חבל נחלתו יג מט

התחייבות לאספקת תוצרת

שאלהעריכה

המדינה עורכת מכרזים לאספקת תוצרת לשנה וכד'. היא מתחייבת לקנות תוצרת של יצרן במשך שנה (או יותר), במחיר מובטח בכמות ובאיכות מסוימת. האם המדינה או היצרן יכולים להפסיק באמצע השנה את ההתקשרות ביניהם על דעת צד אחד בלבד?

צריך לדון על השאלה משני צדדים: א. האם היה קנין מחייב. ב. מצד הנזקים שנגרמו כתוצאת מהפרת החוזה.

התחייבות לעתיד וקנין אתןעריכה

הבעיה בכל חוזה אספקה עתידי שמדין תורה קנין אינו יכול לחול על דבר שלא בא לעולם ושאין בו ממש. כדברי הרמב"ם (הל' מכירה פ"ה הי"ד): "הדברים שאין בהן ממש אין הקנין מועיל בהן, כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני, או שיחלקו השדה שביניהם, או שישתתפו שניהם באומנות, וכיוצא בדברים אלו כולן, הרי זה קנין דברים ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע, לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע".

ובהלכות מכירה (פכ"ב ה"א): "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, בין במכר בין במתנה בין במתנת שכיב מרע, כיצד מה שתוציא שדה זו מכור לך, מה שיוציא אילן זה נתון לך, תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני, לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה".

וא"כ בפשטות כל קנין לא יועיל להסכם אספקה לעתיד וכל צד יכול לחזור בו.

כך כתב בשו"ת יכין ובועז (ח"ב סי' מ): "וכתב הרמב"ן ז"ל בשם תשובת ריא"ף ז"ל שהאומר אתן היום – קנין דברים ולא קנה".

ובשולחן ערוך (חו"מ סי' רמה ס"א): "אבל אם כתב בשטר: אתננו לו, אף על פי שהעידו עליו העדים לא זכה המקבל. הגה: ואפילו קנו מידו, קנין דברים (טור בשם הרמ"ה)".

ובסעיף ב הוסיף השו"ע: "ויש אומרים שאם קנו מידו, מהני לשון אתן. ומהרי"ו פסק כסברא ראשונה, ולכן כתב דהכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה גדולה לא זכתה כל זמן שלא כתב לה, ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים בשעת החופה, ועיין באבן העזר סימן נ"א".

מתבאר מהשו"ע שמי שהתחייב לקנות בעתיד בע"פ או בכתב ועשה על כך קנין (סודר) הקנין אינו מועיל כדי לחייב את מי שעשה את הקנין.

התחייבות לעתיד במקרים שוניםעריכה

ובכ"ז מצאנו התחיבויות לעתיד.

נאמר בתוספות (כתובות נד ע"ב ד"ה אע"פ): "תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אף על פי שאין לו שוה פרוטה דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת (ב"ב קנז. ושם) אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף צד. ושם) דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אף על פי שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה ואין זה קנין דברים בעלמא, דקנין דברים לא הוי אלא כההיא דריש בבא בתרא (דף ג.) שקנו מידם לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד ואין זה קנין דברים בעלמא" (והביא תירוץ נוסף משום אודיתא). וכן ברא"ש (פ"ה סי' א), ועי' במאירי (כתובות שם).

ובאר בקובץ שעורים (כתובות אות קנו): ""והיינו דבעת שאין לו נכסים לא חל החיוב כלל גם על גופו, וכן ס"ל לפי האמת בתירוצם האחרון, וטעם ד"ז לא נתפרש בדבריהם, ונר' דס"ל דבכה"ג הוי קנין דברים, כיון דבשעת הקנין לא נשתעבד שום דבר מפני ההתחייבות, ואף דגם למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אדם יכול לחייב עצמו, אבל הוא דוקא אם יש לו נכסים שאפשר לפרוע ממנו, ואף דלפי"ז לכאורה לא מהני גם למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל, ולא כן משמע מלשונם, היינו דלהך מ"ד אפשר להתחייב עכשיו שיחול החיוב לאחר זמן כשיהא לו נכסים, אבל למאי דקיי"ל דאין אדם מקנה דבר שלב"ל, אינו יכול להתחייב עכשיו שיחול החיוב לאחר זמן, דמי איכא מידי דהשתא לא חייל ולבתר זימנא חייל, ורבינו אליהו השיב, דלא הוי קנין דברים, והביא ראיה ממתניתין דמתנה ש"ח להיות כשואל".

הפני יהושע (כתובות נד ע"ב) הסיק עפ"י דברי ר' אליהו בתוס': "בא"ד שכתבו דשייך חיוב הגוף אף במה שלא היה חייב. נראה לי שמכאן הוציאו הפוסקים דכל מה שאדם אומר בלשון חיוב מהני אפילו בדבר שלא בא לעולם ובדבר שאינו ברשותו והיינו נמי מהאי טעמא גופא שהחיוב חל על הגוף לקיים מה שקיבל עליו, וכן נראה לי להדיא מלשון הירושלמי בפ' איזהו נשך [הלכה א'] גבי אמר לו תן לי חיטי שאני מוכרם ולוקח אני בהם יין וכו' אמר לו הרי לי אצלך וכו' ומקשה שם במה קני רב נחמן בן יעקב סבר חייב להעמיד לחבירו לענ"ד אי אפשר לפרש בענין אחר אלא כדפרישית דרב נחמן בן יעקב מוקי לה כשאמר בלשון חיוב ומחייב את גופו לכך להעמיד ולקיים תנאו ובמקום אחר הארכתי".

עולה מדבריו שכל מקום שנוצר שעבוד גוף עתה קיימת התחייבות לעתיד אע"פ שהתחייב על דבר שלא בא לעולם ואף אינו ברשותו. אולם יש להעיר שאף אם ההתחייבות קיימת לפי הפנ"י במשעבד גופו, הרי כשהשעבוד הוא על חברה בע"מ ושם אין שעבוד הגוף על העוסקים בדבר וכל השעבוד הוא על נכסי החברה עדיין השאלה עומדת: מצד איזה כח ניתן להתחייב לעתיד. וע"ע חי' רעק"א וחת"ס והרי"מ על הסוגיא בכתובות.

עוד מצאנו התחייבות לעתיד בשותפות לפי ראשונים מסוימים. הראב"ד העיר (הל' שלוחין ושותפין פ"ד ה"ב): "ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן".

אמנם משמע שדוקא בשותפים שמקנים זה לזה יחדיו, אבל לא כל התחייבות תיצור חיוב לעתיד על המתחייב ובעיקר במקום שאין שעבוד הגוף כמו בחברה בע"מ (ועי' בספרי ח"ב סי' עה-עו).

ועל כן צריכים למצוא משענת יותר חזקה לעיסקאות מסוג זה.

סיטומתא להתחייבותעריכה

כתבו תוספות (ב"מ סו ע"א ד"ה ומניומי): "וסתם קנו מיניה היינו קנין סודר וקנין סודר אינו אלא מעכשיו דלא מהני לקנות בו אחר זמן כיון דבההיא שעתא כבר הדר סודר למרי' כדאמר בפרק השותפין בנדרים (דף מח:) אלמא בשאר אסמכתות אפי' מעכשיו לא קני אלא דוקא בב"ד חשוב. ומיהו קנס שעושין בשעת שידוכין מהני אפילו לא קנו בב"ד חשוב כיון שנוהגין בו כל העולם מידי דהוי אסיטומתא דלקמן (דף עד.) דקניא, ועוד דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו וכן אם קבל עליו המלמד בשעה שהשכירוהו קנס אם יחזור בו ולא נמצא מלמד אחר מזומן אין זה אסמכתא דלא חשיב גזום כיון שמפסידו והוי כמו (לקמן דף קד.) אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דלאו אסמכתא היא". והובא התוס' בב"י (אה"ע סי' נ, ו).

ובקצרה בשו"ת מהרשד"ם (אה"ע סי' כו): ""והטעם כי מה שאמרו שקנס השדוכין אין בו משום אסמכתא היינו מתרי טעמי חדא כיון שנוהגים בו כל העולם מידי דהוה אסיטומתא דקניא ועוד דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו כ"כ התוספו' פ' איזהו נשך".

וכן כתב המהרי"ל דיסקין (סוף ח"א פסקים קצרים סי' קלד): "אי מהני סיטומתא לחיוב וקצת ראיה מסי' מ"ה שנהגו להתחייב אף במסירת הקולמוס אך תוס' ב"מ סו, א ד"ה מניומי מבואר דמהני. ומהא דקי"ל דדורשין לשון הדיוט אף בלא נכתב ואף במידי דבעי קנין אין ראיה דהוי כנכתב בו ומוכח מתוכו". והביאו בשו"ת בצל החכמה (ח"ו סי' סו).

וכן כתב בערוך השולחן (אה"ע סי' נ סכ"ב): "ועוד דבשידוכין כיון דמנהג העולם להקנות בסודר קני מן הדין אפילו בלא מעכשיו ומתחייב החוזר בו דבמנהגא תליא מילתא כי סיטומתא [מרדכי פרק איזהו נשך בשם ראבי"ה]".

ובפסקי דין רבניים (ח"ג עמ' ) הסיקו: "התחייבות מועילה מדין סיטומתא, ואם קיים מנהג ברור והדבר נפוץ בין הסוחרים שחוזה התחייבות בחתימת ידו מחייב אותו למלאות אחרי התנאים האמורים בחוזה, הרי היא בת תוקף מדין סיטומתא".

ומכאן פתח לכל החוזים לזמן ארוך שבהם יש התחיבויות אספקה מצד אחד ותשלום מצד שני, אין הצדדים יכולים לחזור בהם ויש קניין שלם של סיטומתא על כל האמור בחוזה ביניהם. ובעיקר אם החוזה נכתב לפי חוקי המדינה הרי הוא גם מצד מנהג הסוחרים וגם מצד דינא דמלכותא, וע"כ מחייב את כל הצדדים. ואפילו לא נעשה שום קניין מלבד חתימת החוזה.

והוסיפו לחדש בפסקי דין רבניים (ח"ו עמ' ): "ברם אכתי צריך עיון מצד נקודה אחרת, מאחר דחברת שיכון ופיתוח היא חברה ציבורית, ובחברה ציבורית הלא מנהלי החברה אינם אחראים באופן אישי, ובפרט בשים לב לכך דהנתבעת היא חברה בערבון מוגבל וכידוע בכל חברה בע"מ מנהלי החברה לא מתחייבים באופן אישי, ורק נכסי החברה אחראים ומשועבדים לכל העיסקות הנערכות בין החברה לבין גופים אחרים – מתעוררת הבעי' איך חלה ההתחייבות. הניחא לדעת הרמב"ן והרשב"א (בקידושין דף ח') הסוברים שאפשר לשעבד נכסים בלי שיעבוד הגוף, שפיר אפשר לומר דכל החיובים של חברה ציבורית בע"מ מהווים התחייבויות שיעבודיות על נכסי החברה, וה"נ בנידוננו, תמורת הכסף שקיבלה הנתבעת מהתובע שיעבדה את נכסיה, אבל לדעת הרא"ש (ראה באבני מלואים סימן כ"ט ובקצות החושן סימן ק"ז) דשיעבוד נכסים הוא מטעם ערבות ובלי חיוב הגוף אין שיעבוד נכסים, הרי התחייבות של חברה ציבורית בערבון מוגבל שאין בזה התחייבות של אישיות מסויימת, אינה תופסת כלל לפי הדין".

"אמנם נראה דאף לדעת הרא"ש, מאחר והמנהג (גם מצד דינא דמלכותא) דכל התחייבות של חברה ציבורית בע"מ מקבלת תוקף ומחייבת את נכסי החברה, לפיכך אף שמצד הדין לא ייתכן שיעבוד נכסים בלי שיעבוד הגוף, בכל זאת יועיל בנידוננו מדין סיטומתא, כיון דדרך העולם שזה מחייב ולא גרע ממנהג התגרים גם כשעדיין לא נחתם חוזה, אם רק קיבל מישהו כסף והתחייב תמורת זה - גם מצד המנהג וגם מצד דינא דמלכותא תופס החיוב.

וכן בפסקי דין רבניים (ח"י עמ' ): "אך המסקנה בבעיה זו כיון שיש להתייחס לעריכת חוזה כדין סיטומתא אשר מועיל גם לקנין דברים, ועיי' ברית יעקב חו"מ סי' ק' שהוכיח שסיטומתא קונה גם בדבר שאין בו ממש". וכן בערוה"ש (חו"מ סי' רא ס"ג) כתב שסיטומתא מועילה אף בדבר שלב"ל לקניינים דאורייתא.

אמנם, ראיתי שהגר"ש דיכובסקי (קובץ דברי משפט ח"ה עמ' רעג) מטיל ספק בהסתמכות על חוק שאינו ידוע לכותבי החוזה. וז"ל: "ההסתמכות על החוק האזרחי בדיני ממונות הנדונים לפי דין תורה, על יסוד מנהג הסוחרים ו'סיטומתא', מתקבלת על הדעת בחוק הגלוי וידוע לכל אדם, בכגון זה ניתן לומר שהצדדים בערכם את החוזה, התכוונו לדיני חוזים כפי המקובל במדינה. אולם בחוק הידוע רק ליודעי דת ודין ונעלם מרוב בני האדם, קשה להסתמך על מנהג הסוחרים ולומר שעל דעת כן עשו הצדדים מה שעשו. ובפרט שמדובר בשני אנשים שיש להם מושג קלוש מאד בחוק האזרחי ושלא נעזרו בעורכי דין לעשית החוזה".

ומכאן שרק בחוק הברור לכל או שערכו אותו עורכי דין לפי חוקי המדינה ניתן להסתמך על חוקי החוזים במדינה כסיטומתא. עכ"פ ברור שחוזה אספקה שנערך בין המדינה לבין ספק הוא חוזה תקף ואין אחד מהם יכול לחזור ממנו.