חנה אריאל/השפלות והשמחה/יז


ויש להקדים ביאור פירוש הב' במאמר רז"ל: "הוא מקומו של עולם והעולם מקומו" הנזכר לעיל (ריש סי' י"א) דקאי על ז"א, ולפי זה הפירוש יאמר דבעתיק יומין י"ל הוא מקומו של עולם וגם העולם מקומו, אבל בז"א אעפ"י שהוא מקומו של עולם אך העולם אינו מקומו, וכוונת ענין "עולם" בפירוש זה קאי על עולם ממש שהוא יש ודבר בפני עצמו [ולא כדרך האמור בפירוש הא' שעולם הכונה רק על בחי' העלם והעדר התגלות, וכאן אדרבה הכונה עולם שהוא התגלות גמור ליש ודבר במקום, שהאור המהווה אינו גלוי ומציאות העולם מתגלה שם]. כי מה שהוא יש ודבר בפני עצמו היינו מחמת שם אלקים המעלים ומסתיר על שם הוי' כמגן על השמש כמ"ש בלק"א ח"ב. ולגבי שם הוי' עצמו הזיו ואור המתפשט שהוא הוא העולם - בטל במציאות ממש ונכלל במאור שהוא שם ההוי' ב"ה. אבל לפי ששם אלקים מסתיר על אור שם הוי' עצמו ב"ה, ומעלים עצמותו ומהותו ית', ובמקום ההעלם יוכל להיות מציאות הזיו המתפשט ליש ודבר בפני עצמו שאינו מרגיש ביטולו במציאות לגבי מקומו בשם הוי' ב"ה, ולפי שבאמת ה' הוא אלקים, ואין שם אלקים מסתיר אלא לגבי העולם שהוא הזיו המתפשט, ולא לגבי שם הוי' עממו ב"ה, לכן אין עוד מלבדו באמת גם אחר שנברא העולם על ידי שם אלקים בבחינתו שהוא מסתיר, כמו שהי' קודם שנברא העולם ממש, וזהו "הוא מקומו של עולם". ור"ל כמ"ש סי"א הנ"ל, שר"ל שהוא הוא העולם עצמו שהעולם הוא בטל ונכלל בו ממש כמו שהזיו של השמש בטל ונכלל בגוף השמש עד שהזיו והשמש נחשבים לדבר אחד ממש כמ"ש בלק"א שם, אבל "אין העולם מקומו" פירושו בהיות העולם כבר נברא על ידי שם אלקים ואינו מרגיש ביטולו לשם הוי"ה ב"ה, אלא יש להעולם הרגשה מחודשת לעצמו לדעתו וצביונו כמ"ש בעמ"ו ס"ל, ואז אין העולם מקומו של הקב"ה כי אם ע"י נשמות ישראל ועבודתם בתורה ומצות, כמאמר בנו לי פלטרין וכו' (חגיגה ד').

וביאור לשון "מקומו של עולם" יובן בתוספת ביאור בענין התהוות העולם בבחי' זיו המתפשט מן המאור כנ"ל, שאין הזיו הזה התפשטות ממש כידוע בענין אור ושפע וכו', אלא הוא רק גילוי הבהירות שבמאור כמו השמש הגשמי שכאשר אין דבר מסתיר בפני השמש ממילא בהירות שבו גלוי ונמצא אור בחלל העולם, רק שבשמש הנברא - אורו הוא טבעי ומוכרח, אבל למעלה אין גילוי הזיו רק ברצונו ית' שעלה ברצונו שיהיה מציאות העולם כזה, והרי רצונו ית' הוא עיקר מציאותו של העולם, רק שהוא ורצונו אחד (ואפס זולתו), וא"כ אין העולם בבחי' מציאותו ברצונו ית' בחי' יש כלל בפני עצמו, ואינו בא להיות יש ודבר בפני עצמו כי אם בהתפשט רצונו ית' באורות וכלים די' ספירות דאצילות ובהם ועל ידם מתגלה רצונו ית' להיות גילוי עולם יש ודבר בפני עצמו (וגם שיהא בעל גבול ומדה), אף שהגילוי הוא שנתגלה מהות המציאות שברצון, ושם איננו דבר בפ"ע כאמור, הנה אצילות האורות בכלים עושה זאת שיוכל להיות הזיו דבר בפ"ע (בעל גבול ומדה), וזהו מקומו של עולם, וד"ל. שהעולם עצמו עלה ברצונו ית', ושם עיקר מציאות כאמור, רק ששם אין לו מקום להיות יש ודבר ובעל גבול, ומקומו של עולם הוא רק ע"י אצילות אורות בכלים די"ס דזו"נ.

ויש להתבונן בזה שיש במציאות העולם ב' בחי' רצון, הא' הוא מהות ועצם רצון העליון ב"ה, בבחי' הכתר שהוא מלשון כותרת ומקיף שהוא עיקר מציאותו של העולם המתגלה אלינו בבחי' הארה וזיו בעלמא, יש ונפרד ממהו"ע ע"י י"ס דזו"נ כנ"ל. והב' הוא הרצון להיות הזיו נמשך ומתגלה [וכמו שנתבאר לעיל שאינו דומה למאורות הנבראים שמש וירח שהארתם טבעיית והכרחיית] ובחי' הרצון הזה הוא מלובש בחכמה ובינה ומדות, שהחו"ב מודדים המדות איך ומה וכמה יהיה הגילוי דזיו זה ובאיזה ענין ואופן, והיינו מדידת אור הרצון הבא בבחי' גילוי ממש (ולא בבחי' כותרת ומקיף לבד) כלומר שרוצה בגילוי הזה שיהיה נמצא, [ומה שלכאורה יפלא הלא מהות הרצון דכתר הוא להיות עולם יש ודבר, וא"כ למה אנו אומרים שיש בזה ב' מדריגות דמקיף ובחי' פנימי, וע"י אור וכלים די"ס דוקא. זה יתבאר אי"ה לפנינו בסי' כ"ה] והמשל בזה ממי שרוצה לבנות בית עם כמה חדרים וחלונות, הנה רצונו הוא בבית שלם שנעשה ונגמר בשלימות, שבית גמור כזה הוא רוצה שיהיה אצלו נמצא שבמהו"ע רצונו הנה מציאות הבית שם משוער בנוי ועשוי בכל שלימותו, וחומר הבית שם הוא דבר מהו"ע רצונו עם מהו"ע עצים ואבנים בענין ואופן שהדבור איננו רק לגבי מהות הרצון ולא לגבי העצים ואבנים, כי הם אינם יודעים ומרגישים ואין להם ערך לחיבור הזה, וגם הרצון אינו מרגיש מי הם העצים ואבנים אשר הוא מתדבר עליהם, וגם אין הרצון מתייחד אל פרט מיוחד עצים ואבנים אלו או אחרים רק שיהי' ממין המרוצה אצלו, ונמצא מובן שהעצים ואבנים המשוערים ברצון, אף שהן עצים ואבנים של מהו"ע העולם המורגש הגשמי, מ"מ חיבור הרצון עמהם הוא רק במין וסוג שלהם ולא בישותם ממש, והמין והסוג הזה כפי מה שהוא משוער ברצון, הרי הוא למעלה מעלה ממדריגת מין וסוג כשהוא בא בישות העצים ואבנים שבעולם, ובכדי להביא הרצון הזה שרוצה שיהי' לו בית כזה לפועל ממש, יש ודבר עומד בפ"ע ולא ברצון לבד, עד שיהיה גם זולתו רואה את כבוד הבית שהוא רוצה בו, ואז ישתעשע בו בשעשוע עצמי אשר הוא המעורר את הרצון מתחלת מציאותו, נמשך מרצונו הנ"ל חלק רצון להביא את כללות הרצון בבית זה אל הפועל ממש, והיינו רצון אל הגילוי האמור. והרצון אל הגילוי הזה נמשך מאין ליש בחו"ב, והחו"ב מודדים את המדות שבלב כמה ישתמש מהם, בכדי להביא את הבית שברצון אל הגילוי בפ"מ, כמו אם צריך לזה תוקף הזריזות והחמימות והתכיפה או להמשיך הענין במיתון דוקא, וכן אם בפיזור ההוצאה או צמצומה.

וידוע ששה מידות חג"ת נה"י הם ששה קצוות מגבילי המשכת הרצון עצמו לבוא לידי גילוי בפועל ממש, והא מילוי הלב הבא מחו"ב אשר ימלאנו ליבו דפליג לכל שייפן כח ושפע התעוררות אל הפ"מ בדיבור או מחשבה או מעשה הצריך אל מציאות הפ"מ. ומזה המשל יובן היטב שהרצון עצמו הוא עיקר הכל רק שהוא בחי' סובב ומקיף, ר"ל שאין ידוע ומורגש איך נמצא ממנו בעצמו ממשות הפועל אף שבוודאי הוא ממנו, שאלמלא הוא לא היה נמצא הפ"מ כלל.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.