חנה אריאל/השפלות והשמחה/יב
לתוספת ביאור למה שנתבאר סהק״ו שהקו הוא אא״ס בעצם, אלא שמתעגל במקום פנוי. יש להעתיק דרוש אחד בענין תורה שבעל-פה. וכפי המשל שנזכר-לעיל סי׳ ג׳ לעיגולים ויושר ממשנה וגמרא, וכאן באד״ק יהיה ענין המשל ממשנה וגמרא דתורה דוקא. והוא הנקרא תורה שבעל-פה, שאמרו בה משה קבל תורה מסיני ומסרה וכו׳. ויש להבין לשון מסיני, והיל״ל בסיני. וגם יש להבין מאמר רז״ל הכל נמסר לו למשה מסיני אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. דממה-נפשך אם כבר נמסר הדבר אין זה חידוש, ואם הוא חידוש איך אמר שכבר קיבלו משה. ואין לומר דקאי על שלשת אלפים הלכות שנשתכחו. או מה שנשתכח אח״כ, דעל-זה לא הוי אמר לשון חידוש. וכמו שאמרו רז״ל החזירן עתניאל בן קנז מפילפולו, לא קראו לזה אלא לשון החזרה, אבל לשון חידוש לא משמע וודאי, כ״א לשון חידוש מעיקרו שלא נאמר עדיין כלל. ואעפ״כ אמרו שנמסר למשה מסיני, ויש להבין את זאת.
בפרק ב׳ ד-(תמורה טו ב) אמרו, כל האשכולות שעמדו להן לישראל ממשה רבינו עד יוסי בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו. ומקשה והא ג׳ אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, ומשני דאשתכח אשתכח, ודגמירי הוו גמירי כמשה רבינו. ופריך והתניא משמת משה אם רבו המטמאין טמאו, אם רבו המטהרין טהרו. ומשני לבא הוא דאמעיט, מגמר הוו גמירי כמשה רבינו. ופירוש רש״י ותוספות שם לבא אמעיט - להחזיר הנשכחות, ומשום הכי באו למחלוקות ולמנין, אבל מגמר - אותן שלא נשתכחו הוו גמירי בדיוק כמשה רבינו ע״כ. ואין זה מובן כלל, דלפי-זה כל עיקר החידוש שחידש התרצן במ״ש לבא הוא דאמעיט, היינו רק לומר שמה שעמדו למנין מיירי באותן הלכות שנשתכחו, אבל באותן הלכות שלא נשתכחו הוו גמירי בדיוק ולא הי׳ בהן מחלוקת, וצריך-לומר לפי-זה שהמקשן הי׳ סבור שגם בשארי הלכות הי׳ ענין זה דעמדו למנין, ועל-זה דוקא הקשה. ואם-כן הוא הו״ל להתרצן לומר בקיצור ובפשיטות התם באותן שנשתכחו, ולמה הי׳ לו לחדש סברא דלבא (אמעיט) וגמרא (גמירי).
ידוע ומבואר בכמה-מקומות בענין תורה שבעל-פה, דאלו ואלו דברי אלקים חיים. פירוש שאלקים חיים מדבר מתוך פיהם דברי ההלכות, וכמו-כן שכל ומדות דפסקי ההלכות הן הם שכל ומדות דאלקים חיים. וזה הוא ענין נתינת התורה שבעל-פה, כלומר שניתן לישראל שכל ומדות ומחשבה ודיבור של אלקים חיים לענין ההלכות. וכמ״ש בכתבים בענין תורה שבכתב. וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור. שזהו ענין המתן תורה שבכתב, לאמ״ר שבכל זמן שיאמרו ישראל דברי התורה שבכתב, יהי׳ הן הן הדברים אשר דבר ה׳. בהר סיני וקבלו זאת בעשרת הדברות שתחילתן אנכי מי שאנכי דוקא, כלומר מהותו-ועצמותו ית׳ ולא מה שבא ממנו אור וכח וחיות בעולמות. הוא הוי׳ אלקיך המתייחד להיות כח שלך, דאל הוא לשון כח כידוע. ושאר הדברות הן בחינות בנין של זה הכח דה׳ אלקיך מאנכי. ככל דבר שבקדושה שאינו פחות מעשרה. וכשנתייחד בחינת אנכי בכל ישראל במתן תורה, נשאר בהם זה הכח לדורות עולם. שכאשר ידברו דברי התורה ימצא בהדברים בחינת אנכי שהוא המדבר בהם בהר סיני, ולכן אמרו מה להלן באימה וביראה וכו׳ אף עתה בכל יום ויום כשהוא קורא בתורה, יהי׳ כמו היום ההוא, כי באמת גם עכשיו אנכי הוא המדבר הדברים ע״י עקימת שפתים דבני ישראל. וידוע דלזה גם-כן נקרא בשם קריאת התורה. כקורא את המלך בשמו שיפנה לקוראו, וככה ע״י עקימת שפתים בדברי התורה נקרא אנכי מי שאנכי, להיות נמשך ומתגלה בדברים ההם כמו שנתגלה בהם בהר סיני, רק שעמידת ישראל על הר סיני שהוא פסיקת זוהמתן נסתלקה מהן, ונתגשמו הן והעולם עד עת קץ, כמ״ש בלק״א פל״ו. לכן עכשיו גילוי זה דקורא בתורה, אינו רק על-דרך מתן בסתר הידוע ומבואר במקום-אחר. עיין ענין יציאת מצרים סי׳ (ט״ו). ועל דרך זה יבין המשכיל בענין תורה שבעל-פה שניתנה לישראל גם היא כנ״ל, דהיינו שכל ומדות ומחשבה ודיבור של פסקי ההלכות עד שבני ישראל הם נקראים המחדשים הלכות בתורה שבעל-פה, כמ״ש שתלמיד וותיק עתיד לחדש. [מה שאין-כן בתורה שבכתב אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כידוע בגמרא ודרז״ל. ורק במה שנאמר כבר קוראים עתה בבחינת התחדשות הגילוי דמתן בסתר הנ״ל, ולכן אמרו בכל יום יהי׳ בעיניך כחדשים, ומה להלן באימה וכו׳] דהיינו שניתן עצם השכל ומדות דתורה שבעל-פה לישראל שיוכלו לפסוק הלכות כפי חכמת״ם ובינת״ם ומדותיה״ם בדיבור״ם.
* הגה״ה: חכמת״ם היינו ו׳ קצוות דאבא כידוע בענין שתק רב. שראה בראיית החכמה שההלכה היא כן, ולא באה החכמה עדיין ושפעה בבינה להבין טעמו של דבר. ובינת״ם, היינו כשנמשך כבר שפע החכמה לתת טעם דבינה, הנותנת טעם באדם להלכה הברורה אצלו מצד החכמה כאמור, או במה שקיבל מרבו שנקרא גם-כן חכמה כידוע, וכן בחינת המדו״ת רוצה-לומר כידוע דבית-שמאי מחמירין מצד שורשן בקו השמאל. ובית-הלל מקילין מצד הימין ששם שרשן. וכן בבחינת הדיבו״ר, שהדיבור בתורה שבעל-פה שלטון הוא, כמ״ש בכתבים בענין מתניתא מלכתא, שבשעה שאומר ההלכה זה כשר וזה פסול, פועל בדיבורו ממש עליית הבשר שיוכל להתכלל באחדות ה׳, וירידת ופירוד הפסול לבל יתערב זר. ומטעם זה חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, כי דבר ה׳ זו הלכה בפי תלמיד חכם שלטון הוא, וד״ל.
ובזה יובן שינוי הלשון דתורה שבכתב בבי״ת ותורה שבעל-פה שנקרא בע״ל ולא בבי״ת שבפ״ה. והוא דתורה שבכתב לא ניתן לישראל רק מה שכבר בא בדיבור ובכתב שיוכלו לקרות בו לאנכי מי שאנכי כנ״ל. אבל בתורה שבעל-פה לא שייך לומר שבפה, כי לא בא עדיין בפה ודיבור, שהדיבור לא נתייחד כלל להיות אותו הלשון דוקא שקבלו ממשה, הוא הוא מעיקר המצוה דתורה שבעל-פה. כידוע דתורה שבעל-פה נאמרת בכל לשון ואין הדיבור דוקא מעיקר המצוה בא, אלא אפילו ההגיון לעיון בה הוא מעיקרי ושורשי המצוה דתורה שבעל-פה. ואדרבה הדיבור בלא ידיעה והבנה אינו מעיקר המצוה כלל. והעיון הוא מעלה עליונה ומדריגה גבוה יותר מן הדיבור. [הדיבור מה שאין כל-זה בתורה שבכתב, שאין המצוה בה רק הקריאה ודיבור מן הכתב בטעמים נקודות תגין אותיות. וההגיון והעיון בתורה שבכתב בנגלה ונסתר הוא בכלל תורה שבעל-פה דוקא כידוע כל-זה] ולכן נקרא תורה בע״ל פה. רוצה-לומר מה שעומד נצב על הפה ומדבר בו שהוא השכל ומדות וכל הדיבור וכו׳ וד״ל.
ולפי מה שנתבאר בכתבים ומבואר במקום-אחר בענין צדיק ורשע לא קאמר. שכל מה שכבר בדיבור העליון לא יפול בו שום שינוי, אבל מה שלא בא עדיין בדיבור כמו הידיעה [וכהאי-גוונא רק שלא בא עד הדיבור ממש] אינה מכרחת וכנזכר-לעיל סי׳ וי״ו. ותלוי המשכת אותו הדבר למעלה בבחירה של התחתונים. על-פי זה יובן היטיב הטעם שבתורה שבכתב אין נביא רשאי לחדש דבר, לפי שכבר בא בדיבור וידבר אלקים וגו׳. ובתורה שבעל-פה אפילו תלמיד וותיק עתיד לחדש. וכמ״ש בספרים בענין ותן חלקנו בתורתך. שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק לחדש דבר בתורה, שזהו ענין תורה שבעל-פה דוקא כנ״ל שאפילו החידושים בתורה שבכתב דהיינו בפרד״ס הוא הוא תורה שבעל-פה דוקא. ותורה שבכתב אינו רק מה שכתוב ונמסר בטעמים נקודות תגין אותיות. וכל-זה היינו לפי שהתורה שבכתב ניתנה לישראל כמו שכבר יצאה אל הפועל בדבר ה׳ שכן יהי׳ עקימת שפתותיהם בכל עת מעשה, להיות נמצא בו אותו הדיבור שכבר נדבר יום אשר עמדת לפני וגו׳ גם עתה. ולכן מה להלן באימה וכו׳ כנ״ל. וכיון שהוא מה שכבר בא בפה ודיבור, לכן א״א להיות בו התחדשות, אבל תורה שבעל-פה דהיינו השכל ומדות וכו׳ הנצבים על הפה, הוא שנתן לישראל שהם מעצמם יעשו הדיבור בבחירתם כלשון איש ואיש [ואעפ״כ נקרא דבר ה׳ זו הלכה, ודברי אלקים חיים, לפי שאלקים חיים דרצון ושכל ומדות דתורה שבעל פה הוא המדבר בפי לומדי תורה שבעל-פה, וכמו-שאמר אני המשנה המדברת בפיך לשון המלאך המגיד שנתגלה לבית-יוסף, וקודם שידברו הם לא נמצא בתורה שבעל פה בחינת דיבור בפועל ממש, ולכן גם הקב״ה אומר בתורה שבעל-פה מאיר בני אומר. ולא בשמים היא לפסוק לפסוק הלכה בתורה שבעל-פה בפועל-ממש. נמצא שקבלת התורה שבעל-פה הוא קבלת הכ״ח לדבר. וזהו שקבל משה. ומסרה לישראל ועל-ידי מסירה זו נמצא הכח שתלמיד וותיק יכול לחדש בה דבר כנ״ל. ואמנם במה נמצא זה הכח ונמסר לישראל. הוא בדברי הלכות שקיבל משה מסיני, שהן כמו כלים לרצון ושכל ומדות, כלומר לי״ס דתורה שבעל-פה ובכלים הללו שורה האור דעצמות תורה שבעל-פה, שהן י׳ ספירות דילה. והיא המשנה המדבר בפי כל אחד-ואחד ממקבלי התורה לפי ערכו ומדריגתו, אך אין זה בחינת כלים ממש, שהרי ההלכות הן מוגבלות בענייני עולם, כמו סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה. או בהרת קדמה לשיער לבן וכדומה. והתורה עצמה הרי קדמה לעולם. והיינו שקדמה באור-וכלים שלה, כמו תורה שבכתב שקדמה בטעמים נקודות תגין אותיות. אלא הענין הוא שהתורה נקראת משל הקדמוני דקדמונו של עולם. רוצה-לומר אד״ק שקדם לבחינת עולמות דאבי״ע עד שבמחשבה קדומה דאד״ק אבי״ע הם בהשוואה גמורה, וככה התורה אף שירדה לעולמות. אעפ״כ ענין העולמות עצלה בהשוואה הם, ואף שיש תורה דאצילות ותורה דבריאה, ולומדי תורה דבריאה אינם יודעים כלל מתורה דאצילות. אין זה רק מה שהתורה נקראת משל הקדמוני של עולם. והמשל הוא מלבוש דכל עולם ועולם. אבל מהות-ועצמות התורה היא חכמה דאד״ק, וחכמה סתימאה דא״ס וכו׳. כמ״ש במ״א עניינה שוה ממש בכל עולם ועולם. והנמשל מלובש במשל. ועל-ידי המשל אפילו דתורה הנגלית למטה בעוה״ז בגשמיות, נמשך ומתלבש הנמשל דחכמה דאד״ק וא״ס בבחינת אור-וכלים די׳ ספירות. בכדי שיוכל להיות תפיסה בה מחשבת מקבלי התורה לענין הפועל ממש בתורה שבכתב להיות קורא בתורה כנ״ל, ובתורה שבעל-פה להיות תלמיד וותיק מחדש, וענין המשל שהן ההלכות הנקראים משנה נקראים בחינת עיגולים דילה כנ״ל סי׳ ג׳. והנמשל הוא שורש כח הגמרא כדלקמן סי׳ שאח״ז שעל-ידי הגמרא יוכלו לחדש הלכות חדשות בכח הי׳ ספירות דתורה שבעל-פה כנ״ל.