חנה אריאל/יתרו
חנה אריאל יתרו
ומשה עלה אל האלקים וגו' עד אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. הדקדוקים. להיכן עלה שהרי ודאי לא להר עלה מדכתיב ויקרא מן ההר. גם במ"ש ויקרא אליו ה' מן ההר. הא לא שרתה שכינה על ההר כי אם ביום בשלישי וכמ"ש כי ביום השלישי ירד ה' וגו'. גם מ"ש מן ההר לאמר אין ללאמר זה שום משמעות. גם מהו ענין כנפי נשרים. ומהו ענין ואביא אתכם אלי והרי הכתוב אומר ממצרים קראתי לבני. בני בכורי ישראל גם במצרים. ומה הוא ההבאה שעל כנפי נשרים. ועוד והייתם לי סגולה משמע הם לבדם דוקא ואומר הטעם כי לי כל הארץ. גם שראש דבריו כה תאמר לבית יעקב באמירה ותגד לבני ישראל בהגדה. ואחר כך כללם לכולם ובלשון דבור ואמר אשר תדבר אל בני ישראל.
כתיב ישקני מנשיקות פיהו. ופרש"י כנס"י מבקשים לגלות להם טעמי תורה שאין נגלים אלא לעתיד לבא דוקא. וזה נקרא דוקא נשיקות פיהו. דהנה כתיב ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם. ואיתא במדרש כשתי תמרות הדבוקות זו בזו. כלומר שכל תמרה היא חי' מעוקצה הדבוק באילן ולכ"א חיות בפ"ע כערכה. רק שאחר כך כשגדלו דבוקים הן ביחד באופן שבהזזת אחת מהם גם השניה ניזוזה. והיינו בקיום התומ"צ שבאתעדל"ת במעהמ"צ אתעדל"ע שגם שם נעשים המצות למעלה. ומחמת הדביקות והחיבור הזה הוא הכח במעשי המצות בב' דברים. א' שמקבלי התורה דוקא יש להם הכח לעשות המצוה בדבר שתחת ממשלת ק"נ שיוכלל באלקות והוא ענין הבירורים הידוע. והב' אק"ב שישראל עצמן מתקדשין בקדושת המצות. אבל טעמי המצות. פירוש טעמי הוא כענין טעם וסברא כמ"ש מ"ט דר"מ קסבר. כן התורה ומצות הן רצונו וחכמתו יתברך והיא סברתו שכמו שהוא בידיעת עצמו יתברך יודע את כל המציאות. סברתו נכונה עד מאד שא"א להיות באופן אחר כי אם ככל התורה והמצוה. וזה אי אפשר להיות נגלה כי אם כאשר רוח הטומאה יעבור מן הארץ ונגלה כבוד הוי' וראו וכו' אז יראו טעמי המצות. וגם הוא מלשון טעם ועונג. כי בחינת גילוי הוי' ית' וחכמתו ורצונו שבמצות הוא מקור כל התענוגים עו"ת. וזהו ישקני מנשיקות פיהו כי בנשיקה פא"פ אז מתערב הבל החיים של שניהם להיות חיות א' בשניהם. משא"כ עכשיו הוא ית' יודע בידיעת עצמו והנבראים יודעים ומרגישים חיותן לדעתן וצביונן רק שדבוקים לענין אתערותא כנ"ל. אמנם גם באתערותא דקיום תומ"צ למטה מעוררים גם את בחי' טעמי מצות לבוא בבחי' גילוי ואין הגילוי למטה כלל (עד לע"ל כנ"ל רק שיוכל להביא ענין שמחה של מצוה למטה) רק למעלה הוא הגילוי. ופי' למעלה הוא דהנה במאמר פתח אליהו אפיקת עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין. וענין ההנהגה הוא שלימות ותיקון העולמות. כמו למטה שע"י עשיית התומ"צ מתברר ומתתקן העולם אף שאין לעולם עצמו שום הרגשת תקונים ממעשה המצות בהם. כמו דופני וסכך הסוכה וקלף תפילין וכו'. ואף על פי כן נעשה התיקון בהם ככה בהנהגת עלמין בע"ס אף שאין העלמין מרגישים התיקון שמתקן הוא יתברך אותם בהנהגה שהוא מנהיג עפ"י התורה כמ"ש שלש שעות ראשונות יושב ועוסק בתורה. ואחר כך הוא יושב ודן וזן. אבל אין אור התורה מתגלה כלל בעולמות על ידי ההנהגה. וטעמי תורה לא נגלים אפילו למעלה. ולכן דור אנוש היו ניזונים בחסדו של מקום ואף שההנהגה הוא על פי התורה כנ"ל אך אם אין טעמי התורה מתגלים בההנהגה אין עצמות חכמתו ורצונו מתגלה בעולמות ובהנהגתן כלל עד שיוכל להיות ניזונים בחסד והם רעים וחטאים. כי לא נתמלאה סאתן עפ"י התורה. וביאור הדברים. כי ידוע ענין ב' שמות הוי' ואלקים. הוי' נקרא ע"ש שמהווה את הכל. כלומר שמחדש מציאותו מאין להיות הוה יש ודבר ואין נגלה ונראה רק מה שנתהווה. אבל הכח המהווה אותו א"א לשום נמצא שנתהווה להכיר ולדעת אותו כלל כידוע. ונק' סוכ"ע מלמעלה לחדש את התהוותם אבל אינו בא בתוכם וקרבם לדעת ולהכיר הכח המהווה. ושם אלקים ידוע שהוא מל' כח כידוע בכמה דוכתי באריכות. והיינו החיות המורגש בעולמות שמרגישים את החיות שלהם. וגם מה שיודעים בשכל ודעת מציאות הבורא שברא את העולם ונק' ד"כ ממכ"ע. ואמנם הוי' הוא האלקים פי' גם מה שבא בידיעת העולמות והרגשתם הוא רק הוי' ב"ה אפס בלעדי מציאותו שום מציאות והוא הוא המתצמצם בבחי' שם אלקים. וגם ד"כ אור הספי' הוא שם הוי' ב"ה והכלים הן בחינת שם אלקים ואוחו"ג חד ממש רק שהכלים מעלימים אור הוי' בפני העולמות המתהווים כידוע. ולכן בההנהגה שע"י ההעלם דשם אלקים אין נגלה כלל פנימיות הרצון והחכמה המכוון במציאות העולמות והנהגתן. שזהו טעמי תורה וסברת בחינת ההוי' ב"ה כמו שהוא קמי' שאין שם אלקים מכסה שם כי גם איהו הוא והיינו הוי' הוא האלקים. וזהו שעד שלא בא אברהם אבינו עליו השלום לא הי' קיום מצות כלל בעולם רק בההנהגה העליונה דע"ס שהוא הוא עפ"י התורה ודוגמת מעשי תומ"צ למטה בתיקון העולמות כנ"ל. אך אין התיקון אלא בידיעת עצמו ית' את כל העולמות. ולכן לגבי העולמות עצמן לא היה הגילוי רק בחיצוניות ההנהגה ולא שום גילוי מפנימיות רצונו וחכמתו בעולמות ובההנהגתן שעל פי התורה. וכשבא אברהם אבינו עליו השלום כתי' אתה הוא אשר בחרת באברם להיות לו לסגולה הוא ובניו אחריו שבהם וע"י יתגלה פנימיות המכוון בעולמות ממש. ונגלה עליו אדון הכל והאמין בה' עצמו דהיינו שהגיע להיות בחי' מרכבה לאור הוי' עצמו שיאיר עליו כפנימיות ועצמות חכמתו ורצונו באנהגא עלמין עפ"י התו'. וזהו שקיים כהת"כ כמו המרכבה שאדם הרוכב עליה עושה בה כל מה שרוצה באין שום מונע. ולכן היה מגיע בחי' אור ההתפעלות אלקות בגופו ממש מעין כל מצוה ומצוה. ולפי שהוא ע"ה היה אדם נברא בגוף גשמי בעוה"ז. לכן כשהאיר בקרבו אור שם הוי' ב"ה כנ"ל שזה הוא ענין פנימי' המכוון בעולמות והנהגתן הרי נתגלה בההנהגה עליונה שהוא עפ"י התורה כנ"ל גם בחי' טעמי תורה בדרך גילוי בההנהגה. והיינו הבחירה באבות העולם והיו נשיאי אלקים לעיני כל הגוים (משא"כ כשלא היה נגלה רק החיצוניות של ההנהגה היה דור אנוש ניזונים וכו' כנ"ל וכל אפי שווים. אבל כשבאו האבות הטעימן בעוה"ז מעין עוה"ב). ולכן תומ"י בשרו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. כי כן הוחלה ההנהגה תולדות עם בנ"י שהן מן המכוון הפנימי בעולמות ושיהיו דוקא בארץ לא להם לבטל הקליפות. המסתירים גילוי פנימיות ההנהגה. על ידי ענין יציאת מצרים והליכה דרך המדבר כידוע במק"א. וזהו ענין גילוי שם ה' בעולמות (כלו' מה שהוחלה ההנהגה בדרך זה). ועל כן הודיע אאע"ה טבעו ית' בעולם שהוא האלקים בשמים ובארץ בורא את הכל ומחי' את הכל (והיינו דבר א' ממש עם גילוי פנימי' ההנהגה בעולמות). אך גילוי שם הוי' שנגלה לאבות כמ"ש ריש פ' וארא ויאמר אליו אני הוי' וארא אל אברהם. הפי' ודאי ששם הוי' ממש נראה להם אלא שוארא באל שדי דוקא ופרש"י ז"ל שדי באלקותי. דהיינו על ידי בחינת הכלים דשם אלקים המיוחד בשם הוי' בתכלית היחוד כנ"ל. אלא שהוא מצמצם ומעלים מלהיות שום התגלות מכבודו ועצמו ית' רק מה שצריך לעולמות ולא יותר. והיינו רק מה שהוא עילת וסיבת הכל לא ממה שהוא בכבודו ועצמו כלום. זהו ענין שם אלקים. ואמר שע"י בחי' אל שדי הזה נגלה להאבות עצמן ונראה להם שם הוי' ממש בבחינת כבודו ועצמו. וכלומר שהיו על ידי ההשגה באל שדי דהיינו שהוא עיקרא ושרשא ועילת הכל בטלים אליו יתברך בתכלית הביטול בבחינת מרכבה (כמ"ש בכ"ד ביאור ענין זה). והיה נגלה ונראה להם מהות ועצמות שם הוי' ב"ה כמ"ש נגלה עליו אדון הכל. והגילוי היה בבחינת למעלה מהשגה וההבנה (כי ההשגה היתה רק באל שדי) וכמ"ש והאמין בה' בבחינת אמונה וכפי שנז"ל שע"י גילוי זה נגלה להם אור התו' שבההנהגה העליונה היינו נמי למעלה מהשגה והבנה. וזהו ענין הידוע דקיום האבות ע"ה כהת"כ לא היה רק למעלה דהיינו בבחינת אור האמונה. ולא בהשגה והבנה שמתלבשת במחשבה דבור ומעשה ממש. ולכן לא הי' בחי' קדושה בגוף המצות שעשו בעוה"ז כידוע רק בכוונתם לעצמם בבחי' שהיו מרכבה. וזש"ה ושמי הוי' לא נודעתי להם במקום הדעת וההשגה ממש. או כמ"ש בכ"ד הפי' שמה ששמו הנגלה בעולמות הוא עצמו הוי' זה לא נגלה להם אלא רק שהכל בטל בתכלית לשם הוי' ב"ה. וכשרצה הקב"ה בבחי' טעמי תורה שנגלה למעלה לזכות את ישראל לקיים מצותיו ית' בתורתו למטה במקום העולמות עד חושי האדם בעולם הזה. דהייינו שמה שעושה הוא ית' התיקון באנהגא עלמין למעלה בידיעת עצמו יעשו גם הם בבחי' דעת תחתון דעולמות עצמן לעצמן ולכונן ולתקן את כל זה הי' בחי' יצי"מ וקי"ס ומ"ת. יצי"מ הוא לנקות אותם מגלולי מצרים כמ"ש בדרושים דהיינו הרגשת ישות העולמות בתכלית הפירוד מממציאם. ואף שמחמת האמונה שירשו מאבות העולם האמינו גם הם בבורא עולם. אך הי' רק למעלה מההשגה והבנה לגמרי. אבל השגתם והרגשתם את העולם הי' בבחי' גלולי וטומאת מצרים לי יאורי ואני עשיתיני וכמו הענין כחשו בה' ויאמרו לא הוא. והאמונה לא פעלה בהם כלום בפו"מ. והפו"מ שלהם היה רק משעבוד מצרים וגילולי'. כי ההתפעלות מאמונה לא נגלה עדיין בעולם כי אם בבחי' מרכבה דאבות ושבטים וכו'. בביטול הדעת וההשגה. אבל ס"ר נש"י ענינם הוא שיקיימו תורה ומצות בטו"ד עצמן דוקא. ועי"ז יביאו גילוי ההנהגה עליונה ג"כ בטו"ד דעולמות כנ"ל. וזהו מ"ש בסה"ק שבמצרים הי' הדעת בגלות. ע"כ גואל ראשון הי' דוקא משה רבינו עליו השלום כידוע בסה"ק שהוא בחי' מדת הדעת דכל ישראל. ונק' רעיא מהימנא שמפרנס את האמונה להיות לה כח וחבור באדם לפעול בפו"מ כפי האמונה ובמה היא הפרנסה היא בדעת דוקא. ומרע"ה עצמו הי' בבחי' מדרי' דעת עליון כמ"ש במק"א. וכלומר שמה שנגלה לאבות בבחי' מרכבה נגלה ונראה לו גם בדעת ההשגה והבנה ממש וכמ"ש לא נודעתי להם משמע ודאי שלו ע"ה נודע דהיינו שלא ע"י אל שדי. והבן ע"פ הנז"ל. וכמ"ש בדרושים שזהו בחי' עובדי ה' בנשמתם שזהו כמו צנור ההמשכה בעולמות כחלון המאיר בבית מאור השמש יע"ש. וז"ש ראה נתתיך אלקים לפרעה וכנ"ל הפי' דאלקים הוא לשון כח והיינו שמורגש בפעולה (משא"כ שם הוי' הוא סוכ"ע כנ"ל). אומר שמרע"ה יהי' בחי' אלקים לבטל קליפת פרעה שהוא הבכור והעיקר דטומאת גילולי מצרים הנ"ל וכמ"ש במק"א באריכות קצת. ולכן ע"י מכת בכורות נגלה עליהם (על ישראל) ממה"מ הקב"ה וגאלם. פי' גאלם מגילולי מצרים וכמ"ש ברע"מ ע"פ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וידעתם כי אני הוי'. אומר שם שהוא פקודא קדמאה דחליף לון למנדע דאית אלהא וכו' למנדע דוקא שזהו תכלית ההיפך מגילולי מצרים כנ"ל קצת פי' גילולי מצרים. וכמ"ש וידעו מצרים כי אני הוי'. פי' שגם במקום מדרי' קליפת מצרים יתגלה ענין שם הוי' ב"ה דוקא ולא כמו שהוא מתייחד בשם אלקים בבחי' הסתר וההעלם על גילוי שם הוי' בכבודו ובעצמו וכמ"ש פרעה לא ידעתי את ה' וכמ"ש במק"א. וזהו שבמה שנעשה מרע"ה אלקים לפרעה נגלה מציאות ענין שם הוי' לישראל שהוא ית' עושה כרצונו ואין מי מסדר מדריגת ההשתלשלות שיאמר לו מה תעשה. והיינו גילוי בחי' למעלה מהשתלשלות שיהיה נודע ענינו גם במקום ההשתלשלות וכמ"ש במק"א. וזהו נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה היינו ענין למעלה מהשתלשלות נגלה עליהם ועל ידי זה בטלה מעליהם טומאת גילולי מצרים וכו' כמבואר בדרושים. אבל לא נאמר שהם ראו אלא שהוא רק נגלה. ובקי"ס כתי' וירא ישראל את היד הגדולה וייראו העם את ה' וכו' פי' שנגלה בהם מה שהם עצמן הם ישראל שעלו במח' למעלה מהשתל' ויש להם חבור ודביקות עמו ית' בבחי' שם הוי' עצמו שלמעלה מהגילוי שבמדרי' השתל' שאינה אלא על ידי ההעלם דשם אלקי'. וז"ש זה אלי ואנוהו. אלי כלומר הכח שלי הוא ג"כ הוי'. ואנוהו אהי' לו נוה כדרז"ל שעל ידם יתגלה שם הוי' בעולמות. ולכן אמרו שירה כידוע שהשיר הוא ענין התפעלות. והיינו ענין שנתפעל מבחי' שלמעלה מהשתל' בבחי' הרגשה ממש כידוע ענין בחי' התפעלות אלקות וכו'. וראי' זו היא כמו שרואה את אביו ומכירו שזה הוא אביו והוא חלק ממנו כבן שבא ממוח האב. וענין ההתפעלות דשירה הוא כמשל בנים קטנים שיש להם קצת דעת במילי דעלמא כפעוטות כבר שית כבר שבע. שמתפעלים מתענוגי האב לעצמו כמו בהרווחת הון רב או ממשלה וגדולה והכנעת אויביו וכדומה אף שלהם עצמן אין מזה כלום והממון והגדולה אינה להם. אף על פי כן בטבע מתפעלים מהתפעלות ותענוג אביהם. והי' בזה ב' מדרי' בישראל כמ"ש וירא ישראל פי' מדרי' ישראל הוא בחי' עובדי ה' בנשמתן ראו את היד הגדולה עצמה אשר ממנה בא אשר עשה ה' במצרים. והיינו שנתעלו בבחי' הפנימי' דיד הגדולה עצמה הנ"ל להכיר שזה אלי בבחי' חלק ממנו ולהתפעל ממנו. אבל מדריגת העם דישראל לא ראו אלא כללות הענין דשם ה' ברוך הוא שהוא למעלה מסדר ההשתל' ושהם חלק ממנו להתפעל כמ"ש לעיל בבחי' התפעלות אלקות ממש גם כן. וזהו כענין עובדי ה' בגופם כמה שכתוב במק"א. וזהו שכתוב ויאמינו בהוי' (אף שהאמונה היתה להם גם בגלות מצרים כידוע וכנז' לעיל). פי' שהתעלו בכל אנושייתם להתפעל בבחי' מדרי' האמונה בעבור מה שבשעבוד מצרים הי' ההיפך מזה כנזכר לעיל. וע"ז נאמר ובמשה עבדו. פי' שכל זה הוא גם כן בא להם על ידי משה דוקא. והוא כמ"ש אתה תהי' לו (לאהרן) לאלקי' והוא יהי' לך לפה. וידוע דאהרן הוא שושדמ"ט דהיינו להביאה אל המלך דהיינו לרומם קרן ישראל לדבקה בה' וכמ"ש בהעלתך את הנרות וידוע הפי' שהוא להעלות נשמות ישראל ודאי דעלי' הגדולה הזאת ליכלל כל אנושייתם בבחי' האמונה דהיינו שהם כולם בכל מציאותם שלו ית' להתפעל ממנו בבחי' התפעלות אלקות דבחי' השירה כנ"ל שאפי' עוללים ויונקים שמטו דד מפיהם ואמרו שירה כמארז"ל. וזהו שנתגלה שרשם שלמעלה מסדרי ההשתל' בקרבם בעוה"ז היתה ג"כ ע"י בחי' אהרן. אלא שאהרן הוא לפה למשה. אבל העיקר הוא הדעת עליון דמשרע"ה וכנז' לעיל שהוא הדעת שנודע לו בבחי' ידיעה ממש שם הוי' ב"ה במהותו ועצמותו על ידי זה הי' הוא צינור להמשיך בכל ישראל גם במקום דעת תחתון של עצמן שהם בבחי' הישות דבריאה ובגופים בעוה"ז ולא בבחי' מרכבה גילוי יחודם בו ית' בבחי' שלמעלה מהשתל'. והנה נת' שענין זה דקי"ס הוא כבנים קטנים פעוטות שהם מתפעלים מתענוגי של אביהם. אבל האב אינו מתפעל כלל מענינם שהם מתענגים בו שהוא רק במעשה נערות אך אם הבן נתגדל ונתחכם ונתעלה בתכלית העילוי עד שהאב מקבל ממנו תענוג יותר מכל תענוגים שיש לו לאב בעצמו עד שיתכן שהוא מתפאר במה שהוא אביו של אותו הבן כענין שנזכר בגמ' אבוה דבר אבוברם שהגם שהבן נק' ע"ש אביו. בר אבוברם. אעפי"כ אביו קורא א"ע ג"כ על שם בנו לומר שהוא אביו. וכעין זה יש להתבונן במה שכתוב במ"ת אנכי הוי' אלקיך שאנכי קורא את עצמו בשם זה שאני הוי' אלקיך כמ"ש הוי' אלקי ישראל. ובבחי' ומדרי' זו ודאי שהאב מתפעל ג"כ מתענוגי בנו ומעניניו. וזהו עיקר מתן התורה שהמצות שישראל עושין למטה בפו"מ בגשמי' דוקא הם מעוררים מצותיו ית' למעלה. כלומר שהן מביאין את בחי' הטעמי תורה הנז' להתגלות בבחי' לאנהגא עלמין וזהו כל עיקר ושרש יחוד קובהו"ש למעלה ע"י המוחין דגדלות העליונים כידוע. וגם זאת העליה ומדריגה העליונה דישראל ודאי שהיתה גם כן ע"י מרע"ה שהיה צינור ההמשכה להם כנז' בבחי' עובדי ה' בנשמתם למשל על בחי' הצנור דדעת עליון דמשה שנמשך למקום העולמות כאור השמש בחלון. וכבר נת"ל שבחי' הצנור הזה הוא ענין ובחי' אלקים שנעשה מרע"ה אלקים ולפרעה ואלקים לאהרן. וקודם מ"ת שהיה צריך גם כן להיות מרע"ה בבחי' אלקים להמשיך מאור הטעמי תורה להתגלות בבחי' ה' אלקי ישראל. ע"ז נא' ומשה עלה אל האלקים וכמ"ש בזהר אית מאן דסליק לרבו למלכו לעותרא. אבל משה עלה אל האלקים דהיינו להיות בחי' צינור למ"ת שהוא כלי ההמשכה. ויקרא אליו ה' מן ההר. פי' עפ"י מ"ש במק"א באריכות הקושיא למה בקדושת בהמ"ק אמרו קדשה לשעתה וקדשה לע"ל ובקדושת ה"ס שלא תגע בו יד כי סקול כו' ובמשוך היובל נסתלקה הקדושה לגמרי. ונת' שם דבבהמ"ק שנתוספה קדושה עליונה במקום ההוא מה שלא היה מקודם לכן באותו מקום ומדרי' כלל ונתחברה וירדה הקדושה לשם. הוא כדוגמת ההמשכה דבחינת צנור ושם אלקים דמשה הנ"ל. לא תמוט משם לעולם ועד. אבל בהר לא היתה בחי' ירידה רק לעיני העם כמ"ש כי ביום השלישי ירד ה' ה' לעיני כל העם על ה"ס. וזהו גם כן מ"ש אחר כך וירד ה' על ה"ס היינו לעיני כל העם הנ"ל. אבל קמי' ית' אין זה שינוי כלל כי את השמים ואת הארץ אני מלא בלא שינוי ממדריגות ההשתל' שאין להם שום ענין כלל להעלים אור עצמותו ית' מלהיות נמצא שם ח"ו. וכמ"ש במק"א ע"פ ולא תחללו את שם קדשי וכו'. כידוע דאור אין סוף ב"ה למעלה עד א"ק ולמטה עד א"ת. וה"ס היה מוכן להתגלות זאת. וגם במדין כתיב ויבוא עד הר האלקים חורבה. מפני שהמקום הי' שיתגלה בו מציאת שם הוי' שלא סר ח"ו ולא יסור לע"ו מלהיות נמצא בכ"מ ולאפ"מ. אין זה תוס' קדושה בה"ס מה שנתגלה בו לעיני כל העם בחי' אא"ס דשם הוי' במהו"ע ועיי"ש באריכות. וז"ש שכאשר עלה משה להיות במדרי' אלקים להמשיך המ"ת לישראל ויקרא אליו ה' מן ההר דהיינו שנתגלה לו למרע"ה עצמו בחי' הטעמי תורה עצמן לבחי' אלקים שלו. וזהו לאמר כמארז"ל לא אמור בדברים. שזה רק למשה לבדו נגלה ולא לישראל עד לע"ל ישקני מנשיקות פיהו כנ"ל. רק כה תאמר לבית יעקב הוא בחי' ומדרי' שבישראל הנקרא בשם עם בענין קי"ס הנ"ל וייראו העם את ה' וגו'. באמירה כללית. ותגד לבני ישראל שהוא מדרי' עליונה והוא בחי' הגדה דוקא. וכמ"ש בזוהר דכל הגדה הוא בבחי' רזא דחכמתא. שזהו כעין ראי' דיד הגדולה עצמה הנ"ל. וענין האמירה וההגדה הוא לעורר בקרבם בפו"מ הרגשת מה שהמשיך מרע"ה בהם בבחי' אלקים לפרעה ואלקים לאהרן. וזהו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים לדחות מעליהם ולנקות אותם מגלולי מצרים הנ"ל. ואשא אתכם על כנפי נשרים כמארז"ל שהנשר נושא את בניו למעלה ע"ג עצמו. והדמיון הוא לבחי' קי"ס שכתוב בו מה תצעק אלי בעתיקא תליא מלתא. וכן כתי' ויושע ה' (ז"א) ביום ההוא (הוא עתיקא) את ישראל בקי"ס. ובמק"א מבואר זה היטיב. וזהו ואביא אתכם אלי דהיינו להיות לו כנ"ל. שזה ענין הקריעת ים סוף.