חבל נחלתו יט לא

סימן לא

קנה סוכר לענין ערלה ותרומות ומעשרות

שאלה

האם קנה סוכר חייב בתרומות ומעשרות?

הקדמה

קנה סוכר גדל כעין עשב1. הוא מתרבה בעיקר מהתפשטות הקנים (כמובן שיש לו פרחים וזרעים אולם קוצצים את הקנים לפני שמגיעים לשלב הפריחה). לאחר כשנתיים של גידול קוצצים את הקנים פעם בשנה, ובבסיס הקנה נמצא רוב הסוכר. במשך כשלש שנים קוצצים את קנים, ואח"כ עוקרים את הצמח ושותלים יחורים מן הקנים. חלקי הצמח מהם מפיקים את הסוכר הם גבעולים מעוצים. הקנה אינו מתפצל לענפים אלא כל קנה גדל בעצמו מן השורש.

א. קנה סוכר עץ או ירק

כתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ה): "הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח, כל הגאונים אומרים שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו בורא פרי העץ, וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו שהכל".

עולה כי לפי 'כל הגאונים' ברכתו פרי האדמה, לפי מיעוטם מברך עליהם בורא פרי העץ ומשמע לדידם שהוא נחשב כפרי העץ2, ולפי הרמב"ם מברך שהכל, ולא עסקו בשאלה אם הוא עץ או ירק.

לפי בה"ג לכל הגאונים ברור שהקנה הוא עץ ורק נחלקו בברכה על הסוכר המופק מהקנה.

בהגה"מ (הל' ברכות פ"ח ה"ה אות ט) הביא דעת מורו (מהר"ם מרוטנברג) לפסוק בשם בה"ג כמקצת הגאונים שנחשב כפרי העץ והשתנה למעליותא מדבש תמרים. וכן הביא בהמשך מדברי הטור שבתמרים יש פרי אחר משובח, אבל בקנה זהו כל פריו. וכתב שבעל ספר מצוות גדול כתב כרמב"ם.

בכפתור ופרח (פרק נו) הסיק: "ומזה הטעם בעצמו מסתברא כדעת כל הגאונים שהזכיר הר"ם הלכות ברכות פרק ח (ה"ה) שאמרו ז"ל על הסוכר ועל המוצץ קנים שלהם מברך בורא פרי האדמה, שהרי עליו עולין משרשו. אלא שהוא אמר שאין מברכין עליו אלא שהכל, ושמא דהוה ליה לרב ז"ל כסחיטת פירות".

היינו צמח הקנים הוא ירק ולא אילן, וטעם ברכת שהכל מפני שהוא מתמצה ואינו פרי.

וכך כתב בספר הפרדס (תרומת הפרדס שער הסימנים):

"ועל אותו דבש היוצא מקנים הנקרא סוכר, יש מי שאומר שמין אילן הוא ומברך בורא פרי העץ. ויש מי שאומר שאין מברכין עליו אלא שהכל כיון שמבשלין אותו. ויש מי שאומר שמברכין עליו בורא פרי האדמה, וכ"כ כתבו הגאונים ז"ל, וכן עיקר".

ובשו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם, הל' ברכות פ"ח ה"ה) כתב: "ולענין מחלוקת הגאונים יש מקומות שהקנים מחליפין שנה ראשונה ושנייה ולא עוד ולפיכך מברכין עליהם בורא פרי האדמה ויש מקומות שמחליף הגזע שלהם עד ג' שנים וכן הוא במצרים ולפיכך מברכין עליהם בורא פרי העץ והרב ז"ל נסתלק מזה המחלוקת כי תחילתו מים צלולים וסופו מים קרושים ע"י האור. ולענין אם נוהג בהם ערלה כבר הארכתי בתשובה אחרת עיין שם".

הכסף משנה (הל' ברכות פ"ח ה"ה) כתב שהרמב"ם חולק על הגאונים בשתי נקודות הוא אינו מודה שזהו פרי, ואף אם תאמר שהקנים מין עץ מי הסוכר הנמצצים אינם פרי כיון שהשתנו. והביא דעת הטור שכיון שזה החלק היחידי הראוי לאכילה מהקנים שהם כעצי סרק מברכים עליו בורא פרי העץ, וחולק שנוטעים אותם אדעתא דהכי ועל כן הם חשובים כמי פירות שמברכים עליהם שהכל.

בבאר יהודה כתב: "ובצוקרו גופי' פליגי הראשונים ז"ל דתהר"י ז"ל כתבו בשם בה"ג ז"ל לברך בפה"ע והרא"ש ז"ל כתב בשמו דמברך רק בפה"א ונראה דהכל תליא זב"ז וה"נ מדברי הרמב"ם ז"ל דהראשונים ז"ל לא פליגי אלא בצוקרו משא"כ במוצץ הקנים בזה ל"פ וכ"ע מודו דמברך רק בפה"א והיה נראה בטעמא עפ"י מש"כ התוס' בפ' כ"מ (בדף ל"ו) בתוס' בד"ה ברטיבא שכ' בקינמון מברך בפה"א משום שגדל על הארץ כקנים ושל צוקרו מברך בפה"ע ולכאורה מ"ש זמ"ז ונראה דסברי דודאי הני קנים מין אילן הם וכ"כ בהל' כלאים דהני קנים מין אילן הם אלא דמ"מ לא שייך בפה"ע אלא אחר שיצאו מהעץ דמיקרי דזה הוי פרי ממין אילן זה משא"כ כשאוכל העץ גופי' לא שייך לברוכי בזה בפה"ע ורק שייך לברוכי עלה בפה"א וה"נ במוצץ קנים האלו לא שייך עלייהו בפה"ע ומברך רק בפה"א דשייך לקרותם שהן פרי מן האדמה".

וחילוקיו הם רק בברכה על הסוכר ולא בצמח עצמו שהוא עץ.

והעיר הצפנת פענח (הל' ברכות פ"ח ה"ה): "הקנים המתוקים כו'. עי' בתוספתא דכלאים פ"ג מה דפליגי שם ר"י וחכמים אם חצב הוה כאילן ע"ש. ועי' תוס' ע"ז ד' י"ד ע"ב דחצב היינו אלו הקנים. וא"כ פליגי תנאים אם הוה מין אילן אם לא. וכן פירש רבינו ז"ל בפירוש המשניות בע"ז ע"ש אך באמת לשיטת רבינו דזרעים לא הוה כלאים בכרם י"ל דפליגי בזה ואכמ"ל ומה שהקשה רבינו ז"ל מדבש תמרים לא דמי דכאן כיון דאינו עושה פירות אחרות רק זה הוה כהך דנדה דף הנ"ל ועי' ב"מ ד' פ"ז ע"ב ואכלת ולא מוצץ ע"ש".

ובקובץ על יד (הל' ברכות פ"ח ה"ה) יצא לחלק: "עיין כ"מ שאילו היה הקנים נמצאים בארצות הטור כו', ובב"י סימן ר"ב קילס דברי הטור ודבריו נראין כסותרין עיין טו"ז שם ס"ק י"ג ונראה במוצץ הקנים שיברך בזה דברי הרמב"ם נכונים שיברך שהכל כיון שמוצצין אותם אבל על הסוק"ר שדעת רבינו שמברכין שהכל יפה השיג הטור דודאי נטעי אינשי ג"כ אדעתא דהכי לעשות מהם סוק"ר ויש מהם נוטעים למצוץ וגם לעשות מהם סוק"ר ובזה קילס הב"י דברי הטור ואעפ"כ בש"ע פסק בשניהם לברך שהכל דעל כולם אם אמר שהכל יצא".

וכך כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קמג):

"הנה הסימנים הנמצאים בש"ס ופוסקים מה שנקרא אילן ושיתחייבו פירותיו בערלה הם שבעה. א') שהעץ יהא קיים משנה לשנה ולא יתקלקלו בחורף וכמ"ש הפוסקים הובאו ברדב"ז סי' תקל"ה. ב) שכשנוטלים הפרי יצמח פרי אחרת לשנה השנית כדאיתא בברכות (דף מ'). ג) שהענפים ישארו ג"כ משנה לשנה כמ"ש הרדב"ז שם בשם רב האי גאון וכתב שם שכ"ה דעת רש"י וע' טא"ח סי' ר"ג בשם הגאונים בזה. ד) שהעץ יהא גבוה ג' טפחים כדאיתא בעירובין (דף ק') [וכ"כ קצת אחרונים וקצת משמע בסוטה (דף מ"ג) דסגי בטפח וכ"כ בח"א כלל נ"א אך י"ל דשאני התם שסופו ליגדל יותר. ובאמת אין ראי' מעירובין דשם הטעם דפחות מג' הוי כקרקע ומ"מ יש שם אילן עליו וכן בעירובין (דף צ"ט ע"ב) איירי באילן ממש וקיי"ל שם שעד פחות מג' יש לו דין קרקע לענין שבת ואף דודאי הפירות שיצמחו למטה מג' יש בהם דין ערלה ואכמ"ל בזה]. ד) שיעמוד העץ ויעשה פרי ד' שנים כן רצה הרדב"ז לדון משום דאיתא בירושלמי כל שיש לו ערלה יש לו רבעי וי"ל דה"ה להיפוך כל שאין לו רבעי אין לו ערלה. ובאמת דבריו צ"ע דהא ברבעי איכא מ"ד בברכות (דף ל"ה) דבכרם נוהג רבעי ולא בשאר אילנות ומ"מ נוהג ערלה בכל האילנות לכ"ע. ואף דהרדב"ז מסיק כן להלכה מ"מ נדחק שם להביא ראיה לזה והו"ל לאתויי מהכא דמפורש כן. ה) שיהיו הפירות עיקר הפרי של אילן זה משום דבקפריסין יש פלוגתא אי יש בהם ערלה ובחו"ל קיי"ל בברכות (דף ל"ו) ובטוש"ע בסי' רצ"ד שאין בהם ערלה לפי שאינם עיקר הפרי. ו) שהעלים לא יצמחו מן השורש רק מן הגזע מלמעלה כ"ה בתוספתא פ"ג דכלאים ובירושלמי שם ספ"ה וברמב"ם ובש"ע סי' רצ"ו סט"ו וצריך להבין למה לא כתבו זה בדיני ערלה וצ"ל דכיון שהוזכר זה בתוספתא וירושלמי לענין כלאים הביאוהו הפוסקים ג"כ לענין זה3. ז) שיהא העץ קשה ככל עץ ולא רך כירק [כ"ה בעירובין (דף ל"ד ע"ב) שקנים הרכים דינם כירק והקשים דינם כאילן ומלשון רש"י ועוד ראשונים משמע שאף הקנים הקשים הם רכים מתחילת גידולם ואז דינם כירק עד שיתקשו ע"ש]"...

ועי"ע לגבי ברכה על סוכר בבאור הלכה לסי' רב ובשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' מא).

ולענ"ד, כל החקירה אם קנה סוכר אילן או ירק אינה שייכת לדין ערלה שהרי בערלה חייבים רק על הפרי ולא על חלקי צמח אחרים כנפסק ברמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ט הי"ג): "העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותר בערלה וברבעי, והענבים ששרפם הקָדים והפסידן, והחרצנים והזגין והתמד שלהן, וקליפי רמון והנץ שלו וקליפי אגוזים והגרעינים אסורין בערלה ומותרין ברבעי והנובלות כולן אסורות". וכ"פ בשו"ע (יו"ד סי' רצד ס"ב).

וא"כ לכו"ע מותר לאכול סוכר ומיץ מקני הסוכר שהרי קני הסוכר ודאי אינם פרי.

ב. תרומות ומעשרות מקנה סוכר

יש לדון אם המיץ והסוכר יחשבו לפרי כדברי הטור (או"ח סי' רב): "אבל אלו הקנים שאינן ראויין לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברכים עליו בפה"ע". ונהי שלגבי ערלה ורבעי אין המיץ ('דבש') המופק מן הגבעולים נחשב פרי, אבל לגבי תרו"מ כיון שנחשב לפרי, יהא חייב בתרומות ומעשרות.

כך כתב בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' תקסג):

"שאלת ממני אם קני הסוכר נוהג בהם תרומה ומעשר או לא".

"תשובה משום דרוש וקבל שכר אני כותב לפי שלא ראיתי קני הסוכר גדלים בארץ ישראל כלל. ואי מפני חוצה לארץ הדבר ברור שאין תרומה ומעשרות נוהג בחוצה לארץ וראיתי לבעל כפתור ופרח שכתב שנוהג בהם וצריך לתקן הקנים ואם לא תיקן הקנים מתקן הדבש או הסוכר ואם תיקן הקנים אין צריך לתקן את הדבש ולא את הסוכר ולמדה מהא דתנן דבש תמרים ר' אליעזר מחייב במעשרות א"ר נתן מודה ר' אליעזר שפטור מן המעשרות אבל אומר היה רבי אליעזר שלא יאכל מן הדבש עד שיתקן התמרים מודה רבי אליעזר שאם תיקן את התמרים דובשן מותרת וממנה למד לקני הסוכר. והא ודאי תליא בפלוגתא כי לדעת מקצת הגאונים ז"ל שאמרו מברך עליהם בורא פרי האדמה או לדעת האומרים שמברך עליהם ב"פ העץ משמע שנוהג בהם תרומה ומעשר בין אם הוא פרי עץ או פרי האדמה, אבל לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ח מהלכות ברכות ואני אומר שאין זו פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל ע"כ. וכן אני אומר לענין תרומה ומעשר שאין זו פרי לא של עץ ולא של אדמה שלא נקרא פרי אלא הגדל מן העץ או מן הירק אבל זה אינו אלא מים היוצאין מן העץ ולא נקרא זה פרי ומכאן למדתי שאפילו תימא שהוא עץ שאין זורעין אותו בכל שנה אין נוהג בו ערלה דוערלתם ערלתו את פריו אמר רחמנא ולא המים היוצאים מעצו ואין זה דומה לדבש התמרים שזה יוצא מפרי בעצמו שמתמעך ונעשה דבש אבל הסוכר הוא מים מן העץ בעצמו ומבשלין אותו עד שנקרש הילכך אין זה פרי ואין נוהגין בו לא תרומה ומעשר ולא ערלה. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאפילו הגאונים מודים דלא נהיג בו תרומה ומעשר דע"כ לא אמרו אלא לענין ברכה דמר סבר עץ הוא כיון שאין זורעין אותו בכל שנה ומר סבר ירק הוא דאמרינן בפרק בכל מערבין הקנים והקידין והאובנים מין ירק הם וכיון שהם גידולי קרקע אין מברכין עליו שהכל אבל לענין תרומה ומעשר כיון שעקרו מים של עץ ולא פרי אין נוהג בו ואפילו דהוי פלוגתא אם יש לפסוק כדעת הרמב"ם ז"ל שהרי אין אסורין מן התורה דאין תרומה ומעשרות מן התורה אלא בז' המינין אבל שאר הפירות תרומתן תרומה מדרבנן אפילו בארץ ישראל ואפילו בז' המינין עתה בזמן הזה נוהג אלא מדרבנן דביאת כולכם בעינן וכיון דז' המינין השתא מדרבנן דיינו שנאסור כל שאר המינין דדמו להנך ז' שהם פרי, אבל קני הסוכר שאינם אלא מים היוצאים מהם ע"י מציצה או ע"י כתישה אינם פרי לענין זה. ולפי דעתי גם לענין נדרים הנודר מפרי עץ ומפרי האדמה מותר לאכול הסוכר שאין זה פרי וכ"ש הוא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין קורין לקני הסוכר לא פרי עץ ולא פרי אדמה".

וא"כ שיטת הרדב"ז שהסוכר היוצא מן הקנים אינו פרי ולכן פטור מערלה ותרו"מ.

ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' סו ד"ה אלא דבעיקר) כתב: "וכדברי הרדב"ז סתם לפסוק גם הברכי יוסף ביו"ד סי' של"א ס"ק כ"ב. ע"ש. ודברי ספר שו"ת שער המים בחלק השו"ת סו"ס ז' שכותב בזה, בלתי מובנים המה כיעו"ש, ואכמ"ל יותר".

ונראה שלמעשה צריך להפריש תרו"מ על הנאכל מן הצמח.

כך נאמר במעשרות (פ"א מ"א): "כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדוליו מן הארץ חייב במעשרות, ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל אף על פי שהוא שומרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל".

פרש הריבמ"ץ:

"כל דבר שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ חייב במעשר. מאי טעמ', דכתי' תבואת זרעך, וכתיב היוצא השדה שנה שנה, טול מבינתיים דבר שהוא אוכל ונשמר, דהיינו תבואת זרעך"...

"עוד כלל אחר אמרו כל דבר שהוא אוכל מתחילתו וסופו אוכל. פי' כגון הירק".

"אף על פי ששומרו להוסיף אוכל. הא לאו הכי לא היה שומרו, חייב במעשר בין קטן בין גדול, כלומר בכל עת שילקט אותו מעשרו, וכן אני אומר הירק אחד אחר לקיטתו עישורו".

"וכל שאין תחילתו אוכל וסופו אוכל. פי' כגון הפירות".

"אינו חייב עד שיעשה אוכל. כדתנן בחל' דבתרה מאימתי פירות חייבין במעשר וכו', תניא נמי הכי כל דבר שתחילתו אוכל וסופו אוכל, כגון הירק, חייב בתחילה וחייב בסוף, כל שתחילתו אוכל וסופו אינו אוכל, כגון המקיים לזרע, חייב בתחילה ופטור בסופו, והיינו דתנן העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע בתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גורנן, וכל שאינו תחילתו אוכל אבל סופו אוכל, כגון פירות האילן, פטור בתחילתו וחייב בסופו".

רואים מן המשנה שאין חיוב תרו"מ דוקא בפרי. וכשם שירק חייב במעשרות אע"פ שחלקי הצמח הנאכלים אינם פרי אלא עלים וענפים, ה"ה לגבי קנה סוכר (שקרוי בלשון המגדלים 'עשב'). ואע"פ שתרו"מ בירק מדרבנן בכ"ז הסמיכוהו על פסוקים מן התורה.

וכך פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"א):

"כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה, ומצוה עשה להפריש ממנו ראשית לכהן שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו, מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות וכן במעשרות".

כך כתב הרמב"ם בהלכה ד: "תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף והקפריסין של צלף פטורים מפני שאינן פרי, בד"א בשזרען לזרע אבל זרען לירק הרי אלו חייבים, וכן האביונות של צלף חייבים מפני שהן פרי".

ובאר בדרך אמונה (סעיף לג): "תמרות. הוא הפרח של תלתן וכל הני שהוא נראה כעין גרגיר ונקרא תמרה וי"א שהוא לולבי התלתן והחרדל שהוא רך וראוי לאכילה קצת".

והוסיף בסעיף לד: "אבל התלתן עצמו חייב במעשר כדבסמוך ה"ח וכן חרדל כדלקמן פ"ה ממעשר הי"ז וכן פול הלבן וצלף אבל התמרות של כל אלו פטורין שאינן חשובין אוכל שאין רגילין לאוכלן כיון שאינו עיקר הפרי והדרך לזרקן וכ"ש הירק שלהן דפטור ממעשר כיון שלא זרען לירק כדמסיק".

נראה שמה שנזרע או ניטע לצורך אכילה, לפני אכילתו חייב בתרו"מ אף אם פטור מערלה.

כך נאמר במשנה במעשרות (פ"ד מ"ו): "רבי אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס רבי עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות מפני שהן פרי".

היינו לפי ר"א כל הנאכל בצלף מתעשר, ולפי ר"ע רק האביונות שהם פרי הצלף מתעשרים אע"פ שיש עוד מחלקי הצמח הראויים לאכילה.

פרש הרמב"ם: "וצלף, 'אלכבר', יש בו ניצנים והם הנקראים תמרות. ויש בו אוכל יבש דומה לעצים ולעלים והוא הנקרא קפריסין, ויש בו הפרי שנגמר בשולו ושמו הידוע אצלינו, 'פקוס אלכבר' והוא הנקרא אביונות, והלכה כר' עקיבה בלבד".

הרמב"ם פרש שתמרות הן ניצנים. וכן הביא הב"י באו"ח (סי' רב) וביו"ד (סי' ר) מפירוש רש"י: "תמרות. בתוך העלים גדלים כמין תמרות [ו]בולטים בעלה כמו בעלים של ערבה". היינו מעין פירות.

לעומת הרמב"ם – הריבמ"ץ, הר"ש והרא"ש כתבו: "תמרות הן לולבין וכשהן רכין אוכלין אותן והוא עיקר העץ שגדל בו הפרי" (ר"ש). היינו לפי דעה זו אלו הם גבעולים שעתידים להתקשות ובהיותם רכים נאכלים. וכן הביא הבית יוסף ביורה דעה (סי' רצד) בשם רבינו יונה. המחלוקת במעשרות היא לגבי תרו"מ והשליכו מכאן לגבי ערלה.

עפ"י הבבלי בברכות (לו ע"ב) פסקו הרי"ף והרמב"ם הלכה כר"ע שרק הפרי – האביונות נאסרים בערלה. לעומת זאת תוס' ורא"ש והטור פסקו כר' אליעזר בארץ ישראל ולכן אסרו גם את התמרות משום ערלה.

ובפשטות לגבי העלים לא מצאנו מי שהחשיבם כפרי לאוסרם בערלה, ורק תמרות שהן דומות לפרי או גבעולים ברכותם נאסרים לפי החולקים על הרמב"ם.

וכך כתב הריטב"א בסוכה (לה ע"א): "והא דאמרינן מה ת"ל עץ מאכל ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ק"ל למה לי קרא ואמאי גרע משאר אילנות, פי' רש"י ז"ל דאצטריך קרא לרבויי מפני שהם עצים קטנים כעין רתמים, ואינו, דאיסור ערלה לא תלי בגודל אילן וקוטנו שהרבה אילנות קטנים יש שנוהגות בהם ערלה, ועצי הורדים הם קטנים ואין ספק שנוהגות בהם ערלה, אלא שהעלים שאנו אוכלים אינן הפרי כי הפרי הם הגרעינין שנעשה באותו עגול שבתוך העלין והעלין האלו נקראין ורדים הם שומר לפרי, ומשום דכי שקלת להו לא לקי פירא אין ערלה נוהגת בהם וכדמוכח בפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ו ב')"...

וכך הסיק בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ב, יורה דעה סי' טז): "וא"כ העלין של הורד דינם כסתם עלין של עץ ערלה דאין נוהג בהם ערלה, וכדתנן (בפ"א דערלה מ"ז) הנ"ל העלים והלולבים וכו' (אף של עצי פרי) מותרים בערלה. וכ"כ נמי הרא"ה במס' ברכות (לו:) דעלין של עץ הורד אין נוהג בהם ערלה. וכתב שם כעין דברי הריטב"א הללו דאע"ג דעץ הורד ודאי אילן הוא, שהרי יש לו סימני אילן המבואר בגמרא (ברכות מ א) דכי שקלת פירא משתייר אילנא והדר מפיק פירא והכ"נ הכי הוא, אפ"ה מותרין ואין בהם משום ערלה דפרי של אותן האילנות הוא זרע שנעשה בעיגול שתחת הורד והוא סתום ואינו נראה, והורדין אינן אלא פרחים שמגיעין בתחילת הפרי ואין הפרי נעשה אחריהן אלא לימים רבים, וכי שקלית להו לעלים של ורד לבדן וישאר העגול לא ממנע זרעא בהכי הלכך אין בהם משום ערלה, וזה ברור וכן הסכים ר' אברהם ב"ר דוד. עכ"ד. ע"ש".

נראה שכל חלקי הצמח הנאכלים שהצמח ניטע אדעתא דאכילתם חייבים בתרו"מ4.

ג. דין חלקי צמח הפטורים מערלה בשנות ערלה

למחלוקת הגאונים שמביא הרמב"ם יש משמעות בדיני תרומות ומעשרות. ירק חייב בתרומות ומעשרות משנתו הראשונה לעומת זאת אילן חייב בתרו"מ משנתו החמישית. אם המיץ והסוכר המופקים נחשבים לפרי החייב בתרו"מ, מאיזו שנה יתחייבו בכך.

לגבי ערלה ורבעי אין המיץ ('דבש') המופק מן הגבעולים נחשב פרי, אבל לגבי תרו"מ כיון שנחשב לפרי, ממילא אם הוא ירק חייב משנתו הראשונה, ואם הוא אילן האם יתחייב רק משנתו החמישית?!

על קביעה זו יש לשאול: היכן מצינו פרי שבשנות ערלה פטור מתרו"מ ומשנה חמישית ואילך יתחייב בתרומות ומעשרות?!

השאלה היא האם בשנים הראשונות עד שיעברו שנות ערלה ורבעי המיץ חייב בתרומות ומעשרות כירק או שכיון שהם יוצאים מאילן חייב רק מעת שעברו על האילן שנות ערלה.

אם נאמר שהם חייבים בתרו"מ משנה ראשונה יווצר מצב מוזר שפירות האילן הזה חייבים בערלה על אף שחלקיו שאינם פרי ונאכלים חייבים בתרומות ומעשרות!

בצלף לפי דעת ר' עקיבא קפריסין ותמרות פטורים מתרומות ומעשרות גם בעת שהאביונות חייבים בתרו"מ ולכן אין מכאן ראיה.

באילן הנטוע לסייג אין לו ערלה ופירותיו חייבים במעשרות ואם חשב עליהם לאכילה מתחייב בערלה משעת נטיעה (עי' רמב"ם הל' מע"ש ונ"ר פ"י). אמנם גם באילן זה אין מצב שלפירותיו יש ערלה ושאר חלקיו הנאכלים חייבים בתרומות ומעשרות.

ונראה לי פשוט שאף לגאונים המיץ אינו חייב בערלה כיון שאינו פרי.

לגבי עץ שפריו נאכל ועליו וגבעוליו וכד' נאכלים אפשריים שני מצבים:

א) שהמיץ מן הקנה יהיה חייב בתרו"מ משנתו הראשונה כירק, והפירות חייבים בערלה ומתחייבים במעשרות בשנה החמישית.

ב) שהמיץ יהיה פטור מערלה ופטור מתרו"מ עד שנתו החמישית, והפירות חייבים בערלה ומתחייבים במעשרות בשנה החמישית.

ונראה לענ"ד מעיקר הדין כאפשרות השניה, מפני שהמיץ נגרר אחר כל העץ כולו, ולא יהא הטפל חשוב מן העיקר. ובכ"ז כיון שדבר חדש לפנינו צריך להפריש מן העלים והגבעולים וכד' ללא ברכה כבר משנתם הראשונה.

ולגבי קנה סוכר טעם נוסף, כיון שאין פריו נאכל אין סופרים לו שנות ערלה, ולכן נראה שלפי הגאונים יתחייב במעשרות משנתו הראשונה.

מסקנה

נראה לענ"ד שהמיץ היוצא מקנה סוכר פטור מערלה ומותר כבר בשנה הראשונה, אבל מספק חייב בתרומות ומעשרות ללא ברכה.