חנה אריאל/השפלות והשמחה/טז

וענין "מטי" - "ולא מטי" הנ"ל, הוא כולל כל המציאות דעולמות אבי"ע ושלמעלה מאבי"ע, כמ"ש בע"ח שיש עולמות שיש להם כל הה' מקיפים וכו'. ומאחר שיש בהם מקיף ופנימי הרי קיומן וחיותן הוא בבחי' "מטי ולא מטי" הזה, והוא בחי' תנועה תמידית שהיא המקור ושרש לכל בחי' תנוע' שיש בעולמות. והתהוית והתחדשות העולמות ממקורן גם זה נקרא בחי' תנועה כידוע, ותנועת "מטי ולא מטי" היא תנועה העיקריית ומקוריית לכל, ועד"מ הגס הוא כדמיון התנועה התמידית שבכלי המשקלת הנקרא זייגער, שיש בו האו"ם רו"א, והיא דתנועה העיקריית ומקוריית לתנועת כל הגלגלים עד המורה השעות והמינוטין - הכל בא מן תנועת האו"ם רו"א, וכחה מתפשט בכל מיני תנועות שיש בזייגער. וככה בחי' ה"מטי ולא מטי" הוא הכח העיקרי - המביא כל מה שנכלל ב"אדם קדמון" להתפשט במקום ההעלם ד"ולא יותר" הנ"ל, שהתפשטותו הוא ע"י אור וכלי פנימים ומקיפים דעולמות בכל זמן קיימם, וכמ"ש יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה (איוב לב ז). דהיינו שע"י משך הזמן נעשה ממקיף - פנימי, ומתחדש מקיף יותר גדול, ואח"כ הוא ג"כ נעשה פנימי, ומתחדש מקיף אחר, וכן בכל מיני בחי' ומדריגות ועניינים שנעשים בעולמות הכל הוא תוס' אורות וכחות מיום ליום ומעידן לעידן. והכח לזה הוא מן ה"מטי ולא מטי" - והוא בעצמו ר"ל בחינת ה"מטי ולא מטי" נבדל מכל פרטיות מדריגות העולמות, ולכן הוא כוללם יחד בהשואה. ואם יצוייר ח"ו השתככות תנועת ה"מטי ולא מטי" לא הי' נשאר שום מציאות פראי בעולות, רק בחינת ההעלם הכלי ד"ולא יותר" הנ"ל, וד"ל.

ועל פי מה שנתבאר סי' י"א בהגה"ה, הוא ענין יציאה מן הכח ד"אדם קדמון" אל הפועל דעולמות, ואם הי' בבחינת "מטי" לבד לא הי' בוקע את ההעלם ד"ולא יותר", וכנ"ל בספרי הקבלה שהוא כמשל אם שכל הרב לא הי' מתצמצם כלום אז לא הי' שכל הגס של התלמיד מתפעל ממנו כלום, וע"י שחוזר בבחי' "לא מטי" אז נשאר חלל במקום ההעלם ג"כ, דהיינו הרגשתו את ההסתלקות, והוא בחי' בחינת עשיית חלל הכלי דעקודים. ושמעתי בפירוש שבחי' "מטי ולא מטי" הזה, הוא ג"כ דפיקת לב כל אדם, שדופק ב"מטי" "ולא מטי" בלי הפסק, וממנו שרש כל סבוב הדם ופעולת התנועה שיש בכל האברים וכחות האדם, וצריך לבאר בזה, דהלא אנו רואים באדם (כי הדפיקה) מסתיימת למעלה מן החזה, ואף שהלב משלח את הדם בכל אברי הגוף, הנה כח הלב עצמו הוא ולא כח הדפיקה, כי הדפיקה מסתיימת בלב, וא"כ נראה כסותר מה שנתבאר ד"מטי ולא מטי" הוא מחי' ומקיים הכל מריש כל דרגין עד סוף כל המדריגות דוקא אפס בלעדו, דלפי זה הי' לו להתפשט עד סוף כלי האדם, ועוד קשה שאם נאמר שה"מטי ולא מטי" מסתיים בלב, ומשם ואילך התפשטות הלב עצמו, הרי זה נגד היחוד האמיתי, כ"ד מה שכתב הרמ"ז (והובא בענין מצה וכוסות סי' מ"ג) על מ"ש בזהר ע"פ הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן (שמות יז ז). דבעי לצרפא בלבהון וכו'. ופירש הרמ"ז שחשבו שאין הארת אריך מגיע כ"א ע"י זעיר דוקא. וכתב שזהו כמו שאומרים שאין השגחת הש"י מתפשטת רק עד השמים וכו'. וביאור וישוב דבר זה יובן עפ"י הידוע שחצר הכבד הוא פרסא המפסקת למטה מן החזה ומחלקת בין אברי הנשימה לאברי המזון, ומבואר באמרי בינה סי' (שער קריאת שמע ט"ו, ד) שדוגמת זה הוא הרקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, ומתחילה הי' העולם מים במים, ר"ל מים העליונים במים תחתונים, והיינו שלא הי' הפרש כלל ביניהם. ואף שיש להם שם דמים עליונים ומים תחתונים, אעפ"כ דבר אחד ממש הם, עד שאין חילוק כלל ביניהם [וזה יובן במה שנתבאר בענין מקיף ופנימי בטרם שנמצא בו בחי' הכלי] עד אח"כ שהבדיל הרקיע, עלו מים עליונים למעלה בתכלית הדקות והזדככות למעלה מעלה, ומים תחתונים ירדו למטה מטה עד ההגשמה ממש. וקודם לכן ר"ל לההבדלה, לא הי' הדקות כ"כ ולא העוביות כ"כ, וע"י הרקיע נתחדש הדקות במים עליונים יותר ממה שהי', והעוביות במים תחתונים הרבה יותר ממה שהי', וכמבואר באמרי בינה באריכות ע"ש שהוא כמשל המסננת שעושה את היין צלול מאד והשמרים גסים עיי"ש.

ככה יובן במקום הזה, שעד שלא נעשה כלי גמור הי' המקיף והפנימי דבר אחד ממש כנ"ל, והוא כח הא"ס הכל יכול להמציא מקיף בפני עצמו ופנימי בפני עצמו, אבל שניהם אין בהם שום בחי' העלם על כח ועוז אא"ס הכל יכול שהוא הוא מציאותו כידוע בענין השיעור בעצמות וד"ל. וזהו תמצית ענין עולם העקודים שבא אור הקו ברשימו דמקום פנוי, [ר"ל להאיר את הרשימו עצמה, משא"כ הקו עצמו היורד ומתעגל או יושר דאדם קדמון עצמו, אין זה נק' מאיר את הרשימו רק שממלא אותה באורו, וכמשל המביא נר בבית שנתמלא כל הבית אורה ולא שחומר הבית או האויר שבתוכה נעשה מאיר מצד עצמו, שהרי כשמוציא את הנר חוזר האויר לחשכו. אבל אור היוצא מאדם קדמון ולחוץ הוא להאיר את הרשימו והמקום פנוי (שהוא מקום הצמצום דולא יותר הנ"ל וד"ל) עצמן דוקא] בבחי' זו שאין הפרש בין מקיף לפנימי, שזה הוא ערך אור הקו דוקא [ועיין עמ"ו דאור הקו הוא בחי' ש"ע] שמצד עצמו אין שום דבר נבדל ונפרד מיחודו ואין לך דבר חוץ ממנו, ולכן כשבא בבחי' זו להתלבש ברשימו הרי זה מגיע עד סוף כל מדרי' הרשימו, כי הוא הוא אא"ס שלמעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית.

ואף שבאדם קדמון נעשה הקו בבחי' מעלה ומטה לשני בחי' [משא"כ קודם הצמצום שהמעלה ומטה דשם הם נקודה אחת כמ"ש במקום אחר] אעפ"כ אין סוף להתפשטותם, רק שבכל זאת נעלמה הארת אור הקו באור הרשימו שממנה שרש הכלי והעולם בכל מקום. והרי זה כמשל היין טרם בא במסננת, ועל דרך זה הי' באמת מגיע באדם עד סוף כל עובי כלים הגשמיים למטה, אך לפי שאח"כ נעשה בחי' כלים גמורים בנקודים וברודים, ממילא עלה בחי' זו ד"מטי ולא מטי" למעלה רק בבחי' אברי הנשימה שהן דוגמת המקיף, שהרי הן מחיים את האדם בדרך נבדל מהרגשתו, כי אין אדם יודע ומשיג מהות החיות שלו מהו. אבל כח וחיות שבדרך אור פנימי - שבא בהרגשת הגוף ממש, הוא מזונו שמגיע עדי ומתפשט בו כרדוד הטסים ומים הנגרים הנז"ל, ומעתה דעת לנבון נקל שדפיקת הלב באדם הוא וודאי עיקר החיות של כל גופו ממש רק שנתחדש עוד ענין חדש, והיינו שיבא לידי הרגשה ממש בגוף כרדוד הטסים וכו'. והוא המעלים אור אברי הנשימה שנזדככו למעלה מבחי' אור הפנימי דהרגשת הגוף, ואעפ"כ לא זז ממקומו להיות מתפשט עד סוף כל כלי גופו של האדם רק שאור אברי המזון מלבישים אותו ומעלימים כחו במדריגתם שהיא מדריגה נמוכה ממדריגת אור אברי הנשימה וד"ל.

ועל פי זה יתבונן המשכיל בענין "מטי ולא מטי" למעלה באדם קדמון, שזהו כניסת האור בעולם הוא אור המקווה לעתיד לבא בתכלית השלימות, רק שהוא אינו נגלה בעולם כי אם ע"י השתלשלות הואר ההוא עד שאינו עקוד בכלי כשהי' בעולם העקודים בטרם נאצלו נקודים וברודים. והפנימי (שהוא לפי סדר דברים אלו אור דנקודים וברודים) נתייחד יותר בכלי, והמקיף (היינו בסדר הדברים הללו בחי' העקודים) עלה בבחי' חוץ לכלי לגמרי, ועי"ז דוקא הוא בא לשלימות ההתגלות דלעתיד לבא. וזהו דווקא בחי' התיקון שהמקיף כמו שעלה חוץ לכלי בהזדככות כנ"ל, הוא מקושר בפנימי' דרך הכלי. ועי"ז הוא מזכך את הכלי מבחוץ והפנימי יורד ומתאחד בכלי יותר ויותר ממה שהי' בבחי' "מטי ולא מטי" הנ"ל, שאין זה בחי' התאחדות והעמדת אור בכלי, וכמ"ש בע"ה שהמשל לזה הוא כמראה המלוטשת שמתהפכת מצד לצד, שא"א לעמוד על אורה כלל, וככה אור העקודים אף שהוא מגיע עד סוף כל בחי' כלי, אך א"א לעמוד עליה, והוא הולך ומתתקן ומתלב' ומתייחד בעולם ע"י בחי' עולמות דנקודים וברודים.

* הגהה: ובזה יובן מה שכתב [אדה"ז] בסדור בדרוש התורה, דנקודים הוא תיקון, וכן בענין נקודה ספירה פרצוף מורה גם כן שנקודים הוא בחינת תיקון, ועם הנ"ל יובן היטיב.

וביאור מ"ש שע"י שהמקיף קשור בפנימי מזכך עובי הכלי מבחוץ, והפנימי מזכך עובי הכלי מבפנים כמ"ש בע"ה, יובן למשכיל ע"ד מה שידוע בענין ההתבוננות בהשגה אלקית, שהוא מורכב משני דברים הפכיים, האחד הוא בחי' הבנה והשגה ממש, שאם אינו מבין מה שהוא חושב מחשבה זו אין בה מועיל (רק על דרך מחשבת דברי תורה אע"ג דלא ידע מאי קאמר), והשגה והבנה לבדה גם זה אינו כלום, כי האלקות למעלה נבדל מהשגה והבנה הוא, ועיקר הענין הראוי להיות - הוא שתהי' ההשגה בהרגש דאין הבלתי מורגש ומושג ואור אין סוף המרומם לבדו וכו'. והוא הדעת העולה עד הכתר. והסבר הדבר הוא כמו שהאדם אינו מבין ומשיג מה הוא החיות הרוחניית המחיה אותו - שהוא הוא עיקר האדם כי הגוף כלי האדם הוא. ועיקר האדם אינו אלא הרוחניית ואין האדם יודע מהו, אך כשאדם מתפעל מאד באיזה דבר ואומר בהתפעלות הלא אני אומר כן או רוצה וגוזר כן וכדומה, הנה אז הרגשת עצמו בזה מגיע עד בחי' העצמות ממש שאינו מושג ומובן כלל, וככה יובן ענין עליית הדעת בהתבוננות באלקות, [שעולה] עד הכתר, דהיינו שמרגיש אלקות ממש דשרש נשמתו, וכמ"ש בענין מצה וכוסות סי' למ"ד. וזהו בחי' המקיף דלעולם בחי' הכתר הוא מלשון כותרת ומקיף, והיינו לומר שאינו בא בהשגה כלל, כמו שהאדם גם בשעה שאומר אני אני בהתפעלות הנ"ל, לא נתחדשה לו ידיעה דרך השגה והבנה במהות חיי נפשו, רק שהתפעלותו באומרו אני, מגיע באמת עד מהות ועצמות נפשו.

וכך יובן למעלה - בחי' המקיף שהוא הוא עיקר האור המאיר בכלי, אבל אינו מושג כלל בכלי, אף בשעה שמתפעל הכלי ממנו בבחי' התפעלות עצמות [כמשל מאמר אני הנ"ל, שהוא התפעלות גדולה ויתירה מההתפעלות דבחי' אור פנימי וכמו שיתבאר] והוא בחי' אור המקיף המזכך עובי הכלי מבחוץ, דהיינו שהכלי בטל לגמרי ואינו תופס מקום כלל לעצמו ואינו יודע ומשיג כלל מהו הדבר שממנו ומחמתו נשתנה להיות בביטול והעדר תפיסת מקום, אבל בחי' הפנימי הוא הרגשת ענין האלקות הנבדל - כאלו הוא דבר מושג ומובן ממש. וגם הביטול הבא מחמתו הוא בטעם ודעת מורגש, שכן יאתה להתבטל לגמרי לפניו, והוא מזכך עובי הכלי מבפנים.

* הגה"ה: והוא ענין וחכם בבינה ע"ב דס"ג. וכמ"ש במקום אחר דמה שקיבל מרבו נק' חכמה שהוא הכרת הסברה בעצמה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.