פתיחת התפריט הראשי

חלקת מחוקק על אבן העזר צט

סעיף אעריכה


(א) שמין כל בגדיה:    היינו הבגדים שעשה לה אבל בגדים שהכניסה לו הן כנ"מ שלה וכמו שפסק לעיל בסי' ע"ז סעיף ג' בהג"ה בשם תשובת הרא"ש וסי' צ' סעיף י"ד ואם שמו לו הבגדים בנדן יש להם דין צ"ב כמו שנתבאר לעיל בסי' פ"ה סעיף כ' ושמין לה הבגדים כמו הבגדים שעשה לה:


(ב) שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה:    פשט הלשון משמע אבל אם יש לו טענה למה מגרשה כגון שסרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה אבל מדברי המ"מ בפי"ו מה"א שכתב שאם היא יוצאה בע"כ כגון אלו שכופין אותו להוציא ודאי שמין משמע הא אם אין כופין אותו אף שיש לו טענה מ"מ אי בעי לא מפיק לה אין שמין לה הבגדים וכן משמע פשט לשון הרי"ף והרא"ש דסתם גירושין אינה בלא טענה כמבואר לקמן סי' קי"ט דאין הלכה כר"ע אלא כב"ה:


(ג) אבל של רגל ושל שבת שמין לה:    פסק כן על פי דעת הריב"ש שכתב שכן דעת הרמב"ם דאחר דב"ח גובה בגדי שבת ומועד של אשה ש"מ שלא קנאתן האשה וה"ה ששמין לה אפי' בגרושה כיון שלא קנאתן כלל ועדיין של בעל הם אבל הרא"ש חולק בהדיא וכתב דאין חילוק כלל ואקנויי אקני לה כל מה שקנה וצבע לשמה ואין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת ולעיל סי' צ' סעיף ט"ו סתם דלא כרמב"ם לענין שאין הבעל יכול למכור בגדי שבת של אשתו אפילו אין לו במה להתפרנס והיא דעת מהר"מ שהביא במהרי"ק ונראה דגם כאן אם הגרושה מוחזקת בכתובתה אין מוציאים מידה דיכולה לומר דקים לי כהרא"ש ומהר"מ דבתראי נינהו ועיין לעיל מ"ש בסי' צ' ס"ק נ"א:


(ד) מבגדים במעות:    אף שהב"י כתב בשם הריטב"א הטעם שאינו בדין שיפשיטוה ערומה וטעם זה לא שייך בבגדי שבת ורגל מ"מ נראה בכל בגדיה הדין כן וכן הוא משמעו' לשון הטור:


(ה) היא נוטלת אותן בשווין:    ל' הרא"ש כמו שהיה נמכר ביום השוק וכו' אף אם היה ימים שעברו יותר ביוקר השתא מיהת אינו שוה יותר אלא כמו שימצא לו קונים עכ"ל וזה כוונת הרב כאן בשווין כמות שהן עכשיו ביום השוק:

סעיף בעריכה


(ו) נ"ל כאן טעות וכו':    נראה דא"צ להגיה רק תיבה אחת בטענה וקאי לעיל שכתב גרושה שגירשה בלא טענה דמשמע הא אם מגרשה בטענה שמין לה בגדיה אבל מתנה אף אם מגרשה מדעתו בטענה אפ"ה זכתה במתנה וכן הוא בטור:


(ז) אפ"ה מתנתו שלה:    הטעם דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאו' בה האשה אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאו' זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו דלא גרע מתוספו' שליש שמוסיף לה בכתובתה דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם, עיין בתשובת הריב"ש סי' ש"א ואם הוא מאותן שכופין אותו להוציא דין המתנה כדין התו' שהוסיף לה ויתבאר לקמן סי' קנ"ד ועיין ברמב"ם פ' ט"ו מה"א:


(ח) אחרים שנתנו לה תכשיטין וכו':    ה"ה מעות וה"ה שלא בשעת נשואין דבאחרים אין חילוק ועיין לעיל סי' צ' סעיף ט"ו ועיין מ"ש שם ויש לדקדק דכאן משמע דגדול כח הבעל בתכשיטין שנתן לה מתכשיטין שנתנו לה אחרים דתכשיטין שעשה לה שמין לה באלמנו' וגירושין ותכשיטין שנתנו לה אחרים הם נ"מ שלה ואין שמין לה אלמנו' וגירושין ולעיל סי' צ' פסק דבגדי שבת וי"ט שעשה לה אין יכול למכור אפי' אין לו במה להתפרנס ומה שאחרים נתנו לה יכול למכור להתפרנס מן הריוח ויש ליישב דכל זמן שהיא תחתיו אין יכול למכור מה שעשה לה להתנאות אבל אחרים אין בידם ליתן לה מתנה סתם כדי להתנאו' אם לא שיתנו בפי' בתנאי המועיל ועיין במהרי"ק שורש י' וכאן מיירי באלמנות וגירושין אז ודאי יפה כח האשה במה שנתנו לה אחרים ממה שנתן לה הבעל דאדעת' למיפק לא נתן לה רק כ"ז שהוא חי כדי שתתקשט לפניו אבל מה שנתנו לה אחרים הקרן שלה לגמרי ככל נ"מ שלה: