חבל נחלתו טז הקדמה
הקדמה
אנו נמצאים בשנה זו בשנת השמיטה – "שנת שבתון יהיה לארץ". נתבונן מעט במצוה זו.
בפרקי אבות אנו שונים: "גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ" (פרק ה' משנה ט').
שלש העבירות הראשונות במשנה הן העבירות החמורות בתורה שיהרג ואל יעבור, אבל מה למצות שמיטה ביניהן הרי עונש האיסורים החמורים ביותר בשמיטה הוא לכל היותר מלקות, ואם כן מה לשמיטה בין עבירות חמורות שבתורה, ומדוע עליה אנו מקבלים עונש של גלות.
לכאורה, כל ארבעת גורמי הגלות הללו שוים. אולם אין הדבר כן, שלוש עבירות חמורות שבתורה גורמים לגלות כחטאים פרטיים מתוך איסוף כלל המקרים, היסוד הוא כמותי. רוב המעשים המקולקלים מטה לכף חובה, האגד הציבורי מתקלקל, החברה של ממלכת כהנים וגוי קדוש מקולקלת במעשיה, רוב הציבור נגוע בחטא זה או אחר משלוש עבירות החמורות וכאשר החטאים הופכים לדרך חיים שיטתית, כל הלאומיות הישראלית הופכת להיות קלוקלת. ובאשר ארץ ניתנת לעם וכאן החברה ירדה עד לתחתיות ארץ, הארץ אינה עומדת לעולם ועם ישראל גולה מארצו. אין עם ישראל כביכול, ואם אין עם ישראל הוא אינו זקוק לארץ ישראל, ויוצא לגלות לעבודת תיקון ארוכה.
שמיטה אינה מצוה ליחידים היא מצוה לעם כולו כאחד. היא בנויה על היחס האומתי לארץ ישראל. כשם שהעם נתיבות חייו אלוקיים, כך גם ארצו ארץ אלוקית – עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד... מתוך היות השמיטה מצוה לציבור כולו כאחד, גם תנאי בקיומה לפי רוב הראשונים הוא שכל יושביה עליה מסודרים לשבטיהם.
בשמיטה החטא הוא צבורי, עם ישראל ככלל אינו שומר שמיטה, לכן הוא כולו נעזב מארץ ישראל, גולה ממנה וחי חיים פרטיים בגולה לא כעם אלא כיחידים וקהילות.
כך כותב הרשב"ץ בפירושו מגן אבות: "ועל שמיטת הארץ, שזורעין וחורשין בשביעית, ובזה מקרא מפורש הוא, 'אז תרצה הארץ את שבתותיה' (ויקרא כו לד). וכן בדברי הימים כתוב, כי שבעים שנה של גלות בבל היו, מפני שמיטת הארץ, שנאמר 'עד רצתה הארץ את שבתותיה' (דברי הימים ב לו כא)". החטא הוא כביכול חטא כלפי הארץ, לא יחידים אלא עם מחזיק בארץ, ועל כן התיקון כלפי הארץ צריך להיות של הגוי כולו.
ועוד הבדל חשוב בין שלוש העבירות לבין השמיטה: על שלוש העבירות הללו אף נכרים גולים מארץ ישראל כאמור (ויקרא יח כה): "ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את ישביה". וכדברי הרמב"ן: "והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות". ובהקאת ארץ ישראל עוברי עבירה בעבירות שוים ישראל לגויים. אולם על השמיטה רק ישראל גולים מארץ ישראל ח"ו.
במשנה זו אנו למדים על שתי מדרגות מיוחדות בקדושת ארץ ישראל: קדושה אחת שהיא אינה יכולה להחזיק עליה עוברי עבירה ודוקא העבירות היותר יסודיות שפוגעות בצלם אלקים של האדם (עיין מהר"ל נצח ישראל ג). בכך היא עליונה מכל ארצות העולם.
וקדושה שניה דוקא בין עם ישראל לארץ ישראל, מעין קדושת שבת בזמנים. השמיטה מגלה את יחודנו הלאומי בארצנו, ולכן בקיומה אנו מגלים את מהותנו המיוחדת ואת סגולתנו מכל העמים, וסגולת ארצנו מכל הארצות.
והנה שבנו לארצנו, ואנו מקיימים שביעית כביכול, ובכל זאת אין שום הרגשת שנת שבתון, אנו מתווכחים על היתר מכירה וירקות נכרים וגבולות הארץ כגדרים לשמירת שמיטה אבל מתוך כל הנהגת השמיטה לא עולה שום הרגשת קדושה, להיפך עולם כמנהגו נוהג, עולם של מחלוקת וקטגוריא, וחסרה לנו מאד אותה תחושה של כניסת שבת קודש, אותה הרגשת קודש שאנו רגילים לה כל שבת איננה מלווה אותנו בשנת השמיטה. אותה תחושת התענגות על ה' של עם שלם כה חסרה לנו.
חסרה לנו ביותר אמונה שלמה בקב"ה שהראנו את הנס הגדול של שיבת עם ישראל לארץ ישראל, אמונה הממלאת את הלבבות של כל עמך בית ישראל ועל כן אנו חסרים גם הרגשה לאומית בריאה של כל עם ישראל. לא רק בריאות גוף של צבא וכלכלה, אלא בריאות נפש של הליכה בדרכי ה', של לימוד תורה בהמון גדול בכמות ובאיכות בעם ישראל, של העמדת גדולי תורה ושל העמדת ציבור שיודע הלכותיה של תורה ושואף לקיים את מצוות התורה בכל היצירה הכוללת של מדינת ישראל.
כיון שרוב העם עדיין חסר את אמונתו הגדולה, הכל נראה כה קטן ושדוף.
כותב הרב קוק זצ"ל בספר אורות (אורות ישראל פרק ז סימן ו):
"הָאֱמוּנָה בִּכְלָל אֵינָהּ מְאִירָה כִּי-אִם בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל הַבְּרִיאָה, הַשְּׁלֵמָה בְּחָסְנָהּ, בְּמַמְלַכְתָּהּ, בְּמִקְדָּשָׁהּ, בְּאַרְצָהּ, בְּכָל קִנְיָנֶיהָ הָרוּחָנִיִּים וְהַחָמְרִיִּים. הַמִּצְווֹת כֻּלָּן הֵן תָּמִיד קְשׁוּרוֹת בִּמְגַמָּתָן וּבַתֹּכֶן הַפְּנִימִי שֶׁלָּהֶן דַּוְקָא לְאוֹתוֹ הַמַּצָּב הָעֶלְיוֹן, וְאָז הֵן מִתְרָאוֹת בְּכָל הֲדָרָן. לְפִי מִדַּת יְרִידַת הַפְּלָאִים שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לִדְרשׁ מֵהָאֱמוּנָה וּמֵהַמִּצְווֹת אֶת כָּל אוֹרָן, כִּי-אִם אֶת אוֹתוֹ חֵלֶק הַנִּיצוֹץ שֶׁל הָאוֹרָה, הַנִּשְׁאָר בְּקִרְבָּהּ גַּם בִּזְמַן הַיְרִידָה הַיּוֹתֵר שְׁפָלָה. וְהַנְּקֻדָּה הַזּאת הִיא מְקַבֶּלֶת זִיו שֶׁל עַטְרוֹת אוֹר מֵהֶעָבָר הַנֶּהְדָּר וְהֶעָתִיד הַמַּזְהִיר מֵרָחוֹק".
אנו חסרים את הגודל מפני שכל מצב האומה עדיין לא הגיע לגודלו השלם וממילא החיים האלוקיים המפכים בנו מדולדלים וכל הרגשת קדושת השמיטה כה חסרה לנו.
ממשיך הרב זצ"ל:
"בְּמִצְווֹת הַמִּקְדָּשׁ, וְכָל הַתָּלוּי בָּהֶן, וּבְכָל הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ בִּכְלָל, נִכָּר שִׁנּוּי הַצִּבְיוֹן שֶׁל תְּכוּנַת הָאוֹרָה הַרְבֵּה מְאד, וְהֵן אֵינָן בְּמִלּוּאָן גַּם לְפִי תְּכוּנַת הַהֲלָכָה כִּי-אִם כְּשֶׁהָאֻמָּה עוֹמֶדֶת בְּמַצָּבָהּ הַיּוֹתֵר מָלֵא. אֲבָל אֲפִלּוּ בַּמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת כֻּלָּן, וְגַם בְּהַמִּצְווֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְכָל מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת, הַנִּקְשָׁרוֹת בְּכָל דַּרְכֵי הַדָּת, בְּכֻלָּן הָאוֹר הַמָּלֵא שׁוֹרֶה רַק בַּמַּעֲמָד הַמָּלֵא שֶׁל הָאֻמָּה, וּלְפִי יְרִידָתָהּ כָּךְ הָאוֹר מִתְמַעֵט".
"וְאָנוּ כְּשֶׁאָנוּ עוֹרְגִים לְאוֹר מָלֵא שֶׁל הֲלָךְ-נֶפֶשׁ, בִּהְיוֹתֵנוּ קְשׁוּרִים לָאֱמוּנָה וּלְכָל דְּבַר-חֹק-וּמִשְׁפָּט, הָרֵינוּ מֻכְרָחִים לְטַפֵּס וְלַעֲלוֹת עַד הַמָּקוֹר שֶׁמִּשָּׁם הָאוֹרָה הַמְּלֵאָה נִשְׁאֶבֶת, בֵּין מִצַּד קִשּׁוּרֵנוּ לְהֶעָבָר בֵּין מִצַּד יִחוּשֵׂנוּ אֶל הֶעָתִיד, וְעַל-יְדֵי כָּךְ נִמְצָא גַּם-כֵּן מִלּוּי נְשָׁמָה בְּהַהֹוֶה".
האומה עדיין בגידולה בהתפתחותה, השנים שעברו מאז תחילת שיבת האומה לארצה והקמת המדינה הם זמן פעוט בחיי עם, כיום בחיי אדם. יש לעמנו כל כך הרבה לעלות ובינתיים אנו עסוקים רק בהתחלה. וכל הרגשת הקדושה והשפע האלוקי הנשפע לנו דרך קיום המצוות מצומצם. המצוות הן מדרבנן או 'זֵכר' בבחינת 'הציבי לך ציונים' ומה פלא שהשמיטה כמעט ואינה מורגשת.
כותב הרב זצ"ל במקום אחר (אורות התחיה פרק לא) על רפואת מצבנו:
"יִתְפַּתַּח הַיִּשּׁוּב בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, יִבָּנֶה הַבִּנְיָן הַלְּאֻמִּי, מִתּוֹכוֹ יָפוּחַ רוּחַ גָּדוֹל, נִשְׁמַת הָאֻמָּה תִּתְעוֹרֵר לִתְחִיָּה, מֵעמֶק טִבְעָהּ תַּכִּיר אֶת כָּל מַהוּתָהּ, מֵעצֶם כּחָהּ תְּכוֹנֵן אֶת סִדְרֵי חַיֶּיהָ הָעַצְמִיִּים: הָרוּחַ הַמְיֻחָד שֶׁל הָאֻמָּה יְכוֹנֵן אֱמוּנַת ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּקִרְבָּהּ פְּנִימָה. הַמּרֶךְ וְדִלְדּוּל הַכּחַ, הַשּׂוֹרֵר עַכְשָׁו, מוֹנֵעַ הוּא אֶת גְּאוֹן הָאֱמוּנָה מֵהוֹפִיעַ בָּעוֹלָם, מְעַכֵּב הוּא אֶת הַמַּהֲלָךְ הַחַי שֶׁל הַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְקֶשֶׁר הָאֱמוּנָה הָאֱלֹהִית אֲשֶׁר בְּתוֹכָן מֵהוֹפִיעַ בְּכָל הֲדָרוֹ. אֲבָל יִתְפָּרֵץ הַכּחַ הַפְּנִימִי כְּהַר פְּרָצִים, וְהַחַיִּים הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים, מִתּוֹךְ הֶכְרֵחַ פְּנִימִי וּמִתּוֹךְ הַכָּרָה חָפְשִׁית גַּם יַחַד, יֵעָשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַצִּבְיוֹן הָרָאוּי לָהֶם, – וְהַצִּבְיוֹן הַטִּבְעִי לָהֶם הוּא אֲשֶׁר יָבִיא אֶת הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה, אֶת הַתְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, בְּלֹא שׁוּם נְפִילָה חָמְרָנִית, כִּי-אִם תְּשׁוּבָה פְּנִימִית נוֹבַעַת מֵעמֶק הָאֱמֶת שֶׁבְּאוֹר הַחַיִּים שֶׁל הַנְּשָׁמָה. אֵין לְהִצְטַעֵר כְּלָל מִזִּרְמֵי הָרוּחַ הַלְּאֻמִּי הַטִּבְעִי הַהוֹלֵךְ וְסוֹאֵן; גַּם הַקִּלְקוּלִים, שֶׁהוּא מְקַלְקֵל בְּמַהֲלָכוֹ, סוֹפָם לָבוֹא לִכְלַל בִּנְיָן וְתִקּוּן".
וישנו היבט נוסף לשביעית:
בבבלי מגילה (יז ב): "ומה ראו לומר גאולה בשביעית? – אמר רבא: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית. והאמר מר: בששית – קולות, בשביעית - מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא. – מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא".
ובהמשך:
"ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים – דכתיב ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".
והמהרש"א בחידושי אגדות מבאר: "ומה ראו לומר קיבוץ כו' ופריכם תשאו לעמי וגו' בפרק חלק מפורש דאין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם גו' עיין שם ובחידושינו בספ"ב דכתובות".
וכן בירושלמי ברכות ב ד: "אמר רבי אחא מפני מה התקינו גואל ישראל ברכה שביעית ללמדך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית. רבי יונה בשם ר' אחא (תהלים קכו א) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון שירה שביעית היא להודיעך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית". ובהמשך שם:
"ר' לוי בשם ר' אחא בר חנינא מה ראו לסמוך מברך השנים למקבץ נדחי ישראל על שם (יחזקאל לו ח) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל למה כי קרבו לבוא".
כתב המהר"ל בספר נצח ישראל (פרק לב):
"כל הויה שהוא בעולם היא מתהוה מקצת אחר מקצת, כמו שתראה בכל הויות צמחים ובעלי חיים, שמתהוים מקצת אחר מקצת. ומעתה יש לך לשאול הסבה שתראה בענין הגלות הפך זה. שקודם וסמוך לביאת הגואל נראה שפלות ישראל יותר ממה שהיה כבר, הן מצד שפלותם בעצמם, שכמעט נשתכחה תורה, ואין גדולה בישראל. והן מרודים ושפלים ובזוים בין האומות מאוד מאוד, כל שעה יותר ממה שהיה. ודבר זה שאלה גדולה. וכאשר עייננו בדברי חכמים, יש לעמוד על דבר זה. בפרק חלק (סנהדרין צו ב) אמר ליה רב נחמן לרב, מי שמע לך אימת אתי בר נפלי. אמר ליה, מאן בר נפלי. אמר ליה, משיח. משיח בר נפלי, אין, דכתיב (עמוס ט יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו תלמידי חכמים מתמעטין, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה השניה ממהרת לבא. תנו רבנן, שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה (עמוס ד ז) "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר". שניה – חיצי רעב משתלחין. שלישית - רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. ברביעית – שובע ואינו שובע. בחמישית – שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בשישית – קולות. בשביעית – מלחמות. במוצאי שביעית בן דוד בא. אמר רבי יוסף, הא כמה שביעית היה כן, ולא אתא. אמר אביי, בששית קולות ובשביעית מלחמות לא היה. ועוד, כסדרן מי הוה, עד כאן".
"הרי אמרו, כי ביאת המשיח, שבו התחדשות הויה, יגרום הפסד הויה הראשונה. ולפיכך בשבוע שבן דוד בא, מפני שהוא קרוב אל ההויה החדשה, לכך הוא גורם הפסד הויה הראשונה, עד שנה שלישית, הוא תכלית הפסד. וברביעי, שהוא באמצע השבוע, אמר שיהיה שובע ואינו שובע. רוצה לומר, שאין כאן הויה שלימה עד השנה החמישית, שאז יהיה הויה שלימה מכח ההויה החדשה שתהיה בעולם. לכך בחמישית שובע גדול. והשובע הוא שלימת עולם הזה בלבד. ובששית – קולות, כאשר הוא קרוב אל הויה החדשה שתהיה בעולם, אז תצא לפעל מה בקולות אשר יהיו. וכל זה מכח התקרבות אל הויה החדשה. ובשביעית – מלחמות, כי אז יתחיל כח ישראל מכח ההויה החדשה שתחול בעולם. וכבר ידוע כי כח ישראל הוא מתנגד לכח האומות, ולכך מלחמות בשביעית".
מבאר לנו המהר"ל שהשביעית היא סימן להתחדשות, לבריאה מחדש של עם ישראל בארצו, והבריאה היא מחודשת לגמרי מראש עד סוף ואע"פ שאיננו יודעים לבאר את כל מה שעובר עלינו בדורות האחרונים היד האלוקית פועלת ומכוונת.
ממשיך המהר"ל: "ובמוצאי שביעית בן דוד בא. יש לך להתבונן, כי אין ראוי למשיח רק המספר שהוא אחר השבעה, וזהו מדריגת המשיח למי שידע מדריגתו של משיח ומעלתו העליונה. כי מדריגת עולם הזה מדריגתו מספר שבעה בלבד, מפני כי מדריגת המשיח על עולם הזה, ועולם הזה הוא מיוסד על ז'. ובמסכת ערכין (יג ע"ב) כינור של מקדש של ז' נימין, שנאמר (תהלים טז יא) "שובע שמחות", אל תקרי "שובע", אלא 'שבע'. ולימות המשיח של שמונה נימין, דכתיב (תהלים יב א) "למנצח על השמינית". ולעולם הבא עשרה נימין, שנאמר (תהלים צב ד) "עלי עשור ועלי נבל", ואומר (תהלים לג ב) "הודו לה' בכינור בנבל עשור וגו'"...
"אבל לימות המשיח הוא מדריגה יותר על זה. כי לימות המשיח יתאחד הרבוי אשר הוא בעולם הזה על ידי המשיח, ולכך הכינור הוא של שמונה. כי השמיני הוא נגד האחדות אשר הוא לאלו השבעה אשר יש בהם הרבוי, ולכך הכינור הוא של שמונה נימין. ולעולם הבא, שיהיה הסתלקות הגשמי, ויהיה העולם קדוש ונבדל מן הגשמי, ולכך יהיה לכינור עשרה נימין. כי העשירי הוא קדוש, מורה על מדריגה נבדלת לגמרי, לכך יהיה לכינור לעולם הבא עשרה נימין".
"ומפני זה אמר כי בשביעית מלחמות. כי השביעי הוא קרוב אל השמיני, שבו יהיה התחלת הויה של ישראל. כי התחלת השמיני מיוחד דוקא לישראל, כמו שהתבאר. ודבר זה ידוע ממה שהיו מקריבים בשבעת ימי סוכות, שהיו מקריבין שבעים פרים כנגד האומות (סוכה נה ב), כי אין באומות אחדות רק רבוי. לכך בהם הקרבת ע' פרים בז' ימי סוכות, כי שבעה ושבעים דומים ושוים. ומזה תדע כי האומות יש להם עולם הזה שנברא בז' ימי בראשית. ואחר השבעה מקריבין פר אחד (במדבר כט לו), נגד האומה הישראלית היחידה (סוכה נה ב). ואמר 'במוצאי שביעית בן דוד בא', ודבר זה מבואר, כי כל ענין המשיח במעלה אלקית יתירה על הטבע. ומזה יתרבה השכל והדעת והחכמה, כל הדברים הבלתי טבעיים, והם מה שאחר הטבע".
כרך זה של ספרי יוצא לאחר כשנתיים מפטירת אבי חיים מנחם ז"ל. אבא היה עמוד הימיני של המשפחה, וחסרונו מורגש מאד, לנו – בניו ובנותיו, וכמובן לאמי שתחי'. סדרת ספרי התחילה כ'מנחת תודה ואהבה' לאבי ז"ל עת הגיע לגיל שבעים ונקראה על שמו 'חבל נחלתו', חבל ר"ת חיים בן לוי ועמו רמוז אף שמי 'יעקב חבל נחלתו'.
בכרך זה הוספתי מפתח סימנים לכל ששה עשר החלקים, ומקוה שמפתח הסימנים לפי עניניהם יעזור ללומד בהם למצוא את השאלות ואת התשובות הנצרכות.
וברכות שמים מעל יחולו על כל הרבנים שברכוני להוצאת ספרי. וברכות לכל השואלים בדואר, בדואר אלקטרוני בטלפון ובעל פה.
וברכת ה' לאמי שתחיה, לאשתי הנושאת בעול – עיקרו של ביתנו, לבני ולבנותי, לחתני ולכלותי ולנכדי ונכדותי. יהי רצון שתהא התורה אומנותינו, ולא תשכח מפינו ומפי זרענו עד עולם.
יעקב הלוי אפשטיין
אייר תשע"ה שומריה