חנה אריאל/השפלות והשמחה/יא

<< · חנה אריאל · השפלות והשמחה · יא · >>

הנה ידוע המאמר: "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". וזה המאמר יתפרש בז״א ובאד״ק. והפירוש באד״ק הוא על-זה הדרך, שקודם בריאת אד״ק ששיער בעצמו דוקא כל מה שעתיד להיות, שם יש לומר הוא מקומו של עולם וגם העולם מקומו. ולכן לא הי׳ מקום לעמידת עולמות, דהיינו עולמות שהן בבחינת יש ודבר בפ״ע, כי אין העולמות שם זולת מהות-ועצמות אור א״ס ב״ה. והוא ענין מ״ש בענין מצה וכוסות סי׳ יו״ד בשם רזא דאתוון, האדון עם עבדיו בחדר אחד. וביאור והסבר הדבר היינו לומר שזהו ענין האין-סוף שממנו לא יפלא כל דבר אלא הוא הכל בפועל דוקא. ולא מה שעתיד להיות בלבד, כ״א בבחי׳ אין קץ וסוף ותכלית למיני מציאות הכלולים בו באורך ורוחב ועומק, והכל בפועל על-דרך מ״ש בענין מצה וכוסות סי׳ י״א ובענין יציאת מצרים ס״ו. ביאור לשון "שיעור" ועי״ש. ודבר זה להיות הכל נמצא בפועל וביחד, הוא מה שלא יכול פה שום אדם נברא ונאצל. ואפילו פה דאד״ק לדבר, ולא [זה קאי אשאר אדם דוקא ולא על אד״ק] הלב לחשוב, ולית דידע לי׳ בר איהו. רוצה-לומר אור א״ס במהותו ועצמותו:

כי אין העולם שם שום דבר מה שיהי׳ אפשר להעלותו על הדעת והמחשבה עמוקה ונשגבה, רק כמו שעולה מהו״ע אור א״ס על הדעת ומחשבה עמוקה של כל איש ואיש אשר חלק לו באור הקו-וחוט דאור א״ס. נמצא שאור א״ס שהוא הנקרא בזוהר-הקדוש בשם טהירו עילאה [ועיין עמ״ו סי׳ ז׳ פי׳ לשון טהירו. ויבואר לך לשון "מקומו של עולם". שאילו קודם הטהירו אין מקום אפילו לעולם כזה שהעולם מקומו וע״ש] הוא מקומו של עולם, רוצה-לומר שהוא העולם והעולם מקומו גם-כן, כי העולם ההוא איננו כי-אם מהות-ועצמות של הטהירו-עילאה, אבל אד״ק נמצא במקום פנוי כידוע בעץ-חיים. וביאור דבר זה רוצה-לומר ההפרש שבין הגליפו בטהירו-עילאה שאינו בדרך מקום-פנוי - ובין אד״ק שנקרא גליפו בטהירו תתאה שהוא במקום-פנוי. יובן על-פי הידוע בביאור ענין אור ושפע. שהשפע הוא על-דרך המניע מתנועע, והאור אין פועל שום שינוי כלל במאור, בין שיש לאור מקום להתפשט ולהיות נמצא שם, בין שאין לו מקום להתפשט ככיסוי עננים על השמש או חדר סתום שלא יכנס בתוכו האור. אמנם גם בבחינת אור יש חילוק והפרש בין אור המאורות שברא אלקינו בבחינת בריאה, שכבר יש במאור שרש האור המתפשט כמו שהוא בהתפשטותו ממש. כמ״ש בלק״א ח״ב פ״ג. שהזיו המתפשט ומאיר לארץ ולדרים, כל-שכן שישנו בגוף השמש עצמה [אלא שבטל שם במציאות ממש], ואם-כן הזיו המתפשט משרשו במאור הנ״ל, הנה בערך שורשו הנכלל ובטל במאור, יש לו דמיון לענין שפע [כנראה בחוש בכח הראי׳ דעין, שאור זה דראי׳ הוא כמו זיו ואור לגבי חיות העין עצמה, ואעפ״כ בריבוי הסתכלות והתפשטות זיו הראיה יחלש כח הראות, שזהו כענין שפע שהמניע מתנועע גם-כן, והיינו שורשו של אור המתפשט הכלול בחיות העין הוא מתנועע ונחלש] מה שאין-כן אור האצילות הבורא את הבריאה מאין ליש, שהוא כל עיקרו ושורשו של מהות כח הפועל הבא בנפעל [על-דרך מ״ש בכתבים שעולם-הבא נברא ביו״ד, שהוא חיותו של העוה״ב:

וזהו-שכתוב נברא ביו״ד. רוצה-לומר נברא העולם והיו״ד שהוא חיותו בקרבו, הכל בבריאה אחת ע״ש] ואין ערוך כלל וכלל לשורש עור בריאה שבאצילות לגבי התפשטותו בבריאה בפועל-ממש כ״א דבר חדש לגמרי הוא בבריאה, כידוע בביאור התהוות מאין ליש בכל רגע שהוא על-דרך דמיון מאור הנר, שבכל עת ורגע הוא מתפשט מן הנר ואם יסלקו הנר לא ישאר כלום מן האור, רק שאור הנר עצמו נקרא מיש ליש, שישות האור שבנר מתפשט גם בחלל העולם, אבל הבריאה אינה בערך שרשה בנאצלים, דאיהו וגרמוהי חד בהון. והבריאה היא יש ודבר בפ״ע, ולכן נקרא מאין ליש דוקא כידוע כל-זה, והיינו שזהו כח ועוז אור הא״ס המתייחד בי׳ ספירות דאצילות לעשות יש מאין ממש, והרי לפ״ז יובן שכח הפועל בנפעלים דבריאה, הוא על-דרך דמיון כאור שנזרק מן המאור [להיות הוא עצמו הולך ומתפשט באורך ורוחב ועומק] ונפסק ממנו ונשתנה להיות דבר אחר ממש, והוא הבריאה, ופרטות כל בריאה ובריאה הוא לפי האותיות שמלובש בהן אור הנזרק הזה. ומבואר זה יותר בענין יציאת מצרים ס״ז בענין נוגע ואינו נוגע. ובענין מצה וכוסות ס״ל בענין לדעתן נבראו כו׳. ועי״ש. ועל-דרך זה ממש יובן גם-כן בענין אור הקו-וחוט שהוא יורד ומתעגל במקום פנוי דוקא, ר״ל שהתפשטות אור הזה להיות נעשים בחי׳ עיגולים דאד״ק, הנה העיגולים עצמן כאשר נתעגלו הן כמו אור נזרק ונפסק מן מהו״ע אא״ס שלמעלה מן הקו, והתפשטותן אינו רק במקום שפנוי מן אור א״ס שלפני הקו, ומהות ועצמות זה האור דאדם קדמון אינו רק הקו מאור א״ס שהוא קו קטן הנמשך ע״י רושם אא״ס (כמו-שיתבאר פי׳ קו) שלמעלה מן הקו, ורק בזה הוא ההפרש בין ההשתלשלות שלפני עולם הבריאה ובין עולמות שמבריאה ולמטה, שבבריאה נסתיים כבר אור הקו ונפסק לגמרי׳. [ואינו נמצא רק בהעלם ע״י בקיעת מלכות דאצילות את הפרסא כידוע] אבל בבחי׳ אצילות, אור הק״ו מאא״ס ממש מיוחד שם ומאיר להדיא. ובאד״ק עצמו גוף הקו עצמו מתפשט ומתעגל. אבל כשמתפשט ומתעגל הוא מתעגל במקום פנוי, וכלומר נפסק מאא״ס שלמעלה מהקו שהוא טהירו עילאה.

* הגה״ה: ומה שנקרא אא״ס שלפני הקו בשם סובב ומקיף לד׳ עולמות אבי״ע בשוה כידוע. וכמ״ש במאמר איהו וחיוהי הנ״ל, והרי ידוע דסובב ומקיף לגבי הפנימי הוא בערך הכלל אל הפרט, ולפי המבואר הרי העולמות שאין מציאותן אלא במקום הפנוי, אין ערוך להם כלל וכלל לגבי אא״ס שקודם הצמצום מקום פנוי. אך האמת הוא על-פי הידוע ומבואר בכמה-דוכתי שיש ב׳ פירושים בסובב וממלא. הא׳ דאריך-אנפין דאצילות נקרא סובב באצילות, ומלכות דאצילות נק׳ סובב בבי״ע, ואבא-ואמא זעיר-ונוקבא נקראים ממלא באצילות, וכן על-דרך-זה בבריאה. והב׳ דזעיר-אנפין נקרא סובב ומלכות נוקבא נק׳ ממלא. ובדרך פירוש הראשון הזה, מה שאא״ס שקודם הצמצום נק׳ סובב כל עלמין, הוא רק בחינת רצון הקדום שהוא ראשית הקו, בחינת היו״ד לגבי הוא״ו, שהוא הקו עצמו. וע״ד פירוש הב׳ הזה דז״א נקרא סובב כל-עלמין וכלים שלו נעשו נשמה לבריאה. על דרך-זה למעלה באא״ס שלפני הקו, היינו רק הגליפו דטהירו-עילאה וד״ל. ועיין בשערי אורה שער הפורים. מסי׳ פ״ב עד סי׳ פ״ה.

ודעת לנבון נקל שגם בחינת היושר דאד״ק שהוא עומד בדמות אדם שלם כמ״ש בע״ח, הוא ג״כ רק בבחינת המקום-פנוי נפסק כנ״ל, והאדם הזה כולל כל מה שעתיד להיות באבי״ע, וברבוא רבבות עולמות המתפשטים ממנו ברישא-דכל-דרגין וכו׳ כמ״ש בע״ח. והיינו ממש כל מה ששיער וגליף בטהירו עילאה [הנקרא אדם דאצילות] נמשך בבחינת הקו ונתפשט במקום הפנוי בדרך הפסקה כנ״ל בטהירו ורשימו תתאה [ונקרא אדם דבריאה], אך גם שם איננו כ״א הקו אא״ס ב״ה ממש המתפשט בעיגולים ויושר, הוא לבדו אפס זולתו, כי אין בו בחינת כלי גמור כמ״ש בע״ח, והכלי וגוף דק שנזכר בע״ח שיש לו לאד״ק הזה, היינו רק הגבול היותו כל מה ששיער בעצמותו ולא יותר. אבל מהו״ע הוא רק בבחינת אור אין-סוף שבקו, ואעפ״כ הוא בא בדרך הפסקה כנ״ל וכמו שיתבאר. ועל-ידי-זה בא הענין החדש להיות אי״ן העול״ם מקומ״ו. [ואף על פי כן הוא מקומו של עולם, כמשי״ת] כלומר שבחינת הגבול דלא יותר כנ״ל אינו מצד מה שבבחינת אור אין-סוף יש בו גם כח הגבול [וכמו שכן הוא בטהירו עילאה] אלא הוא מצד שהקו בא בבחינת המשכה ולא נמשך יותר, והרי-זה בערך אדם הזה בחינת צמצום גמור והוא בחינת הכלי דק שבו. שכלי וגוף הזה אינו בחינת אור אין-סוף ב״ה ממש להדיא כ״א אדרבא צמצום והעלם אור אין-סוף שנסתלק לצדדין ולא נמשך כ״א בבחינת הקו ודרך הפסקה. וע״ש בחינת הכלי והגבול הזה נקרא בשם לשון אצילות אדם הקדמון הזה, שכח הגבול הזה הוא מבחינת אור אין-סוף שלפני הקו בבחינת אצילה והפרשה כחלק קטן נבדל מגדול, מה שאין-כן מהו״ע האדם הזה לא יתכן בו שם אצילות כלל, כי הוא אא״ס ממש, רק שהוא דרך המשכה כדלקמן. וידוע שהקו הזה יש בו ב׳ בחינות הפכיות. הא׳ שהוא קו המדה שמודד כל פרטי הבחינות שבעולמות, להיות כל פרט ופרט בפ״ע ושרשו מבחינת הגליפו דטהירו-עילאה הנ״ל שהוא כמו על-דרך כלים דז״א שנעשו נשמה לבי״ע. והב׳ שממנו באים כל היחודים לייחד ההפכים להיות לאחדים כידוע. ושרש בחינה זאת הוא מבחינת רצון הקדום הנ״ל שהוא מלכות דא״ס שנעשה ראשית הקו ע״ד שפנימית מלכות דאצילות נעשה כתר לבריאה וכו׳. ועל-דרך מה שיתבאר אי״ה לקמן סי׳ כ״ו, הוא על-דרך-משל כמו השלהבת וכח האש היסודי הבא בנר שניהם כאחד נמשכים ומתפשטים בדרך הפסקה כנ״ל, ומטעם זה נקרא אד״ק זה בשם אדם דבריאה כידוע [ועתיק-ואריך נקרא אדם דיצירה, וזעיר-ונוקבא אדם דעשי׳ כו׳] היינו לפי שהוא כמו מאין ליש הנזכר, כי בגליפו דטהירו עילאה אין שם שום צמצום גמור כמבואר ענין השיעור העמ״ו סי׳ י״א הנ״ל, וכנ״ל שהכל הוא כח אא״ס שיש בו גם בחינת הגבול. והאדם הזה בעיגולים ויושר שלו צמצום גמור הוא, והרי נתחדש כאן שם עולם, שר״ל העלם אור א״ס ב״ה, ושאין ההעלם הוא כח ועוז אא״ס ב״ה עצמו אלא אדרבה העלם והסתלקות אא״ס ב״ה לצדדין כמ״ש בע״ח וכנ״ל, אך בפנימית האדם הזה שהוא הקו-וחוט אא״ס ב״ה, אינו דומה כלל למה שנתבאר בענין זיו ואור מאין ליש דבריאה ממש שלמטה מאצילות ששם נתבאר שנקרא מאין ליש, לפי שאין אור הזיו הבא בעולם הבריאה בערך אור המאיר דכלים דאצילות. וכידוע דבבריאה בא האור ע״י מסך, ונקרא אור של תולדה ולא האור עצמו, אבל באד״ק הקו-וחוט הוא אא״ס ב״ה ממש, שהוא הוא לפני הצמצום פשוט הוא הוא היורד ומתעגל במקום הפנוי. וכמ״ש בשם לשון האריז״ל עצמו שאד״ק הוא אא״ס בעצם. וכמ״ש בע״ח ובאוצרות-חיים שאין הקו מחדש רק בחינת מעלה ומטה שמצד שהוא דבוק באא״ס שלפני הצמצום נקרא מעלה, ומשם והלאה נקרא מטה, לפי שאינו מתחבר שם באא״ס הסובב את המקום הפנוי עיי״ש. וביאור דבר זה הוא שבחינת הקו הוא ענין משל ודוגמא לבחינת המשכה ותנועה פשוטה, שהיא בחינת יציאה מן הכח אל הפועל. וידוע שאין שלימות הכח ניכרת אלא כשבא לידי פועל, כמו הכותב והמצייר המופלג, אין ניכר הפלגת ושבח כחו העצום כ״א כשבא לידי פועל מעשה הכתיבה והציור. אבל טרם צאתו אל הפועל אין שום גילוי ממנו אלא לעצמו, שהוא יודע ומרגיש שלימות כחו הזה, הוא ולא אחר. ולגבי עצמו אין כח הכתיבה והציור נחשב להפלגה כלל בערך שארי כחותיו המופלגים, ולכן אין שלימות הכח הזה אלא כשבא לידי פועל. ככה יתבונן המשכיל על דבר היטיב למעלה באא״ס ב״ה, דאע״ג שהוא הכל בפועל כידוע וכמו שנתבאר בענין לשון ״השיעור בעצמו וכו׳״. מכל-מקום הרי זה דומה למשל שבכח ולא בפועל, שאינו גלוי אלא לעצמו ממש [ולגבי עצמו הוא כטיפה בים אוקיינוס כידוע] ככה בריאת העולמות שעלה ברצונו-הפשוט שלמעלה מן הקו והמקום-פנוי אינו רק שיעור העצמו דוקא, וכנ״ל שגוף העולמות המשוערים בעצמו הן הן מהו״ע אא״ס ב״ה הכל יכול וכוללם יחד, והרי-זה כמשל מה שבכח ולא בפועל, כי אינו גלוי רק לעצמו לבד, ולכן לא הי׳ מקום לעמידת העולמות מאחר שהכל בעצמו ממש, הרי ההעלם הוא הגילוי והגילוי הוא ההעלם, הכל דבר אחד ממש.

* הגה״ה: ובאמת הוא בא מן הפועל אל הכח, רוצה-לומר שגוף העולמות שבשיעור בעצמו הם בפועל כנ״ל, ובאד״ק אין זה רק בבחינת הכח, דהיינו הכח לברוא ולהאציל עולמות עד אין קץ כרצונו, אבל העולמות הבאים מן האד״ק הן נמצאים בבחינת הפסקה כנ״ל, שזה שאין העולם מקומו, מבואר שמציאות העולמות בקרב מהו״ע אד״ק הם בכח ולא בפועל, והתחלפות הלשון בכח ופועל בזה הוא התחלפות השתי דיעות, דמיש לאין ומאין ליש כידוע, דעל-דרך הידיעה מיש לאין נקרא יציאה מן הפועל אל הכח. ובערך הדיעה דמאין ליש נקרא מן הכח אל הפועל, לפי שיש הזה דדיעה זו, לא הי׳ לו מקום כלל לפני המקום-פנוי, כמ״ש בע״ח שלא הי׳ מקום לעמידת העולמות וכנ״ל וד״ל, ע״כ.

ועיין מאמר ענין יציאת מצרים ס״ב, וזהו מה שנתחדש ע״י צמצום הרשימו להיות מציאות הקו. ועל-ידי מציאות הקו נמצא ונתחדש מציאות שאין העולם מקומו כנ״ל, והיינו כמשל שבא שלימות מה שבכח אל הפועל והגילוי, ונמצא שנתחדש בחינת הגילוי דשלימו תהכח על-ידי יציאתו אל הפועל, וד״ל. אבל הכח עצמו לא נשתנה כלל וכלל. ועל דמיון זה דיציאה מכח לפועל רמזו במ״ש שהקו עושה בחינת מעלה ומטה. רוצה-לומר באא״ס עצמו שמעלה שלו הוא כפי מה שהוא מצד מהו״ע אא״ס, וכמו שהוא למעלה מן הצמצום מקום-פנוי שהוא מקומו של עולם וגם העולם מקומו כנ״ל, ובחינת מטה שלו הוא כפי מציאותו בתוך המקום פנוי, וכדרך הפסקה כנ״ל שאין העולם מקומו. אבל עכ״ז הוא עודנו בחינת אא״ס בעצם דוקא כנ״ל, וד״ל.