חנה אריאל בשלח

מלחמה להוי' בעמלק. יש להבין המכוון בדבר הנפלא הזה שיהיה הוי' צריך למלחמה עם שום נמצא. מדור דור סדר הלשון היה ראוי לומר לדור דור. וגם למה תלה הדבר בדורות דוקא. כי מחה אמחה את זכר עמלק. ובכי תצא תמחה את וכו'. שתי מחיות הללו ללמה ומה ענינם.

שנו חכמים בלשון המשנה עדיות פ"ב. ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ. הן האדם הי' תחלת ברייתו לשמש את קונו כמאמר רשב"א סוף קדושין במשנה. וכמו שכתוב את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד. אותו ר"ל לה' הנז' שנק' הקב"ה דהיינו שקדושת יחודו ואחדותו יתברך דמהות ועצמות אא"ס ברוך ונמשך בעולמות דוקא. ונק' שם הוי' ב"ה שפירושו היה הוה ויהיה כמארז"ל. פירושו שגם מה שיהיה לעתיד לבוא ונגלה כבוד הוי' וכולם ידעו אותו ר"ל יחודו ואחדותו בעולמות דוקא הוא היה והוה מיד שנמצא שם הוי' ב"ה כמ"ש בסה"ק (ר"ל שמבואר שם ענין מציאות שם הויה ב"ה) ובפרט בביאור רות להאריז"ל. ולענין המכוון בדרוש זה הוא בחינת אצילות י"ס דז"א שהוא יוצר עולמו ומסדר את הכוכבים וכו' ומנהיג את עולמו וכו' ואין שום נמצא בבריאה עובר רצונו חס ושלום. וגם בלעם אמר לא אוכל לעבור את פי הוי' כי הוא יתברך יחיד גם בעולמו ע"ד מ"ש במ"א בענין הגדול והקדוש בשמים ובארץ שגם בשמים וארץ הוא גדול וקדוש וכמו שהוא גדול וקדוש כן הוא יחיד בעולמו דוקא ואי אפשר למציאות עוברי רצונו והכל נעשה כרצונו דוקא. אבל אין שום נמצא משיג מהות ועצמות רצונו יתברך כי הוא ורצונו אחד. וכמו דלית דידע לי' בר איהו כך לית דידע רצונו. נמצא שמה שכל העולמות עושים רצונו ומקבלים עליהם עול מלכות שמים אפילו בדעת ובתבונה. העיקר מכל זה הוא מה שאינו מושג להם כי אם מצד יחודו הנ"ל. אלא שלבעלי בינה ודעת בא זה הענין גם בגילוי להבין ולהשכיל אבל עיקר התפעלותם לעשות רצונו יתברך הוא מצד מה שאינו מושג להם כלל. וכידוע בכתבים (באורי הזהר דף צ"א פ' ויקהל) ע"פ שרפים עומדים ממעל לו ר"ל לוא"א שהוא י' ספירות דז"א ב"ה. והבינה והדעת שלהם הוא בדרך בריאה חדשה מאין ליש כמו שמהות הנבראים נברא מאין ליש. וכל עיקר הכח שמבינים ומשיגים הוא גם כן רק מצד יחודו יתברך לבדו ואין מושג להם. ולפי זה נקרא ענין התפעלות הנמצאים לעשות רצונו יתברך בשם ריחוק מקום מאוד וכלומר שבודאי מגיע הוא אל הנמצאים להתפעל ממנו אבל אין יודעים מזה כלום. ועל דרך מ"ש בכתבים מרחוק הוי' נראה. רק שזהו בנשמות וכמשי"ת אי"ה. ועל זה בא המאמר נעשה אדם וירדו בדגת הים וכנ"ל. ר"ל ממשלה בדרך ירידה. שעל ידי נפש וגוף של האדם ונשמת חיים שנפח הוא יתברך באפיו (שאין זה בדרך בריאה כידוע בכתבים דבנשמות לא נז' ענין בריאתם. ומ"ש אתה בראתה הנה מקודם אמר טהורה היא מטה"ע ואתה המשכת אותה בבריאה וכו' כידוע) יתקרב מקור התפעלות הנמצאים מיחודו יתברך אל גוף ומהות הנמצאים בדרך קירוב ממש. כי האדם הוא התלבשות נשמת רו"פ יתברך בצלם ודמות שהן כלי האדם כמו שהוא משתוה עם הנבראים מאין ליש. ואעפי"כ יש בקרבו נשמת רו"פ ית' ממש. והתפעלות דגת הים וכו' מן האדם הוא בקירוב ממש. ולכן אמור בזוהר ותיקונים שאדם הראשון היה אומר לנמצאים בואו נשתחוה ונכרעה וכו' כידוע. אף שכל הנמצאים משתחוים ובטלים יותר לרצונו יתברך מן האדם כידוע ואיך הוא אומר להם נשתחוה וכנ"ל. ולפי הנ"ל מובן דהיינו בחינת ההשתחוואה בקירוב בגילוי דוקא. וכן גם עתה אחר כל מה שעבר באדם הראשון וכל הדורות שהן מכעיסין ובאין וכנ"ל הנה אין יגיעת האדם להכיר את בוראו במחשבה דבור ומעשה לריק חס ושלום גם עתה כשהוא בעולם הזה (מלבד מה שצפון לצדיקים לעתיד לבא וכנ"ל) ופועל פעולה גדולה בעולמות כעין מה שעשה אדם הראשון באמירת בואו נשתחוה כנ"ל. כי גם עתה פועל הוא הקירוב של יחודו ואחדותו יתברך לגילוי בעולמות. וזהו שנקרא שמוש לקונו ואותו תעבוד להשלים הווייתו ית' בעולמות כפי מה שהוא היה והוה בעצמו בבחינת יחודו ואחדותו כנ"ל ככה עושה האדם בחינת יהיה ר"ל מה שיהיה לע"ל וכמ"ש בלק"א פל"ו ול"ז וכו'. ובזה דוקא תלוי קץ ישועות ולא בזמן עצמו שהזמן הוא נברא וההתפעלות בריחוק מקום כנ"ל ורק במספר הדורות שדור דור ודורשיו וחכמיו וכנ"ל כולל איזה מדרי' ידוע מהמדריגות שעלה ברצונו ית' בבחינת קו המדה וכנ"ל כידוע במק"א. וכל דור ודור מגלה בחינת ומדריגה ידועה ומקרב אותה לעולמות כנ"ל. ובבחינת הקירוב הזה לעולמות הוא שהבחירה ביד האדם. אבל בענין התפעלות עשיית רצונו שמצד יחודו הנעלם מהם אין שום שינוי כלל והדברים ארוכים במ"א. וז"ש את הוי' אלקיך זו"נ תירא מלשון ראיה והתגלות לעצמו של האדם. ואותו ר"ל ז"א תעבוד לייחדו בשכינתיה בתחתונים וכנ"ל וד"ל. וכל עיקר העבודה שנצטווינו עליה בתורה הוא רק בכח הבחירה כידוע שלזאת ניתנה התורה לתחתונים דוקא שהם בעלי בחירה. וידוע שהבחירה היא בדעת. והנה הפירוש הפשוט במאמר זה שהבחירה היא בדעת. הוא שאם אינו יודע מציאות הטוב איך יוכל לעשותו וכן להיפוך. ועל ידי שיודע שניהם יוכל לבחור. ועל פי הידוע שבן י"ג שנה שנעשה בר מצוה שהפירוש הוא לפי שאז דעתו חזקהלהתגבר על טבעו מה שאין כן קודם לכן אין בכחו להתגבר על טבעו. והיינו נמי עולה בסגנון א' עם הפירוש הפשוט הראשון שאין ידיעתו חזקה בטוב או ברע. לכן לא יוכל להניח מה שטבעו מושך אליו. כי אינו יודע שהוא טוב יותר מטובת עשות כחפץ טבעו. (ער האט דעם חוש ניט אז עס איז פאראן אבעסרי זאך ממילוי תאוות הטבעית). אבל הבר דעת משיג מציאות טוב אחר וכנ"ל.

אך אם כן קשה מ"ש באדה"ר לעבדה וכנ"ל קודם שאכל עה"ד טו"ר ולא ידע מרע כלל ולא שייך בחירה כנ"ל ואם כן איך נק' עבודה. אמנם הענין יובן ע"י שנבין מקודם קצת ענין החב"ד למעלה שכתוב בלקו"א ח"א פ"ב וח"ב פ"ט בהג"ה שאין שייך לחב"ד למעלה כי אם אחר צמצום הכלים דחב"ד דאצילות שנעשו נשמה לבי"ע והיינו כלים לחב"ד למעלה כי אם אחר צמצום הכלים דחב"ד דאצילות שנעשו נשמה לבי"ע והיינו כלים דחב"ד דז"א דוקא כידוע בסה"ק שהם הנעשים נשמה לבי"ע. וקשה על זה ממה שכל סה"ק מלאים בהזכרת שם דעת וחכמה בכל הפרצופים העליונים ואפילו באד"ק כמ"ש בתחלת ספר משנת חסידים. ואמנם מבואר במ"א באריכות שהכוונה בזה שמ"ש הרמב"ם ז"ל הוא היודע וכו' ובידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים זהו הוא דוקא בבחינת כלי חב"ד דז"א שבהם יודע את כל הנמצאים. וידיעתו יתברך אותם הוא בחינת יחודו ואחדותו בהם אף כמו שהן נמצאים ממש ליש ודבר לעצמם. וכן בחינת חכמה דז"א הוא בחינת יחודו ואחדותו בהם אף כמו שהן נמצאים ממש ליש ודבר לעצמם. וכן בחינת חכמה דז"א הוא בחינת יחודו ואחדותו בעולמות נמצאים ממש כנ"ל בבחינת החכמה. וז"ש בהג"ה פ"ט שהם הנעשים נשמה לבי"ע היינו לומר שמתגלה יחודו ואחדותו בכלים דחב"ד דבי"ע לברוא בהם ועל ידם ברואים ממש. שהבריאה מאין ליש היא באה מאחדותו דוקא כמ"ש במק"א. והן הן גם כן הדרכים הנעלמים הנז"ל שע"י הכל עושים רצונו יתברך. ועל דרך זה יובן גם כן בכלי החג"ת נה"י וכנ"ל. והיינו שאין יחודו בערך התגלות בעולמות והוא למעלה מעלה מערך מציאות עולמות. ואף שהוא כל יכול ומי יאמר לו מה תעשה זאת המדריגה עצמה היא למעלה מעלה ברום המעלות ומדריגות ממדריגות מציאות עולמות כמ"ש במ"א באריכות. ואמנם בכלי חב"ד שייך לומר בידיעת עצמו יודע וכנ"ל. ומה שאין לשון זה נופל בלשון הקודש אלא בלשון דעת דוקא אף שנתבאר שכן הוא בכל הספירות. היינו לפי שעיקר הפרצוף אדם הוא שהוא בר דעת. והיינו לומר שמעתיק בקרב גופו כל מה שהוא מתחבר אליו על ידי כל הכחות שלו דחכמה ובינה וחסד ונצח וכנ"ל. והדמיון לזה שהרואה איזה דבר אם יודע מהו או שרואה ספר ויודע מה שכתוב בו הרי נעתק בקרב גופו הדבר ההוא. אבל אם אין יודע אף שמסתכל עליו ויועיל בו תועלת הראיה. כמו שהסתכלות במראה לטושה מועיל לכאב עינים כמו שנמצא בספרים. זאת יפעול אף בלא ידיעה וכדומה לזה יובן לנבון בקל בכל הכחות. וכמו שהתינוק יתפעל בצעקה לאיזה דבר שרואה וחפץ לקבלו לידו ובקטנותו אין מזה שום הרגשה בקרבו וד"ל. וזה שאינו מועתק בקרב גופו התחברות כחותיו לאיזה דבר. וכן בבהמה אין בקרבה העתקה ממה שמתעוררת אליו בטבעה. וכל זה ידוע וברור. ויובן מזה למעלה שצמצום להיות יחודו ואחדותו יתברך בעולמות דוקא כענין המלך הגדול וכו' הנז"ל הוא בבחינת הדעת קו האמצעי די"ס דז"א דוקא. וע"י הוא נמצא בכל פרטי הכחות דספירות חו"ב חג"ת וכנ"ל בבחינת יחודו ואחדותו בעולמות ממש וה"ז העתקת היחוד הנעלם דפלאות וסתימת אא"ס ב"ה להיות שני הפכים בנושא א' (שזהו למעלה מכח כלי הספירות כולם וד"ל) בקרב כלי הספירות דז"א שהוא היה הוה ויהיה כו' כנ"ל ויחיד בשמים ובארץ דוקא וכנ"ל (וכן יובן בכל הפרצופים שהתקשרות הי"ס שלהן מועתק בקרב כלים שלהן ע"י הדעת שלהן רק שהכל הוא למעלה ממציאות עולמות יש ודבר וד"ל).

ומעתה יובן גם בדעת האדם התחתון שנברא לשמש את קונו כנ"ל שעיקר שימושו הוא בדעת דוקא. שע"י הדעת דוקא מועתק כח נשמתו שבקרבו מרו"פ יתברך בקרב גופו ממש. ועל ידי כלי גופו מאיר אור בעולמות כנ"ל. ובזה יובן קצת ענין הבחירה שהרעישו בזה כל העולם איך אפשר להיות וכו'. ועל פי הנ"ל מובן שהבחירה הוא רק במה שמן האדם למטה שהוא ממשיך לשם אורו וכחותיו. והבוחר בטוב ממשיך נשמת רו"פ יתברך בעולמות ומחבר פנימיות רצונו יתברך המצוי בעולמות ואינו משתנה כלל רק שאינו מושג להם מחמת ריחוק מקום. והאדם העושה טוב במחשבה דבור ומעשה מקרב אור פנימיות הרצון ההוא להתקבל בעולמות ממש כמו שיהיה לעתיד לבא (ולכם גם באדם הראשון נק' עבודה שאף שלא ידע מרע מ"מ המשכתו אור אלקי לעולמות בכח בחירתו בדעת הוא. ונק' הוא העובד ועושה זאת מעצמו). והבוחר ברע יונק מאילן הרע להמשיך הסתר פני רצונו ית'. המצוי בעולמות בלי שינוי. שלא יתגלה לעולמות בעליל ח"ו. אך אני הוי' לא שניתי כתיב ונקרא צדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ והוא היה הוה ויהיה דוקא. אף אם יפעול האדם הרע והסתר פנים העליונים הוא ישיב לו כגמולו ליסרו במשפט וגם רשע ליום רעה יהי' באבדו רנה וגילה לגלות כבוד הוי' במדריגת יהי' הנ"ל. וכן הוא ענין את זה לעומת זה עשה אלקים שעל ידי ביטול והכנעת הלעומת זה דהיינו הקליפות וסט"א יהיה גם כן גילוי אור בעולמות כמו ממעשה הטוב. ואדרבה אמרו בזוהר הקדוש כד אתכפייא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא ואסתלקותא דא יתיר מכולא. ר"ל ממעשה הטוב וצדק. ופי' אסתלק יקרא דקוב"ה הוא כי מלא כל הארץ כבודו יתברך דהיינו שם כבוד מלכותו ית' כי כל מציאות יש ודבר בעולמות עיקר הנושא וסובל שלו הוא שם כבוד מל' ית' שעלה ברצונו ית' שיהיה כבוד מלכותו בבחינת עולם יש ודבר והוא ומלכותו אחד יחיד בתכלית היחוד וכמו שהוא היה הוה ויהיה כנ"ל כן הוא גם במדת מלכותו יתברך מצד עצם יחודה במאצילה. רק שהכבוד ולבוש המלכות הוא בחינת אל מסתתר בעולמות עד ששייך לומר במדת מלכותו בחינת זמן ומקום כביכול. והיינו שעיקר מדת המלכות כמו שהיא מצד עצמה ויחודה במאצילה ירדה להשתקע ולהתעלם בעולמות להיות נושא וסובל שלהם. וע"י המע"ט שמגלים פנימיות רצונו יתברך בעולמות ה"ז עליות המלכות משיקועה והעלמה בעולמות. ועליה זו דהיינו הסתלקות יקרא דקוב"ה עלי' אומר שהאסתלקות ע"י אתכפייא סט"א יתיר מכל האסתלקות. וענין היתרון הזה הוא כידוע בכתבים בענין הל"ת שהן למעלה ממ"ע בידיעה דרך שלילה וכו'. וביאור הדבר כי הידיעה בדעת בדרך חיוב הוא בחינת ירידה מעצם הידוע להתקבל בכלי היודע. ואין זה אלא התפשטות. ואינו אלא דבר פרטי. אבל הידיעה דרך שלילה שאינו יודע כלום דרך חיוב. רק שבזאת מכיר את הידוע שלא יטעה על שום דבר זולתו לומר שהוא הוא. אם כן אין בזה שום ירידה ממהות הידוע. וגם לא נעשה בו פרט. אלא שיש להיודע דרך שלילה הכרה במהות ועצמות הנודע כמו שהוא בעצמו. ואי אפשר להכרה וידיעה זו להתחבר אל היודע כי אם על ידי דבר המנגד דוקא והיפך מענין הדבר הידוע על ידי זה נתפס ענין הכרתו את הידוע. ולולא צד המנגד אין לו דרך להיות תופס בדבר הידוע בשום ענין. והרי זה דומה למה שכל שהשכל עמוק יותר צריך להעלימו במשלים יותר ויותר עד שיוכל לבוא לידי השגה והבנה. וזהו ענין ידיעת ההפכים אחת. שמה שהשחרות הוא היפך הלובן הוא גילוי ידיעת ענין הלובן לומר שהוא דבר תכלית ההיפך משחרות עד שאין בשחרות שום ענין מלובן ואין בלובן שום ענין משחרות. וזו היא הכרת עצם השחרות ועצם הלבנונית. מה שאין כן על ידי ראיית השחור והלבן לא יכיר אלא מה שרואה מהם. ויכול להיות שכבר נפל איזה דבר לבן בתוך השחור ובטל במיעוטו עד שאין נראה אלא שחרות. נמצא שאינו מכיר עצם השחרות כלל. כי הוא אינו משיג מהשחרות רק מה שהוא אחר תערובות לבן בו. וכן כל מין שחור שיראה הרי במציאות יכול להיות יותר שחור ממנו. ואם כן הרי זה שהוא רואה אינו אלא כאלו נמזג היותר שחור ממנו עם מעט לובן ועל כך הוא עומד בעין וגוון השחרות הזה ואם כן אינו אלא כמו עלול מעצם השחרות. אף שיש בו עצם השחרות מכל מקום לענין המראה ומתגלה ממנו הוא רק מדריגת עלול מעצם השחרות או הלובן וכו' ודו"ק בזה במשל ונמשל. אבל על ידי ידיעת ההפכים יודע עצם השחרות רק שאין העצם הזה הנודע בידיעה דרך שלילה נתפס כלל בשום מציאות כי אם בידיעה זו שהלובן הנראה הוא הפכי בתכלית. ואין בעצם השחרות שום תנועה ונקודה מהלובן הזה הנראה ומורגש. נמצא שהלובן הזה הוא כמו לבוש ומשל להיות השחרות נתפס על ידו. ועל דרך זה יתבונן המשכיל בענין הלא תעשה למעלה ולמטה בנפש האלקית. כי ידוע שרמ"ח מצות עשה הם רמ"ח אברין דמלכא וכן אברין דנפש האלקית ושס"ה ל"ת הם שס"ה גידין. שהאברים הם כלי הנפש שהנפש מתרכבת בהן בבחינת חיות ממוצע. שאינו לא כנפש לבדה ולא כגוף לבדו כמ"ש במק"א באריכות. והנפש נתפסת על ידי האברים כמ"ש בלק"א פכ"ג. ועל פי המבואר פה זהו גם כן ענין התפיסא שנתפסת הנפש במדרי' המורכבת להיות גילוי אורה באותו המציאות המורכב. וזהו כמו ידיעה דרך חיוב הנז"ל. אבל הגידין אין בהם בחינת הרכבה רק שהם מצמצמין תנועת הדם הוא הנפש שלא ישתפך כולו כאחד רק יהיה נמשך דרך הגידין כפי צמצום ומרחב שלהן ולא יותר. ונמצא שהם מנגדים להתפשטות הטבעיות שבדם ועל ידי זה הניגוד דוקא נקשרת הנפש ואחוזה ומתייחדת בהם עד שהדם הוא הנפש. ובלא הגידין לא היתה הנפש מתקיימת בדם. הרי על ידי הנגוד דוקא הוא אחיזת מהות הנפש בדם לבוא בגילוי בהרכבה באבריו. והוא לפי שיצר את האדם בחכמה ועשה הגידין בטבעם מנגדים ומעצרים שלא יתפשט הדם בדרך שפיכה. ונגוד זה בו יהיה כמו תפיסא להיות מהות הנפש נתפסת בדם והיינו נמי כידיעת ההפכיי' הנ"ל. ולכן אם מקיים הל"ת ונזהר מן השעטנז והערלה והכלאים וכדומה אזי יוצא גיד הנפש המכוון לאותה הל"ת מהעלם נפש הבהמית והגוף ממשכא דחויא שבטבעם היו נמשכים אחר הדבר האסור וכשהיה נמשך בפועל היה דבוק בניגוד ההפכי של אור הנפש אלקית שהוא מנגד גמור שאין בו אפילו חלק קטן מנפש האלקית ואורה באופן שאי אפשר כלל להתגלות אור הנפש אלקית על ידי האברין (כמשארז"ל עבירה מכבה מצוה). אבל כשמקיים את הל"ת דוחה הוא את הניגוד של הגיד מלהסתיר ולהעלים על בחינת אור הנפש האלקית המלובש בה בדרך ידיעת ההפכים הנ"ל. כי כך עלה ברצונו יתברך שיהיה דבר זה אסור דהיינו שיהיה מנגד מכוון ממש לקדושת תורה ומצות ולקדושת הנפש אלוקית ובדחיית המנגד גורם למהות הנפש שהי' מלובש במנגד כנ"ל בדרך ידיעת ההפכים להתגלות כדרך הנמשל המתגלה על ידי המשל אם מבין שאין זה אלא משל לנמשל. מה שאין כן אם חושב שהמשל כמו שהוא הוא עיקר מכוון אז הוא מעלים על הנמשל שלא יתגלה. וככה הל"ת אם נמשך אחרי' הוא הניגוד היותר גדול המעלים ומסתיר אור הנפש. אבל אם דוחה אותה שזהו כמו שמכיר שאין המשל הוא המכוון אלא הנמשל ממנו וכן שאין הניגוד ראוי להיות רק בשביל מה שבא בו דרך הלבשה על ידי בחינת ידיעת ההפכים הנ"ל. אז ממש כמו שהנמשל מובן על ידי המשל כך ההיפך נגלה על ידי ידיעת הפכו שיודע שהוא רק היפך. וכן שענין הל"ת הוא מנגד גמור לאור קדושת הנפה"א ועל ידי זה מתברר ויוצא לאור גיד הנפש האלקית שהוא מאחיז קדושת אור הנפש לשכון במדריגת חיי הגוף. וכמ"כ יובן למעלה שע"י קיום מל"ת שהוא דחיית הניגוד המכוון במאמר קו המדה שאת זה לעומת זה עשה האלקים להיות דבר זה מנגד לאור ה' הבא ונמשך להתגלות על ידי רמ"ח אברין דמלכא ולכן אף שקמיה יתברך הוא היה הוה ויהיה כנ"ל. אעפ"כ בעולמות לדעת התחתון שלהם הוא מנגד גמור המעלים ומחשיך על אור הוי' הי' הוה ויהי' מלהתגלות בעולמות אף שנמצא בהם. והוא עיקרא ושרשר שלהן ומכה"כ כנ"ל. וכשדוחה את הדבר האסור אז נגלה כבוד ה' שהיה נעלם בדבר האסור בדרך ידיעת ההפכים הנז"ל ונעשה מקור לגילוי דרך איברין דמלכא שהן המצות. ונק' זה עליית המל' ע"פ הנז"ל. אך עליה זו אינה רק כמו שהנפה"א מסתלקת מלהמשך אחד יצה"ר של נפה"ב אבל הנפה"ב עצמה נשארת בכחה ותקפה. רק שהנפה"א נשמטה ממנה. ולכן נמשל זה ומכונה בשם גידי הנפש שהניגוד להם גורם להיות התקשרות הנפש בדם לבוא אל הגילוי ע"י ההרכבה באברים כנ"ל. נמצא שאין מלובש בזה הניגוד אלא המקור לירידת גילוי האור מלמטה. אבל המהות ועצמות בטרם התחברותו להיות מקור לגילוי למטה אין מלובש בזה הניגוד כלל. ואין בא ממנו שום גילוי על ידי דחיית זה הנגוד. אבל כד אתכפייא סט"א עצמה ונדחית היא ממקום העצמי שלה דוקא ולא ממקום של נפה"א. שהסט"א עצמה הוא לנגד ה' ממש שלמעלה מגילוי אורו יתברך באברין דמלכא הנ"ל אף שקמיה יתברך אין שום שינוי והוא הי' והוא הוה והוא יהי' ברגע א' גם עתה קמי' ית' וכן מכה"כ וד"ל. רק שהכבוד הוא יורד בבחינת אל מסתתר בבריאת הנבראים לדעתם וצביונן עד שלעו"ז עשה האלקים שבא הנגוד לגילוי מציאות המעלים על האור האחוז בו בדרך ידיעת ההפכים הנ"ל. וכד אתכפיי' סט"א זאת ונדחית ממקומה ממש אז עליית הכבוד במדריגה העליונה דעצמות אור ה' שלמעלה מההמשכה באיברים וז"ש ואסתלקותא דא יתיר מכולא וד"ל. והדין הזה נוהג בכל בחינות ומדריגות הקליפות וסט"א שהן אויבי ה' שכל עיקר קיומן הוא היותן לבוש בדרך ידיעת ההפכים אל אור ה' ממש כנז"ל. ועל דרך זה יש לפרש משארז"ל אם יאמר לך אדם היכן אלקיך אמור לו בכרך גדול שברומי וד"ל. עד שמה שלא היה אפשר לבוא בדרך גילוי אור במדריגת הקדושה כענין ידיעה דרך חיוב בא לידי בחינת גילוי ע"י חשך המשל דידיעת ההפכים בסט"א ממש. וע"י ביטול הסט"א במדרי' בבחי' ההוא אסתלק יקרא דקוב"ה לקבל גילוי אורו ממש הרמוז בידיעת ההפכים הנ"ל.