חבל נחלתו יט לב

סימן לב

ברכה על כל הפרשת חלה

שאלה

משגיח כשרות ממונה על הפרשת חלה. הוא עומד ליד מערבל הבצק. כל קערת ענק שתהליך הלישה והכנת הבצק בה מסתיים, הוא מוציא כזית לשם חלה. האם צריך לברך על כל הפרשה והפרשה או שראוי שיתכוין על כל ההפרשות בברכה אחת?

א. העושה מצוה אחת מספר פעמים – כמה פעמים מברך

כתב הרא"ש (חולין פ"ו סי' ד): "ומודה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אף על פי שצריך להפסיק לכסות דם החיה א"צ לברך על שחיטת העוף. דכיסוי לא הוי הפסק כדמסיק דאפשר למישחטא בחדא ידא ולכסויי בחדא ידא. ...ומיהו נראה כיון דבשעת כסוי הראשון דעתו לשחוט ולכסות מברך על דעת שני הכסויין... כ"ש יחיד העושה מצוה אחת שתי פעמים בלא היסח הדעת שאינו מברך אלא פעם אחת"...

עולה מן הרא"ש שכל מצוה שמקיימה מספר פעמים ובכוונתו היה לעשות כן מברך בפעם הראשונה ואינו חוזר ומברך. ונדון בהמשך מה הוא הפסק המחייב בברכה פעם נוספת.

וכך כתב הטור (יו"ד סי' רסה):

"וכתב עוד (=בעל העיטור) היכא דאיכא תרי ינוקי לממהיל בבי כנישתא כיון דלא אפשר למהלינהו כחדא צריכי ברכה אכל חדא וחדא1 וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה מי שיש לו ב' תינוקות למול או לברך לשני חתנים יברך ברכה אחת לשניהם ואפי' אם שנים מלין הראשון יברך על המילה ועולה לשני והשני יברך אשר קדש ידיד מבטן ועולה לראשון ואפי' אין הנער השני לפניו בעת הברכה כיון שדעתו עליו רק שלא יסיח דעתו בינתיים".

וכך כתב הבית יוסף (יו"ד סי' רסה) בענין מילת שני תינוקות:

"ומ"ש ואדוני אבי זכרונו לברכה כתב בתשובה מי שיש לו שני תינוקות למול וכו'. בכלל כ"ו (סי' ד) וכ"כ הריב"ש בתשובה [סימן שפ"ד] והאריך לסתור דברי בעל העיטור וכדבריהם כתב המרדכי בס"פ כיסוי הדם (חולין סי' תרנז) וכן כתב רבינו ירוחם (תא"ו נ"א ח"ב בסופו יד ע"ג) בשם רבינו משולם והרמ"ה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס לבוב סי' תיד דפוס פראג סי' ז) ומדברי רבינו ירוחם נראה שמברך אשר קדש אחר כל מילה ואפילו הכי לא הוי הפסק, ואינו נראה לי אלא אחר השתי מילות מברך אשר קדש ועולה לשתיהן. וכתב עוד רבינו ירוחם אבל אם לא היה בדעתו מתחלה אלא שהביאו לו למול אחר שבירך על המילה הראשונה חוזר ומברך על השניה אחר שיגמור הראשונה שיברך עליה ולאחריה וכן אם שח שיחת חולין בין ראשונה לשניה חוזר ומברך אפילו שבתחלה היה בדעתו למול שנית, אבל אם שח דבר שצריך אל המילה לא הוי הפסק ואינו חוזר ומברך כמ"ש המפרשים בענין שחט כמה חיות בבת אחת (לעיל סי' יט סע' ה)".

וכן הביא הב"י (שם) משם הרשב"א (ח"א סי' שפב) שמברך רק ברכה אחת על שני תינוקות.

נראה על כן בפשטות שמן הראוי להתכוין לכל ההפרשות בברכה אחת, ואם יהיה לו הפסק בין המצוות (עליו נדון להלן) יחזור ויברך.

ב. האם אפשר לברך על דבר שעדיין לא בא לעולם

בשאלה שלפנינו אם ברך על ההפרשה הראשונה והתכוין שברכה זו תפטור את כל ההפרשות, עולה השאלה שההפרשות הבאות אינן לפניו כיון שהן עדיין קמח ולא התחילו ללוש אותן. האם גם במצב כזה ברכה אחת יכולה לפטור את כל ההפרשות.

כתב בטור (יו"ד סי' יט): "ואם מתחילה כשבירך היו לפניו הרבה לשחוט ואח"כ הביאו לפניו אחרות, כתב בספר המצות אם כשמביאים לפניו האחרות יש עוד לפניו מאותם שהיו לפניו כשבירך א"צ לברך על אותם שמביאים לו. אך אם גמר כל אשר לפניו לשחוט צריך לברך על האחרות. ואין נראה לחלק אלא כל מה שלא היה לפניו כשבירך צריך לברך עליו אא"כ היה דעתו על כל מה שיביאו לו".

ובאר הבית יוסף את טעמו של הסמ"ק:

"טעמו משום דכל שיש לפניו עדיין מאותם שהיו לפניו כשבירך נראה שעדיין הוא קבוע לשחוט וכשגמר כל מה שלפניו הוי סילוק ודמי למאי דאמרינן (ברכות מב.) גמר מלאכול אסור לאכול עד שיברך, ואף על גב דלא קיימא לן התם הכי סעודה שאני דיש קבע לסעודה שלפעמים אדם יושב בסעודה קטנה ונמשך לסעודה גדולה. אבל לענין ברכת שחיטה גמר הוי סילוק וכן נראה קצת מדברי הרא"ש שכתב בפרק כיסוי הדם (סי' ה) והיכא שלא היה בדעתו לשחוט אלא עוף אחד ואחר שנשחט הביאו לו עוף אחר צריך לברך על השחיטה כדאמרינן (חולין קז.) גבי שמש שמברך על כל פרוסה משמע הא אם הביאוהו לו קודם שנשחט אף על פי שכבר בירך אינו צריך לחזור ולברך על שחיטת השני".

"ומ"ש רבינו ואין נראה לחלק אלא כל מה שלא היה לפניו כשבירך צריך לברך עליו וכו'. טעמו משום דאין קבע לשחיטה: ולענין הלכה טעם (סמ"ג) [סמ"ק] נכון הוא וכל שכן שכבר הוכחתי שהרא"ש מסכים עמו, ועוד דכל בברכות להקל ולכתחלה טוב ליזהר ולהיות דעתו בשעת ברכה על כל מה שיביאו לו".

ממחלוקת הטור והסמ"ק עולה שכל שהתכוין מלכתחילה לכל שיובא לפניו אפילו הבהמות אינן לפניו אינו מברך שוב, ורק אם התכוין רק לשחיטה זו ולא לאחרת, מברך בשנית. ולכן הב"י מסיים שיתכוין לכל מה שיביאו לפניו, ואז אף בהמות אחרות שהגיעו שגמר לשחוט את אשר לפניו פטור מלברך עליהן.

עולה לגבי אותו משגיח שכל מלאכתו היא הפרשת חלה, ולשם כך נשכר לעבודה זו, ודאי מן הראוי שיתכוין לכל ההפרשות בברכה אחת, ואפילו שההפרשה הבאה אינה עדיין לפניו ואף אינה בעולם בכ"ז אין זה מעכב. והפרשת חלה במקרה הנוכחי עדיפה משחיטה, שכן אצל השוחט כל אחד מביא לו בהמה לשחיטה, בלי ידיעת השוחט. בעוד שבמפעל סדר העבודה שאחרי לישת קערה ראשונה יניחו מים וקמח בשניה וילושו אותה וכן בשאר הלישות.

וכן עולה מברכות (מב ע"א): "רבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו להו ריסתנא מבי ריש גלותא, רבא אכיל ורבי זירא לא אכיל. אמר ליה: לא סבר לה מר סלק אסור מלאכול? – אמר ליה: אנן אתכא דריש גלותא סמכינן".

ופסק הרמב"ם (הל' ברכות פ"ד ה"ז):

"גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח"כ נמלך לאכול או לשתות אף ע"פ שלא שינה מקומו חוזר ומברך, ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות אפילו פסק כל היום כולו אינו צריך לברך שנית".

וכ"פ בשולחן ערוך (או"ח סי' קעט ס"ב): "מי שסומך על שלחן אחרים, אפילו אמר: הב לן ונברך, לא הוי היסח הדעת עד שיאמר בעל הבית".

וא"כ כיון שדעתו תלויה בדעת בעה"ב יוצא בברכה ראשונה ואינו מברך על דברים שלא היו על השולחן בשעת ברכה ראשונה. וה"ה לכאן שהקערות הבאות לא היו בשעת ברכה ראשונה לפניו כיון שדעתו היתה עליהם נפטר בברכה ראשונה.

וכן עולה מן המרדכי (חולין פרק כסוי הדם רמז תרנז) וז"ל: "יודיענו מורינו אם נולדו שני זכרים תאומים ביום אחד אם דיו בברכה אחת למוהל ולאב וברכה אחרונה לשניהם או טעונין כל אחד ברכה אחת לעצמו, והשיב דאפילו שני מוהלין אחד יברך על המילה ואב יברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו והמוהל השני לא יברך על המילה אלא יברך אשר קידש ידיד מבטן ויעלה לשניהם ואף על גב דליכא תינוק שני בבית הכנסת כשמלין הראשון מ"מ דעתיה ע"ז ואין צריך לברך שנית רק שלא יסיח דעתו בינתים"...

נראה מן הראיות שהבאנו שדעתו להמשיך ולקיים אותה מצוה מחברת בין הברכה בראשונה לבין כל המצוות שיתקיימו אח"כ, ואפילו מכשיר המצוה אינו לפניו (בהמה לשחוט, ילד למול).

הדגשנו לעיל שמכשיר המצוה אינו לפניו ונראה מהרמב"ם (הל' מכירה פכ"ב) שהשווה חלוּת מכירה בדבר שלבל"ע לדבר שלא ברשותו, בהלכה ה כתב: "דבר שאין ברשותו של מקנה אינו נקנה, והרי הוא כדבר שלא בא לעולם, כיצד מה שאירש מאבא מכור לך, מה שתעלה מצודתי מן הים נתון לך, שדה זו לכשאקחנה קנויה לך, לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה".

ועי' רמב"ם (הל' ערכין וחרמין פ"ו) לגבי מקדיש שאינו ברשותו.

ולכן ניתן להשוותם גם במקרה דילן וכשם שברכה מועילה בדבר שלא ברשותו – תינוק, ובהמה ומאכלים שבעה"ב מביא לשולחנו – כן במקרה שלפנינו שאין הבצק להפרשה בעולם נראה שברכה תועיל. וכיון שמתכוין אף על ההפרשות הבאות – אינו מברך שוב על כל הפרשה אם לא היה הפסק.

ג. בין ברכה לפעולות קניניות

יש שרצו לדמות ברכה לפעולות קניניות. בפעולות קניניות נצרך שיהיה בידו לעשות את הפעולה הקנינית אפילו אם עדיין בפועל לא נשלמו התנאים. ולכן במקרים שנזכרו בגמרא (קידושין סב ע"א): "האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שתמות אחותיך, לאחר שיחלוץ ליך יבמיך"... כיון שאין בידם אינה מקודשת.

וכתב הטור (יו"ד סי' שכח): "ומיהו אם נתן רשות לאחר להפריש אפי' בעודו קמח מועיל אף על פי שעדיין לא נתחייב". ובאותה לשון פסק השו"ע (ס"ג).

ובאר הבית יוסף: "ומ"ש ומיהו אם נתן רשות לאחר להפריש אפילו בעודו קמח מועיל וכו'. כן כתבו ספר התרומה (מפתח הסימנים פג) וסמ"ק (סי' רמו) וכבר כתבתי דברי סמ"ג בסימן שכ"ז (רסז: ד"ה וכתב הרא"מ) וכן כתבו התוספות בפרק ב' דנזיר (יב. ד"ה מ"ט) ואף על פי שבשעה שעושה שליח לא היה יכול הוא עצמו להפריש חלה מקמח זה דהמפריש חלתו קמח אינה חלה כתבו שם התוספות בשם רבינו תם דיש בידו להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח זה לכשיהיה נילוש".

ובסימן שכז כתב הטור: "וכתב ה"ר אליעזר ממי"ץ דוקא באומר שיחול עליה שם חלה בעודו קמח אבל מפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימין".

ובאר הב"י: "וכתב ה"ר אליעזר ממיץ (סי' קמח ד"ה תנן) דוקא באומר שיחול עליה שם חלה בעודו קמח. כלומר בזה אמרו דמפריש חלתו קמח אינה חלה: אבל מפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימים. כ"כ סמ"ג (שם רב ע"ד) בשמו ונתן טעם משום דקיימא לן כרבי אליעזר בן יעקב דאמר בקידושין פרק האומר (סב:) האומר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימין וכך כתב בספר התרומה (במפתח הסימנים פג) שמטעם זה יכולה אשה לומר לחבירתה קחי קמח ולושי עוגות והפרישי חלה אף על פי שבשעת הציווי היתה קמח ואינה ראויה לחלה וכתב עוד שהתלמיד הוא כמו אורח יכול לומר לבעלת הבית להפריש חלה מכל עיסות שיהא לו אחר כך אפילו מאותם שיקנה ואינה צריכה ליטול רשות בכל פעם".

השאלה היא האם גם ברכה צריכה תנאי של 'בידו'. כלומר הברכה הראשונה היתה על הפעם הראשונה של עשית המצוה, האם אותה ברכה תחול גם על עשית המצוה השניה והשלישית וכו' או שכיון שהשניה אינה בידו אינו יכול לברכה וצריך לברך שוב ושוב.

נראה שבברכה לא דרשו תנאי זה כלל.

ראשית, לא מופיע בש"ס כלל התנאי של 'בידו', אלא זו רק סברא שהועלתה ע"י האחרונים.

ועוד, בברכות הסעודה אין מברכים בשנית על דברים שבעה"ב מביא והרי הבאת המזון אינה בידו ובכ"ז ברכה ראשונה פוטרת אף מזון שהגיע אח"כ.

ועוד, הראשונים שהובאו לעיל (רא"ש, מרדכי) הדגישו שכיון שיודע שתבוא לפניו מצוה זו ודעתו עליה – אין מברך עליה בשנית בין לגבי שחיטה ובין לגבי מילה, וע"כ נראה שלגבי ברכה די בכך שמתכוין עליה בעוד שלגבי חלות קנינית נראה שצריך שיהיה 'בידו'.

ויש להוסיף שיש סברא לחלק בין ברכה שהיא מעין קריאת שם ה' על המעשה, לבין מעשה קנין שצריך יכולת בפועל, ולא קשר סתמי והתכוננות לקיום הפעולה הקנינית.

ד. מהו הפסק המצריך ברכה לאותה מצוה פעם נוספת

כתב הרמב"ם (הל'ת ברכות פ"א ה"ח): "כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו בדברים אחרים ואם הפסיק צריך לחזור ולברך שנייה, ואם הפסיק בדברים שהן מענין דברים שמברכין עליו אינו צריך לברך שנייה, כיצד כגון שבירך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח הביאו תבשיל תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך שנית, וכן כל כיוצא בזה".

עולה מדבריו שעיסוק ודיבור בדברים שאינם מענין הברכה והמצוה הם הפסק המחייב לברך בשנית2.

וכך כתב הבית יוסף (יו"ד סי' יט): "ומ"ש רבינו צריך לכסות דם שחיטה הראשונה. כן כתבו שם התוספות וכן כתבו הרשב"א והרא"ש והר"ן בשם בה"ג והראב"ד וכתבתיו בסמוך ולמדו כן מדאמר רבי יהודה (פו:) שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף ובברכה אחת על השחיטה סגי וכל שכן שטעון כיסוי למה ששחט היכא שצריך לברך על השחיטה, ואף על גב דאין הלכה כר' יהודה גמרינן מיניה לרבנן דסח צריך לברך כחיה ועוף לרבי יהודה דכיון שהפסיקן בשיחה הוי ליה שתי מצות ולפיכך יכסה ואחר כך ישחוט. וכתב הרא"ש (סו"ס ו) ולכך הביא הרי"ף (כח:) ומודה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת אף על פי שאין הלכה כרבי יהודה כדי שנלמוד ממנו לדידן לענין פסק הלכה כמו שכתבתי"...

"ומ"ש רבינו אבל על כיסוי השני לא יברך. כן כתב שם הרא"ש (סי' ד) בשם ר"ת (שם) על מאי דאמר רבי יהודה שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף. והטעם משום דכי היכי דמסקינן בגמרא דכיסוי וברכת הכיסוי לא הוי הפסק בין שני השחיטות להזקיקו לברך על השחיטה הכי נמי לא הוי שחיטה הפסק בין שני הכיסויים להזקיקו לברך על הכיסוי השני אף על פי שיש קצת לחלק מכל מקום נראה דכיון דבשעת כיסוי הראשון דעתו לשחוט ולכסות מברך על דעת שני הכיסויים כדתניא בתוספתא (שם) עשרה בני אדם שעושים מצוה אחת אחד מברך לכולם כל שכן יחיד העושה מצוה אחת שתי פעמים בלא היסח דעת שאינו מברך אלא פעם אחת ואפילו במקום שמברך על השחיטה, ברכות לא הוי הפסק כל שלא סח שיחת חולין כדאשכחן (פסחים קיב:) ביקנה"ז דלא הוי הנך ברכות הפסק אחר בורא פרי הגפן עכ"ל: והר"ן (כח: ד"ה ומודה) כתב דמדברי רש"י נראה שצריך לברך על כיסוי שני אבל ר"ת (שם) אומר דכיון דאיפשר דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא אף השחיטה אינה מפסקת בזה".

עולה מדברי הב"י עפ"י הרא"ש שברכות ומצוות אינן הפסק לברכה ראשונה שברך אם התכוין גם למצוות אחרות, ולכן ברכת כיסוי הדם וכיסוי הדם עצמו אינו מהווה הפסק לברכה הראשונה על השחיטה השניה. והפסק הוא אם דיבר שלא בענין המצוות או סח שיחת חולין.

עוד כתב הבית יוסף (יו"ד סי' יט, ד [ב], ה [א]): "ומ"ש וכן אם רוצה לשחוט הרבה לא ידבר בין שחיטה לשחיטה ואם דבר צריך לכסות וכו' ולברך פעם אחרת על השחיטה. בפרק כיסוי הדם (פז.) כתבו התוספות (ד"ה ומכסי) שיש להסתפק היכא דסח בין שחיטה לשחיטה אם צריך לחזור ולברך כמו גבי תפילין או שמא אין צריך לחזור ולברך כמו באמצע הסעודה שיכול לדבר ואין צריך לחזור ולברך המוציא, וכן כתב סמ"ג (עשין סד קמד.) בשם ספר התרומה (סי' לט). והיינו כשמתחלה היה בדעתו לשחוט כל אותם עופות דאילו לא היה מתחלה בדעתו לשחוט אלא אחד פשיטא דצריך לחזור ולברך דהיינו נמלך". וא"כ תוספות וסמ"ג וספר התרומה מסתפקים האם שיחה בין מצוות זהות שברך עליהן ברכה ראשונה בכוונה לעשות את כולן – מהווה הפסק.

ממשיך הב"י: "והר"ן (כח: ד"ה ומודה) כתב היכא שסח בין עוף לעוף איכא מאן דאמר שצריך לחזור ולברך וגמר לה מדאמרינן בתפילין (מנחות לו.) סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך. וכן נראה ממה שכתב הרי"ף בסוף מסכת ראש השנה (יא.) והרמב"ן (חולין פו: ד"ה מודה ר"י) וה"ר יונה אמרו דלא דמי דהתם שתי מצות של חובה הן וכיון שהתחיל בהן אינו בדין שיפסוק ויתעסק בשיחה אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט לא מחייב למהדר וברוכי מידי דהוה אקביעות סעודה וברכותיה דאם סח באמצע סעודה אינו חוזר ומברך. אבל בה"ג (סי' סט הל' כיסוי הדם קלו.) סובר כדברי הראשונים שהשיחה מפסקת וצריך לחזור ולברך שכך כתב והיכא דבעי למשחט עשר זוגאתא ושחט חדא מינייהו ואישתעי ליכסייה והדר ליבריך ולישחוט הנך אחרנייתא וכ"כ הראב"ד ז"ל מכסה ומברך ושוחט ומכסה עכ"ל. וכל זה כתב הרשב"א בתורת הבית (ארוך ב"א סוף ש"ה כא.) וכתב שהרמב"ן כתב שאין צריך לחזור ולברך אלא שחשש לדברי בה"ג".

"והרא"ש (פ"ו סי' ו) נסתפק כמו שנסתפקו התוספות ואח"כ הביא דברי בה"ג והראב"ד וכתב אח"כ וכן מצאתי בשם ר"ת (ספר הישר חידושים סי' שעט [תסח]) דצריך לחזור ולברך כההיא דסח בין תפלה לתפלה דחוזר ומברך לפי שכשהפסיק וסח בנתיים גמר מצוה שבירך עליה וצריך לברך שנית, וכן אם היה לו לשחוט שני עופות וסח ביניהם כיון דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט הוי גמר מצוה וכיון שהפסיק בשיחה צריך לברך. אבל המברך על המצוה והתחיל לעשותה וסח קודם שגמרה אינו חוזר ומברך כגון תקיעת שופר וקריאת הלל ומגילה וכיוצא בהן כיון דלא סגי ליה דלא גמיר אף על גב דסח קודם שגמר המצוה אין צריך לחזור ולברך לכך טוב ליזהר שלא ידבר בין שחיטה לשחיטה עד כאן לשונו. ואף על פי שמדברי הרא"ש שהעלה לכך טוב ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה נראה דאכתי ספוקי מספקא ליה פסק רבינו שצריך לחזור ולברך מאחר שכמה גדולים סוברים כן. וכתב הרשב"א בתורת הבית (קצר שם) שכן ראוי להורות. וכן כתב סמ"ג (שם) שאין לנטות מקבלת בה"ג כל זמן שאין ראיה ברורה לסתור דבריו עכ"ל. ומכל מקום צריך ליזהר מלהביא עצמו לברך ברכה אחרת כיון שיכול לפטור עצמו בברכה ראשונה. וכן כתבו התוספות והרשב"א (פו: ד"ה מודה ר"י) והרא"ש והר"ן בפרק הנזכר".

נראה מדברי הב"י שהכריע כראשונים המחייבים ברכה נוספת אם שח, אבל מזהיר בסוף דבריו: "ומכל מקום צריך ליזהר מלהביא עצמו לברך ברכה אחרת כיון שיכול לפטור עצמו בברכה ראשונה". ונראה שכוונתו שלא להשיח ושלא להפסיק בין מצוה ראשונה לשניה כדי לא להכניס עצמו למחלוקת הראשונים.

וכך מצאתי בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' קסד ס"ב) שכתב בסוגריים: "שכל העושה מצוה אחת ב' פעמים אינו חוזר ומברך אלא א"כ הפליג בנתים או שהסיח דעתו ממנה וחזר ונמלך או שפסקה המצוה מעצמה וחוזר לעשותה כגון שנשמטה ונפלה טליתו מעליו כמ"ש סי' ח' אבל זה שהפסיק טהרת ידים בידים על מנת לחזור ולטהרן או שלא מדעת כלל ובדעתו לא היה מטמאן כי אם על דעת לחזור ולטהרן אין זה חשוב הפסק בטהרתן לחזור ולברך כשחוזר ומטהרן כיון שלא הסיח דעתו מלטהרן שהרי אפילו מי שמסיר טליתו מדעתו בסתם אין צריך לחזור ולברך אם נשאר עליו טלית קטן שיש בזה גילוי דעת שאינו מסיח דעתו ממצוה זו אף על פי שאין בדעתו כלום על טלית זו ואינו יודע אם יחזור ויתעטף בה כמו שנתבאר שם כ"ש זה שהדבר ידוע שבודאי יחזור למצותו לטהר את ידיו שהרי הוא מיסב בסעודה ודעתו לאכול".

ה. ברכה שאינה צריכה

לגבי משגיח הכשרות המפריש חלה, כל זמן שלא דיבר ולא הסיח דעתו מן המצוה שעוסק בה יכול לכוין ולצאת בברכה ראשונה. ובניגוד לנמלך בשחיטה, שהגיעו לו אחרים לשחיטה שלא כיון אליהם, בחלה הוא יודע שתהיינה עוד הפרשות. אם ישיח בכוונה בין הפרשה להפרשה יכניס עצמו לספק של מחלוקת הראשונים לעיל.

נשאלה השאלה האם עדיף וראוי מבחינה הלכתית שיתכוין במפורש בכל הפרשה שהברכה היא רק על הפרשה זו, ואז יתחייב בכל הפרשה בברכה נוספת כיון שיהא כנמלך, או כיון שיכול להתכוין על כל ההפרשות אם לא יפסיק, יש בהגבלת כל ברכה להפרשה אחת משום ברכה שאינה צריכה.

לענ"ד מסברא, כוונה יכולה לצרף מעשה מצוה נוסף לאותה ברכה, אבל לצמצם שהברכה תהיה רק למצוה שלפניו ולא לבאות אחריה, זאת כוונה אינה יכולה לעשות, ורק הפסק בפועל כמו בברית מילה (של תאומים או שני תינוקות) שנוהגים לשהות ומתפללים או אומרים המלאך הגואל וכד'.

ברור עפ"י הפוסקים שאם מכוין רק למצוה שלפניו בידיעה שתבאנה לפניו עוד מצוות שברכה ראשונה יכולה לפוטרן, הוא עובר בברכה שאינה צריכה.

מצאתי בשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' ה) שכתב:

"...עיי' פר"ח יו"ד (סי' י"ט) דכיון דבסח בין שחיטה לשחיטה איכא ספק אי יחזור ויברך, ע"כ יגמרו בדעתם קודם הברכה בתחילה שלא לצאת בברכת שחיטה זו רק כל זמן שלא יסיחו שיחה בטילה ע"ש, מביאו גם התבו"ש (שם סקי"ז) ומתמה עליו, וז"ל דכיון דכל הנשחטים עומדים לפניו ומתכוון לשחוט כולם לא מהני מה שמחשב שהברכה לא תפטור כ"א א' מהם. הגע בעצמך אם היו לפניו פירות ומכוין לאכול כולם ורוצה לברך על כל או"א (בפנ"ע) ע"י שמכוין בכל ברכה שלא לפטור כי אם א' בלבד הזה לא נקרא ברכה לבטלה, עכ"ל. הרי שאם מכוין שלא להוציא בברכה כל מה שרוצה לשחוט או לאכול והברכה היתה יכולה לפוטרם וע"י שהוא מכוין שלא להוציא כולם הוא חוזר ומברך על האחרים תלי' בפלוגתת הפר"ח והתבו"ש אם זה נקרא ברכה לבטלה, דלהפר"ח לא נפטרו האחרים וצריך לחזור ולברך עליהם ולהתבו"ש נפטרו גם האחרים בהכרח, וכשהוא חוזר ומברך עליהם הו"ל ברכה לבטלה".

"וכהך פלוגתא של הפר"ח והתבו"ש במכוין בהדיא שלא להוציא כל מה שיכול להוציא בברכתו, אשכחן גם בסתמא והוא במג"א (סוס"י תרל"ט), שמביא דעת הב"ח בבירך על הסוכה ולא יצא ממנה עד סעודה שני' אפי"ה צריך לחזור ולברך משום דסתמא דעתו שלא תהא הברכה פוטרתו אלא עד שעה שיחזור ויאכל, והמג"א חולק ומתמה עליו דאטו אם לובש ציצית ומברך עליו ודעתו שלא תהא הברכה פוטרתו אלא עד חצות היום וכי נאמר דבחצות היום יחזור ויברך ע"ש. הרי דאפי' כשהי' בדעתו לישב בסוכה כל היום ולאכול שם גם סעודה שני', ובשעה שבירך לא התכוון בהדיא שלא לפטור סעודה שני' וממנה ואילך, אפי"ה ס"ל להב"ח שלא נפטר בברכה מה שאין דעתו בסתמא לפטרו, ואם כי המג"א חולק, עיי' א"ר שם (אות י"ח) שדוחה תמיהת המג"א, דאפשר שגם בציצית הדין כן שאם מתכוין שלא לפטרה רק עד חצי היום שצריך לחזור ולברך וכ"ד הרבה אחרונים כהב"ח, ועיי' כף החיים (שם סקצ"ח) שכ' שטוב לכוון בברכתו בפירוש שהוא פוטר בברכה זו של סוכה רק עד סעודה אחרת ע"ש. ובאמת שגם במכוון לכך בפירוש לא פלטינן מפלוגתא שהרי דעת התבו"ש הנ"ל שאפי' כוון לכך בפי' הו"ל ברכה לבטלה דבע"כ נפטר כיון שכונתו לשחוט הכל וה"ה הכא אם בדעתו לישב בסוכה עד אחר הסעודה השני' בהכרח נפטרה בברכה הראשונה, ועיי' שע"ת (סי' ח' סקי"ב) שנראה דעתו כדעת התבו"ש, ועיי' גם בשע"ת (סי' ר"ו סק"ד). ועי' פרמ"ג או"ח (סי' רי"א משב"ז סק"ב) שכ' שאם יש לפניו פרי שברכתו ספק בופה"ע או בופה"א ועוד פרי שברכתו ודאי בופה"ע, יברך בופה"ע ויכוון שלא להוציא הספק דאל"כ איך יברך אח"כ בופה"א ע"כ. וכעין זה מצאתי מבואר גם בהגהות רעק"א (או"ח סי' כ"ה סעי' ה') דכדי להנצל מפלוגתת רש"י ותוס' אם לברך על של ראש בפנ"ע, כדי לצאת מחשש ברכה לבטלה יכוון בשעה שמברך, להניח, שאם הדין כרש"י אינו מכוון לפטור בברכה זו את של הראש, וממילא שפיר מברך אח"כ על של ראש על מצות תפילין, ואם הדין כתוס' הוא מכוון להוציא בברכה להניח גם את של ראש וע"ש מש"כ בזה מהע"ת וא"ר. ועי' בביאור הלכה שבס' משנה ברורה (שם) מש"כ בזה. גם בשד"ח (אסיפ"ד מער' ברכות סי' א' אות ד') מבואר שאם יש לפניו שני דברים וספק אם בברכת הראשון פוטר את השני יכול לכוון בברכתו על הראשון שלא לפטור את השני, ול"ה ברכה שא"צ אדרבה כן צריך לעשות עכת"ד. ופלא שלא העיר מדברי הפרמ"ג ורעק"א הנ"ל".

"והנה בודאי הוראת הפרמ"ג, רעק"א והשד"ח בזה כדעת הפר"ח ודלא כהתבו"ש, דלדעת התבו"ש מה מהני כוונתו, אם לקושטא דמילתא ברכה הראשונה פוטרת בע"כ גם את הפרי השני ובנדון הגרעק"א גם את התפילין של ראש וברכתו השני' הו"ל לבטלה א"ו כמש"כ. ואף שגם לדעת הפר"ח בודאי אם יש לפניו עשרה אגוזים ודעתו לאכול כולם אסור לו לכוון לפטור בברכתו הראשונה חמשה אגוזים בלבד ולחזור ולברך על חמשה הנותרים משום גורם ברכה שא"צ, ועיי' כללי ברכות שבריש ס' שבילי דוד חאו"ח (כלל שני פ"ב אות י"ג, וע"ש אות י' – י"ד) שהעיר בענין זה מכמה מקומות ע"ש. וכ"מ גם משד"ח (הנ"ל) שכ' שאם יכול לפטור שניהם בברכה א' אז אם יכוון בראשונה שלא לפטור את השני כדי לברך עליו הו"ל ברכה שא"צ, מ"מ אם עבר ונתכוון לכך לא נפטרו האחרים וצריך לחזור ולברך וע"כ הו"ל גרם ברכה שא"צ. וכיון שכן, במקום ספק רשאי לכוון גם לכתחילה שלא לפטור את הספק, וממילא יצטרך לברך עליו בפנ"ע".

נראה מדבריו שמחלוקת הפר"ח והתבו"ש היא האם בכונה שלא לצאת הוא יכול לצמצם את כונתו רק לפריט מסוים ולא לאחר. ומחלוקתם העקרונית האם ניתן להתכוין ולפטור רק מצוה אחת או שכלל לא ניתן (כך כתב התבו"ש וכסברתי לעיל).

אולם מחלוקתם המעשית היא רק בספק אבל בסתם גם לפי הפר"ח אסור לו לכוון למצוה אחת ולהתחייב שוב בברכה נוספת, ואף לפר"ח זו ברכה שאינה צריכה ועובר בלא תשא מדרבנן וי"א אף מן התורה.

וכן מצאתי בדרך החיים (סימן ע) שכתב: "משא"כ ביין שאין חובה על המסובין לשתות יין (=בקידוש) ואם היה יודע שישתה מהיין והוא אינו מכוין לצאת בשעה שמברך המקדש הוי כגורם ברכה שאינה צריכה דאסור כנלענ"ד".

עולה בבירור שאסור לתת 'עצה' למפריש החלות שיכוין בברכתו רק להפרשה שלפניו, משום שיחשב גורם לברכה שאינה צריכה, וניתן לתת לו עצה כפי הפר"ח שיתכוין בברכתו שאם ישיח אז ברכתו תהיה רק למה שהפריש קודם השיחה.

ועי"ע בשולחן ערוך (או"ח סי' ח סי"ב) ובשו"ת יכין ובועז (ח"א סי' קכט).

מסקנה

מן הראוי שיכוין בברכה בהפרשה הראשונה על כל ההפרשות שיפריש מכאן ולהבא, ואם הפסיק בשיחת חולין לא יברך בשנית משום ספק ברכות להקל, אולם יקפיד שלא יפסיק בשיחה כדי לא להיכנס לספק. אם יוצא לשירותים מן הראוי לחזור ולברך, וכן אם עסק בדברים אחרים מהפרשת חלה.