חנה אריאל/השפלות והשמחה/טו
והענין הוא שצמצום המקיף מצד 'המשפיע' הוא - ומצד 'המקבל' לא יתכן לקרותו בשם צמצום משני טעמים:
- הא' שאין המקבל שולט באור המקיף שיוכל לפעול בו צמצום.
- והב' שבערך המקבל לא נתצמצם האור מקיף כלום אחרי שהוא אינו משיג אותו כלל ועיקר, ולא נק' צמצום אלא בערך [ה]משפיע להיות התהוות הדבר הפרטי ההוא דענבים או תאנים וכו'. וצמצום הפנימי הוא מצד המקבל דוקא. וכלומר שלגבי המקבל הוא שנחלק הפנימי להיות מציאות אחר נבדל מהאור מקיף, אבל מצד המשפיע שניהם ענין מציאות אחד הם ממש.
ויובן ע"ד משל מרב שאומר דבר חכמה עמוקה לתלמידו ומסביר לו הדבר במשל ממילי דעלמא. דידוע במעלת המצאת המשלים, שהוא מורה על עוצם הפלגת חכמת החכם יותר ממה שמורה כחו ע"י המצאת הדבר חכמה עצמה, לפי שהמצאת המשל הוא התפשטות כח חכמתו להאיר בתוקף אורה להאיר גם במילי דעלמא וחיצוניות, שזהו כמו אבוקה שכל מה שהיא גדולה יותר יאיר אורה למרחוק יותר, נמצא שצמצום חכמת החכם להיות נמצא ממנה המשל אינו צמצום גמור ואין החכמה מתעבה ומתעלמת כלל בתוך המשל, והצמצום הוא רק ירידת כח החכמה בדבר פרטי שהוא פרט ענין הדבר חכמה ההוא, וזה הוא מצד הרב המשפיע אבל התלמיד המקבל הדבר חכמה ע"י המשל אינו מקבל רק מה שנשאר מהאור במשל ונפסק מעמקות הדבר חכמה עצמה. שאינה מושגת תלוי' כלל בעמקה שהיא אצל הרב. וכ"ש שאין מושג לו הפלאת כח החכמה להמציא המשל. ואינו משיג מן הדבר חכמה גם המעט המלובש ומתעלם במשל. כ"א אחר שהמשל מסלק העומק של הדבר חכמה מן המעט המושג על ידו, ועי"ז משתנה השכל מזכות שכל הרב לעובי וגסות שכל התלמיד כמשל המשפך הנ"ל [כידוע כ"ז ומבואר במ"א בביאור לשון צמצום והסתר והעלם בלק"א כמה פעמים]. אבל מצד הרב המשפיע גם המעט המלובש במשל לא נשתנה כלל מעצם עומק הדבר חכמה, ואפילו בהפלגת כח החכם להמציא משלים ג"כ עודנו קשור ומיוחד כמו שהי' טרם שיצא אל הפועל בדבר החכמה והמשל הפרטי, ויובן מזה בנמשל למעלה, שכמו כח החכמה להמציא עומק הד"ח במשל וחיצונית מילי דעלמא, כן היא בענין האור מקיף שהוא אור וכח (טא"ס) [מא"ס] ב"ה שאין מעצר לו להתפשט עד מציאות הישות של כל עולם ועולם וכל מציאות ומציאות פרטי שבעולם. וגם כשנעשה מהאור מקיף האילן ופירותיו לא נחשך אורו ולא נתמעט כלום, ואדרבא הרי הוא הוראת כח הא"ס לעשות התהוות היש בלי סיבה קודמת כנ"ל. ואין בזה צמצום רק היותו דבר פרטי אילן ופרי פלוני, ומאחר שאין כל עיקר הכח הזה מושג ומובן כלל לנבראים, ע"כ נק' צמצום הזה רק מצד המשפיע אבל לגבי הנבראים המקבלים לא נתצמצם האור כלל. והתהוות הנברא ממנו אין מחשיך אורו כלל כנ"ל.
אבל מציאות האור פנימי שהוא כנ"ל כח צמיחה שבאילן וטעם שבפרי, הוא צמצום גמור והתעלמות כח הא"ס שאין מעצור להתפשטותו ואינו נגלה רק מה שנתצמצם ונתלבש ברוחניות הצמיחה וטעם הפרי. והרי זה דומה ממש בהשגת התלמיד הדבר חכמה עצמה מן המלובש במשל, וז"ש שהאור פנימי הוא מוגבל ומלובש בכלי, היינו כלי המקבל כמו טעם הפרי וכח צמיחה שבאילן, שכח דבר ה' ואא"ס הוא, אלא שנתעלם מאד ונעשה כח מוגבל ומתקבל בפרי ובאילן ומוקף בהן (ר"ל מפרי ואילן) מכל צד, כלומר שאין שום כח אחר נמצא ממנו רק כח הצמיחה והטעם המוגבל, משא"כ האור מקיף אף שמתהוה ממנו האילן והפרי אינו מלובש כלל בהן, שהרי אינו מושג לשום נברא. וז"ש בע"ח שהאור מקיף הוא מבחוץ לכלי. שהוא מצד המשפיע ואין התהוות היש אצלו אלא הפלגת כח הא"ס כנ"ל.
ועתה יובן שכאשר כבר יש מציאות כלי, אז מצד הכלי יתכן מציאות האור פנימי מוגבל ומצומצם מה שאפשר לכלי להיות נגלה בה בצמיחה וטעם הנ"ל. והאור מקיף הוא ענין אחר לגמרי, דהיינו כח אא"ס המופלג ומובדל מלהיות מורגש בשום דבר זולת מקורו ומקום לוקחו משם, דהיינו מצד המשפיע כנ"ל. אבל בטעם נעשה מציאת הכלים, הרי גם האור פנימי שהוא כמו כח הא"ס לצמיחה וטעם - לא הוגבל עדיין לעצמו ואף שיש לו מציאות דערך זה (דצמיחה וטעם) דאור פנימי גם הוא אינו רק תוקף כח הא"ס שכל יכול, אך הוא נחשב ערך כח קטן מאד לגבי ערך האור מקיף, לפי שהאור פנימי הוא באמת רק אור של המקבל. וגם בעודנו במשפיע ניכר הוא היותו כח למקבל, כמו הרב שמשכיל בשכלו הגדול ומרגיש בו כל שכל של התלמיד מה שהוא יכול להשיג אפילו אחר יגיעה גדולה, ולכן נק' (כח המשפיע והרב) בשם אור מקיף, כלומר שמקיף לאור הפנימי כשכל הרב שמקיף לשכל התלמיד, אך כל זמן שאינו מלובש עדיין בכלי התלמיד הגסים עודנו נוגע באור המקיף ומיוחד בו בתכלית עד שאינן נחשבים לשני דברים חלוקים כלל.
ואם הי' התלמיד משיג אותו בלא התלבשות בכלי הי' משיג על ידו את שכל הרב, כי אף אם קטן הוא שכל הרב הוא עכ"פ, וכמ"כ כח הצמיחה בטרם שבא בלחלוחית האילן, נודע כי דבר ה' הוא כמו אור המקיף רק דבר קטן בערך הוא לגבי כח התהוית מאין ליש בלא סבה קודמת כנ"ל. וכח ההתהוית מהויה באופן זה שיהי' בנמצא גם כח הצמיחה מקוטן לגודל, א"כ הוא נכלל בו ונוגע במהו"ע של האור המקיף כי דבר אחד ממש הוא. וה"ז ד"מ הנ"ל אם התלמיד הי' מתגלה לו עומק חכמת הרב והפלגתה להמציא משלי' כנ"ל, שלא הי' התלמיד משיג ומקבל בשכלו כלום, ואם כן הוא אין בגילוי זה ירידה והשפלה מעומק חכמת הרב כלום וד"ל,
ועתה יובן שזהו ענין מטי ולא מטי, שכאשר מתפשט אור המקיף להתהוית היש - כולל הוא גם את האור הפנימי כנ"ל והרי נעשה היש עם הכח דאור פנימי עמו, הרי זה נקרא מטי האור לעשות היש ההוא [כנ"ל דאור מקיף מצד המשפיע הוא ומצד המשפיע נחשב התפשטות זו להתהוית היש ממש, ולכן נקרא מטי האור אל היש] אך לפי שהאור פנימי אינו מלובש עדיין בשום כלי וענין המבדילו מן המקיף, הרי הוא מגיע עד המקיף עצמו, וכמו בתלמיד אם לא הי' שכל רבו מתצמצם ומתעבה בהשגתו ושכלו הגס של התלמיד אף אם מִצְּעַר היא השגתו, הוה קאים בו אדעתא דרביה ממש באותו המעט שמשיג, כי שכל הרב ממש הוא, וכיוון שמגיע עד אור המקיף ממש הרי אין כאן ירידה כלל ממהו"ע אור הא"ס, חוזר ונסתר מציאות האור פנימי לגמרי בהתכללותו באור המקיף. וזהו "ולא מטי", וידוע שכל דבר שנתפשט אף שמסתלק אח"כ נשאר רושם עכ"פ, ככה גם כאן ע"י לא מטי הנ"ל דוקא נעשה בחי' מציאת כלי, כלומר בחי' השגה מצד המקבל, וה"ז כמו התלמיד אם הי' מתגלה לו בדרך הבהקת אור, הפלגת חכמת הרב ועמקה מה שא"א לו כלל להשיג ולקבל בשכלו כנ"ל. שנמצא שאין כאן ירידה מחכמת הרב כנ"ל, וממילא שלא הי' נשר אצל התלמיד מהבהקת האור הנ"ל כלום, אעפ"כ זאת הי' נשאר בהרגשתו שנגלה לו איזה דבר ונסתלק ממנו. והי' פועל בו תשוקה שישוב ויתגלה האור ההוא בקרבו אף שאינו יודע כלל מה הוא. והרגשת ותשוקה זו מובן שהוא בחי' חקיקת חלל כלי בתוך מהות התלמיד המקבל, שקודם שנתגלה לו ההבהקה, גם זאת לא נעשה בקרבו, כלומר שלא ידע גם ממציאות אור נעלם ולא הי' לו שום תשוקה. ובזה יובן שע"י בחי' "לא מטי" דהיינו חזרת האור פנימי הכלול בדבר ה' באור המקיף, להתכלל ולהתבטל במקיף בבחי' אין סוף הפשוט הכל יכול, עי"ז נעשה עכ"פ בעולם [שהוא המקום פנוי הנשאר מצמצום ד"ולא יותר"] בחי' כלי, וכלומר חלל מבחי' העלם הקשה, להיות נגלה בו עכ"פ בחי' הסתלקות האור כי טוב, והרגשת זו ההסתלקות הוא בחי' ניצוץ המקיים את בחי' מציאת הכלי. וכענין "ולהחיותם ברעב" המבואר במקום אחר, וד"ל.
ומכל זה מתבאר דבבחי' "מטי - ולא מטי" הוא ענין עקודים בכלי אחד המקיף והפנימי ביחד. וענין עקידת המקיף והפנימי, כבר נתבאר שבין בבחי' "מטי" הפנימי נמצא ביחד עם המקיף, ובין בבחי' "לא מטי" שחוזר ונכלל הכל באור אין סוף הפשוט ע"י התכללות הפנימי במקיף כנ"ל, שניהם עקודים יחד, וגם מה שכל העשר ספירות עקודים בכלי אחד במקום זה ג"כ דעת לנבון נקל עפ"י המבואר שחלל הכלי היא רק הרגשת ההסתלקות, והוא ידיעה דרך שלילה, וידיעה זו מובן למשכיל שידיעת שלילת כמה דברים אינה אלא ידיעה אחת, וכמבואר במורה נבוכים בביאור ענין ידיעה דרך שלילה. ויובן היטב בדקדוק לשון הע"ח בזה, שהוא כמו שנתות היו בהין עד כאן ללוג דמנחות ד' , ככה הכלי דעקודים אחת היא לכל הי' ספי', והשנתות הן משל לשלילת דברים פרטים, וכן להרגשת הסתלקות כמה הבהקות דמטי ולא מטי מן הי' ספי' וד"ל.