חות יאיר/רה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן רהעריכה

שאלה. צורבא מרבנן חריף ובקי ומתמיד יודע נגן בכמה מיני כלי זמר, שאל אם הרשות בידו לנגן בכינור לפני חתן וכלה, הן בהליכתן לחופה או במשתה של מצוה חתונה, או נימא דאסור לו לבזות עצמו מפני כבוד תורתו. ומה שאמרו חכם שמחל על כבודו כבודו מחול, יש לומר העדר כבוד דקימה והידור שאני מה שאין כן בזיון, וכן כתבו הרמב"ם והריב"ש בתשובה סוף סימן ר"ך, וכתבו רמ"א בהג"ה קטנה[1] סוף סימן רמ"ג.

תשובה. לפי הצעת שאלתך היה ראוי להסתפק אם כנגן המנגן לפני חתן וכלה הוי בזיון, דדלמא לא הוי רק העדר כבוד, אף שהוא שירות ופעולה ודרך לקבל עליה שכר, מ"מ הרי העמידה לפני המסובים ומשקה להם ג"כ שרי אפילו לנשיא ות"ח כבפ"ק דקידושין (דף ל"ב ע"ב), ועל כרחך תאמר דלא מקרי בזיון רק בענין שאינו מתנהג בנקיות ובכה"ג, כענין מה שאמרו כל ת"ח שנמצא רבב על בגדו וכו', מה שאין כן אם עושה לכבד אחרים, הלא נאמר איזה מכובד המכבד את הבריות וזה נקרא מוחל על כבודו. מ"מ נניח ולא נזניח הצעתך בזה ונתפוס שהוא קצת בזיון לפי סדר והנהגת עולם, ושמם מוכיח עליהם שנקראים ליצנים.

ולפי זה היה נראה לכאורה דתלי בפלוגתתא דרבוותא. כי דעת הרמב"ם גבי מה שאמרו רבותינו ז"ל זקן ואינו לפי כבודו, שאם בעל נפש הוא יחמיר וישיב אבידה, גם יפרוק ויטעין אף שאם היה שלו לא היה מתבזה בזה, והרא"ש חולק וסבירא ליה דאינו רשאי לבזות כבוד תורתו אחר שהתורה פטרתו, עיין טור ושו"ע[2] סימן רס"ג ורע"ב, ואם כן י"ל ק"ו למילתא יתירתא דלא רמיא עליה כלל כגון נדון ששאלת.

ואין לומר לדעת הרא"ש דס"ל הואיל דכתבה תורה והתעלמת ש"מ דדעת תורה כך, ואע"פ דכללי גביה גם כהן והוא בבית הקברות ושלו מרובה, מ"מ בב"מ (דף ל:) הוכיח הש"ס דלא אתי רק לזקן ואינו לפי כבודו והיכי דגלי גלי, שהרי בפ"ק דברכות בעי למימר שאני התם דכתיב והתעלמת ומקשה וניליף מינה רק דמשני איסורא מממונא לא ילפינן, וא"כ בכה"ג דלא הוי מניעתו מלנגן איסור, ודאי נשאר ילפותא מוהתעלמת, ולפי דעת הרא"ש אסור לבזות עצמו. אף כי תירוץ איסורא מממונא [לא ילפינן] לא קאי בש"ס רק שב ואל תעשה שאני, (ובתוס' ב"מ ד"ל ע"ב דמשמע דנשאר תירוץ איסורא מממונא לא ילפינן, צ"ע), ואם כן כל שכן דלדעת הרא"ש אסור לו לת"ח להתבזות לדבר מצוה אפילו רמיא עליה, כ"ש בכהאי גוונא.

ויש עוד נ"מ בפלוגתתא הנ"ל דרמב"ם והרא"ש, להא דקי"ל שאין הכהן גדול מעיד רק בפני המלך כבסנהדרין (דף י"ח ע"ב) אם ירצה להעיד אם רשאי, ולרא"ש אינו רשאי, וכן צורבא מרבנן דידע סהדותא במס' שבועות (דף ל) להרא"ש אינו רשאי, דהרי הש"ס מדמי לה לפעמים שאתה מתעלם וכו'. ואע"פ דנקט לשון "ואינו לפי כבודו", ע"כ ר"ל דמתבזה, דאל"כ הא כבודו מחול וכמ"ש בסמוך.

ויש לי תמיה על מ"ש ר' ירוחם גבי ת"ח שהב"ד שולחין וכו'. דא"כ הא דמקשה [3]בפרק כהן גדול (דף י"ח) כה"ג מעיד והתניא והתעלמת לישני ליה מאי מעיד לפני שנים ששולחין אליו, אלא על כרחך דמ"מ הוי בזיון שנעשה עד לפני ב"ד דזוטרי מיניה. מיהו י"ל דמשמע ליה להש"ס דמ"ש מעיד ר"ל שהולך לב"ד, דאי ס"ד ששולחין אליו, מלך נמי בכהאי גוונא מעיד, ובכה"ג תרצו שם התוס' על שהקשו לוקמיה בעדות החודש, והוא הדין הכא נמי מוכרחין אנו לתרץ לדעת ר"ת דס"ל דמותר לשלוח עדותן בכתב לב"ד.

ואין לומר לחלק דגבי אבידה חיישינן לבזיון כבוד התורה מפני הרואים דלא ידעו שמטפל בה להחזירה, גם בפורק וטוען יחשדוהו שמבזה עצמו בשכר שמקבל ממנו, דלשון הרא"ש לא משמע כן, רק אחר שהתורה פטרו אין לו לבזות עצמו, משמע דאסור מצד עצמו.

ואין להקשות על הרא"ש ממ"ש ודוד מפזז ומכרכר וגו' וכמ"ש מיכל כהגלות נגלות אחד הריקים, דודאי דבר שבקדושה שאני, כמ"ש אין גדולה בפלטין של מלך ומיכל שקלה למיטרפסה כדארז"ל. ובזה נתיישב קצת על שת"ח וגדולי הדור מטפלין בעצמן בעשיית סוכה אף בר"ה ובחצר המפולש וכך ראוי להם, וכן כתב מהרי"ל שמצא מהר"ם עוסק בעשיית סוכתו, מפני שסוכה קצת קדושה יש בה כמ"ש רז"ל שחל שם שמים על הסוכה כל שבעה כשם שחל על החגיגה ממ"ש ל"ה.

האמנם קשה על שאיבת מים דרך רשות הרבים לרבנים ות"ח למצות מצוה, הא הוי ליה בזיון כמו שנאמר[4] "לחוטבי עצים ושואבי מים". מיהו על הרא"ש גופיה לא קשיא אדידיה במ"ש שהיה מתעסק בעצמו בלישת המצות, די"ל שהיה בביתו ואין זר רואה. ובכהאי גוונא יש ליישב נמי הא דבגמ'[5] פרק כל כתבי (דף קיט.) דרב יוסף מצלח ציבי וכו', ע"ש[6] א"ח סי' ר"נ, רק דבלה"נ[7] שבת קודש הוא וכמ"ש בסמוך. ומ"מ שאיבת מים הנהוג קשה. וכן גדולי הדור אינם נמנעים מלהתחבר בחבורות קברנים ומיטפלין בחפירה וכל צרכיו.

וא"כ לפי מ"ש לדעת הרא"ש לא נכון לההוא צורבא מרבנן לעשות כן. רק דצ"ע מהא דאתחזי עמודא דנורא לפני ר"י בר אלעאי דהוי מרקד אתלת לפני חתן וכלה עד שאמרו חכמים קא מכסיף לן סבא, ובלי ספק לאיניש בעלמא הוי ליה בזיון. וי"ל דאדם מפורסם בחסידות שאני. רק די"ל ה"ה בנידון דידן דכ"ע ידעין דאין לו שכר בעמלו ושהוא עושה לשם שמים ואין בו שום נדנוד חשד למה נאסור לו. וכך נראה לי דשרי ומצוה רבה עביד, צא ולמד מאיזבל לפי דרשת רז"ל במדרש. ודברי הרא"ש אינם רק בדבר מצוה שהוא בין אדם לחבירו דפטרה התורה לזקן ות"ח ואינו לפי כבודו, ככלל שאמרו רז"ל כל שהיה מטפל באבידה שלו וטוען ופורק בשלו ה"נ בשל חבירו, דלא ציוותה תורה רק ואהבת לרעך כמוך, שהוא טעם בכל מצוות שבכהאי גוונא.

ואם ירצה להחמיר, נעשה כמבזה תורתו ליטפל בממון עצמו שאין ראוי לבזות עליו דגם כן אסור, ונרמז במ"ש בגמ' דברכות הנ"ל איסורא מממונא לא ילפינן, דקרי להשבת אבידה ממונא והל"ל איסורא ממצוה לא ילפינן, אלא על כרחך כמו שכתבתי שמקור מצוה זו אינם רק ממונא, מה שאין כן במצוות שבין ישראל למקום ברוך הוא, כל שכן מצוה שהזמן גורם, הן על כל ישראל הן המפורסם לפי שעה ליחיד בציבור, אין בו משום ביזוי כבוד זקנה ותורה, וכל הנוהג קלות בעצמו לצורך גבוה ומצות ה', אף שאינה מצות עשה ממש רק גמיות חסדים שילפינן מוהלכת בדרכיו, הרי זה משובח ותבוא עליו ברכה.

והנראה לפי עניות דעתי כתבתי. נאם הטרוד יאיר חיים בכרך.

  1. ^ ביו"ד
  2. ^ חו"מ
  3. ^ במס' סנהדרין
  4. ^ לגבי הגבעונים שהענישם יהושע בכך.
  5. ^ שבת
  6. ^ עיין שו"ע
  7. ^ אולי צ"ל דבלה"ט, והיינו דבלאו האי טעמא (שהיה בביתו בצינעא).