חנה אריאל/וארא
חנה אריאל וארא
וידעו מצרים כי אני הוי"ה בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם. וכתיב וידעתם כי אני הוי"ה אלקיכם המוציא אתכם וכו'. ופירש ברעיא מהימנא שזהו פקודא קדמאה למנדע ליה לקב"ה בכללא וכו' ולבסוף מ' שנין אודע להו בפרטא וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי"ה הוא האלקים וכו'. ולפי זה הפירוש של וידעתם הוא הידיעה למנדע ליה לקדוש ברוך הוא בכללא אם כן מה בין ידיעת מצרים לידיעת ישראל וזהו דבר שאי אפשר שתהיה ידיעת מצרים דלא אתעטרו בפקודי אורייתא כידיעת ישראל אשר קדשנו במצותיו. וגם קשה לפירוש הרעיא מהימנא לא היה צריך לומר רק וידעתם כי אני ה' והאריכות שאמר אלקיכם המוציא וגו' למה כי הלא הידיעה שה' הוא האלקים אומר שהוא בפרטא דלא ידעו עד לבתר מ' שנין. ולהבין איך שייך ידיעה את ה' הלא לית מחשבה תפיסא ביה כלל וידוע הפירוש דאפילו מחשבה קדומה דאדם קדמון שהוא בחינת אור אין סוף בעצם רק שהוא הצמצום על ידי הכלי דק דאדם קדמון שלא יכול בזה הכח לצאת אל הפועל רק מה שעלה במחשבה מענין מציאות עולמות ועילויים בנ' אלפים יובלות וכו' ולא יותר שכל זה הוא לגבי אור אין סוף הכללי כטפה בים אוקיינוס כידוע ואי אפשר להיות נתפס בזה הכח כללות האור אין סוף לא מיניה ולא מקצתו כי קודם הצמצום פנוי הוא ושמו בלבד. שהגם שאנו אומרים אור אין סוף ואור לגבי מאור הוא חלק קטן מאד מאד מלבד שהאור הוא רק גילוי הבטל במאור כאילו אינו. עוד זאת שהעצם אפילו בנמצאים המחודשים ממחשבה ורצה"ע הוא בעל רצון ושכל ומדות נעלמים בעצמותו. והגילוי הוא רק זיו והארה ממדריגה אחרונה שמתגלה בנעלם ההוא. אך שאין שייך להבדיל בין האור ובין העצם אלא אחרי הצמ"פ שיש מקום להתפשטות האור מן המאור אז הוא חלק קטן מאד מאד כמו זיו השמש בחלל העולם לגבי המאור דגוף השמש אבל קודם הצמצום פנוי הרי מאחר שהוא שמו יתברך הרי הוא העצם וד"ל. מה שאין כן אחר הצמצום פנוי שלא נגלה באותו מקיף פנימי רק קו וחוט אחד מן האור לבד גם שהוא נמשך מיחודו בעצמותו בתכלית היחוד אף על פי כן אין נמשך רק בחינת הגילוי בלבד וגם מאותו הגילוי רק כטפה וכו' וזהו דלית מחשבה אפילו דאדם קדמון תפיסא ביה במהות ועצמות כלל וכלל ופירוש לשון תפיסא נופל על ענין שאינו לא מובן ולא מושג ולא ידוע מהו. רק שנתפס מציאת דבר נעם ההוא במחשבה בעלמא גם זהו נקרא תפיסא. (הגם שיש תפיסא אחרת שהוא בהשגה דבינה). אבל כאן הוא אומר בלשון הפלגה. ואומר דלית מחשבה תפיסא ביה כלל קאי גם על התפיסא הנ"ל. ואם כן איך שייך ידיעה את ה'. ואפילו בידיעת מציאותו ולא מהותו גם כן לא יתכן על מהות ועצמות דאנת הוא חד שהרי קודם הצמצום פנוי אי אפשר להבדיל מציאותו ממהות ועצמות וד"ל. אמנם אמיתת ענין זה שאין הידיעה כידיעת האדם איזה דבר חוץ ממנו. דידיעה כזו ודאי לא שייך כנ"ל באריכות אבל ענינה כמו האדם המורכב מגוף ונפש שאי אפשר לו לדעת מה הוא מהות הנפש כלל וכלל רק כשהאדם מתבונן בעצמו שהוא חי ממקור השופע לו חיות מכל כחות החיים (הנעדרים מגוף מת) ומרגיש חיותו הנה הרגשה זו היא הרגשת מהות ועצמות נפשו ממש שהרי באמת מקור זה הוא השופע החיות המורגש וכשמרגיש החיות הנרגש הרי זו נקראת הרגשה גם לגבי מהות ועצמות הנפש. ועל דרך זה יובן כל בחינת הדעת הנזכרת בעשר ספירות דכל מדריגות עליונות דהגם דלית מחשבה תפיסא ביה כלל אבל בחינת הדעת ישנו בכל המדריגות. דהנה מחשבה קדומה דאדם קדמון כולל מה שעתיד להיות ואף שהיא מחשבה כללית וכנ"ל שהכלי דק מצמצם על כח בחינת אור אין סוף מכל מקום יש בה בחינת מציאות כל פרט ופרט דעולמות. והמשל לזה מכלדאי דידעי מזמן תולדות האדם או הזרעתו מכל הקורות שיגיעו עליו במשך ימי חייו והוא מראייתם הכח שנמצא מציאות האדם. הרי שכח כללי אפשרי להרגיש בו כל הפרטים. ועל דרך זה יובן מה שכתוב לדידי חזי לי סיפרא דאדם קדמאה והראה הקב"ה דור ודור ודורשיו שכבר ישנם ממש בכח המחשבה קדומה כי מה שלא עלה במחשבה קדומה אי אפשר להיות לו מציאות כי מאין ולאין יבוא לו מציאות. וידוע במקום אחר בענינן אור ושפע שאדרבה עיקר המציאות של כל הנמצאים הוא מציאותן במחשבה קדומה הזאת וכל הנמצאים הם רק אור וגילוי ממחשבה זאת ובא בקבלה שסיבת עליית מחשבה זאת הוא רצון קדום אנא אמלוך שהוא בחינת העלאת העולמות ממדריגה למדריגה כמלך שמנהיג את העם בדרך ישר וטוב למנוע מהם הגסות ורוע המזג שמוטבעים בהם ולהמציא בהן מעט הזכות הנפש וכו' ועוד בחינה כלולה ברצון הקדום הזה הוא להיות לו דירה בתחתונים שיהיה הוא יתברך במהות ועצמות נמצא בתחתונים (ומה שלכאורה יקשה מה צורך לב' הכוונות שממה נפשך יספיק באחת אין כאן מקום לזה). והרי רצון הקדום הזה הוא הוא עיקרה ושרשה של מציאת המחשבה קדומה והוא מחיה אותה כנפש המחיה את הגוף [רק הנפש אינה רק מחיה את הגוף אבל התהוות הגוף הוא מטפת אבא ואמא מה שאין כן למעלה כמ"ש במ"א] והרצון הזה הוא בבחינת מהות ועצמות ממש כלשון אנא אמלוך ולהיות לו דירה בתחתונים וכו' והיות הרצון הזה מורגש בכל המחשבה קדומה זהו בחינת הדעת הנזכר באדם קדמון וכן בעשר ספירות הנזכרות במאמר פתח אליהו בחינת הרצון קדום הנגלה בעשר ספירות מן המחשבה קדומה הוא הנקרא שקיו דאילנא וד"ל. וכאשר בחר בנו מכל העמים וקרבנו לעבודתו שזהו שמיוחד בנו רצונו הקדום כמאמר מייחד מלכותו על עמו ישראל וגם בחינת הדירה כתיב היכל ה' המה ובבחירה וקירוב זה החיה כל הנשמות אפילו שנשרו מאדם הראשון וכו' כידוע להיות נצוץ אלקות מאיר בהם בבחינת יחוד עצמי ברצונו הקדום הזה ועל ידי זה נמצא מציאת הדעת את ה' גם בבני ישראל למטה על דרך הנזכר למעלה בי"ס והרי בזה י"ש קצת ענין הדעת דבני ישראל. ולפי זה יקשה ביותר מהו ענין וידעו מצרים הלא בהם לא שייך כל זה.
י"ל ביאור מה שידוע דשבירת הכלים דתהו היה מפני שלא היו יכולים לקבל האורות הגדולים דתהו. ובתח"ה דתהו יחזרו לקבל כל האורות שלהם ויחיו ולא ימותו מחמת שקדם בחינת התיקון. וצריך להבין את זאת. הנה ענין וימלוך וימת דתהו ידוע דהיינו שהיה מציאת המלך ועם וימת וכו' ולא שהיה עולם כעין זה שלנו רק הכל למעלה מעלה במדריגת אלקות למעלה ממדריגת עולם דאצילות עכשיו וגם שם יש בחינת עולם ממש כעין שלנו. והסבר הדבר הוא כמו שעוסקים בתורה נגלית בגן עדן כמו שכתוב אם בהרת קדמה לשער לבן וכו' והיינו שכמו שעל ידי אותיות פרטים של כל נמצא כמו שנקרא בלשון הקודש מתצמצם החיות מדבר ה' להיות גילוי של החיות אותו הנמצא בפרטי בגשמיות מציאותו. וכן מאותיות דבור האדם לחבירו נמצא מציאות אותו הדבר במחשבת השומע. וכן כשאדם לעצמו מחשב אותיות אש מצטייר במחשבה מציאות אש וכן ריח כו'. וככה יש להתבונן למעלה שעל ידי צירופי אותיות ימצא מהם איזה מציאות נגלה וד"ל. וזהו ענין העולם למעלה וידוע בעץ חיים דעולם התהו נמשך מהבלים דאחדות פשוטה דאדם קדמון. ושם מ"ה החדש דעולם התיקון הוא מהארה בעלמא ודרך מצחא דאדם קדמון. וביאור הדבר דממחשבה קדומה דאדם קדמון הכוללת הכל כנ"ל נגלה ממנו מציאות עולם הנקודים דתהו ואין ערוך כלל וכלל הנאצלים לגבי המאציל ברוך הוא וכמו שכתוב בספר יצירה ולפני כסאו הם משתחווים וכו' וכו' כידוע וכשהיה רצון המאציל שהוא אדם קדמון להאציל עשר ספירות וכל העולם דוימלוך הנ"ל היינו רצון שיהיה עולם מוגבל בצירופי אותיות פרטים כנ"ל. והרי הרצון הזה הוא רצון המאציל ברוך הוא שאין ערוך לו כלל עם העולם הנ"ל וכמו שני הפכים ממש הם. שהרצון הוא אור אין סוף בעצם והעולם הם מוגבלים על ידי האותיות כנ"ל. ולכן לא נתקיים העולם ההוא ולא נשאר חי ממקורו שהוא הרצון הנ"ל (וכנ"ל למעלה). מחמת שהם כמו ב' הפכים. ולכן נפרדו האותיות ונתבטל המציאות ההוא המתגלה מחמת צירופי אותיות דוקא. אמנם עולם התיקון בא על ידי שם מ"ה החדש שנתגלה ממצחא דאדם קדמון דרך הארה על ידי מסך. והמשל לזה כמו ציור דמות אדם על ידי סממנים שאין הסממנים ממהות ועצמות האדם ואף על פי כן ניכר דמותו מהם. ככה יש להתבונן בחינת הארת שם מ"ה החדש הוא לגלות מה שלמעלה מהמחשבה קדומה ורצונו הקדום. והוא ענין האחדות הפשוטה דכולא ממש קמיה כלא חשיב לגמרי. ואי אפשר לגילוי כזה שיתגלה במציאות עולמות כי אם ע"ד מסך דוקא והוא מסך דמצחא דאדם קדמון תחלה ואחר כך נתלבש גילוי זה באותיות דמדריגות עליונות דעולם התהו שנתפרדו כנ"ל עד שנעשו בחינת כלים לגילוי זה. והוא בחינת מדריגות עליונות דעתיק ואריך. וכאשר ירד האור הזה הבא ממצחא כנ"ל להתייחד במדריגת עתיק ואריך. הנה דרך המסך הזה דכלים דעתיק ואריך ירד האור הזה עוד להאיר במדריגת כלים דאבא ואמא. ועל ידי הכלים דאבא ואמא ירד עוד להתייחד בכלים דזו"נ דאצילות שדרך כלל הוא מדריגת ומקום מלכי עולם התהו. והרי נגלה בהם בחינת הביטול הגמור דכולא קמיה כלא חשיב. ואין מציאות שלהם רק התגלות הביטול הנ"ל במדריגה זו הנ"ל. ואם היו מתבררים להתייחד בבחינת הביטול הזה כל הכלים דתהו הרי כבר היו יכולים להאיר בהם אורות דתהו כי שוב אינן הפכים מחמת שמציאת העולם הוא בבחינת ביטול המציאות וכדלקמן. אך מבואר בספרים הקדושים שלא נתבררו עדיין כל המדריגות דתהו. ולכן ראה הקב"ה וצוה עליהם ונבראו בבחינת ומדריגת עולמות בי"ע ונתברר שם מה שהיה אפשר להתברר ואת זה לעומת זה עשה האלקים מה שנתברר דרך דחי' עד עת קץ ונשאר עדיין לברר בזה העולם שלנו סוף ותכלית של הבירורים וכשיוגמר אז יחיו המתים דתהו כנ"ל.
והנה המקובלים הראשונים הקשו מה שכמה גופי תורה תלוים ביציאת מצרים ואם כן איך שייך קיימו האבות כל התורה כולה קודם לכן. וגם התורה קדמה לעולם ומהו ענין יציאת מצרים אז. וזה יובן עם האמור מה שענין התיקון נקרא בשם בירור. והוא דהנה במחשבה קדומה דאדם קדמון שהוא כח כללי מכל מה שעתיד להיות כנ"ל הנה שם הוא בהשוואה אחת כל מה שעתיד להיות לו מציאות בעולם. אפילו שצריך להיות נדחה ונעדר כאשר יבולע המות לנצח ורוח הטומאה יעבור מן הארץ. ונמצא מעורב במחשבה ההיא טוב ורע. וכאשר נמצא הרצון להאציל עולם התהו כנ"ל מהבלי אח"פ שענין הרצון הזה הוא כח המאציל ברוך הוא להיות התהוות העולמות על ידי האותיות כנ"ל ונת"ל שהוא כענין שני הפכים. הרי ששרש העולמות שהיה במחשבה הכללית יצא לחוץ בבחינת הבלים ונבדל העולם משרשו הנ"ל כנ"ל יצא גם כן בתערובות הכל ביחד כמו שהוא בשרשו. כי רק זהו כח הרצון שיהיה נעשה התהוות העולם בבחינת מלך ועם והכל נשאר בבחינת הסתלקות האורות כנ"ל. וכאשר האיר אח"כ אור שם מ"ה החדש שהוא בחינת הביטול כנ"ל. הנה זה ענין הרצון קדום דאנא אמלוך וד"ל שזהו שרש המצות כידוע. ושרש התורה הוא ענין הרצו"ק הנ"ל בחכמה דאדם קדמון על דרך פנימיות אבא פנימיות עתיק. ועל דרך מה שכתוב דמצות בחינת מקיפין מגלגלתא והתורה בחינת פנימי' מחכמה סתימאה וכו' והרי על ידי גילוי אור שם מ"ה החדש נמצא אור התורה ומצות במה שנת' על ידי זה האור להיות כלים אלי' כנ"ל בכל המדריגות דעתיק ואריך וכו' וזהו ענין הבירור כלומר שהוא עפ"י התורה ומצות מתחבר ומתייחד עם שרשו במחשבה הקדומה הכללות ביחוד גמור עד שהוא הוא בחינת המחשבה הקדומה ממש שהוא בחינת אין סוף להתפשטותו ומתפשט עד מקום שמתבטלים שם הכלים דתהו מחמת שם מ"ה החדש כנ"ל וד"ל. ומה שאינו על פי הרצה"ק בתורה ומצות אינו מתחבר עם שרשו במחשבה קדומה ונפרד לגמרי עד עת קץ ויבולע לנצח. וכאשר נולדו זו"נ בעולם התיקון נעשה הבירור והיחוד במדריגת עולם האצילות לכל הכלים דתהו ונגלה בהם שרשם במחשבה קדומה ונפרד לגמרי עד עת קץ ויבולע כנ"ל. וזהו אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ופקודין אברין דמלכא. ובזה נתיישבה הקושיא דלעיל מה ענין יציאת מצרים בתורה הקדומה דמה שיוצא ממחשבה קדומה ומתחבר בעולמות זה נקרא יציאת מצרים. והוא הוא ענין התורה ומצות. ועל דרך זה מבואר בס' עה"ק למבין. וככל הנ"ל יובן גם כן ענין יציאת מצרים למטה. שכמו למעלה גילוי שם מ"ה החדש הוא כח המברר את הכלים דתהו על ידי בחינת הביטול שפעל בהם שיהיו הם כלי לרצה"ק שעל ידי זה הם מתבררים עם שרשם שבמחשבה קדומה הכללית להדיא. והכלים הראשונים שנתבררו נעשו גם הם בחינת ממוצעים לגלות אור שם מ"ה החדש הנ"ל במדריגה שלמטה מהם כנ"ל שעל ידי עתיק ואריך נתבררו כלי אבא ואמא ונעשו כלי אבא ואמא גם כן בבחינת הביטול הנ"ל ובבחינת התייחדות להדיא עם מחשבה קדומה שזהו דרך כלל ענין מצות ותורה כנ"ל וגם כן ממוצעים להיות אור שם מ"ה החדש מתפשט על ידיהם גם במדריגת זו"נ לברר כליהם ולייחדם וכו' כנ"ל עד שמזו"נ מקבל כל עולם האצילות בחינת התיקון (מה שאין כן הפרצופים שלמעלה מזו"נ שאין הארתם מתגלה בבחינת עולם ממש כמו מזו"נ כידוע). ככל הדברים האלה ממש. הנה אחד היה אברהם אבינו עליו השלום ראש למאמינים שנגלה עליו אדון הכל שהוא בחינת גילוי מהות ועצמות וכו' היינו ממש כמו בחינת גילוי דשם מ"ה החדש למעלה. ועל ידי הביטול מגילוי הזה נעשה גופו בחינת מרכבה כמ"ש בתניא שהוא בחינת הביטול דזיו השמש בשמש ועל ידי זה נגלה אליו בחינת הרצון הקדום וכו' המחבר את השרשים דמחשבה קדומה אל גוף ונפש של אברהם אבינו עליו השלום למטה בעולם הזה. וזה שקיים כל התורה כולה כו' וכנ"ל שעל ידי התורה ומצות מתייחד המציאות התחתון להדיא בשרשו במחשבה קדומה בלי הפסק כלל (רק דרך בחינת לבושים במדריגת העולמות וכו'). רק שלא היה קיום התורה ומצות רק ברוחניות דהיינו במקום הביטול שלהם. ואף שלפעמים נגלה גם בגשמיות איזה ענין מצוה לא היה רק לפי שעה כמו הגרים שגייר שלא נשארו בקדושתן מפני שלא היה רק הארה ונסתלקה אחר כך. כמו כן במצות לא נתגלה שרש המציאות שבמחשבה קדומה רק במקום הביטול של הכלים עצמן שהן הגופים שהיו מרכבה וכו'. וכדי להיות מתן תורה בגשמיות ממש כמצות שלנו דהיינו שיוכל להתחבר גם בגשמיות העולם הזה שרשו במחשבה קדומה להדיא. זה נעשה על ידי גלות מצרים שהוא ענין ולאחוז בסכלות. וענין סכלות הוא היפך החכמה. כמו החיות והבהמות שכל פעולתם והנהגתם הם רק טבעיות מבלי שום טעם למה יחפוץ כן ולא כן ובזה נשתוו כל פעולותיהם אחרי שאין יודעים למה עושין מה שעושים. וכן הוא ענין שעבוד גליות שאין עושין מה שבבחירתם כי אם מחמת עול השעבוד והנוגשים. ונמצא כל מה שעושים הכל מעורב ביחד מפני עול נוגש וכח אחד לכל ובשעבוד הזה נשתעבדו בני ישראל שהיו מצוינים שם והיינו שבעצמותם היתה להם בחינת הנשמה. אך מחמת השעבוד הנ"ל נסתלק מהם כח הדעת הנזכר לעיל לפי שהנשמה היתה בבחינת נפילה תחת סבלות מצרים (וכמאמר הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. מובן שכשהיו עבדי פרעה לא היו עבדי ה' כי העבדות דפרעה הפרידם מדעת את ה' וד"ל). וכמו הטרוד מאד מאד בפרנסה עד שאי אפשר לו לפנות לדעת את ה'. מבואר שבחינת הנשמה שהיא בירושה מהאבות שעל ידה היה אפשר לבוא לבחינת החכמה שהוא חיבור השורש כנ"ל ע"י תורה ומצות נאחז בסכלות שהוא נפרד מהשרש (ואין גילוי משם מ"ה דתיקון למטה רק הארה כללית להחיות את מדריגת הנוגה וכו' כמ"ש במ"א). וכמו כן למעלה כביכול איתא בזוהר דבגלותא קוב"ה אסתלק לעילא וכו' והיינו כמו שנתבאר ע"פ למשוך ביין את בשרי ולבו נוהג בחכמה שזהו הסתלקות בחינת פרצוף הפנימי והאמצעי למעלה מעלה ולא להאיר בפרצוף החיצון. ונשאר שהנהגת העולם לא יאיר בו רק מבחינת החיצון לבד והוא שהעולם מתנהג בטבע כמאמר דור אנוש היו ניזונים בחסדו של מקום כמ"ש במ"א. והרי זהו גם כן כדוגמא ולאחוז בסכלות כביכול והוא בחינת הסתלקות מדריגת הדעת גם למעלה כביכול. אך כאשר עלתה שועתם אז וידע אלקים שנתגלה בחינת הדעת למעלה וכמ"ש במ"א על פסוק וארד להצילו מיד מצרים עיי"ש. ועל פי זה יובן גם כן מה שכתוב בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו וכתיב ומשה ואהרן עשו את כל המופתים. והיינו שהקב"ה עשה למעלה על ידי נפלאותיו בחינת פלא שהוא התגלות אור משרשו במחשבה קדומה על ידי זה נתבטל כח סדר השתלשלות הטבעי שהמצרים ע"פ סדרי הטבע היו מושלים על ישראל. ומשה ואהרן המשיכו נפלאות הללו למטה בעולם הזה. שזהו כמו שנזכר בענין גילוי שם מ"ה שעל ידי בירור מדריגות עליונות נמשך בדרך בחינת ממוצע ענין שם מ"ה גם במדריגות תחתונות שיתבררו גם הם. והיינו שיוכל להאיר בהם משרש מחשבה קדומה על ידי תורה ומצות כי קודם גלות מצרים לא היה כלל ענין תורה ומצות למטה בעולם הזה שהוא יש ודבר נפרד. ומה איכפת ליה לקוב"ה בין שוחט מן העורף וכו' כי הכל הבל ורעות רוח וכמ"ש בדרוש וארד להצילו. אבל על ידי גלות נשמות ישראל בסבלות מצרים ירדו עד מקום היש ודבר נפרד ממש (ולא כמו שהיה באבות ושבטים שהיו רק בבחינת ביטול ותורה ומצות למעלה כנ"ל). ואחר נגאלו על ידי שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וענין נגלה עליהם הוא בחינת הדעת האמיתי הנזכר למעלה שזהו ענין ירידת שם מ"ה החדש בקרבם כמו שהם בגופים שאינם בבחינת מרכבה. וזהו שנגלה כח המברר עד מקום היש ודבר נפרד בגשמיות. וז"ש וידעתם כי אני הוי"ה אלקיכם. דהיינו בחינת ידיעה דישראל שהוא כמו כח הדעת דפרצופים עליונים כנ"ל. וזהו כי אני הוי"ה אלקיכם גילוי מהותו ועצמותו יתברך בישראל להיות להם כח לברר למטה במקום היש גשמי דנוגה שיוכל להתגלות בהם שרשם במחשבה קדומה על ידי התורה ומצות. וזהו וידעו מצרים כי אני ה' שזהו בחינת דעת של המתברר וכמ"ש וידע כל פעול כו' אף דו"צ שאינם בני דעת כלל שידוע הפירוש שיהיה מורגש בהם ענין אתה פעלתו ולא יסתיר ישותו כמ"ש במ"א באריכות. ואמר עוד שעל ידי מה ידעו מצרים למטה הוא על ידי בנטותי את ידי שלמעלה דהיינו נפלאות שהוא יתברך עושה למעלה יטה אותם למטה על ידי משה ואהרן על מצרים ואז יהיה למקום מצרים שהוא מקום הסכלות דנוגה דעולם הזה בחינת הדעה דמתברר הנ"ל שיוכל להמצא גם בגשמיות ממש ענין התורה ומצות. וזהו כנגד מה שנת"ל שעל ידי תיקון הפרצופים מאיר גם למטה במדריגה תחתונה בחינת הביטול דשם מ"ה שיוכל להאיר על ידי זה מן השורש. אך כנגד מה שנזכר עוד שנעשה למטה גם כן בפרצוף גמור שיוכל גם הוא לברר למטה ממדריגה שלו גם כן. נגד זה אמר והוצאתי את בני ישראל מתוכם והיינו ענין מצוה גוררת מצוה וד"ל. וזהו שבעת יציאת מצרים על ידי שנגלה עליהם וכו' הוא כמו ראשית הגילוי דשם מ"ה החדש למעלה שלא נגלה הביטול כי אם במדריגות עליונות דוקא. וזהו למנדע ליה בכללא שהוא ברא עלמין כולהון כו' כי לא הגיע בחינת הדעת שהוא הרגשת האלקות כנ"ל רק בנשמה עצמה שלא תהיה נפרדת משרשה כענין עבדי פרעה ולא עבדי ה' וכו' כנ"ל. וזהו שכתוב בפרשת כי תבא ולא נתן הוי"ה לכם עינים לראות וכמאמר דלא קאים אדעתיה דרביה עד מ' שנין דהיינו דעת עליון של הקב"ה וכנ"ל שבערך בחינת אצילות כבר נתבררו כל הכלים דתהו על ידי פרצופי זו"נ דאצילות. והוא כענין בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים שזהו בחינת הבירור בכל הכלים (וכמ"ש במ"א בענין היה הוה ויהיה). וכאשר לא קמו אדעת הזה לא היה להם רק ידיעה בכללא כנ"ל. ובמשך ארבעים שנה במדבר שהיו מוכנים לכנס לארץ ישראל לקיים את כל המצות. היינו שנתגדל בחינת הדעת דמברר שלהם בתכלית הגדלות להיות פועל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת למטה. בזה קמו אדעתיה דרביה כביכול. וזהו שכתוב לבסוך וידעת כי הוי"ה הוא האלקים בשמים ממעל. דהיינו דעת דקוב"ה בבחינת אצילות. ועל הארץ מתחת ממש אין עוד בהשוואה וד"ל.