה חדשה זה נתמעט, אבל במה דגמירי לא נתמעט האור כלל, ולכן הי׳ יכולים להורות הלכה מתוך משנתם, וד״ל.
- הגה״ה: אבל קודם שמת משה לא נתמעט הלב, והי׳ יודעים לחדש הלכות בכח אור התורה עצמה. ולא על-ידי התלבשות ממש בשכל ומדות של עצמן כמו לבתר דמית משה, וכדלקמן.
מה שאין-כן באותן שנשתכחו, דאימעוט הלב להבין אותן על בוריין בדרך המצאת הלכה ברורה למעשה בכח אור העצמי דתורה, כי אם על-ידי חכמתם ובינתם ודמות של עצמן כפי הלב שלהן עצמן. ולכן אעפ״י שאף על-פי-כן הוא הוא התורה שבעל-פה דוקא כנ״ל, אך אינו רק כפי מה שכל אחד-ואחד מהם מקבל בכח הנר״ן שלו, ולכן נפלה המחלוקת בהן עד שהי׳ צריכין לעמוד למנין וכו׳. ומטעם זה לא הי׳ יכולין להורות הלכה מתוך משנתן, אם לא בכח הגמרא דוקא כנ״ל ס״ג. שהוא שימוש תלמידי-חכמים, דהיינו ביטול מהות שלהן ועצמותם לגבי אור התורה, שעל-ידי-זה תצא הלכה ברורה. [ולכן משרבו התלמידים שלא שמשו כל-צרכן, רבתה המחלוקת מצד הבדל מהות-ועצמות של הנר״ן זה מזה, וכמ״ש במקום-אחר, וד״ל], אבל באותן שלא נשתכחו הוו גמירי כמשה רבינו בגילוי אור התורה עצמה בלא העלם כח הנר״ן עלי׳ כלל וד״ל.