חבל נחלתו ג יט
סימן יט
סכך שנשמט ממקומו בשבת ויום טוב .
שאלה
נהוג בהרבה מקומות להשתמש ב"סכך לנצח". הסכך עפי"ר עשוי מחצלת הכשרה לסיכוך. ישנם מקרים, שעקב רוח חזקה או גשמים, נשמט הסכך ממקומו או עף על חלקי סכך אחרים, וכיון שהוא עשוי במשטחים גדולים נוצר בגג הסוכה שטח גדול שאינו מכוסה בסכך ("אויר"), לעתים הרבה יותר גדול מג' על ג' טפחים. אם נוצר מצב כזה ביו"ט מה מותר לעשות כדי שניתן יהיה לשבת בסוכה, ומה יהיה הדין בשבת?
הקובע לגבי האיסור וההיתר בשאלה זו הוא גדר האיסור של בניית סוכה ביו"ט וחומרו מן התורה או מדרבנן, מהו הפגם באויר בסוכה, והדרכים על פיהן ניתן להתיר את האיסור במצבים מסויימים.
א. איסור בנית אהל עראי בשבת
במסכת שבת (קל"ז ע"ב): "ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. לא נחלקו אלא להוסיף, שרבי אליעזר אומר: אין מוסיפין ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. וחכמים אומרים: מוסיפין בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב". והלכה כחכמים שאסור לעשות אהל עראי ביו"ט אבל מותר להוסיף עליו.
וכן בעירובין (ק"ב ע"א): "הכי אמר רב אסי: הני כיפי דארבא, בזמן שיש בהן טפח, אי נמי אין בהן טפח ואין בין זה לזה שלשה — למחר מביא מחצלת ופורס עליהן. מאי טעמא — מוסיף על אהל עראי הוא, ושפיר דמי. הנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא, דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא. אתא לקמיה דרב. אמר ליה: זיל כרוך בודייא, ושייר בה טפח. למחר פשטה, ומוסיף על אהל עראי הוא, ושפיר דמי". היינו רב הדריך את רב הונא כיצד להשתמש לכתחילה בהוספה על אהל עראי בשבת.
וכ"כ בתשובות הגאונים (שערי תשובה סי' קכ"ט): "וששאלתם מאי מוסיפין בשבת וא"צ לומר בי"ט, פי' מוסיפין על אהל עראי כגון שהביא מחצלת כרוכה מע"ש ונתנה כשהיא כרוכה על הקורות ופרש ממנה טפח בלבד והניח השאר כרוך ממנו לאויר בלילה ולמחר כשזורח עליו השמש מותר למשוך שאר המחצלת לסכך על עצמו ועל בהמתו מפני חום השמש הואיל והיה ממנה טפח פרוש מערב שבת שהוא שיעור אהל כשפורש השאר אינו עושה אהל עראי לכתחלה אלא מוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי".
וכך נפסק בכל הפוסקים (רמב"ם הל' שבת פכ"א הי"ז, טור ושו"ע סי' שט"ו) שמותר לכתחילה להוסיף על אוהל עראי בשבת ויו"ט.
ב. סוכה — אהל עראי
ביומא (י' ע"ב) מובאת מחלוקת ר' יהודה וחכמים אם סוכה היא דירת עראי או דירת קבע והלכה שהיא דירת עראי וע"כ פטורה ממזוזה. וכן בסוכה (ז' ע"ב) מבואר: "אמר אביי: רבי, ורבי יאשיה. ורבי יהודה, ורבי שמעון ורבן גמליאל, ובית שמאי ורבי אליעזר, ואחרים, כולהו סבירא להו: סוכה דירת קבע בעינן". וכידוע אין הלכה כשיטה. וע"כ סוכה היא דירת עראי. ולפי"ז סוכה תוגדר כאהל עראי ותוספת לה תהיה מותרת בשבת וביו"ט.
עפי"ז צריך להבין את הנאמר בעירובין (מ"ד ע"א): "איתיביה רב נחמן בר יצחק לרבא: נפל דופנה (=של סוכה) — לא יעמיד בה אדם בהמה וכלים, ולא יזקוף את המטה לפרוס עליה סדין — לפי שאין עושין אהל עראי בתחילה ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת, א"ל את אמרת לי מהא ואנא אמינא לך מהא עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה.". ולאחר שהגמ' נו"נ מכריעה: "אלא: הא והא רבנן, וכלים אכלים לא קשיא; הא — בדופן שלישית, הא — בדופן רביעית. דיקא נמי, דקתני נפל דופנה, שמע מינה". ועולה שהוספת דופן שלישית אסורה אעפ"י שהיא לכאורה רק תוספת, ואילו הוספת דופן רביעית מותרת וצריך לעיין מדוע.
פרש רש"י: "אלא הא והא רבנן — והא דקתני נפל דופנה לא יעמיד בה כו'.
בדופן שלישית — דבשתי דפנות אין קרוי אהל, וכי עביד בה דופן שלישית — משוי ליה אהל, ומודו רבנן דאין עושין אהל עראי בתחילה, והא דתני מותר — בדופן רביעית, דבלאו הכי הוי אהל, והאי תוספת בעלמא הוא, ורבנן לטעמייהו, דאמרי מוסיפין אהל בשבת".
היינו, לפי רש"י הסובר שבעשית מחיצה בעלמא אין איסור מצד עשית אוהל עראי, אעפ"כ בדופן שלישית בסוכה כיון שהדופן היא המכשירה את הסוכה לסוכה שיוצאים בה י"ח — נחשבת כעשית אהל.
ואילו לפי שיטת החולקים כתב הרא"ש (שבת פי"ז סי' ח'): "הלכך נראה לר"ת ז"ל דשייך שפיר בעשיית דפנות איסור אהל היכא דצריך הוא למחיצה להיתר טלטול או להכשר סוכה אבל בשאינו צריך לה אינו אלא תוספת בעלמא ושריא, הלכך מפליג בסוכה בין דופן שלישית לרביעית". כלומר עשיית מחיצה המתרת אסורה משום אהל עראי, ורק מחיצה שהיא תוספת בעלמא מותרת.
וכ"כ הריטב"א (שבת קכ"ה ע"ב): "ומיהו קשיא לו אכתי לר"ת ז"ל דופן שלישית למה אסור לרבנן, דכיון שכבר היו שם שתי מחיצות הוה ליה דופן שלישית זו תוספת על אהל עראי, וכעין שאמרו בדכרי דרב הונא (עירובין ק"ב א') דכיון דשם טפח פרוס מבעוד יום, אידך דמוסיף לפרוס הוה ליה תוספת באהל עראי ושרי אליבא דרבנן, ותירץ הוא ז"ל דכל שהוא צריך להכשר הדבר ההוא כגון שלש מחיצות דסוכה או אפי' מחיצה רביעית לענין שבת שאסור לטלטל שם מדרבנן בלא מחיצה רביעית, זה עיקר אהל עראי הוא ואינו תוספת, [שאין קרוי תוספת] אלא דבר שהוא אינו צריך להכשר אלא להשתמש בריוח כמו שמוסיף פריסה בגג או דופן רביעית בסוכה".
וכן חזר הריטב"א בעירובין (מ"ד ע"א): "אלא הא והא רבנן כלים אכלים לא קשיא הא בדופן שלישית והא בדופן רביעית. פירוש דמתניתא קמייתא בדופן שלישית דהוה ליה עושה הכשר סוכה וחשיב בנין עראי לכתחלה דאסור אפילו לרבנן, ומתניתא בתרייתא בדופן רביעית דלא אתיא להכשר סוכה אלא לצניעותא בעלמא והוה ליה תוספת אהל עראי דשרי אפי' לרבנן".
וכן האור זרוע (ח"ב — הלכות שבת סימן ע"ח אות ו'): "ושקיל וטרי עד דאמר ל"ק הא בדופן שלישית פי' הא דקתני לא יעמיד בדופן שלישית שאין סוכה ראויה בשתי דפנות והא דקתני עושה אדם בדופן רביעית. אלמא דיש חילוק בין היכא שעושה רשות לעצמו כמו בדופן שלישי בין היכא שאינו עושה בדופן רביעית שבלא"ה חשובה סוכה ראויה*כה".
וכן בתוספת בכורים (על ביכורי יעקב סי' תרכ"ו ס"ק י"א) הביא את הערת הגאון רעק"א וז"ל, "ומ"ש ידידי נ"י שלענין לסכך ע"י נכרי ביו"ט ודאי דלא הוי בנין ממש שיהיה אסור מן התורה, הנה הפמ"ג מסופק בזה, אי הוי מה"ת או מדרבנן, והגהמ"ח השיב ע"ז, אמת שהפמ"ג נסתפק בזה, אכן לענ"ד י"ל דלא מקרי אהל קבע, שאל"כ למה לא תתחייב במזוזה, והא קי"ל דלדידן דסוכה דירת עראי היא פטורה ממזוזה, אלמא דסוכה לשבעה ימים לא הויא אלא רק עראי. וכמ"ש רש"י בסוכה (ב', א')".
מתבאר כי הן בשבת והן ביו"ט הוספה על אהל עראי מותרת. וצריך לדון האם הסיכוך ביו"ט או בשבת ב"סכך לנצח" במידה ונוצרו חללים בסיכוך הוא בניית אהל עראי או הוספה על אהל עראי. לפני הדיון על כך תובא מחלוקת הראשונים לעניין בונה ביו"ט.
ג. איסור בונה ביו"ט
ביו"ט יש צד נוסף להקל.
כתבו תוספות במסכת שבת (צ"ה ע"א ד"ה הרודה): "ומיהו תימה לר"י כיון דמותר לגבן בי"ט מן התורה. אם כן נפל ביתו בי"ט יהא מותר לבנותו בי"ט דמתוך שהותר בנין לצורך דמגבן הוי משום בונה כדאמר בסמוך הותר נמי שלא לצורך ובלבד שיהא צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש, וי"ל דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול כי היכי דאסורין טחינה והרקדה ביו"ט". ולפי"ז הותרה בניה ביו"ט ונאסרה מדרבנן.
עפ"י דברי תוס' אלו דן בשו"ת באר יצחק (חלק או"ח סימן י"ג) באיסור בונה ביו"ט, וכך הסיק בענף ט': "ות"ל נתבארו שיטת הרמב"ם ושיטת התוס' הכל על נכון, ולשיטת התוס' דס"ל דמה"ת מותר לבנות ביו"ט ורק מדרבנן אסור, וכיון דקי"ל דשבות לצורך מצוה מותר ע"י נכרי כמבואר באו"ח (סימן ש"ז) לכן מותר לומר לנכרי לבנות סוכה שנפלה ביו"ט, משום דמה"ת מותר מחמת מתוך דודאי מקרי זה צורך קצת משום מצות סוכה, וכמש"כ התוס' בכתובות (דף ז') ופסחים (דף ה' ע"ב) בד"ה לא אמרינן מתוך כו' והא מצות סוכה הוי מצוה עוברת בכל יום ויום, אך להרמב"ם דס"ל דבנין ביו"ט אסור מה"ת אסור לצוות לנכרי לבנות דהא דוקא שבות דשבות הקילו ע"י נכרי".
כל זה מצד איסור בונה ביו"ט. ועפ"י תוס' התיר בשו"ת באר יצחק בנית סוכה ביו"ט (מצד איסורי בונה ומכה בפטיש) ע"י נכרי. וצריך לדון על פסול "אויר" בסוכה.
ד. פסול אויר בסוכה
בסוכה (י"ז ע"א): "אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי: אויר פוסל בשלשה, סכך פסול פוסל בארבעה".
ובאר בתוספות (י"ז ע"א ד"ה אויר פוסל): "אויר פוסל — כל הסוכה בשלשה בין באמצע בין מן הצד סכך פסול פוסל כל הסוכה בארבעה באמצע כגון שהוא רחוק מן הכותל ארבע אמות דאינו יכול לבטלו משום עקימת דופן ונמצא חוצץ בין כשר לכשר ודוקא כשמתחיל מדופן האמצעי ומהלך על פני כל הסוכה עד הפתח דהשתא חוצץ האויר או הפסול בין כשר לכשר וליכא ג' דפנות לא לזה ולא לזה, אבל אם מתחיל מן הדופן שבצד ומהלך עד הדופן שכנגדו אם נשאר מן הכשר לצד הדופן האמצעי כשיעור הכשר סוכה כשרה דהא אית לה ג' דפנות ושל צד הפתח פסולה והיכא דהאויר או הפסול אין מהלכין על פני כל הסוכה כגון דאיכא באמצע סוכה ג' על ג' אויר או ארבעה על ארבעה סכך פסול אם ממנו ועד הדופן האמצעי כדי הכשר סוכה הכל כשר בין מה שבצדדין בין מה שלצד הפתח ואפילו מה שיוצא לחוץ לגמרי דהואיל והכל מחובר לשיעור הכשר סוכה הרי זה כפסל היוצא מן הסוכה דניתר בלא דפנות כדאמרינן [לקמן] (דף יט.) דנידונין כסוכה ואפשר אפי' אין כדי הכשר סוכה ממנו עד דופן האמצעי מצטרפין זה עם זה לכדי הכשר סוכה ואין האויר והפסול חוצצין מאחר שהכשר מתחבר יחד דרך הצדדים". היינו אין אויר ג' פוסל בסוכה אא"כ הוא אינו מותיר סוכה כשרה באחד הצדדים, אבל אם נותרה סוכה כשרה האויר אינו פוסל את הסוכה (ולגבי ישיבה תחתיו יבואר להלן).
וכן כתב בקצרה בתוס' בבבא בתרא (קס"ב ע"ב): "שהרי אויר פוסל בשלשה — לא מיירי בסוכה גדולה שמשייר שיעור סוכה ושלש דפנות לכל צד דאותה למה תהיה פסולה וגם לא איירי לישב תחת האויר דא"כ מאי איריא שלשה אפילו פחות נמי אמר במסכת סוכה (דף י"ט.) שאין ישנים תחתיו, אלא הכי פירושא סוכה גדולה ויש לה שלשה דפנות ויש לה אויר שלשה לכל אורך הסוכה פסולה שאויר שלשה מפסיק ועתה אין נשאר בו כי אם שני דפנות לכל צד וסכך פסול לא הוי הפסק כי אם בארבעה טפחים אי נמי כגון שיש לה לסוכה ארבעה דפנות והיא אינה גדולה כל כך שישאר הכשר סוכה מכל צדי האויר".
מתבאר מדבריהם (וכ"פ הטור והשו"ע סי' תרל"ב, ב') כי אויר של ג' על ג' טפחים או יותר*כו, אינו פוסל אוטומאטית את הסוכה אלא הדבר תלוי במבנה הסוכה אם הסכך שנותר יש בו הכשר סוכה וג' דפנות מקיפות אותו הסוכה כשרה*כז.
ולפי"ז דינו של סיכוך בשבת ויו"ט ע"ג אויר שאינו פוסל את הסוכה יהיה עפ"י הנלמד לעיל לגבי בנית דופן לסוכה ביו"ט. כשם שבנית דופן המכשירה את הסוכה אסורה משום אהל עראי (לפי שיטת הרמב"ם, ולתוס' דינה קל יותר) אף סיכוך ע"ג אויר הפוסל את הסוכה יהיה אסור משום בנית אהל עראי. וכשם שהוספת דופן רביעית מותרת משום תוספת לאהל עראי ה"ה סיכוך ע"ג אויר שאינו פוסל את הסוכה יהיה מותר בשבת וביו"ט.
ואע"פ שאף מתחת לאויר ג' שאין פוסל את הסוכה אין ישנים ואוכלים, ולכאורה יכולים לטעון כי הנחת סכך במקום זה מכשירה את מקומו וה"ז כאוהל עראי. נראה שאין סברה זו נכונה, אלא אויר שאינו פוסל נידון כמקום ריק וכיון שהסוכה כשרה והיא אהל עראי הרי הנחת הסכך על מקום זה תחשב תוספת ולא בנית אהל עראי.
וניתן ללמוד על החילוק מדברי הריטב"א (סוכה מ"ח ע"א): "אמר רב פוחת בה ארבעה. פי' בסכך. ותימה למה לי ד' טפחים דהא אויר שלש טפחים פוסל בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה בין [באמצע בין] מן הצד, ואם כן בפוחת ג' טפחים סגי, וי"ל דכל היכא דליכא לסוכה זו אלא ג' דפנות דכי איכא אויר שלשה מיפסלא משום דאויר מפסיק וליכא ג' דפנות הכי נמי דסגי בפיחת בה שלשה טפחים, אבל כל היכא דאית לה ד' דפנות והיא סוכה גדולה שיש מלבד האויר שיעור סוכה וג' דפנות ולא מיפסלא בהכי אשמועינן רב דפוחת בה ארבעה שהוא מקום חשוב, דאע"ג דלא מיפסלא בהכי דהא משתייר הכשר סוכה בד' דפנות מ"מ בטול הוי וגלוי דעתיה שעבר זמנה ולא גרע מהורדת כלים מתוכה דסגי לה בהכי, הלכך נקיט ארבעה טפחים לרווחא דמילתא שזהו שיעור המספיק בכל סוכה שבעולם". מתבאר מדבריו כי אע"פ ששיעור ד' טפחים אינו פוסל את הסוכה, יש בכך גילוי דעת שאין זו סוכת מצוה. וה"ה לדידן.
ה. דיני מוקצה בסכך
אמנם אם הוא בעצמו מחזיר מחצלת-סכך למקומה באויר שאינו פוסל, צריך לדון הלא הסכך והדפנות מוקצים לשבעה ימים (כמבואר בשו"ע סי' תרל"ח), וביו"ט יש עליהם איסור טלטול. כן דברי רבינו ירוחם (ני"ב חי"ג): "סוכה שנפלה ביום טוב אפילו היתה רעועה מערב יום טוב אף על פי שאדם מצפה לנר אימתי תכבה ולסוכה אימתי תפול אסורים הואיל והוקצו בין השמשות, או דבר שנתלש או ניצוד בשבת או ביו' טוב אסורים הואיל והוקצו בין השמשות".
וכ"פ הרמ"א (סי' תרל"ח ס"ב) לגבי נויי סוכה שנפלו: "וביו"ט ושבת אסור לטלטלם דמוקצים הם". ובביאור הלכה הביא מהפמ"ג שמתיר בטלטול מן הצד ע"י ניעור הטבלא (=שולחן) והסרתם.
אולם נראה שאם הוא מטלטלם ברגלו או בגופו ועי"כ פורש אותם שנית מעל ה"אויר" — מותר. שבשו"ע (סי' ש"ח ס"א ו-ס"ו) הבחין בין טלטול כלאחר יד לבין טלטול בגופו. ולגבי טלטול כלאח"י פסק שמותר לטלטל רק לצורך דבר המותר. ז"ל השו"ע (או"ח סי' שי"א ס"ח): "טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, מותר. הלכך צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים ולא השריש וגם לא נתכוין לזריעה, נוטלו אע"פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, ואע"פ שהוסיף מחמת לחות הקרקע, מותר".
וז"ל המשנה ברורה (סי' שי"א ס"ק ו'): "שמיה טלטול — ומטעם זה אסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה [ט"ז], אך אם דחיפתו הוא מפני שצריך להשתמש במקום שמונח בו המוקצה שרי דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וכדלקמן בס"ח ועיין לעיל בסימן ש"ח במ"ב ס"ק קט"ו". וכ"כ שם: "מנער את הטבלא — הוא דף המונח על השלחן כדי לשום עליו הלחם וה"ה מפה הפרוסה וטעם ההיתר הוא כיון דלא מטלטלו בידים. וה"ה אם מעבירם ע"י דבר אחר כגון שהוא מגרר אותם ע"י סכין מן המפה דמותר אם הוא צריך להשתמש במקום שמונח שם העצמות והקליפין דזה מקרי טלטול מן הצד ושרי אם הוא לצורך דבר המותר וכדלקמן בסימן שי"א ס"ח. ואם נתקבצו הרבה יחד ומאוס עליו להניחן כך על השלחן מותר להעבירן בידים דהוו ליה לדידיה כגרף של רעי [כן משמע בגמרא ע"ש]".
אולם כ"ז בטלטול ע"י דבר אחר שהותר רק לצורך דבר המותר, אבל בטלטול בגופו מותר לגמרי.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שי"א ס"ח): "וטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור, מותר; הילכך קש שעל המטה, דסתמו מוקצה להסקה, מנענעו בגופו".
ובמשנה ברורה (סי' שי"א ס"ק ל'): "וטלטול בגופו — פירוש שאינו נוגע בידו כ"א בגופו או בשאר אבריו מקילינן בו יותר משאר טלטול מן הצד וע"כ מותר אפילו לצורך דבר האסור". וכן בסימן ש"ח (ס"ק י"ג): "איתא בסימן שי"א ס"ח דטלטול מוקצה בגופו אפילו לצורך דבר המוקצה מותר דזה לא נקרא טלטול כלל ולפ"ז אם מונח איזה דבר מוקצה על הארץ מותר לדחפו ברגליו כדי שלא יבוא להפסד".
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' נ' אות ב') דחה את דברי החזו"א בסי' מ"ז (ס"ק י"ב וי"ג) להסביר שאין היתר טלטול בגופו יותר מאשר בטלטול ע"י ד"א.
וע"כ למסקנה, נראה שאם הוא יכול לטלטל את הסכך ברגליו כגון שהמחצלת התהפכה על שאר הסכך, ויכול לטפס ולטלטלה ברגלו או בגופו מותר ע"י ישראל ואפילו בשבת וביו"ט, ובדחיפה ע"י כלי אחר (מטאטא וכד') אסור כמוש"כ המשנ"ב בשם הט"ז.
ו. תיקון 'אויר' הפוסל בסוכה ביו"ט
הפמ"ג (סי' שט"ו א"א ס"ק א') הסתפק האם מותר להניח את הסכך שנפל ביו"ט ע"י נכרי. ומסתפק האם סוכה נחשבת אהל קבע והאיסור מן התורה כיון שמשתמש בה לשמונה או תשעה ימים, או אהל עראי ואסור מדרבנן. וכן מסתפק בכך בסי' תרכ"ו (א"א ס"ק ח'). ודבריו נוטים להקל ע"י נכרי, אם כי מסתפק אולי יש בכך בונה מן התורה. ודן בכך בשו"ת מגידות (לבעל הפמ"ג, ועיקרי דבריו יובאו להלן מתוך שו"ת יבי"א).
במשנה ברורה (סי' תרל"ז ס"ק א') פסק: "וכ"ש אם נפלה סוכתו ביו"ט דעושה אותה בחוה"מ. וביו"ט אסור להקימה ואפילו אם הרוח הפיל ממנה רק מקצת מן הסכך לבד אין להוסיף ביו"ט בעצמו, וע"י עכו"ם אפילו נפל הסכך כולו ג"כ יש להתיר". ודבריו מתבססים על הבאר יצחק.
בבאר יצחק (או"ח סי' י"ג ענף ט') לאחר דבריו שהובאו לעיל בדבר בניה ביו"ט, צרף עוד סיבות להקל בבנית סוכה ע"י נכרי. וז"ל: "ועכ"ז יש לצרף שיטת העיטור שהובא באו"ח (סי' רע"ו) דאף מלאכה דאורייתא מותר ע"י נכרי כמו להדליק הנר לצורך סעודה, ואף שמבואר באו"ח (סי' ש"ז) דלא סמכינן על העיטור לבד משום דהוי יחיד נגד רבים וכמ"ש שם הט"ז, עכ"ז יש לצרף דעת העיטור לשיטת התוס' הנ"ל דבנידון דידן לא הוי בעה"ע יחיד נגד רבים, וכה"ג מצינו באו"ח (סימן ש"מ במג"א ס"ק א') דהתיר במקום מצוה לחתוך הצפרנים ע"י נכרי מחמת שיש סוברים דמלאכה שא"צ לגופה אינה אסורה אלא מדרבנן, ואף דהרמב"ם פוסק (הל' שבת פ"א ה"ז) דמלאכה שא"צ לגופה חייב מה"ת, עכ"ז כיון דיש סוברין דאינה אסור' אלא מדרבנן מקילינן ע"י נכרי, וכן מצינו באליהו רבה (סי' תקפ"ו ס"ק כ"ט) שכ' להקל ע"י נכרי לילך אף חוץ לי"ב מיל להביא שופר, כיון דיש סוברין דאף י"ב מיל אינו אלא מדרבנן בצירוף העיטור דאף איסור דאורייתא מותר ע"י נכרי לצורך מצוה ע"ש, אלמא אף דהרבה סוברין די"ב מיל הוי דאורייתא עכ"ז סמכינן על הפוסקים די"ב מיל אינו אלא דרבנן להקל ע"י נכרי א"כ ה"ה בנ"ד. ואף דלהעיטור מותר בנ"ד מטעם אחר ולשיטת התוס' מותר מטעם אחר, עכ"ז הא קיי"ל בח"מ (סימן כ"ה) דבדרבנן מצרפינן אף דאינם מסכימים מטעם אחד, וכבר הארכתי בזה במק"א, ואף דלשיטת התוס' בגיטין (ח' ע"ב) בד"ה אע"ג דאמירה לנכרי כו' וב"ק (פ' ע"ב) בד"ה אומר לנכרי כו' דאף שבות דשבות אין להתיר ע"י נכרי במקום מצוה, מ"מ הא באו"ח (סימן ש"ז) לא קיי"ל כדבריהם בזה, והלכה מרווחת היא בידינו דשבות דשבות מותר ע"י נכרי לצורך מצוה, ולעיקר שיטת העיטור הנ"ל שכתב להקל במקום מצוה ע"י נכרי אף מלאכה דאורייתא י"ל דיש סיוע ממה שכתב רש"י בע"ז (ט"ו ע"א) ד"ה כיון דזבניה קני' דהא דאסור לומר לנכרי עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך דיבור אסור עכ"ל רש"י, וכיון דקיי"ל חפצי שמים מותרים לכן במקום מצוה יש להתיר ע"י נכרי אף מלאכה דאורייתא, ושפיר סמכו האחרונים לצרף שיטת העיטור לסניף להקל.
וכבר נתבאר דאין להתיר אף לשיטת התוס' רק איסור בנין ומכה בפטיש, אבל איסור מחתך וממחק לא הותר מה"ת אף לשיטת התוס', לכן אסור מחתך וממחק אף ע"י נכרי, דהא קיי"ל דשבות אסור ביו"ט כמו בשבת באמירה לנכרי כמ"ש התוס' בב"מ (צ' ע"א) בד"ה אבל הכא דאיסור לאו שרי כו' דאף ביו"ט גזרו כו' וכמש"כ הב"י באו"ח (סי' תצ"ה), אכן אם העצים מתוקנים ואין צריך למלאכת חתיכה וממחק רק לבנות בלבד יש להקל ע"י נכרי, לכן בנפל הסכך אף כולו ג"כ יש להתיר, [גם יש להאריך במה דסוכה נקראת בנין עראי ובסוגי' דעירובין (דף מ"ד) רק עת לקצר], ועיין בירושלמי ר"פ כל כתבי והובא ברשב"א בחידושיו לשבת ר"פ הנ"ל דמבואר שם דלר"ש דס"ל דאין שבות עומד בפני כתבי הקודש דשרי לכבות מפני הדליקה בכתבי הקודש, אלמא דאף מלאכה שא"צ לגופה נכללה בכל השבותים להקל, ולא מחלקינן ביניהם לומר דשאני כבוי דהוי עיקרו מה"ת אם הי' צריך לגופו, וכמו שמחלק הר"ן בפ' כל כתבי והובא במג"א (סי' ש"ז), ולכן שפיר כתב המג"א להקל ע"י נכרי לחתוך הצפרנים במקום מצוה לדידן דקיי"ל דשבות דשבות שרי לצורך מצוה".
וכן בביכורי יעקב לערוך לנר (תרכ"ו, י"א) התיר באמירה לנכרי לבנות ולסכך ביו"ט משום שבות דשבות לצורך מצוה ומשום שאין זה בניה של בנין קבוע אלא אהל עראי בלבד.
וכן הביא הגרע"י (שו"ת יחוה דעת ח"ו סי' מ"א, ובשו"ת יבי"א ח"ח — או"ח סי' נ') משו"ת עטרת חכמים (או"ח סי' ו') שכתב להתיר ע"י נכרי. ודן הגר"ע יוסף בשני המקומות בדעת האומרים שאין לסכך ע"י נכרי, ודחה דעתם.
וכתב ביבי"א: "ועינא דשפיר חזי להפרי מגדים בשו"ת מגידות (סי' קט) שכתב, מעשה שהיה בחג הסוכות התקל"ז, פה לבוב, שעשיתי סוכה, וסמכתי על פועלים עצלים, ולאחר סעודה בליל שבת קודש, נפל הסכך לגמרי, והיה לי צער גדול, וקראו בני ביתי לגוי בעל מלאכה וסידר הקנים והניח הסכך עליהם, ואני לא אמרתי לו דבר, והנה הרמ"א בהגה (סי' רעו) כתב, יש אומרים שמותר לומר לגוי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דס"ל שאמירה לגוי מותר אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה, ואין להתיר אלא לצורך גדול. וא"כ י"ל דאע"ג דקי"ל דדוקא שבות דשבות במקום מצוה מותר, וכאן הוי מלאכה דאורייתא דהוי אוהל ממש, מ"מ במקום צורך גדול, כגון שאין לו סוכה אחרת כי אם בדוחק גדול, וגם הוי במקום ביטול מצות שמחת יום טוב, הרוצה להקל לכתחלה בכה"ג אין חטא בידו, מאחר שהתיר הרמ"א במקום צורך גדול. עכת"ד. ומוכח דנקיט שאיסור הנחת הסכך ביו"ט הוי מן התורה, ואעפ"כ כתב הרוצה להקל יוכל לסמוך על שיטת בעל העיטור, שהביאו הרמ"א, ששבות במקום מצוה מותר. אבל אם נאמר כדברי האחרונים הנ"ל שהנחת הסכך על הסוכה אינה אסורה אלא מדרבנן, דהוי אהל עראי, ההיתר יותר מרווח, דהו"ל שבות דשבות במקום מצוה, ולכתחלה נמי אורויי מורינן להקל. וכן ראיתי בשו"ת חבלים בנעימים ח"ג (חאו"ח סי' ל) בד"ה ובנידון זה, שכתב, שהנחת הסכך על הסוכה אין ספק שאין בזה איסור אלא מדרבנן כיון דהוי אהל עראי, ואף שהפמ"ג (סי' שטו א"א סק"א) נסתפק בזה אי הוי אהל קבע, כיון שעשויה לשמנה ימים, נראה שהדבר תלוי במחלוקת אי סוכה דירת קבע בעינן או עראי, והלכה סוכת דירת עראי בעינן".
שוב דן הגרע"י שהחזרת הסכך תאסר משום מכה בפטיש ודחה. ולמעשה התיר מכל הטעמים הנ"ל לבנות ע"י נכרי סוכה שנפלה או סכך שנפל ביו"ט. וע"ע שו"ת עטרת פז (ח"א כרך א' או"ח סי' ט').
מסקנה
סכך שנשמט או הועף על הסכך במקום אחר:
אם פוסל את הסוכה מותר להניחו מחדש ע"י נכרי ביו"ט, וע"י ישראל או בשבת אף ע"י נכרי — אסור.
אם אינו פוסל את הסוכה — מותר לישראל לדחפו בגופו או ברגלו ולהניחו מחדש ואף בשבת שבחג, וכן מותר ע"י נכרי.