חנה אריאל/בא
בא 1
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו' עד אשר שמתי בם. הלשון משמע שהוא נתינת טעם למ"ש בא וכו' כי אני וכו'. בהגדה ד"א ביד חזקה שתים וכו' אלו עשר מכות וכו' ר"י היה נותן בהם סימנים ואלן הן דצ"ך כו'. להבין מה ענין הסימנים. וגם דקדוק הלשון היה נותן. יש להבין ענין גלות מצרים שמיד שכרת ה' את אברהם אבינו עליו השלום ברית אמר לו ענין הגלות הזה. ולמעלה כתיב בפרי עץ חיים שבגלות מצרים חזר ג' גו ג' בבחינת עיבור. כתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו אין הפירוש ספור שבחו של מקום דהא אדרבה אמרו סיימתינהו לכולהו שבחי דמארך וכו'. אלא הענין הוא דבצלם אלקים עשה את האדם ויפח באפיו נשמת חיים חלק אלוה ממש ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. פירוש דהנה בריאת העולמות מאין ליש הוא על ידי עלמות אין מספר העלם אחר העלם אור האלקות כמו שכתוב בתניא בענין כי שמש ומגן הוי' אלקים. ולזאת ברא את האדם שעל ידי הנשמה בגוף שבצלם אלקים יביא אור האלקות במקום העולמות ממש כמ"ש בזוהר ותיקונים שהיה אדם הראשון אומר לבהמות וחיות בואו נשתחוה נכרעה דהיינו שהאיר להם אד"ה. וכאשר חטא בעץ הדעת וגורש מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם היינו לברר בירורים על ידי חולשא דגופא ותוקפא דנפשא. וגם ל"ט מלאכות במילי דעלמא לברר בזאת הטוב מהרע. עד אשר באו האבות תקנו לעצמן חטא אדם הראשון ונעשו למטה גם בגופם בעולם הזה בחינת מרכבה פירוש שהיו כל תנועות ותנועות שהיו מתנענעים בגופם ונפשם בטל לאחדות הבורא ועל ידי התנועה שלהם נגלה בעולמות אור ה' וזהו תהלתי מלשון בהלו נרי ר"ל אור שלי יספרו בעולמות ויגלו אותו. אך האבות נתבאר שהיו בבחינת מרכבה בביטול דוקא לכן גילוי האור הבא על ידם מבחינת סובב כל עלמין ונעלם מהם להיות נגלה בתוכם הוא עדיין למעלה מבחינת ישות העולמות. ולכן היו נשיאי אלקים וכל האומות היו בשלום עמהם כי עיקר השנאה דאומות העולם לישראל הוא לגילוי אלקות הבא על ידם כמ"ש במק"א והגילוי שבא על ידי האבות היה למעלה ממדריגת אומות העולם שכל עיקרם הוא במדריגת ישות העולמות לא היה ענין נוגע להם כלל. אך הכריתות ברית היה שיהיו גם הנשמות דבי"ע ושאינם בבחינת מרכבה גם על ידם יהיה ענין תהלתי יספרו (והיינו דוקא על ידי תורה ומצות ולא על ידי סתם עסקיהם במילי דעלמא וכמו האבות שהיו מרכבה כנ"ל ובכל ס' רבוא נשמות ישראל אין עסקיהם בעולם הזה שלא בתורה ומצות ממש רק בחינת הבירורים לבד ולא גילוי אור ממש). באופן שעל ידם מגיע גם לישות העולם הוצרך להיות בחינת הגלות שהוא עיבור ז"א תלת כלילן גו תלת. פירוש שהנהגת העולמות מתעלם מאד להתנהג בבחינת החיצוניות דוקא על דרך דור אנוש היו ניזונים בחסדו של מקום אף שהיו רעים וחטאים. והוא הנקרא בחינת עיבור שאוכל ממה שאמו אוכלת הוא בחינת בינה שנקראת עולם הבא. והכונה שהפנימיות היתה רק בערך מדריגת עולם הבא ולא האיר למדריגת עולם הזה רק בבחינת חיצוניות דחיצוניות שבחג"ת מתעלם אור המוחין כי הן מעין עולם הבא כאמור וחג"ת מתעלמין בנה"י. וידוע ומבואר במקום אחר תועלת העבור שהוא כמו אליהו הנביא שנשתהה הרבה בעיבור כמ"ש חי ה' אשר עמדתי לפניו וכמ"ש בכאריז"ל לכן נזדכך גם גופו עד שגם הגוף עלה בסערה השמימה. וכמו כן יובן למעלה שעל ידי העיבור למעלה יזדככו גם בחינת חיצוניות דחיצוניות דכלים עד שפנימיות האור מאיר גם במקום ישות העולמות שמבחינת החיצוניות הגמורה. ועוד ידוע שלמעלה אין שינוי כלל רק מצד המקבלים למטה אם יש מקבלים בחינת הפנימיות יאיר להם בחינת הפנימיות. ולפי שס' רבוא נשמות ישראל הן שנשרו מאדם הראשון. ויוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא מתו. לא היה בהן כח הקבלה דנשמות אפילו בבחינת נשמה דבי"ע שעל כל פנים מכרת את בוראה ולא היה בחינת מקבלים כלל לבחינת הפנימיות. על כן היה בחינת גלות השכינה שישראל שהן אברין דילה היו סתימין מלקבל אורה וממילא נסתלק גם בז"א בחינת הפנימיות אל מדריגת עולם הבא כנ"ל בבחינת עיבור עד כי וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים שנתעורר בחינת הדעת שהוא המשכת הפנימיות במדות והיה בבחינת אתערותא דלעילא. והמקבל לאור הדעת היה משה רבנו עליו השלום שהוא הדעת הכללי בישראל כידוע. וענין הדעת הוא שכולל חסד וגבורה והן ה' חסדים וה' גבורות לה' ספירות חג"ת נ"ה בכל אחד בחינת החסד וגבורה. וביאור ענין החסד וגבורה הוא שבחינת המדה דחסד הוא על דרך משל לעשות חסד וטוב כמו המים שטבעם לירד למטה. ככה מתפשט ממנו השפעת הנאה למקבל כמו לבנו האהוב לו הנה במדת החסד ימלא את כל משאלות לבב התינוק ומתוך כך לא ידע הנער כלל לשמוע בקול מורים ויהיה נעזב ומשולח פרא אדם. אך כאשר יש במדת החסד בחינת החסדים דדעת ששרשם מכתר וכו' וכו' ענינם הוא שיהיה ענין הרגשת עונג בכח מדת החסד איך שהוא דבר וענין טוב מאד להשפיע ההשפעה בבחינת החסד ממילא יעשה החסד רק כפי אופן העונג שיבוא ממנו למשפיע ולמקבל וממילא יראה לכוון ההשפעה שתהיה טובה אמיתית למקבל. אך הנה יש שמרגיש שאופן ההנהגה כזאת הוא טוב אמיתי ויחפוץ אך אופן אחר לפי טבע המדה גם הוא יכול לשמש לפעמים ופרקים אף במה שאין בו עונג. ולזאת הוא בחינת הגבורה דדעת שתהיה אהבת החסד הטבעי כלילא מתרין סטרין שבאופן שימצא בה העונג הוא טוב ובאופן אחר הוא רע מאוד עד שלא יתרצה אליו כלל אז הוא תיקון המדה בשלימות. וככל הנ"ל הוא גם כן במדת הגבורה והכעס שלא יכעוס ויכעיס למקבל כי אם באופן שיש בו מבחינת הטוב והשלימות ובאופן אחר לא יכעוס כלל. וכן הוא במדת הרחמים דת"ת ובמדת הנצח וההוד. מה שאין כן בחינת היסוד אין בו פרט ענין לומר שיהיה באופן ולא באופן שהרי על ידו באים כל ההשפעות רק הוא בחינת (ערינסקייט). בההשפעה המוגבלת על פי המדה שימהר לעשות אותה בתכלית השלימות והיינו שכל מדה ומדה שהיא בשלימות על פי החסד וגבורה הנ"ל מקבל היסוד בחינת העונג של השלימות לגמור ההשפעה בשלימות ושלא למנוע בשום אופן. וזהו בחינת כללותן של הה"ח וה"ג ביסוד כמו שכתוב בכהאריז"ל שהוא העונג בההשפעה בפועל ממש תהיה ההשפעה מה שתהיה והתוקף שלא למנוע ולחדל ממנה. ובמלכות הוא רק כללות כללותן כי התפעלות המקבל הוא מן ההשפעה כפי מה שבאה על ידי כל הכחות דחסד וגבורה הנ"ל. והדמיון לזה ממשקה הרפואה שנעשה מכמה מיני סמים שנתנו בה בכחות וטעמים שונים. וכשנעשית המשקה הרי נעשה לה טעם א' וכח א' לרפואה כלול מכל הטעמים והכחות כל אחד ואחד מהם נמצא ממשות הטעם שנתנו בה בפרט א' וא'. ושותה הרפואה אין זכר לו מן הפרטים ממינים שנתנו בה אלא יתפעל מן הטעם והכח שאחר התערובות. וככל זה יובן למעלה שאחרי אשר ראה ה' בעניים של ישראל וידע להביא החסד וגבורה דפנימיות הרצון והכוונה בבריאת והנהגות עולמות במדות עליונות דאינון צו"מ כו' עד שבצאת ישראל ממצרים ונגלה כל פנימיות המכוון היו ישראל ממשלותיו בהנהגת העולמות אפילו בחיצוניות כפי המכוון הפנימי ובכניסת החסד וגבורה במדות מעט מעט כדרך גידול העובר במעי אמו נתבטל כח ממשלת הקליפות שהוא רק מחמת תוקף העלם הפנימיות. וידוע שהמדות עצמן הן בחינת סובב כל עלמין ופעולתן בהנהגת העולמות הוא על ידי מדת המלכות שהוא בחינת ממלא כל עלמין. ומלכותו בכל משלה אפילו בקליפות. וזהו שכתוב בכהאריז"ל שי' מכות יצאו. מן עשר ספירות דמלכות דקדושה לי' ספירות דקליפה. שזהו על ידי כניסת החו"ג בחג"ת נ"ה להאיר הפנימיות בחיצוניות בתועלת סגולת העיבור כנ"ל וזהו ביד חזקה שתים ובזרוע נטויה שתים וכו' ר"ל החסד וגבורה בכל הה' מדות כנ"ל. אלו עשר מכות וכו' כאמור. והנה במצוה לספר ביציאת מצרים ארז"ל פותח בגנות ומסיים בשבח. והענין דעל ידי יציאת מצרים ומתן תורה נשלם ענין דתהלתי יספרו הנ"ל שעל ידי קיום המצות ות"ת מגלים בחינת אלקות ממש כידוע שהמצוה היא שם הוי"ה ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. ואף שאין הגילוי כדרך גילוי והשגה וכו' היינו לפי שהוא יתברך מרומם על כל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל רק שכח החסדים דחו"ג שרשן מבחינת אור אין סוף למטה עד אין תכלית כנ"ל היינו שגילוי שלו יוכל להיות גם בדבר שאינו בגדר מקבל השגה או ראיה והסתכלות וכמו שכתוב לעתיד לבא וראו כל בשר וכו'. לכן התורה ומצות הן הן גילוי ומה שאין נגלה עתה הוא מטעם דכבודי לאחר לא אתן כל זמן שיש קליפות בעולם אין האור אין סוף מתגלה ממש (אף שכבר נמשך על ידי תורה ומצות ונקרא מתן בסתר כידוע). דהיינו בחינת כבודי שהוא המלכות וההתגלות וזהו ענין שעבוד מלכיות. פירוש דבגלות מצרים היה עיבור המדות שהמדות לא האירו הפנימיות שלהן. ובגלות האחרון אינו רק שעבוד מלכיות אבל המשכת הפנימיות נתקבל במתן תורה. והנה אמרו רז"ל חרות על הלוחות חירות משעבוד מלכיות וחירות ממה"מ . היינו לישראל עצמן היה חירות ממש משעמ"ל כמו שכתוב היו מסתכלין למזרח והיו שומעין את הקול אנכי וכו' וכתיב פנים בפנים וכו'. אף שלכל העולם כולו לא היה עדיין הגילוי אפילו על ידי תורה ומצות מחמת שכבודי לאחר לא אתן כנ"ל. וזהו שכתוב אני אמרתי (במתן תורה) אלקים אתם ותהלתי יספרו ממש וחירות ממה"מ והיצר הרע. ובירור ותיקון ישות והעלם של כל העולם הי' אף על פי כן נעשה על ידי קיומם תורה ומצות במדריגה שלהן עצמן מאליו וממילא. כמו באדם הראשון קודם החטא ויניחהו בגן עדן לעבדה וכו' ולמטה היה מקום שליטת הקליפות רק שעל ידי עבודתו בגן עדן היה נמשך כל שרש יניקות הקליפות שהוא מענין בחינת עולם התהו כמ"ש במק"א באריכות לבוא בבחינת ומדריגת עולם התיקון דוקא וממילא היה מתבטל מציאות הקליפות לגמרי ככה היה נעשה על ידי ישראל כמאמר אלקים אתם גם למטה בעולם הזה. וכמו שאחר חטא אדם הראשון כתיב ויגרש את האדם לעבוד את האדמה אשר לוקח משם דהיינו לברר הבירורים בפועל ממש בל"ט מלאכות וביגיעות נפש ויגיעות בשר וכו'. כן בישראל אחר חטא העגל הוצרכו לברר בעצמם במקום הקליפות למטה אף שבבחינת הפנימיות תהלתי יספרו ולא היה עוד במדות עליונות בחינת ענין העבור כלל כי נזדככו הכלים כנ"ל אבל לענין השעבוד מלכיות בישראל בהם עצמן. צריך להיות הבירור מבחינת הרע שנפלו בו בבחינת מה"מ ויצר הרע וצריכין הן לספר ביציאת מצרים לצורך עצמן לעורר אותו האור והכח שהאיר אז. לבטל יניקת הקליפות מבחינת העבור כנ"ל. גם עתה לתקן למטה (כי למעלה אין צריך עוד כנ"ל). וזהו פותח בגנות שצריך לספר גם הגנות ולזכור אותו ואחר כך לסיים בשבח של ירידת החסד וגבורה להכות י' מכות למצרים ולכן צריך לפרש ענין המכות ושרשם. וזהו ביד חזקה שתים וכו' אלו עשר מכות שהביא שהביא הקב"ה על מצרים וכו' והיינו על ידי בחינת ומלכותו בכל משלה וכו' כנ"ל. ועל זה אומר עוד ר"י היה נותן בהם סימנים פירוש סימן הוא ענין כללי כמו שאדם עושה סימן עם חברו אם תראה סימן זה תדע שהענין עומד באופן זה אף שיש בענין כך וכך פרטים ואם תראה סימן אחר תדע שהוא באופן אחר עם כך וכך פרטים. וזהו ר"י היה בו כח ועוז להמשיך בספורו ביציאת מצרים והיה נותן בהם גם סימנים דהיינו כנ"ל גילוי כללותן ביסוד וכללות כללותן במלכות. ולא בבחינת ומלכותו בכל משלה לבד שהוא בבחינת אל מסתתר ואף על פי כן כמצבייה עביד וכו' אלא ר"י היה מביא בחינת הגילוי לתקן את הגנות הנ"ל גם בבחינת גילוי אור כללותן וכללות כללותן כנ"ל. והנה יסוד דדכורא יש בו ג' פרקין פנימי אמצעי חיצון וצריך להאיר בחו"ג בכל ג' הבחינות. זהו דצ"ך נז' ג' אותיות נגד ג' בחינות אלו לענין א' מהחו"ג. עד"ש ג' אותיות לג' הבחינות לבחינה הב' דחו"ג. אבל יסוד דנוקבא קצר שאין בו אלא ב' פרקין חדר ופרוזדור. א"צ אלא ב' אותיות לכ"א מב' הבחינות דחו"ג וזהו ב"א ח"ב. וזהו ויאמר ה' אל משה דוקא שהוא בית קבול לאור הדעת ומעלה כנ"ל להמשיך החו"ג לבטל קליפת פרעה ומצרים על ידי המכות. דקליפת פרעה הוא אותיות העורף כי לנגד העורף עומד באדם מוח הדעת ומוחי חו"ב הן לצד הפנים. וזהו שכתוב לא ידעתי את ה' שהוא בקליפתו מעכב שלא יבוא הוי"ה לבחינת הדעת וקליפת מצרים הוא מיצר מ"י וי"ס שהוא מעכב על היציאה מבחינת העבור בבינה (מעין עולם הבא) הנ"ל ושיהיו המדות דוקא בבחינת ג' גו ג' כנ"ל שהוא תכלית החיצוניות וזהו שכתוב למשה דוקא בא אתה אל פרעה להכניעו בכחך שהוא הדעת. ואומר הטעם למה שמצריך למשה דוקא לבוא ואומר כי אני ר"ל המדות עצמן הן עדיין בבחינת עיבור להיות תוקף החיצוניות. ועל ידי ההנהגה בתכלית החיצוניות הכבדתי את לבו שעל ידי סדר ההנהגה החיצונית ידם תקיפה על עצמן. ואמר עוד שלמה היתה כזאת לבוא בבחינת עיבור. הוא למען שיתי אותותי אל"ה שהן המדות ו' כלולים מו' כמו שהן בפנימיות גם בקרבו של מיצר מ"י הנ"ל דהיינו בבחינת המכות שעל ידי החו"ג כנ"ל. ומזה בא להיות אלקים אתם דהיינו חבור אל"ה עם י"ס בהתגלות למעלה ותהלתי יספרו למטה. וזהו ולמען תספר (כענין תהלתי יספרו הנ"ל) אתה הוא שדור יוצאי מצרים שהן ס"ר נשמות במדריגת הבריאה. באזני בנך הן נר"נ דיצירה. בן בנך נר"נ דעשיה. בכל המדריגות תוכל לספר (שלא בבחינת מרכבה אפילו). את אשר התעללתי מלשון ועולל למו כאשר עוללת לי כלומר נעשיתי. על דרך כאילו עשאוני. במצרים במיצר בחינת העיבור שעל ידי זה נזדככו הכלים כנ"ל עד שיוכל להיות המשכת תורה ומצות למטה בחיצוניות ממש. והיינו בחינת חירות משעבוד מלכיות. ואת אותותי אשר שמתי בם. היינו אפילו לאחר חטא העגל תוכלות לספר ולהמשיך ענין המכות כנ"ל בענין פותח בגנות ומסיים בשבח.