חבל נחלתו יט ל

סימן ל

תוספת ועיטור ביכורים

שאלה

מה המקור לתוספת ועיטור ביכורים ומה דיניהם בתרומות ומעשרות?

תשובה

א. במשנה במסכת ביכורים (פ"ג מ"ט ו-י) נאמר: "ר"ש בן ננס אומר מעטרין את הבכורים חוץ משבעת המינים, רבי עקיבא אומר אין מעטרין את הבכורים אלא משבעת המינים".

"רבי שמעון אומר שלש מדות בבכורים: הבכורים ותוספת הבכורים ועיטור הבכורים. תוספת הבכורים מין במינו ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו. תוספת הבכורים נאכלת בטהרה ופטורה מן הדמאי1 ועטור הבכורים חייב בדמאי".

הרמב"ם בפה"מ כתב שהלכה כר"ע.

וכך מפרש ר' עובדיה מברטנורא (מ"י):

"הבכורים – עיקר הבכורים תאנה שבכרה או אשכול שבכר".

"תוספת הבכורים – בשעת לקיטת הבכורים מוסיף עליהם משאר תאנים או משאר ענבים".

"עיטור – הפירות הנאים שמקיף סביבות הסל להדור מצוה".

"מין בשאינו מינו – מעטר הסל של בכורי ענבים בתאנים ושל בכורי תאנים בענבים ואפילו בפירות שאינם משבעת המינים לדברי ר"ש דסבירא ליה כך לעיל".

"ופטורים מן הדמאי – אם לקחן הכהן מעם הארץ שהביא בכורים".

לא נזכר בש"ס מה המקור לתוספת ביכורים ועיטור הביכורים. גם לא נזכר במפורש (פרט לחיוב ופטור מדמאי) מה דיניהם. לביכורים עצמם דינים המגבילים את האכילה בטהרה בירושלים, לכהנים ומשפחתם בלבד (כתרומה). הביכורים עצמם פטורים מתרו"מ. מה דיניהם של התוספת והעיטור?

במתנת כהונה מן התורה מובן שפטורה מתרו"מ, במתנה מדרבנן צריך להבין איך חכמים פטרו מתרו"מ, ואיך בטלו מצוות מן התורה.

ב. ברמב"ם (הלכות ביכורים פ"ב הי"ח) הדיון בתוספת ועיטור ביכורים מצומצם, והקדיש להם הלכה אחת בה כתב: "הפריש בכוריו וחזר והוסיף עליהן או עטרן הרי התוספת כבכורים, בד"א כשהביא מא"י אבל אם הביא מעבר הירדן או מסוריא אינה כבכורים, ואף על פי שאינה כבכורים אינה נאכלת אלא בטהרה ואין מעטרין את הבכורים בכ"מ (=בכל מקום) אלא משבעת המינים". הלכה זו היא היחידה (!) העוסקת בדיני תוספת ועיטור2 ברמב"ם.

לא מבואר ברמב"ם מה המקור לתוספת ועיטור והאם הוא מן התורה או מדרבנן.

ג. במפורש התייחס לכך בספר יראים (סימן קנב [דפוס ישן – קסה]) וכתב:

"תולדות הבכורים. תוספותן ועיטורן ותנא [פ"ג דבכורים מ"י] תוספת בכורים מין במינו ועיטור בכורים מין בשאינו מינו. והתוספת והעיטור שניהן מדרבנן".

וכ"כ הספר מצוות גדול (עשין סימן קלט):

"הפריש ביכוריו וחזר והוסיף עליהם או עטרן הרי זו התוספת כביכורים מדבריהם כדאיתא בפ"ג (מי"א)".

לא נתבאר בדבריהם אם הם מדרבנן כיצד החייב בתרו"מ מן התורה נפטר מדרבנן.

ד. בתוספתא ביכורים (פ"ב הי"ג) נאמר: "תוספת הבכורין נאכלת בטהרה ופטורה מן הודאי ואין צריך לומר מן הדמיי [ועיטור הביכורים חייב בדמאי ואין צריך לומר בודאי]" בריתא זו מובאת בירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ה), על האמור במשנה "ופטורה מן הדמאי" – "תני ופטורה מן הודאי ומן הדמאי".

מן התוספתא, הירושלמי הריבמ"ץ והר"ש (ביכורים פ"ג מ"י) שהביאו את הירושלמי עולה שתוספת ביכורים פטורה מתרו"מ לגמרי, ואילו עיטור ביכורים חייב בתרו"מ.

וכך כתב בפי' הרא"ש (ביכורים פ"ג מ"י):

"תוספת הביכורים – עיקר הביכורים תאנה שבכרה ואשכול שבכר וקרא אותם ביכורים ובשעת לקיטה מוסיף עליהם". ובאותה לשון כתב הרע"ב.

ונראה לומר שכיון שהתוספת נלקטת עם הביכורים עצמם – אותם שסימְנם – קדושתם כביכורים מן התורה. ועל כן הם פטורים מתרו"מ וכל דיניהם כדיני ביכורים. לעומת זאת דין העיטור כנתינה מדרבנן משום הידור מצוה, ועל כן הוא חייב בתרו"מ. ולפי"ז המקור מן התורה או מדרבנן מגדיר את הלכות המתנה. ועי' ב'הון עשיר' על המשנה שהבין שתוספת ביכורים פטורה לגמרי ממעשרות.

ה. הרמב"ם בהלכות ביכורים לא הזכיר לגבי חיוב תרו"מ בתוספת ועיטור. אולם בהלכות מעשר (פי"ג הי"ד) כתב: "ואלו דברים שלא גזרו עליהן בשעה שגזרו על הדמאי: הלוקח פירות לזריעה או להאכיל לבהמה, קמח לעורות או למלוגמא או לרטייה, שמן להדלקת הנר או לסוך בו את הכלים, יין לקילור, וחלת עם הארץ, והמדומע, והלקוח בכסף מעשר שני, ושירי המנחות, ותוספת הבכורים, כל אלו פטורים מן הדמאי, וכיון שאמר לו ע"ה מתוקנין הם אינו צריך לעשר".

עולה מדברי הרמב"ם שדוקא מצד חיוב דמאי שהוא מדרבנן פטור מלעשר, אבל מדין תורה כשידוע שלא ניתנו תרו"מ – חייב להפריש מתוספת ביכורים וק"ו מעיטור ביכורים שחייב אף בדמאי.

נראה כי הרמב"ם לא פסק כתוספתא וירושלמי אלא כמשנה, ולכן מחייב בתרו"מ. ולפי"ז עולה שלרמב"ם הן תוספת והן עיטור חייבים מן התורה בתרו"מ וגזירת הדמאי היא הכרעה של חכמים. ונראה כי לפי הרמב"ם שתי המתנות הן מדרבנן, ונראה שכן הבינו היראים והסמ"ג (הובאו לעיל) שאף תוספת ביכורים חייבת בתרו"מ וחכמים פטרו מדמאי.

ו. מן הבירור לעיל יש לתמוה על ההו"א בדרך אמונה (ביאור ההלכה – הל' ביכורים פ"ב הי"ח וכן כתב בהלכה עצמה בדעת הרמב"ם סעיף קלא) שכתב: "אבל אם הביא מעה"י כו'. משמע שאם הביא מא"י משדה חברו או שלקח פירות מן השוק הרי הן כבכורים ויל"ע לפ"ד רבנו דמשמע מדבריו דתוספות הבכורים הוא מה"ת איך יכול להתפיס מדאורייתא בכורים על פירות שאינן משדהו, ואולי גם רבנו מודה שהוא מדרבנן ומש"כ הרי התוספות כביכורים היינו לענין דיניהן שעשאוהו כל הדינים כבכורים אמנם לענ"ד בתוספתא ובירו' דתוספות הבכורים פטור גם בודאי מתרו"מ ע"כ דהוא דאורייתא וצ"ל דהל"מ הוא דאפשר להוסיף גם משדות אחרות ואולי גם העיטור מדאורייתא ומ"מ לא רצו חכמים לפוטרו אף מדמאי ורבנו פסק בפי"ג ממעשר הי"ד דרק מדמאי פטור תוספות הביכורים ולא מודאי משום דס"ל דמתני' פליגא אתוספתא כמו שביארנו שם אבל דעת הר"ש דגם מתני' ס"ל דה"ה ודאי".

וצ"ע מדוע חשב שתוספת ביכורים מן התורה לפי הרמב"ם – הרי מתנות כהונה פטורות מתרו"מ, ואם הרמב"ם חייב אפילו תוספת ביכורים במעשרות, משמע שחיובה מן התורה ורק בדמאי שהוא גזירה מדרבנן לא חייבוהו.

וע"ע בתורת הארץ (ח"א פ"א סז-סט).

מסקנה

נראה שנחלקו התנאים ובעקבותיהם הראשונים האם מקור חיוב תוספת ביכורים מן התורה או מדרבנן ועפ"י מקור החיוב גם הלכותיהם האם חייבים בתרו"מ או פטורים.