חובת השמירה/פרק ז

בחיוב קבלת עול המצוות התלויות בדיבור ובמחשבה. מי שאינו שומר דיבורו מצוי מאוד שעוונותיו מרובים מזכויותיו.

ועתה נסיים הקונטרס במה שפתחנו בו. הנה אנו אומרין בכל יום, "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יח), שהוא קבלת עול המצות, כמו שאמרו חז"ל חכמינו זכרונם לברכה. והוא כולל כל המצות, בין הדברים התלויים במעשה, ובין הדברים התלויין בדיבור, ובין הדברים התלויין במחשבה, כמו שכתוב בפרשת ניצבים: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יד). והנה האדם באשר הוא מורגל לדבר ולחשוב כל מה שעולה על רוחו, מדמה בנפשו שהקבלה היא רק לעשות מה שציוהו ה׳ יתברך ושלא לעשות מה שאסרה התורה, אבל על מחשבה ודיבור אין מילה על דעתו כלל. אבל באמת לא כן הוא, כי היא כוללת כל המצות הכתובות בתורה וכנ"ל.

ועל כן יש ליזהר בעת הקבלה, לחשוב שמקבל על עצמו לקיים כל דברי ה' יתברך הכתובים בתורה, וממילא בכלל זה כל הלאוין ועשין התלויין בחלק הדיבור והמחשבה גם כן, וזהו שציווה ה' יתברך שיקבל האדם בכל יום בוקר וערב, על לבו ועל נפשו, לקיים.

ובאמת מקרא מפורש הוא בפרשת האזינו, "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים וגו' אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם" (דברים לב, מו-מז). ביאור הדברים, שיצוו את בניהם לשמור כל התורה, דהיינו אף הלאוין והעשין שתלויים בכוח הדיבור והמחשבה.

והיצר הרע עושה האדם עניו, וחושב שזה שייך רק לאנשים גדולים בתורה, אבל לא לו, שהוא איש פשוט. ולזה אמר שלא כן הדבר, כי היא חייכם, והכל צריכים חיים.

ומה שייחדנו המאמר של חובת השמירה על העניינים של כוח הדיבור, משום שראינו שכתוב הטיל על אלו העניינים שמירה בפרטות ואמר: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וְׁגוֹ'" (תהלים לד, יד), ואמר: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ וגו'" (משלי כא, כג), משמע שצריך לזה שמירה יתירה, והטעם כי החיים והמת ביד הלשון.

אמרו חז"ל‏[1]: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה". ולכאורה היה לו לומר אין הקב"ה "חושבה" למעשה. מאי לשון "מצרפה"?

אמנם באשר ידוע, כי כל אדם נידון כרובו. אם יש לו רוב זכיות, הוא בגדר צדיק. ואם יש לו רוב עוונות הוא בגדר רשע. ולזה אמר דמחשבה רעה אינה מצטרפת בחשבון, למעשה.

והנה משמע מזה דווקא מחשבה רעה, אבל דיבור רע מצטרף לחשבון המעשה. ובעת הדין יזכירו לו כל דיבור ודיבור. כמו שאמרו חז״ל על הפסוק "וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ" (עמוס ד, יג) - "אפילו שיחה קלה בין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת הדין"[2]. ולפי זה אותם האנשים שפיהם הפקר אצלם לפטפט בהן תמיד, ובלי התבוננות אם הוא דיבור המותר או דיבור האסור, מצוי מאוד שיתרבו עוונותיהן על ידי זה כל כך עד שיהיו מרובין מזכיותיהן. ונחשבים למעלה בגדר רשעים ח"ו. [דאף שיש לכל אדם נגדן כמה מאות תיבות של ענייני קדושה בכל יום מן המאה ברכות, יחשוב בעצמו אם כיון בכל אחת כראוי, דמצוי מאוד בעו"ה שאין משמיע הברכות לאזניו]. ומה מאוד צריך האדם שאינו שומר את דיבורו לירא ולפחד, אולי עוונותיו מרובין מזכיותיו. והוא כרשע ח״ו בעיני ה׳ יתברך.

ונוכל להמליץ על זה מאמר חז"ל באבות: "אל תהי רשע בפני עצמך"[3]. והיינו, את חברו צריך כל אחד לדון לכף זכות. שבוודאי אין הדבור אצלו הפקר ושומר את עצמו מלדבר דיבור שהוא נגד רצון ה׳ יתברר או שהוא איש פשוט מאוד ואינו יודע מה הוא דיבור האסור. אבל האדם את עצמו, בוודאי צריך לזרז לשמור פיו ולשונו שלא יהיה כהפקר, ויהיה ח"ו עי״ז כרשע בעיני ה׳ יתברך. ומשום זה בלבד צריך האיש הנלבב לקבל על עצמו חובת השמירה.

עוד אמרתי להעתיק פה דבר שכתבתי במקום אחר ושייך לעניינו. אמרו חז״ל: "על מה העולם קיים, על הבל פיהם של תינוקת של בית רבן, אמר ליה אביי לרבא דידי ודידך מאי, אמר ליה אינו דומה הבל פיו שיש בו חטא להבל פיו שאין בו חטא"[4] הרי דאפילו האמוראים הקדושים שהיה בוודאי לימודם לשם ה׳ כהוגן ואצלם לא היה בוודאי לשון הרע ורכילות ושאר דיבורים אסורים ממש, כי אם בוודאי איזה אבק דאבק, אפילו הכי אמרו דבזה שלפעמים נכשלו בימי חייהם באבק דאבק, נתקלקל אצלם הבל פיהם, ותורתם אינה קדושה כל כך. וממילא אנחנו שקדושת לימודנו לגבי לימודם כננס לגבי ענק, אם עוד נטמא את פינו בלשון הרע ורכילות וכדומה, מה קדושה יכולה לחול על לימודינו. ועל כן מה גדולה מעלת המקבל על עצמו חובת השמירה, כי כל מה שתיתוסף שמירה אצלו על דיבורו מלדבר דיבורים אסורים, תיתוסף לו ממילא קדושה על תורתו ושאר דברי קדושה שהוא מדבר.

ויצויר ששני אנשים יבואו לפני בית דין של מעלה לדון על מעשיהם, לטוב או למוטב, וימצא ששני האנשים למדו איזה מסכת, והיה חשבון זמן לימודם שווה, ובקיאותן שווה. לאחד קיבלו בסבר פנים יפות, ואת השני קבלו בפנים של זעם. ותמה על הדבר, הלא פה הוא עולם האמת, ובקיאותי הלא שווה עם חברי, זמן לימודי ויגיעתי על המסכת גם כן כמוהו, ומדוע נשתניתי ממנו? וענו לו, מידך הייתה זאת לך. הבט נא וראה תורת חברך מאירה מרחוק, ואתה הלא כיסית אותה בטומאה שיצאה משפתיך, כי אינו דומה הבל פה שיש בו חטא להבל פה שאין בו חטא, ואפילו אם עבר רק לפרקים, וכל שכן אתה שטמאת אותה תמיד בלשון הרע ורכילות ושקר וכדומה.

מקורותעריכה

  1. ^ קידושין מ.
  2. ^ חגיגה ה:, שם איתא "בשעת מיתה" - ויקיעורך
  3. ^ מסכת אבות, פרק ב', משנה י"ג
  4. ^ שבת קיט: שם איתא רב "פפא לאביי" - ויקיעורך