חבל נחלתו ג כ

<< · חבל נחלתו · ג · כ · >>

סימן כ

שליחות במצות נר חנוכה .

שאלה

מי שיוצא מביתו עם משפחתו בחנוכה בצהרים, וחוזר אליו מאוחר בלילה, מתי והיכן ידליק נר חנוכה? וכן מה הדין אם ישן בחוץ ללא בית?

אפשרות אחת היא להדליק לאחר שיחזור מאוחר בלילה. אפשרות שניה לבקש משכנו להדליק את נרותיו בשקיעה, בתור שליח. אפשרות שלישית היא להשתתף בפרוטה אצל מי שיתארח אצלו בזמן השקיעה, (אם יש כזה).

השאלה היא איזו מן האפשרויות עדיפה, וכמו"כ מה הדין לגבי הברכות, ומהו מטבע הברכות אשר יברך בכל אפשרות?

א. גדר מצות נר חנוכה

במסכת שבת (כ"א ע"ב): "תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו". וברש"י (שם): "נר איש וביתו — נר אחד בכל לילה, ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד". ונראה עפ"י רש"י שהחיוב הוא חיוב גברא ולא חיוב גברא בחפצא היינו על האיש בביתו, והתוספת "וביתו" באה להשמיענו שכל בני הבית יוצאים בנר אחד. וכן במאירי: "כלומר שידליק נר אחד בכל לילה ולילה".

אבל הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ד ה"א) כתב: "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר.". נראה מדברי הרמב"ם שהחובה היא עליו בביתו להדליק, ולא על האדם בלא בית. וכן נראה מדברי הרמב"ם בהמשך (שם פ"ד הי"א): "אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו אינו צריך להדליק עליו במקום שנתארח בו, אין לו בית להדליק עליו בו צריך להדליק במקום שנתארח בו, ומשתתף עמהן בשמן, ואם היה לו בית בפני עצמו אע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו צריך להדליק בבית שהוא בו מפני העוברין".

וכרמב"ם כתב במפורש תוס' בסוכה (מ"ו ע"א ד"ה הרואה): "הרואה נר של חנוכה צריך לברך. בשאר מצוות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים*כח ואין בידם לקיים המצוה*כט". משמע מדבריו שהגורם לו שלא ידליק הוא זה שאין לו בית, ולא מפני שהנר יכבה*ל. וכ"כ הסמ"ג (הל' חנוכה): "כגון יושב בספינה שאין לו בית להשתתף וגם אינו נשוי".

הנ"מ בין שתי השיטות תהיה לגבי מי שיוצא מביתו ולא השאיר מישהו מבני הבית שידליק בבית, לשיטת רש"י משמע שהחיוב מוטל עליו היכן שהוא נמצא, ואם יש לו בית בפני עצמו ידליק שם, ואם לאו ישתתף בפרוטה וכד', לשיטה השניה נראה שמוטל עליו להדליק בביתו, ע"י שליח.

ונראה, לענ"ד, שבהדלקה בביתו ע"י שליח יוצא י"ח הדלקת נר חנוכה לפי שתי השיטות. לשיטה השניה כפי המבואר לעיל, ואף לשיטה הראשונה, אם האפשרות השניה העומדת לפניו היא הדלקה מאוחר בלילה כשישוב לביתו, ובכל מקום אחר ידליק בהצטרפות, או יתכוין שלא לצאת וידליק כבן בית נוסף (לבני אשכנז); כיון שמצות נר חנוכה היא מצוה שאפשר לקיימה ע"י שליחות, כשם שאשתו מדלקת עליו בביתו מפני ששם עיקר ביתו, ה"ה אם אשתו עמו, עדיפה הדלקה ע"י שליח בביתו.

ונראה שהאפשרות השלישית להדליק במקום אחר קיימת רק אם שוהה במקום אחד אבל מי שהוא בדרכים, הן לפי השיטה שמדליקים רק בבית, והן לפי השיטה שחיוב ההדלקה אינו חובתו בבית, בכ"ז כיון שהוא נייד ואינו קשור למקום מסויים, אינו יכול להדליק על אם הדרך וכד'. וגם לא להשתתף בפריטי אצל מי שנמצא אצלו בזמן השקיעה שסו"ס אין זה ביתו. ולגבי ראיית הנרות יידון להלן.

ב. חיוב הדלקה לשב מאוחר לביתו

ונראה שישנו טעם נוסף להדליק בזמן ההדלקה הקבוע ע"י שליח, ולא כשישוב לביתו מאוחר בלילה.

על דברי הגמרא: "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. דאי לא אדליק מדליק וא"נ לשיעורה". כתב תוספות (שבת כ"א ע"ב ד"ה דאי): "דאי לא אדליק מדליק — אבל מכאן ואילך עבר הזמן. אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי ומ"מ אם איחר ידליק מספק, דהא משני שינויי אחרינא. ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים". בתוס' ג' דעות, האחת שאם איחר הפסיד (וכ"פ הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש). השניה לר"י פורת שידליק גם אח"כ מספק, בגלל התירוץ השני בגמ'. התירוץ השלישי לר"י, שכיון שאנו מדליקים בפנים וההיכרא הוא לבני הבית ידליק כל הלילה.

עפי"ז כתב הב"י (או"ח סי' תרע"ב): "ואהא דאמרינן דאי לא אדליק מדליק, כתב הרא"ש (שם) אבל מכאן ואילך עבר הזמן, הילכך אף על פי שמתרץ תירוץ אחר ראוי להחמיר ולהדליק נר חנוכה בתחלת הלילה. ומשמע מדבריו דהיינו לכתחלה אבל אם עבר ולא הדליק ידליק מספק. וכן כתבו התוספות (שם ד"ה דאי) בשם ר"י פורת ולא היה לו לרבינו (=הטור) לכתוב ודלא כהרמב"ם (פ"ד ה"ה) שכתב עבר זה הזמן אינו מדליק מאחר שאף לדברי האומר מדליק אינו מדליק אלא מספק".

ובשו"ע (סי' תרע"ב ס"ב) פסק: "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן. הגה: י"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק (ד"ע וטור בשם תוספות), ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה; ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה".

וכ"כ המג"א (או"ח סי' תרע"ב ס"ק ו'): "כל הלילה — בב"י כתוב דהוי ספיקא דדינא ואם כן משמע שאין לברך אבל מדסתם בש"ע משמע דעתו שיברך. ורש"ל כתב דוקא עד חצות וא"כ אחר חצות אין לברך, ובהג"מ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפי' עד עמוד השחר עכ"ל. וכן נ"ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם".

עפ"י הרמ"א והמג"א פסקו הפוסקים למי שחוזר לביתו מאוחר בלילה שיכנס בני ביתו וידליק בברכה, לפני שהולך לישון. ולפי"ז רווק ידליק בלא ברכה, שהרי אין לו פ"נ לפני ב"ב.

והנה הן לפי השו"ע והן לפי הרמ"א, חובת ההדלקה לכתחילה היא דוקא בזמנו*לא, ולאחר הזמן ידליק רק בדיעבד. וק"ו בימינו שבפשטות חזר הדין שמדליקים בחוץ וכן נוהגים; וא"כ לכתחילה לא ראוי לנהוג כשיטת ר"י בתוס'. וא"כ אם ניתן להדליק בזמנו ע"י שליח, או שלא בזמנו בגופו נראה ודאי שעדיף ע"י שליח. וכש"כ כאן שההדלקה היא בביתו של המשלח ובשמנו ונרותיו, ויבואר להלן.

ג. הדלקה ע"י שליח

כתב הרמב"ן (פסחים ז' ע"א): "וא"ת הרי הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותן על ידי שליח ומברכין עליה להדליק, יש לנו לומר שאני התם שההדלקה מצוה עצמה היא שעשה מצוה*לב, ואתמר בפ' במה מדליקין (כ"ג א') דצריך לאישתתופי בפריטי ואינו יוצא אלא בשל עצמו*לג, ועוד כיון שהרואה נמי מברך, ומצוה לראות משום פרסומי ניסא קבעוה בלמ"ד". היינו הרמב"ן, מברר מדוע נוסח ברכת הדלקת נ"ח היא "להדליק" ולא "על הדלקת" ונותן כמה טעמים, ראשית שההדלקה עצמה מצוה, ועוד שיוצא רק בשל עצמו, ועוד שמצוה לראות. ומשלושת טעמים אלו, המחברים בין המדליק לבין נרו, קבעו את הנוסח "להדליק".

וכן הרא"ש בפסחים (פ"א סי' י') כתב: "ולהדליק נר של חנוכה אע"ג דאפשר לעשות ע"י שליח אורחא דמילתא הוא שכל אדם מדליק בביתו מפני חביבות הנס".

וכן המאירי בס' מגן אבות (סי' ח') כתב: "והראו לי שהרב רמב"ן ז"ל כולל בדברים אלו, שכל מצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח אפי' נעשית ע"י עצמו מברכין בעל, כגון מילה ושחיטת חולין ושחיטת פסחים וקדשים, אבל אותם שאי אפשר לעשותם ע"י שליח אלא בעצמו מברך בלמ"ד, כגון ציצית ותפילין וסוכה מצה ומרור, ובלבד שתהא ברכתו עובר לעשייתו ולא כנטילת לולב שאע"פ שאי אפשר לעשותה ע"י אחר מכל מקום המצוה קודמת דמדאגבה נפק ביה.

נמתי להם ומה יעשה הרב בנר חנוכה שאפשר לעשותה ע"י שליח והיא בלמ"ד. והם משיבים בשם הרב ז"ל שמאחר שצריך שיהא השמן שלו, הרי הוא כגופו.

נמתי להם ומה בכך ומה ענין שכשיהא השמן שלו — יהי נדון כאלו צריך לעשות כגופו, וא"כ הרי שחיטת פסחו וקדשיו הן ע"י עצמו הן ע"י אחרים צריך שיהא שלו, וכן השבתי להם מהגבהת תרומה ומעשרות שאפשר לעשות ע"י שליח והן נעשות בלמ"ד כדאיתא בתוספתא".

מתבאר כי לפי הראשונים הדלקת נר חנוכה יכולה להיעשות ע"י שליח ולא משמע על הגבלה כלשהיא במעשה, וכיון שבמקרה שלפנינו השמן והנר של המשלח, אין מניעה מהדלקה עבור המשלח. וכ"כ הר"ן.

ומה שהראשונים והאחרונים לא העלו אפשרות זו לגבי היוצא מביתו ואינו משאיר אחר בביתו, נראה מפני שמקרה זה נדיר, שהרי אדם בדר"כ בביתו, ואם הוא עובר ממקום למקום, אין ביתו שלשעבר יכול להחשב כבית הראוי להדלקה. ועוד, כיון שהיו מדליקים בתוך הבתים ומפרסמים את הנס רק לבני ביתו, נמצא שהשליח היה צריך להדליק עבור בעל הבית בתוך ביתו, וליטול רשות להיכנס, כאשר שם אין בפני מי לפרסם את הנס (אחרת לא היה נצרך לשליח), וע"כ אפשרות זו לא היתה רלונטית. לעומת זאת בימינו שרוב הציבור מדליק בחוץ, והדבר אפשרי בדר"כ (עי' ערוה"ש סי' תרע"א סכ"ד שנדחק מדוע אין מדליקים כגוף התקנה), נראה בבירור שהאפשרות להדלקה ע"י שליח עדיפה.

להלן תובא שיטת הר"ח או"ז שיש אשר בונים עליה כי אין שליחות בנ"ח. ויש להדגיש כי שיטת הרמב"ם שישנה שליחות בנ"ח. והשו"ע לא הזכיר שום הגבלה לכך. וכך פסק להלכה החיי אדם (כלל קנ"ד סל"ב): "אכסנאי שאין לו אשה בביתו או שיודע שאין אשתו מדלקת צריך להדליק או שישתתף בפרוטה עם אחר. אבל ההולך לסעוד אצל חבירו פעם אחת, חייב לילך לביתו ולהדליק. ואם אחזו תאות אכילה, ואינו רוצה לזוז ממקום אכילתו, יצוה שידליקו בשבילו, ומ"מ מצוה בו יותר מבשלוחו". ומשמע מדבריו שהשליח אף מברך עבורו.

ד. ברכת השליח

בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קכ"ח) חידש כמה דינים לגבי שליחות, ומפאת חשיבות דבריו נביאם במלואם:

"תנן האיש מקדש בו ובשלוחו. ואמרינן בגמרא מצוה בו יותר מבשלוחו. וא"כ בשחיטה ובהפרשת חלה נאמר בו. ולא יעשה שליח לשחוט בהמתו ולהפריש חלה מעיסתו? וגם לא ידעתי איך ראובן יברך על שחיטת בהמת שמעון או על הפרשת חלה מעיסה שאין הוא מצווה לשחוט בהמה זו ולא להפריש חלה מעיסה זו? וגם מאי שנא הפרשת חלה שיכול לקיים מצותו ע"י שליח מכל המצות תפילין וציצית סוכה ולולב ואכילת מצה? ושמא שחיטה והפרשת חלה אין מצוותן אלא שתתקן העיסה מדכתיב גבי תרומה גם אתם אשמעינן שעיקר מצותה רק לתקן העיסה וליתן חלה לכהן. וכן שישחט הנשחט וכן קידושין עיקר המצוה שתהא לו אשה מקודשת. וכן בגירושין ובהפרשת תרומה ושחיטת קדשים ובקביעת מזוזה ועשיית מעקה. אבל בתפילין וציצית ואכילת מצה וסוכה ולולב אין שייך שליחות. אכן צריך ליתן טעם מאי שנא חליצה דלא איפשר לקיומה ע"י שליח מגט. ושמא דבעינן חליצה דומיא דייבום. או שמא דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו. ודוקא בקידושין מצוה בו יותר מבשלוחו שאין השליח נהנה מן הקדושין כלום ואדרבה נפסד שנאסרת עליו. אבל בשחיטה והפרשת חלה וכיוצא בהם לא יהא מצוה בו יותר מבשלוחו. כאשר נהגו כל רבותינו וכל העולם אעפ"י שבקיאים בהלכות שחיטה נותנים לחזן לשחוט. וכן יהא גם בהפרשת חלה וללמד את בנו תורה שבתחלה משכירים מלמדים ואין האב עצמו מלמדו".

היינו מהר"ח אור זרוע חילק בין סוגי מצוות הנעשות אף ע"י שליח. והן מצוות שעיקרן תיקון ובהן אין מצוה בו יותר מבשלוחו, ויכול למוסרה לאחר לעשותה עבורו, לבין מצות קידושי אשה שבה מצוה בו יותר מבשלוחו, ולבין מצוות שבגופו ובהן אין כלל שליחות. ממשיך הר"ח או"ז:

"וכן יהא גם במילה שאפילו האב אומן יכול לכתחלה לומר לאחר למול. ואעפ"י שבמילה אין המוהל נהנה גם אבי הבן אינו נהנה והרי הם שוים ובכל אלה יוכל השליח לברך. אכן בקידושין איני סבור כלל שיוכל השליח לברך ולקדש את האשה. אם לא שהמשלח עומד אצלו ושומע ויוצא בברכת השליח. שאפילו אם היה מקדשה בעצמו היה חבירו מברך בשבילו ומוציאו. שכן כתב רבינו אבא מארי זצוקלה"ה (=הר"י או"ז) שאם ראובן מניח תפילין או מתעטף בציצית חברו מברך בשבילו. שכן שנינו כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא. וכן בהדלקת נר חנוכה אם ראובן מדליק נרותיו של שמעון כדרך שרגילין העולם כשיש אלמנה בבית אומרת לאחד מאנשי הבית להדליק נרותם בשבילם. סבורני שלא יברך אלא אם כן יעמוד משלח בצדו ויצא בברכתו".

מתבאר מדבריו כי דן הן בעניין שליחות והן בעניין ברכה של השליח. כשלגבי מצוות שמצוה בו יותר מבשלוחו ישנו דין שליחות, ורק לגבי הברכה ישנו עיכוב. ובהן השליח יכול לברך רק אם המשלח עומד בצידו ויוצא משום שומע כעונה. עוד עולה מדבריו שכן הדין לגבי הדלקת נר חנוכה, שהשליח יכול לברך רק אם המשלח עומד בצדו. אין מבואר מדבריו מדוע הדלקת נר חנוכה תחשב כמצוה שבגופו.

דברי הר"ח או"ז הובאו בתמציתיות בשלטי גבורים (על מרדכי שבת פ"ב), ובב"ח (סי' תרע"ו ד'), שכתב: "מצאתי בהגה"ה (הגהות ומנהגים לר"א טירנא מנהגי חנוכה אות י"ח) אדם שהדליק נר חנוכה יכול להדליק לאשה ולברך וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה, אבל בענין אחר נראה למהר"ח שאין לברך*לד ע"כ. ונ"ל דוקא דבר המוטל על גוף האדם ולא על דבר הנתחייב ברכה, וראיה מחלה ותרומה שהשליח מברך בלא המשלח". ובשם הרא"ם בביאוריו (לסמ"ג הל' חנוכה) כתב כך: "כשאחר מברך, יברך על הדלקת נר חנוכה ושכן מצא בגליון תוספות. ונ"ל דהיינו כשהשליח כבר הדליק לעצמו, אבל בנשתתף עם זה בפריטי יברך להדליק".

הסבר לדברי הר"ח או"ז, שהובאו אף במג"א (סי' תרע"ו סק"ד) בשם הב"ח, כתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה (תניינא [ב-ג] סי' נ"ח אות ד'). והקשה הגרשז"א: "ונראה ברור דמיירי באיש המדליק לאשה בבית שלה דאע"ג דיוצאת בהדלקתו אינו יכול לברך עבורה אא"כ היא שומעת. ולכאורה קשה מ"ש נר חנוכה מכל המצוות שעושין ע"י שליח, כמו מזוזה, תרומה, ובדיקת חמץ דשפיר מברך השליח וכמבואר בפוסקים ואפי' כשבעה"ב אינו עומד שם".

ומתרץ: "ונראה פשוט דבכל המצוות הנעשות ע"י שליח השליח מברך מפני שהוא עושה המצוה בשביל משלחו ואע"פ שאינו מצווה, וכגון במזוזה כיון שהוא קובע עכשיו המזוזה הרי הוא עושה המצוה, וכן בבדיקת חמץ כיון שהוא בודק את הבית, ואפי' אם לא שלחו בעה"ב חשיבא עשייתו משום מעשה מצוה אלא שאז אינו יכול לברך וכמו שביארנו לעיל, וכן בתרומה לאחר שיש לו הכח להפריש ועשאו בעלים בשליחותו הרי הוא עושה הכל ושפיר מברך, אולם במצות נר חנוכה כיון שהחיוב הוא דוקא על מי שהבית שלו ה"ז דומה למי שמניח תפילין לחבירו שרק אותו שהתפילין על ידו מברך ולא המניח לו שהוא הלא אינו עושה שום מצוה כשמניח התפילין על יד חבירו, ורק כשחברו שומע מברך כדי להוציאו, והוא הדין בהדלקת נר חנוכה שצריך להדליקו בבית המשלח דוקא, והדלקה בבית של אחר אינה כלום, ולכן אף כשעשהו שליח ומדליק בביתו של בעה"ב אינו מברך אלא שהלה שומע את הברכה ומוציאו"*לה.

כלומר הגרשז"א מסביר שמצות נר חנוכה היא כמצוה בגופו, שרק המדליק-בעל הבית יכול לברך. ושליח להדליק יכול לברך רק כדי להוציא את המשלח השומע משום שומע כעונה. ואולם הגרשז"א דייק שדוקא לברך עבור אחר בנ"ח ללא שמיעתו אינו יכול, אך להדליק עבורו יכול. ועולה לפי דבריו שסבר כשיטת התוס' והרמב"ם לעיל שמצות נ"ח היא איש וביתו כפשוטו.

לעומתו הגרי"א ולדנברג שליט"א בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' נ') לאחר שדחה שו"ת ריב"א (או"ח סי' ד') שתרץ שדוקא לברך שעשה נסים צריך עמידת משלח ע"י שליח, אבל לגבי הדלקה יכול לברך אף בלי עמידתו. שמדיוק הדברים אין נראה כך, כתב:

"ונלפענ"ד ליישב הנוסחא שלפנינו עפ"י דברי הש"ג והב"ח הנ"ל ועפ"י מה שנ"ל שכוונת הב"ח היא בכזאת, מפני כי חיוב הדלקת נר חנוכה הוא חיוב אקרקפתא אגברא מבלי שיהא קשור בחפצא, ושונה היא מצוה זאת בזה גם ממצות מזוזה, דמצות מזוזה אע"פ שחובת הדר היא, אבל החיוב קשור עם חפצא, דהיינו עם שיעור — בית שדר בו, ובעינן שיהא ע"ז שם בית, ובלי זה ליכא חובת הדר, אבל משא"כ הדלקת נר חנוכה שקשור רק עם גוף האדם, ובהיכא שנמצא חייב להדליק, וקרוב לודאי שדינא הוא שאפילו אם אחד יקבע לו מטה בפינה אחת מפינות הרחוב וישן ויאכל שם שג"כ יהא חייב להדליק על ידו ובסמוך נר חנוכה, ואעפ"י שאין לו בכלל בית, ולכן מכיון שהיא מצוה כזאת שמוטלת דוקא על גוף האדם מבלי שיהא קשור בחלות של חפצא, לכן סובר המהר"ח דמבלי שהמשלח יעמוד בגופו על יד השליח אין לו להשליח לברך. זוהי כוונת הב"ח בהסברת דברי המהר"ח".

היינו הוא הבין שדעת הר"ח או"ז בנ"ח שהיא מצוה שבגופו, אפילו ללא בית, וע"כ אין אחר יכול לברך למדליק אא"כ עומד בצדו ושומע. בכך עונה הצי"א על השגת התניא רבתי (סי' ל"ה) שטעות היא מטבע הברכה "להדליק" אלא צ"ל "על הדלקת" וכך הגירסא בירושלמי סוכה (פ"ג ה"ד), וכ"כ בס' הפרדס לרש"י ז"ל (סי' מ"ב), ובשבלי הלקט (סי' קפ"ה) שצריך לברך "על הדלקת". אמנם הגדרת הצי"א היא לא בברכה בלבד אלא את גוף המצוה, ולדעתו אין שליחות בנר חנוכה כשאינו עומד ע"י המשלח. וחזר הצי"א על דבריו בחלק ט"ו (סי' כ"ט).

דבריו מוקשים, לענ"ד, מכל הראשונים שהבאנו לעיל הסוברים שבמצות נ"ח יש שליחות ואף אחד מהם לא הזכיר שצריך לעמוד ע"י השליח המדליק. ועי' ביחוה דעת (ח"ו סי' מ"ד) שכתב בתוך דבריו שאף לב"ח רק לכתחילה צריך להיות שליח ע"י משלח.

ונראה שהגרשז"א והגרי"א ולדנברג חלקו במח' הראשונים שהבאנו לעיל מהו גדר המצוה, בביתו, או עם בני ביתו. ועכ"פ לשיטת הגרשז"א נראה שאם שולח אחר להדליק נרותיו והוא אינו עומד בצידו יוצא י"ח המצוה, ורק ברכות אין השליח יכול לברך.

ולפי דרכנו לעיל, נלענ"ד, שמכלל כל האפשרויות העומדות לפני היוצא מביתו, האפשרות הראויה ביותר היא בהדלקה ע"י שליח. ועוד כל הדיון הוא עפ"י הר"ח או"ז, אולם שיטת הרמב"ם היא שהשליח מברך על המצוה ולא המשלח, וא"כ לפי דעתו השליח יכול גם לברך. ולפי דעת הרמב"ם, יכול השליח לברך בביתו, ומיד אח"כ באותה ברכה להדליק אף עבור משלחו (כשם שבשאר מצוות עושה בברכה אחת אותה מצוה כמה פעמים, כגון בשחיטה, או בבדיקת חמץ). וע"כ הראוי ופשוט שיעשה כן, שיברך ויתכוין להדליק בשני המקומות, קודם לעצמו ואח"כ למשלחו, ובכך יצא ידי כל הספיקות.

ה. ברכות הרואה

לפי מה שהעלינו, שעדיף ששליח ידליק עבורו בביתו של משלח ובנרותיו בלי ברכה, צריך לעיין אם המשלח ובני ביתו מברכים ברכת ש"עשה נסים" (ושהחיינו ביום הראשון) כשיראו נרות דולקים במקום אחר או לאו. ושאלה זו עולה אף לגבי מי שמדליקים עבורו בביתו, כגון שאשתו מדליקה עליו, אם צריך לברך "שעשה נסים" על ראיית נרות או לאו.

הטור (או"ח סי' תרע"ו) כתב: "והרואה הנרות. ודוקא שאינו עתיד להדליק ואין מדליקין עליו כגון שהולך בדרך ורואה הנרות בעיר, אבל בענין אחר א"צ לברך".

ופרש הבית יוסף (או"ח סי' תרע"ו אות ג'): "ומ"ש ודוקא שאינו עתיד להדליק ואין מדליקין עליו. שם כתב רש"י (ד"ה הרואה) בשם רבותיו דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה וכן כתב הר"ן (י'. ד"ה אמר רב חייא) וזה לשונו מסתברא שלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק בלילה (הא לאו הכי לא) שלא מצינו יוצא במצוה שיתחייב לחזור ולברך על הראייה, וכן כתב המרדכי (סי' רס"ז) וכן כתב הרא"ש (סי' ח') הרואה נר חנוכה צריך לברך, פירוש המהלך בספינה ורואה נרות שהדליקו בעיר והוא אינו מדליק". וכ"כ הרי"ד בפסקיו למס' שבת.

ועולה מדבריהם שאף מי שמדליקים עליו ויוצא י"ח במקו"א, אין מברך שעשה נסים משום שיוצא ידי חובת פרסומי ניסא בכך שהדליקו עליו.

אולם הב"ח (אות ג') לאחר שהביא דרך זו מדברי הסמ"ג בהל' חנוכה, תמה: "ותימה מה שמדליקין עליו בביתו אינו בא אלא לפטור אותו מחיוב המוטל על ממונו להדליק נרות לפרסם הנס ברבים, אבל ההודאה על הנס וברכת שהחיינו הוא בחיוב על גופו ומזה לא נפטר כשמדליקין עליו אם לא כשעמד שם בשעת ברכה וענה אמן", ומדייק הב"ח כן מדברי המרדכי בשם רש"י ומלשון הרא"ש, הסמ"ק, האגודה, הרי"ף והרמב"ם ומשתיקתם בעניין אם מדליקים עליו במקו"א. ומביא מדברי רבינו ירוחם (תולדות אדם נ"ט ח"א): "הרואה נר חנוכה פי' כגון שלא הדליק. שהיה מהלך בספינה והיו קרובין לעיר וראה נר חנוכה שמדליקין בעיר. יש מהגדולים שכתבו שאם הדליקו עליו בביתו אין צריך לברך כשרואה נר חבירו, ויש מהן שכתבו שאפי' הדליקו עליו בביתו שצריך לברך כשרואה*לו. ומכל מקום אם הדליק הוא בעצמו בביתו אין צריך לברך כשרואה נר חבירו. ולפי זו הסברא האחרונה אכסנאי שנשתתף בפרוטות צריך לצאת ולראות כדי שיברך". ומסיק הב"ח: "ונראה דהיינו דוקא כשלא שמע הברכה מבעה"ב כשהדליק דאי שמע הברכה וענה אמן ה"ל כאילו בירך הוא עצמו דשומע כעונה וסברא זו האחרונה היא עיקר והכי נקיטינן דלא כמו שכתוב בשו"ע (ס"ג) כלשון רבינו".

למדנו מדברי הב"ח כמה דברים. ראשית, בהדלקת נר חנוכה ישנם שני חיובים: האחד מוטל על ממונו להדליק נר ולפרסם את הנס, והשני להודות על הנס. שניהם מתקיימים בהדלקה ובשתי הברכות עליה. ברכת הרואה באה להשלים במקום שלא ברך או אינו שומע כעונה על ברכת שליח. וע"כ אף המשתתף בפרוטה אבל אינו עומד ע"י המברך חייב לראות ולברך כדי להודות על הנס*לז. הטור והב"י סברו שאין חיוב ברכה ברואה אלא למי שלא ידליק ולא הדליקו עליו (עי' להלן בראית המג"א לשי' הב"י). וסברו שברכת הרואה היא תחליף לחיוב העיקרי של הדלקה. וכ"כ האבודרהם.

השו"ע (סי' תרע"ו ס"ג) פסק: "מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, כשרואה נר חנוכה מברך: שעשה נסים. ", היינו כשיטת הטור.

והעיר המגן אברהם (סי' תרע"ו ס"ק א'): "אין מדליקין עליו — ורש"ל פסק דאע"פ שהדליקו עליו צריך לברך*לח. אבל המשתתף בפריטי ושומע ברכה מבע"ה א"צ לברך (ב"ח וכ"מ ברא"ש)*לט. ומ"מ נ"ל דספק ברכות להקל. וכ"מ בתוס' (סוכה דף מ"ו) שהקשו למה תקנו בחנוכה ברכה לרואה (ולמה לא תירצו דשאני נ"ח דאיכא מצוה בראיה) משא"כ בלולב וסוכ' דאין מצוה בראייתן אלא בישיבתן בה".

באליה רבא (סי' תרע"ו ס"ק ד') חלק על המג"א והט"ז ופסק עפ"י רוב הראשונים שאף מי שברכו עליו בביתו ולא שמע את הברכות צריך לברך ברכות הראיה. ובמשנה ברורה (ס"ק ו') הביא שיטה זו וכתב שאין כדאי לעשות כן משום ספק ברכות להקל.

ונראה לפי דברינו עד עתה שהמדליק ע"י שליח הפסיד ברכותיו ואף ברכות הראיה לא יברך, לפי פסיקת המשנה ברורה.

אבל, צריך לדון לפי הב"י וסיעתו מה יהיה הדין במקרה דנן, שנהגנו לפי הר"ח או"ז שהשליח לא יברך. וצריך לחקור לפי שיטת הב"י האם ברכת הרואה היא תחליף למעשה ההדלקה, או שהיא תחליף לברכותיו בלבד. היינו האם הרואה שמברך "מציל" את ברכותיו או את מעשה הדלקתו וברכותיו. נ"מ תהיה אם אותו שכבר ברך על הראיה הגיע לחוף מבטחים, ויש לו בית ויכול להדליק ולברך, וכבר קודם ראה וברך משום שסבר שלא ידליק, האם יהיה פטור מהדלקה או שכיון שעתה יש לו בית צריך להדליק. נלענ"ד שאף לפי הב"י וסיעתו חייב להדליק לפחות בברכת "להדליק נר.", וא"כ ה"ה לגבי המקרה שלפנינו, כיון שלא ברכו עבורו (עפ"י הר"ח או"ז), אם אותו אדם רואה, מסתבר שגם לשיטת הב"י מוטל עליו לברך עה"נ (ולהדליק לא יברך שהרי לא הדליק). וע"כ אף לשיטת הב"י יברך כשרואה נרות דולקים על הנסים, ועדיף במעמד אנשי ביתו היוצאים בהדלקה עמו.

ו. לא יראה כלל נר חנוכה

כתב הבית יוסף (או"ח סי' תרע"ז): "והא דאמרינן דאם מדליקין עליו בביתו אינו צריך, כתב המרדכי (סי' רס"ז) ומכל מקום צריך לראות כדאמרינן בסמוך הרואה יומא קמא מברך שתים מכאן ואילך אחת, וכן אומר ר"י שנהגו בני אדם שהיו הולכין (בגייר"ש) ליריד ולא היה דר יהודי באותה עיר ומדליקין בבית הגוי ע"כ".

וכך פסק בשו"ע (סי' תרע"ז ס"ג): "יש אומרים שאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות. הגה: כי חייב לראות הנרות (מרדכי), וכן נוהגין".

הלבו"ש והגר"א ובעקבותיהם המשנה ברורה כתבו שפסיקת השו"ע כאן סותרת לפסיקתו בסי' תרע"ו בה פסק שהרואה — אם מדליקים עליו במקו"א אע"פ שלא שמע את הברכה לא יברך על הראיה. ובסי' תרע"ז פסק עפ"י השיטה השניה, וע"כ מספק לא ינהג לפי האמור בסי' תרע"ז אא"כ התכוין שלא לצאת בהדלקת ביתו, והיינו עפ"י תרוה"ד ודוקא לבני אשכנז.

והנה בספר אורחות חיים להר"א מלוניל ז"ל (הל' חנוכה) באות ט' כתב לגבי ברכת הרואה (כב"ח), ובאות י"ח הוסיף: "מי שבא בספינה או שהוא בבית גוים מדליק בברכות ומניחה על שולחנו, ולא דמי לאכסנאי דאמרינן דאי מדלקי עליה בגו ביתיה לא צריך להשתתף, דשאני התם שיש פרסום הנס מהדלקת אושפיזו". היינו האורחות חיים סובר שמלבד חיוב ההדלקה בביתו כ"א צריך לפרסם את הנס, וע"כ כיון שאינו יכול לראות, מוטל עליו לפרסם בהדלקה בברכות. וכ"כ פסקי ריא"ז (שבת הל' חנוכה אות ט"ו) וכ"כ הכל בו (סי' מ"ד).

ונראה שזהו טעמו של השו"ע וזו סיבת הוספתו: "והוא במקום שאין בו ישראל". היינו מוטל עליו לפרסם הנס במקומו. וכיון שהוא לא יראה אפילו הדליקו עליו בביתו מוטל עליו להדליק, וא"כ גם לברך.

וכך כתב בערוה"ש (סי' תרע"ז ס"ה): "והטעם דהא מחוייב בראייתן משום פרסומי ניסא". ובהמשך הוסיף: "ונלענ"ד דעתה שרוב הנסיעות במסילות הברזל וקשה להדליק שם כידוע, יכול לסמוך בפשיטות על ביתו שמדליקין שם, אמנם הלא לא יראה נרות חנוכה ולכן טוב שידליק נר אחד בהעגלה שיושב שם ולברך עליו". הא קמן שאע"פ שיוצא י"ח בהדלקת ביתו כיון שלא יראה נר פסק שידליק לפחות נר אחד ויברך עליו. וכ"כ הלבוש, בלא לציין שיש כאן סתירה.

ונראה לומר שהשו"ע הכריע בין שתי הדעות המחייבת ברכת הרואה אף אם מדליקים עליו במקו"א, לבין הדעה האוסרת ברכת הראיה למי שמברכים עליו, וסבר שאין הראיה תחליף למצוה וברכותיה, אלא אף מי שיצא י"ח ולא ראה חייב לראות נרות חנוכה ורק אינו מברך כיון שברכו עליו בביתו. ולכן מי שלא יראה אף נר של אחרים באותו לילה — ידליק בעצמו אפילו הוא באמצע המדבר ויברך כדי לפרסם את הנס לעצמו. (ורק אם רואה של אחרים אינו מברך).

ולכן גם בשאלה שלפנינו, אם יהיה במקום שלא יוכל לראות כלל נר חנוכה, צריך לאסוף בני ביתו ולהדליק בברכה.

ז. משום חשד

ישנו טעם נוסף לעדיפות הדלקה בביתו, אף שהוא נעדר ממנו ובזמנה, מאשר הדלקה בשעה מאוחרת בלילה.

כתב הטור או"ח (סי' תרע"א): "חצר שיש לה ב' פתחים מב' רוחות צריך להדליק בב' פתחים שלא יחשדוהו העוברים לומר כשם שלא הדליק בזה הפתח כך לא הדליק באחרת. הילכך אם ב' הפתחים מרוח אחת שיכולין לראות כאחד די לו באחד מהן. וכתב בעל התרומה לדידן שמדליקין בפנים אפי' בב' רוחות די לו באחד מהן שאין היכירא אלא לבני הבית והם יודעים ששני הפתחים של איש אחד. ונראה שאין להקל ואף לדידן איכא חשש כיון שמדליקין בפתח הבית העוברין רואין שלא הדליק ואיכא חשד".

ונראה שכשם שהחשד בפתחים מכמה צדדים, שחושדים שאינו מדליק, ה"ה בבית חשוך שאין מדליקים בו, ישנו חשש של חשד מצד שכנים ועוברים ושבים שרואים שאינו מדליק, כש"כ אם הדליק בימים האחרים. ומצאתי כדברי בב"ח (סי' תרע"ז) שהעיר: "אבל מי שסועד בסעודה אצל חבירו בהא ודאי איכא חשדא מבני ביתו כשלא הדליק בביתו במקום שרגיל להדליק, ולכן צריך לילך תחילה לביתו ולהדליק ולחזור לסעודתו. ומיהו אם אשתו מדלקת עליו אי"צ לילך לביתו כמו שכתבתי בסוף סימן תרע"ה ואע"פ דצריך לכתחלה לעמוד אצל מי שמדליק עליו מכל מקום אינו מעכב, ומדינא יוצא אפילו אינו עומד אצלו, דעיקר החיוב על ממונו להדליק נרות לפרסומי ניסא והא ודאי דצריך לברך על הראייה במקום שסועד אצל חבירו כיון שלא עמד בביתו בשעה שהיו מדליקין עליו כדלעיל בסי' תרע"ו. ומכל מקום מצוה מן המובחר שילך לביתו וידליק בעצמו דכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו".

למדנו מדבריו, שמשום חשד עדיף שידליק ע"י שליח, ולא ידליק מאוחר לאחר שישוב לביתו. ואע"פ שחשד זה לא נזכר בש"ס, הב"ח חש לכך.

מסקנה

נלענ"ד שמי שיצא מביתו לפני שהיה יכול להדליק, וישוב לביתו מאוחר בערב, ויש ביכולתו ששליח ידליק עבורו בבית המשלח ובנרותיו בזמנו, יעשה כן, ולא ידליק מאוחר בלילה. והשליח לא יברך על ההדלקה עבור המשלח. והמשלח ומשפחתו כשיראו נרות דולקים במקום אחר יברכו עליהם שעשה נסים.